השימוע מתורגם לשפה הרוסית על ידי המתורגמן מר בורר.

רקע

1. הנאשם הורשע, כהודייתו, בביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה כלפי בת זוג, לפי סעיפים 380 ו- 382(ב)(1) לחוק העונשין התשל"ז 1977, (להלן: "החוק") והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי ביום 30.3.10, עת היה שרוי תחת השפעת אלכוהול, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שתפס בחולצתה, זרק אותה לעבר ספה והכה באגרופיו בראשה ובצווארה. הנאשם הוסיף ובעט מספר פעמים בבטנה וברגליה של המתלוננת וכן תפס את רגלה ועיקמה.

בהמשך, זרק הנאשם ארצה צלחת וכיסא של בתו הפעוטה ושברם.

המתלוננת פנתה לנאשם בשאלה לפשר מעשיו ובתגובה, שב הנאשם להכותה בכל חלקי גופה באמצעות אגרופיו.

כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למתלוננת חבלות ושריטות על פניה וצווארה.

2. הנאשם יליד 1968, אין בעברו הרשעות קודמות ובמוקד הדיון ניצבת סוגיית החזרה המתבקשת מהרשעתו.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, המלצות שירות המבחן ומכלול נסיבות העניין - נחה דעתי כי אירוע האישום אינו מייצג מקרה כה קל ערך מחד-גיסא והפגיעה שיכול ותיגרם לנאשם בהינתן הרשעתו, לא תהא כה כבדה מאידך גיסא. לפיכך, שוכנעתי כי לא ניתן להתייחס לעניינו של הנאשם כ- "חריג שבחריגים" ולחזור מהרשעתו.

3. הוגשו מספר תסקירי שירות מבחן, מהם עולה המלצה להימנע מהרשעת הנאשם ולהשית עליו צו של"צ.

הובהרו נסיבות חייו של הנאשם, שלא ארחיב בעיקרן מחמת צנעת הפרט. אך אציין כי הוא נשוי למתלוננת, להם בת משותפת והוא עובד לפרנסתו כמאבטח מאז חודש מרס 2011. הנאשם היה מצוי בתנאי הרחקה מהמתלוננת ומתגורר בבית אמו, כשבתם של בני הזוג מצויה בחזקתו בהסכמת המתלוננת.

הנאשם תיאר מערכת יחסים תקינה עם המתלוננת למעט ויכוחים סביב נושא חינוך בתם ותפקידה הנטען של המתלוננת במשק הבית המשותף.

באשר לעבירות בהן הודה, הביע הנאשם צער על הפגיעה שהסב למתלוננת וכן רצון לשוב ולהתגורר עמה. הנאשם נטל אחריות על מעשיו והדגיש את חריגותם על רקע נוף חייו ותפיסתו העצמית כאדם רגוע הנמנע ממצבי עימות.

שירות המבחן שוחח עם המתלוננת, שאישרה את חריגות התנהגות הנאשם, שיתפה כי חשה מאוימת מהנאשם ופנתה למשטרה כדרך להצבת גבולות להתנהגותו האלימה כלפיה. המתלוננת שללה תחושות איום מפני הנאשם לעת זו וביטאה רצונה לחזור למגורים משותפים עמו.

מדיווח העו"ס המטפלת בנאשם במרכז עירוני למניעת אלימות במשפחה, עולה כי הנאשם משולב בהליך טיפולי מאז חודש יולי 2010, משתף פעולה ומשיחות שנערכו עם בני הזוג, הודגש רצונם לחזור ולהתגורר יחדיו וכן כי התנהלותו האלימה של הנאשם הייתה חד-פעמית.

להתרשמותה של העו"ס המטפלת, הנאשם אינו אוחז בדפוסי זוגיות אלימים, אלא בקשיי תקשורת זוגית שבסיסם פערים בתפיסה המגדרית. הומלץ לאפשר לנאשם ולמתלוננת להמשיך בטיפול זוגי לשם גישור על פערים, לבחון את בשלותם לחזרה למגורים משותפים ולאפשר קידום ההליך הטיפולי והתאמתו לצרכיו השיקומיים של הנאשם.

כך גם הייתה הערכת שירות המבחן ומתסקיר נוסף שהוגש, עלה כי בני הזוג מתמידים להגיע לפגישות משותפות במרכז העירוני. הנאשם ביטא שביעות רצון מהליך טיפולי זה, תוך שחווה אותו כמסייע לו ולמתלוננת לשתף בחוויותיהם ולהעלות סוגיות טעונות.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם מגלה מוטיבציה להמשיך בהליך הטיפולי, כאמצעי לבחינת אפשרות לעריכת שינוי בדפוסי התנהלותו. עוד התרשם שירות המבחן כי הנאשם השקיע מאמצים בהליך הטיפולי ועמד בדרישות המסגרת.

מתסקיר נוסף שהוגש עלו התרשמויות הגורמים המטפלים להעדר אינדיקציות לקיום בעייתיות בתחום צריכת האלכוהול, על אף רקע שכזה בעת ביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם, כך שלא עלה הצורך בשילובו בתוכנית טיפולית מודגשת בהקשר זה.

עוד הובאה המלצה לאפשר לנאשם לשוב ולהתגורר עם המתלוננת, משהמשך הרחקתו ממנה יפגע בסיכויי בני הזוג לשקם את מערכת יחסיהם ויהא מנוגד לרצונם ולמאמציהם.

מכל אלו, המליץ שירות המבחן להשית על הנאשם צו של"צ לצד ענישה הרתעתית, שתציב בעבורו גבול ברור ותסייע בהימנעותו משיבה לסורו, מבלי שתהווה מכשול בהמשך תפקודו התעסוקתי.

מהתסקיר האחרון שהוגש עולים שביעות רצונו של הנאשם מההליך הטיפולי שעבר והדגשיו לעניין תעסוקתו הנוכחית כמאבטח בנתב"ג, כעולה מנ/1. הממונים על הנאשם בעבודתו מתרשמים מיושרו, מקצועיותו ואופיו הטוב והנאשם הביע חרדה כי הרשעה בדין תפגע בהמשך תעסוקתו בזו המסגרת, אותה תופס כמקור למימוש עצמי ומקצועי וכמקור פרנסה יציב.

שירות המבחן סיכם בהמלצה לבטל את הרשעת הנאשם, לשם שימור תפקודו התעסוקתי ולהשית עליו צו של"צ.

תמצית טיעוני הצדדים

4. ב"כ המאשימה עתר להותיר את הרשעת הנאשם בעינה ולהשית עליו עונש מאסר בן 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה, קנס ופיצוי.

הודגשו חומרת מעשי הנאשם, החבלות שגרם למתלוננת והעדר הצדק לאימוץ המלצות שירות המבחן נכחן.

5. ב"כ הנאשם עתר לאימוץ המלצות שירות המבחן. הודגשו עברו הנקי של הנאשם, המלצות והתרשמויות שירות המבחן, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות תוך שימור התנהגות נורמטיבית, שהייתו במעצר למשך כחודש בגין הליך זה ושהייתו בתנאים מגבילים עם שחרורו.

הסנגור הדגיש את ההליך הטיפולי המוצלח בו שולב הנאשם ואת הפגיעה התעסוקתית שתיגרם לו, ככל שתיוותר הרשעתו על כנה, בתוספת לפגיעה שזו תגרום בשיקום התא המשפחתי. כבר אציין כי לא הובהר די הקשרה של הרשעה בדין, להמשך שיקום מערכת היחסים הזוגית בין הנאשם לבין רעייתו.

הסנגור הוסיף והדגיש כי מעצרו של הנאשם היווה בעבורו גורם מרתיע מפני הסתבכויות בפלילים.

6. במסגרת דברו האחרון, הביע הנאשם צער על מעשיו, הבטיח כי לא ישוב לסורו וביקש כי תינתן לו הזדמנות.

דיון וגזירת דין

7. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.

8. ערך חברתי משמעותי הוא לשמר תא משפחתי מוגן מפני אלימות פיזית. נשים מותקפות תדיר על ידי בני זוגן ויש להגן על שלומן מפני אלימות, המנוגדת לחוש צדק אנושי באשר הוא.

יפים הדברים שנקבעו בהקשר זה בע"פ 6758-07 – פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07, לאמור:

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת...

הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי".

מידת הפגיעה של הנאשם בערך חברתי זה הינה גבוהה, בהתחשב בהיקף האלימות שהפגין כלפי גופה של המתלוננת ובתוצאותיו.

9. בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, הנאשם התנהל באלימות בוטה כלפי גופה של המתלוננת והוסיף וגרם נזק לרכוש שחלקו בשימוש בתו הפעוטה.

הנאשם לבדו מצוי בחזית התנהגותו האלימה כלפי המתלוננת ומידת השפעת מעשיו עליה משמעותית. על אף אדי האלכוהול שאפפו אותו, הבוטות והחזרתיות שבמעשי הנאשם יכלו לחדור להכרתו ולהביא להבנתו את הפסול שבמעשיו ואף להימנעותו מהם. הנאשם שלט על עיקר מעשיו החוזרים והוא לא ניצל "נקודות יציאה" שניקרו בדרכו האלימה על מנת לחדול ממנה.

לא נודעה מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות המתלוננת בו והוא אינו קרוב לסייג אחריות פלילית.

10. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע הנאשם, מתחשבת בצורך במאבק בנגע האלימות במשפחה. במסגרתו של מאבק זה, ראוי שבית המשפט ישדר את המסר החד- משמעי לפיו:

"...ידע כל גבר אלים כי הרמת יד על זוגתו, כמוה כחתימה עצמית על גזר דין חמור, השולל את חירותו. כחומרת התקיפה, כך חומרת הענישה, כשנסיבותיו האישיות מתגמדות, לנוכח חומרת העבירה" (ר' פ' 5002/06 - מ"י נ' אביטן (לא פורסם), ניתן ביום 27.3.2006).

נהרות של דיו נשפכו אודות ההחמרה הנדרשת בענישת גברים המבצעים עבירות אלימות כלפי בנות זוגם. יפים הדברים שנקבעו בע"פ 2037/92 – בן דוד נ' מ"י, תק-על 92(2), 2877, לאמור:

"בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכת מדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן עבריינים בכוח".

וכן:

"בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח..." (ר' ע"פ 1191-04 – נורדיצקי נ' מ"י (לא פורסם)).

11. לנוכח עיון בגזרי דין שניתנו בעניינים דומים, בתוספת להתחשבות בערך החברתי בו פגע הנאשם, בנסיבות מעשיו ובמדיניות הענישה הנהוגה - אני קובע כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירות שביצע, הינו כדלקמן –

מאסר בפועל הנע בין 8 ל- 15 חודשים, מאסר מותנה, קנס ופיצוי בהיקפים של אלפי שקלים (ר' אף רע"פ 3629/11 - פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 18.5.11; רע"פ 6821/08 - מסרי נ' מ"י, ניתן ביום 18.8.08; רע"פ 1826/11 - סולומון נ' מ"י (לא פורסם), ביום 8.3.11; רע"פ 7951/10 - ניב נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 2.11.10). 

12. רכיב של אי הרשעה אינו נכלל בגדר מתחם זה וברע"פ 5062/12 - שרון נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 28/6/12, נקבע כי:

"...אין מנוס מהשרשת התודעה, כי למעשי אלימות במשפחה... מחיר שמטרתו גמול, לקח והרתעה, ובתי המשפט מצווים להילחם בהם".

13. כלל הוא כי משעבר הנאשם עבירות המיוחסות לו בכתב האישום, הוא יורשע וייענש על מנת להגשים את מטרות הענישה, תוך מתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי.

בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו.

אם כך הוא בכלל המקרים, הרי שמקל וחומר שעה שעסקינן בעבירות הקשורות באלימות במשפחה. זוהי מסגרת בה האינטרס הציבורי הנעוץ בענישה מרתיעה ובכללה הרשעה בדין, גובר על שיקולים פרטניים של נאשם. החלטה בדבר העדר הרשעה בגין עבירות אלו הינה בגדר החריג והנדיר.

סוג העבירה מאפשר להימנע מהרשעה רק בהינתן מקרים חריגים וקיצוניים ביותר, בהם מדובר בנסיבות מעשים קלות ערך מצד אחד ובפגיעה קשה בנאשם, ככל שיורשע, מצד שני (ר' ע"פ 2037/92 – בן דוד נ' מ"י– לא פורסם; ע"פ 5013/09 – מ"י נ' ד.ש – לא פורסם; ע"פ 2498/07 – מ"י נ' ס.מ – לא פורסם; ע"פ 70650/04 – א.ב נ' מ"י – לא פורסם).

סברתי כי יש להטביע חותם פליליות על מעשי הנאשם בנסיבותיהם ובבחינת מידת אשמו, לבל ישוגר מסר הפוך מן המתחייב, משמע המדובר בעבירות שהן נסלחות.

14. בע"פ 2083-96 כתב נ' מ"י, פד"י נ"ב (3), 337, נקבע כך:

"מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, או הוקעת מעשי העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלו משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם...

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342).

על אף הפוטנציאל לפגיעה תעסוקתית בהינתן הרשעת הנאשם, לא שוכנעתי כי הותרת הרשעתו בעינה תגרום לפגיעה חמורה בשיקומו.

בנוסף, חומרת המעשים אינה מאפשרת לוותר על ההרשעה, שכן ייפגעו שיקולי ענישה אחרים הקשורים לגמול והרתעת הנאשם ועבריינים כמותו. שיקולים אלו באים לכדי ביטוי בעניינו של הנאשם בעצם הרשעתו, בהשתת עונש חינוכי שיקומי ובמאסר מותנה שירחף כחרב מתהפכת מעל ראשו, לבל ישוב ויבצע עבירות נוספות בעתות כהות חושים או דחק עתידיות. רכיב ענישה זה לא יהא אפשרי, ככל שלא יורשע הנאשם בדין.

סברתי כי הליכת כברת דרך לקראת הנאשם תמצא ביטוייה בגזירת עונשו על פי שיקולי שיקומו וכדי הימנעות מהשמתו במאסר כעתירת המאשימה וזאת לאחר שנמצא כי השתקם וכי קיים סיכוי ממשי שיוסיף לפסוע בדרך שיקומית נורמטיבית בעתידו.

אף בהתייחס ליתרת הקווים המנחים שפורטו בע"פ 2083/96 הנ"ל באשר להימנעות מהרשעה, לא נמצא המסד הנדרש לשם העדפת עתירת ההגנה.

אכן, המדובר בהסתבכותו הראשונה של הנאשם בפלילים, החריגה לנוף חייו, אך יש בחומרת מעשיו ובהיקפם כדי לגבור על מקריות כלשהי שניתן היה לייחס להתנהגותו. אין המדובר בהתנהגות אלימה שהוטחה כדי אבחה אחת כלפי גופה של המתלוננת והנאשם שב והכה במתלוננת, פעם אחר פעם, באופן שמצדיק המשך הוקעת התנהגותו.

מעמדו ותפקידו של הנאשם בביצוע מעשיו היה מרכזי והוא לא נגרר לביצועם על ידי אחרים.

כבר הזכרתי את מידת הפגיעה הגבוהה של מעשי הנאשם במתלוננת ובציבור בכללותו, בבחינת התייחסותו המזלזלת לזכותו היסודית של אדם לאוטונומיה על גופו. הדברים הם מקל וחומר שעה שמדובר ברעייתו ובאם בתו.

לא נטען כי הרשעה בדין תגרע מיכולתם של בני הזוג להמשיך ולכונן מערכת יחסים תקינה ביניהם.

נ/1 – המכתב ממעסיקתו של הנאשם אינו מציין הכרח להפסקת תעסוקתו בהינתן הרשעה בדין ולא שוכנעתי כי נכחה של הרשעה ייגדע מטה לחמו.

מאלו, קיים לדידי יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק הפוטנציאלי הצפוי לנאשם מהרשעתו. אין המדובר במקרה "חריג שבחריגים" המצדיק הימנעות מהרשעה בעבירות מסוג אלמ"ב ולנוכח הודיית הנאשם בביצוען כלפי המתלוננת, הותרתי את הרשעתו בעינה.

15. בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות מן האמור בתסקירי שירות המבחן ומטיעוני הסנגור לעונש.

לבד מעתירת המאשימה לעונש, סברתי כי ראוי לחרוג ממתחם הענישה ההולם את מעשי העבירות, נוכח פסיעת הנאשם בדרך השיקום וזאת כפי הוראות סעיף 40 ד' (א) לחוק.

נסיבות הזכות לנאשם כוללות את עברו הנקי, את הודייתו המשקפת קבלת אחריות, את הפנמת פסול מעשיו, את הימנעות משחזור הטראומה למתלוננת ואת הירתמותו להליך הטיפולי בו שולב יחד עם המתלוננת. בנוסף, הנאשם נמנע מהסתבכויות נוספות ומערכת היחסים בינו לבין המתלוננת תקינה.

יש להתחשב אף בתיקון שהוכנס בכתב האישום, בנורמטיביות המאפיינת את מישורי חייו השונים של הנאשם, בחלוף הזמן, ובמאמציו לתיקון תוצאות העבירות. בנוסף, ראויה ההתחשבות בשהיית הנאשם במעצר ובתנאים מגבילים במסגרת הליך זה.

סברתי כי גם שיקולי זכות אלו אך מגיעים כדי הימנעות ממתיחת שורת הדין למול הנאשם, שמתיחתה הייתה יפה בהינתן נסיבות מעשיו ומידת אשמו לבדן. אין בשיקולי הזכות לנאשם את העוצמה הנדרשת לשם חזרה מהרשעתו.

16. באשר להמלצת שירות המבחן, בית המשפט מייחס משקל משמעותי לאבחון שנערך, אך שיקוליו של שירות המבחן אינם חופפים בהכרח את שיקולי בית המשפט, המופקד על ראיית מכלול האינטרסים הנדרשים בענישה.

  סוף דבר

17. נחה דעתי כי יחס הולם בין חומרת מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש שיוטל עליו, ימצא ביטויו בהשתת העונשים, כדלקמן –

צו של"צ - הנאשם יבצע של"צ בהיקף של 160 שעות וזאת בתיאום עם שירות המבחן. הובהר לנאשם כי הפרת צו השל"צ עשויה לגרום להפקעתו, לחידוש המשפט ולגזירת דינו מחדש.

מאסר על תנאי - לתקופה של 6 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של 3 שנים מהיום יעבור על כל עבירת אלימות כלפי גוף, למעט תגרה.

מאסר על תנאי - לתקופה של 3 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של 3 שנים מהיום יעבור על כל עבירה של היזק לרכוש בזדון.

קנס - בסכום של 2,500 או מאסר הנאשם למשך 22 ימים תחתיו; הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון ישולם בתוך 30 ימים מהיום ויתרת התשלומים מידי 30 יום לאחר מכן. פיגור בתשלום אחד מן השיעורים שנקבעו לעיל, יעמיד לפירעון מידי את יתרת הקנס שטרם שולמה ויחייב את הנאשם בתשלום תוספת פיגורים כחוק.

ככל שהופקד פיקדון בתיק מ"ת 631-04-10, יש לקזזו כנגד הקנס והיתרה תושב למפקיד לאלתר.

מוצגים – תקליטור יצורף לתיק החקירה וסכין תושמד.

זכות ערעור בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"א חשון תשע"ג, 06 נובמבר 2012, במעמד הצדדים.