מונחת בפניי בקשת התובעים לצירוף ראיה (מוצגים 135-142) לאחר שהנתבעות השלימו הגשת ראיותיהן. הבקשה עוסקת בצירוף שלושה חוזרים של המפקח על הביטוח (מהשנים: 1997, 2004 ו- 2005).

הרקע כללי וטענות הצדדים:

1. התובעים הינם יורשיו של המנוח ניסים פלאצי' ז"ל (להלן: "המנוח"). במהלך חייו בוטח המנוח בפוליסה קבוצתית שעניינה ביטוח תאונות אישיות של עובדי עיריית תל-אביב.
2. בהתאם לנטען בכתב התביעה המקורי, ביום 15/09/07 עבר המנוח אירוע מוחי בעקבותיו איבד את כושר עבודתו. ביום 12/04/10 הגיש המנוח (בעודו בחייו) תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח הכוללת כיסוי ביטוחי כנגד סיכון של אובדן כושר עבודה ואולם בקשתו נדחתה על ידי הנתבעות או מי מהן.
3. בדיון מיום 18/1/17 הוריתי על הגשת ראיות ועל פיצול הדיון באופן שתוכרע תחילה שאלת הכיסוי הביטוחי מהטעמים המנויים בהחלטתי מתום הדיון. במסגרת זו, הגישו הצדדים ראיותיהם בצורה מדורגת, ואולם לאחר שהנתבעות השלימו הגשת ראיותיהן, עתרו התובעים בבקשה לצירוף ראיה נוספת בדמות שלושה חוזרי מפקח על הביטוח: האחד חוזר ביטוח כללי 1997/5 מיום 9/12/1997 והשני חוזר ביטוח: 2005-1-36 מיום 17/8/2005 והשלישי חזור ביטוח 2004/4 מיום 5/2/2004.
4. שתי הנתבעות גם יחד מתנגדות לצירוף הראיה בשלב זה של הדיון; התנגדותה של הנתבעת 1 לצירוף המוצגים בשלב זה מבוססת בעיקר על שתי טענות: האחת, צירוף מוצגים אלו מקים עילת תביעה חדשה שהינה בבחינת הרחבת ושינוי חזית אסורה, לא כל שכן בשלב זה של הדיון, והשניה נוגעת לאיחור בהגשת מוצגים אלו ללא הסבר המניח את הדעת, הגם שמדובר בחוזרים ישנים משנים עברו. משכך, גורסת הנתבעת כי מטרת המהלך כולו, נועד לשמש כמקצה שיפורים באופן שמקנה יתרון דיוני בלתי הוגן לתביעה.
5. הנתבעת 2 מצטרפת לדברים אלו ומוסיפה וטוענת כי חוזרים אלו ממילא אינם חלים עליה, אלא על סוכני ביטוח או על חברות ביטוח הכפופים לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן: " חוק הפיקוח") בעוד שהנתבעת 2 הינה אגודה שיתופית ללא מטרת רווח שנמצאת בבעלות עובדי עיריית ת"א-יפו ופועלת בנאמנות עבורם.
6. כמענה לטענות אלו, גורסים התובעים בכתב התשובה, כי הטענות בדבר אי משלוח הנוסח המלא של הפוליסה לידי המנוח המבוטח בהתאם לחובת המבטח, נכללו גם נכללו עוד בכתב התביעה, בניגוד לנימוק עליו מבססות הנתבעות את התנגדותן, ולפיכך אין המדובר בשינוי או הרחבת חזית אסורה, מה גם שמדובר בבקשה לצרף הוראות המפקח על הביטוח, המהוות הוראות דין או הוראת מנהל המחייבת את הנתבעת בהיותה מבטחת, בין אם הללו צורפו כמוצגים ובין אם לאו.

דיון והכרעה:

1. עיון בכתב התביעה, הן המקורי והן המתוקן, מעלה כי הטענה לפיה העתק מלא של הפוליסה לא הועבר לידי המנוח, אכן עלתה וצויינה בצורה מפורשת כבר בכתב הטענות של המנוח. כך למשל בכתב התביעה המתוקן (בראשונה) נטען בסעיף 3 לתביעה כי רשימת הביטוח נמסרה בשעתו לידי המנוח אולם הפוליסה עצמה לא הועברה לעיונו. לנוכח פטירת המנוח ביום 19/10/2014, הוגש כתב תביעה מתוקן (בשנית) באמצעות יורשיו החוקיים, שם חזר עזבון המנוח, באמצעות יורשיו, על הטענה האמורה (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן בשנית). אדרבא, טענות אלו צויינו גם בסעיפים 9-10 לכתב התביעה המתוקן (בראשונה) כפי שטוענים התובעים בתגובתם. לפיכך טענת הנתבעת להרחבת חזית אסורה כנימוק לאי מתן רשות לצירוף מוצגים אלו בשלב זה של הדיון, נדחית על ידי.
2. באשר לאיחור הנטען שבצירוף הראיה והעובדה כי צורפה לאחר השלמת הגשת ראיות הנתבעות, הלכה פסוקה כי עת עסקינן בראייה משמעותית הנושאת משקל של ממש לגילוי האמת וחשיפתה, ייטה בית המשפט להתיר הגשת הראייה גם אם מוגשת באיחור. ראה בעניין זה רע"א 6165/15 אירוטל בע"מ נ' סלקום ישראל בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (13/12/15), פסקה 7 והאסמכתאות שם; יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על  פי סדר הדין", המשפט, יב 15, 17 (2007)). 
3. בהקשר זה, שומה על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את אופי הראיה הנוספת, את השלב בו נמצא המשפט במובן זה שככל שהשלב מוקדם יותר, תטה הכף אל עבר אישור הבקשה. כמו כן במסגרת שיקולי בית המשפט בבואו להיזקק לבקשה לצירוף ראיה בשלב מאוחר, לקחת בחשבון את הנזק הדיוני שייגרם לצד המתנגד להגשת הראיה, אל מול הנזק אשר עלול להיגרם למבקש אם תדחה בקשתו להגשתה. כך גם תבחן השאלה האם בעל הדין יכול היה להביא את הראיות בשלב מוקדם יותר ומה הסיבה שלא עשה כן. בעניין זה גורסים התובעים כי חוזרים אלו לא פורסמו בילקוט הפרסומים ומטעם זה לא יכלו לדעת על קיומם, להבדיל מהנתבעת שמודעת להם בהיותה מבטחת הכפופה להוראות המפקח בשגרת פעילותה השוטפת.
4. עוד נקבע בפסיקה ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין [פורסם בנבו] (4.5.06) כי הנחיות וחוזרי המפקח על הביטוח משקפות את המדיניות המשפטית בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין המבטחות. הנחיות אלו, כך נקבע, עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית ראויה, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט עוד טרם הגשתה. כן הבהיר ביהמ"ש שהנחיות אלה משתלבות היטב במגמה של הרחבת חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח, כחלק מחובת תום הלב, המוטלת על המבטח.
5. ומן הכלל אל הפרט; במקרה דנן מדובר בביטוח קבוצתי- קולקטיבי מסוג תאונות אישיות שנעשה עבור עובדי עיריית תל אביב. בביטוח מסוג זה, חובתה של המבטחת למסור את הפוליסה למבוטח מתעצמת, מאחר והמבוטח הצטרף לקבוצה ולא רכש את הפוליסה באופן עצמאי. על המבטחת למסור למבוטח מידע אודות הפוליסה, שאחרת לא יוכל לדעת אודות הביטוח והיקפו. הנטל להוכיח כי הפוליסה נשלחה לחברי הקבוצה מוטל על המבטחת. בתחום ביטוח התאונות האישיות, עוגנה חובת המצאת הפוליסה ליחידי הקבוצה בחוזר של המפקח על הביטוח, חוזר ביטוח 2005-1-36 –גילוי נאות בביטוח תאונות אישיות קבוצתי (הבהרה) הוא אחד משלושת החוזרים מושא בקשה זו. ראה בעניין זה בספרו של המלומד י' אליאס, כרך א', מהדורה שלישית שנת 2016 בע"מ 157-158.
6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בשלושת חוזרי המפקח על הביטוח מושא בקשה זו, באתי למסקנה כי יש להתיר הגשתם משני טעמים: ראשית וכפי שציינתי לעיל, אין המדובר בהרחבת חזית אסורה שכן טענות אלו הועלו בכתב התביעה. שנית, עסקינן בחוזרים רשמיים של המפקח על הביטוח שהינו כידוע הרגולטור האחראי והמפקח על חברות הביטוח ומשכך יש לראות בחוזרים אלו המוצאים מכח סעיף 2(ב) לחוק הפיקוח כבעלי תוקף משפטי מחייב ביחס לחברות הביטוח.
7. יחד עם זאת, שמורה לנתבעות הזכות לזמן את עורכי החוזרים אותם מבקשים התובעים לצרף כראיה, או מי מהם, לחקירה על תוכנם, ככל שימצא לנכון לעשות כן.
8. בהתייחס לטענות הנתבעת 2, מאחר וממילא לטענתה אין לחוזרים אלו כל תוקף מחייב בנוגע אליה שכן הם חלים על מערכת היחסים שהיא כלל אינה צד להם (מבטח/סוכן- רגולטור), פשיטא כי אין כל סיבה עניינית להתנגד להגשתן.
9. לסיכום, הבקשה מתקבלת כמפורט לעיל.
10. בנסיבות אלו, אינני עושה צו להוצאות.

מזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז תשרי תשע"ח, 06 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.