באמצעות עוה"ד יגאל חברוני

לפניי תביעה שהוגשה בטענה לחוב בגין אספקת ירקות.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים:

1. עסקינן בהליך שראשיתו בתביעה שהוגשה כנגד הנתבעת 1. ביום 13/10/10 עתר התובע לתיקון כתב התביעה לצירוף הנתבעים 2 ו-3, בטענה ש"הנתבעת 1 איננה סולבנטית".
2. אליבא דתובע, הנתבעים 2 ו- 3 רכשו ממנו סחורה לחנויות שבבעלותם. לבקשת הנתבעים, הונפקו החשבוניות ע"ש הנתבעת 1. מאחר שהנתבעים לא שילמו בגין הסחורה שסופקה, הוגשה כנגדם התביעה. לחילופין, כך נטען, הנתבעת 1 נוהלה במימון דק, באופן המאפשר הרמת מסך ההתאגדות. לדברי התובע, הנתבעים 2 ו- 3 "השתמשו בכספים שהתקבלו אצל הנתבעת 1 לצרכיהם, שילמו את חובות החברה ע"פ העדפותיהם האישיות, ומתוך כוונה וידיעה כי לא ניתן יהיה להפרע מהנתבעת 1 ו/או מתוך הבנה כי זכותו של התובע תיפגע" (סעיף 3 לכתב התביעה המתוקן). התובע הוסיף וטען, כי העובדה שהסחורה סופקה לבתי עסק בשני מקומות שונים, מעידה על "ערבוב נכסי החברה עם הנתבעים ו/או חברה אחרת שבבעלותם" (סעיף 3 לכתב התביעה המתוקן).

חובם של הנתבעים לתובע, בהתאם לכתב התביעה המתוקן, מסתכם בסך 22,663 ₪, כאשר לטענת התובע, לאמור יש להוסיף סך 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

1. הנתבעים דחו את טענות התובע. לגישתם, התובע סיפק ירקות לבתי קפה שבבעלותם. הנתבעים הדגישו, כי ההתקשרות היתה בין התובע לנתבעת 1 בלבד, כאשר הנתבעים 2 ו- 3 שימשו אך כאורגנים בנתבעת 1.

בבדיקות שערכו הנתבעים התגלו פערים אדירים במשקל הירקות שסופקו בפועל, אל מול החיוב. לאור הפערים והחריגות שהתגלו, החליטה הנתבעת להפסיק את התקשרותה עם התובע. אשר לחיוב הנתבע נטען, כי החשבוניות שצורפו לכתב התביעה לא הועברו לנתבעת 1, לא נחתמו על ידה או ע"י מי מטעמה, והמוצרים המפורטים בהן כלל לא סופקו.

דיון והכרעה:

1. מושכלת יסוד היא שעל מנת לזכות בתביעתו, על התובע היה לעמוד בנטל השכנוע לגבי כלל יסודותיה העובדתיים של התביעה:

"הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999))" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', פורסם בנבו ביום 29/08/10).

1. עסקינן בתביעה לתשלום בעבור סחורה שנטען לגביה שהוזמנה וסופקה. קרי, בסיס החיוב הינו בטענת התובע לאספקת המוצרים שפורטו בתעודות המשלוח, שמספריהן נכללו בחשבוניות שצורפו לכתב התביעה.

למרות שהנתבעים טענו לאורך כל הדרך שהסחורה לא סופקה לידיהם, לא צרף התובע את תעודות המשלוח, אלא הסתפק בצירוף חשבוניות מרוכזות אשר אין בהן כדי להעיד על האספקה בפועל או על המוצרים שסופקו. כל שצורף היה חשבוניות ועליהן מספרי תעודות משלוח, ללא כל פירוט. הא ותו לא.

הדלות הראייתית ניכרת בהינתן והתובע לא קיבל בעצמו את ההזמנות ולא סיפק את הסחורה. עובדים מטעמו היו אחראים לאמור ואין הוא יכול להעיד על ההזמנה או האספקה מידיעה אישית.

1. התובע אישר בעדותו, כי החשבוניות מבוססות על תעודות המשלוח. ללקוח נשלחת תעודת משלוח מקורית אליה מצורף העתק. ההעתק מוחזר למשרד התובע ועל בסיסו מופקת החשבונית:

"ש. נניח שהם עברו על הסחורה ויש משהו שהם לא רוצים... וזה מופיע בתעודת המשלוח.

ת. נכון.

ש. זאת אומרת שהחשבוניות מופקות על בסיס תעודות המשלוח.

ת. נכון" (פרוט' 16/03/15, עמ' 6, ש' 10-14).

לא למיותר לציין, כי אלמלא הייתה חשיבות בהשבת תעודות המשלוח למשרדו של התובע, לא הייתה כל סיבה לשלוח מלכתחילה מקור והעתק.

כאשר נטען בפני התובע שהנתבעת נהגה לחתום על תעודות המשלוח השיב "כמעט אף אחד לא חותם על הסחורה למעט בתי מלון" והוסיף, "אולי אצלם, אצלי לא" (פרוט' 16/03/15, עמ' 6, ש' 5-7). התובע לא הכחיש מפורשות את הטענה ולפיה הנתבעת נהגה לחתום על תעודות המשלוח. התובע אף לא צירף כראיה תעודות משלוח ממשלוחים עבורם בוצע תשלום, על מנת להפריך את הטענה.

1. כפי שצוין לעיל, הטענה לכך שהסחורה לא סופקה לנתבעת נטענה לאורך כל ההליך. לאמור ניתן ביטוי גם בהחלטת כב' הרשמת הבכירה ס' אלבו מיום 24/07/13: "המבקשת מוסיפה וטוענת כי החשבוניות שצורפו לכתב התביעה לא נחתמו על ידיה והמוצרים הנזכרים בהם לא סופקו על ידי המשיב למבקשת" (הדגשה הוספה)(ראו גם סעיף 14 להחלטה).
2. אם לא די באמור, אזי במעמד הישיבה המקדמית ביקשו הנתבעים מהתובע שיביא עמו לעדות את הנהג שנטען שסיפק את הסחורה. למרות האמור, הנהג לא הובא לעדות. התובע אף לא ניסה לאתרו ("צריך לבדוק מי עבד באותה תקופה, אני לא בדקתי". פרוט' 16/03/15, עמ' 6 ש' 24).

להימנעות מהבאת הנהג לעדות ולהימנות מהצגת תעודות המשלוח, משקל ראייתי בלתי מבוטל:

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993); עניין שוורץ, בפסקה 26; קדמי בעמ' 1650-1648]" (הדגשה הוספה)(ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פורסם בנבו 09/05/11; ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פורסם בנבו 27/07/08).

1. לא נעלמו מעיני הסתירות שבעדויות שני הנתבעים, אלא שהסתירות נגעו בעיקר לטענות הקיזוז ולמצבה של החברה. אין בסתירות הללו כדי לסייע לתובע להרים את הנטל להוכחת תביעתו לאספקת הסחורה. קרי, למרות שהטענה להפרשים במשקל הסחורה שסופקה לא הוכחה, המדובר בטענת קיזוז שבהעדר ראיות לקיומו של חוב, אין לה נפקות של ממש.
2. בתום שמיעת הצדדים ובחינת התשתית הראייתית הדלה שהונחה לפניי, מצאתי כי התובע לא הרים את הנטל המונח לפתחו להוכחת תביעתו ודין התביעה להדחות.

הרמת מסך ההתאגדות:

1. למען שלמות התמונה ולמרות שבסיס התביעה לא הוכח יודגש, כי דין התביעה האישית כנגד מנהלי התאגיד להידחות אף היא.
2. המסגרת הנורמטיבית להרמת מסך ההתאגדות נקבעה בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

1. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן לצירוף מנהלי ובעלי המניות בתאגיד וזאת, בטענה כללית למימון דק ולעירוב נכסים. הנטל להוכחה כי נתקיימו העילות להרמת מסך מונח לפתחו של התובע, נטל אותו לא הרים. "על המבקש להניח תשתית ראיות רחבה ומבוססת שיש בה כדי להצדיק הענקת סעד כה קיצוני. נטל זה נדרש הן בשלב של הגשת התובענה והן בשלב של הוכחתה" [ראו: י.כהן דיני חברות חלק א' 2007, עמ' 370]" (הדגשה הוספה)(תא (פ"ת) 20607-07-11 לאטי עזרא בע"מ נ' גני דל וינו הפקות (1998) בע"מ. פורסם בנבו, ניתן ביום 10/02/15).
2. בתצהירו טען התובע, "למיטב ידיעתי, וע"פ עצה משפטית שקיבלתי הנתבעת 1 נוהלה ללא מימון...", אלא שהמדובר בטענה אשר יש להניח תשתית ראייתית להוכחתה. אין די ב"עצה משפטית". הוא הדין בנוגע לטענה לעירוב נכסים, אשר לא הוכחה.

יצוין, כי במסגרת החלטה מיום 24/07/13, חויבה הנתבעת להפקיד בקופת בית המשפט סך 2,500 ₪, סכום שהופקד בפועל. מכאן, שלא די בכך שהטענה שהחברה אינה סולבנטית נטענה בעלמא וללא כל תימוכין, הרי שבמסגרת ההליך הקפידה הנתבעת לשלם את ההוצאות אשר הושתו עליה.

1. בל נשכח, כי הרמת מסך הינו סעד קיצוני בו יעשה שימוש במקרים חריגים בלבד. נסיבות תיק זה אינן נופלות בגדרם של המקרים החריגים בהם ראוי להרים את מסך ההתאגדות:

"בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה...

ודוק, סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו כיום קובע כי בית המשפט רשאי להרים מסך בין החברה לבעלי מניותיה, אם מצא כי בנסיבות העניין "צודק ונכון לעשות כן", רק "במקרים חריגים" שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(א)(1) לחוק החברות). כמו כן, התווספה לסעיף 6 לאחר תיקון מס' 3 דרישה ליסוד נפשי של בעל המניות, לפיה נדרשת מודעותו לשימוש כאמור לעיל, ונקבע כי גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר קיום אפשרות בירור הנסיבות תוך הימנעות מבירורן, ולמעט אם מדובר ברשלנות בלבד, ייחשב כמודעות (סעיף 6(א)(2) לחוק החברות). ולבסוף ראוי להזכיר כי במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות בוטלה האפשרות שהייתה קבועה בסעיף 54(ב) לחוק קודם לתיקון להטלת אחריות אישית גם על נושאי משרה בחברה מקום שבו התקיימה עילה להרמת מסך בין החברה לבעלי מניותיה [ראו: עניין נשאשיבי בפסקאות 78 ו-84 לפסק דיני]" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון. פורסם בנבו, ניתן ביום 22/01/15).

מכאן, שאף אם היה מקום לחייב את הנתבעת 1, לא היה מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות לחיוב אישי של הנתבעים 2 ו- 3.

סוף דבר:

1. לנוכח מכלול האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים ע"ס 7,500 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים. ככל שההוצאות בהן חויבה הנתבעת במסגרת ההחלטה מיום 24/07/13 טרם הועברו לתובע, יושבו הם לנתבעת ויקוזזו מהחיוב בהוצאות.

ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ה, 18 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.