לפני בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים. בקשה לה מתנגדת המדינה. לטענת המדינה העיכובים בתיק נובעים מהעובדה שבתיק הוצא צו ביניים מכוחו שוהים העותרים בארץ יותר משלוש שנים. עוד טענה ב"כ המדינה כי היא עומדת לצאת לחופשת לידה, והיא הפרקליטה השלישית המטפלת בתיק בשל התמשכות ההליכים, וגם מסיבה זו אין ליתן ארכה.

כיון שהעתירה אכן מתנהלת מזה זמן, בחנתי את השתלשלות הדברים בתיק. כפי שאראה מרבית הדחיות והעיכובים היו בשל התנהלות המדינה, כך שלא היה מקום להתנגדות זו.

העתירה הוגשה ביום 11.4.10 ובסמוך, ביום 28.4.10 הוצא צו ביניים.

נקבע דיון ליום 12.11.10 שנדחה בשל שביתת הפרקליטים.

ביום 16.1.11 התקיים דיון מקדמי בעתירה ובו הצעתי לצדדים מתווה לסיום ההליך בהסכמה.

ביום 7.4.11 הוגשה בקשה מטעם הצדדים לעיכוב הדיון בעתירה למשך 90 ימים כדי שהדיון יועבר לוועדה הבינמשרדית אחרי שהעותר יגיש מסמכים מסוימים. עד לשלב זה טיפלה בתיק עו"ד עידית צימרמן מטעם המדינה.

התבקשו ארכות נוספות ביום 10.10.11 (לעיכוב הדיון ב-90 ימים נוספים), וב-15.1.12 (לעיכוב הדיון בששים ימים נוספים). על הבקשה האחרונה חתומה הייתה עו"ד בסלי-דובדבני מטעם המדינה. ביום 19.3.12 התבקשה דחיה נוספת עד ליום 1.6.12. היינו במשך יותר משנה, מיום 7.4.11 עד ליום 1.6.12, עוכב הדיון בהסכמה, לשם דיון בועדה הבינמשרדית.

ביום 4.6.12 ניתנה החלטה בועדה הבינמשרדית הדוחה את בקשת העותרים. ביום 24.6.12 הודיעו העותרים כי החלטת הוועדה אינה סבירה וכי הם עומדים על הדיון בעתירה. הוריתי למדינה להגיב עד ליום 14.9.12.

ביום 19.9.12, לאחר המועד בו הוריתי להגיש את תגובת המדינה, ביקשה עו"ד בסלי דבדבני בקשת דחיה (מוסכמת) בשל עומס שהצטבר על שולחנה. נעתרתי לבקשה. ביום 27.9.12 הגישה עו"ד בסלי-דובדבני בקשת ארכה נוספת (בהסכמה) מאותו נימוק. רק ביום 10.10.12 הוגשה תגובת המדינה. היינו חלף חודש נוסף של דחיות שביקשה המדינה בשל עומס עבודה.

לאור התגובה נקבע דיון בעתירה לגופה ליום 17.2.13. במועד הדיון הצעתי לצדדים הצעה נוספת לסיום ההליך, והוריתי למדינה להודיע האם היא מקבלת את ההצעה בתוך 14 ימים מאותו מועד. ביום 26.2.13 הודיעה ב"כ המדינה כי היא אינה מקבלת את המלצת בית המשפט, וביום 6.3.13 הוריתי על הגשת כתב תשובה (המדינה עמדה על הגשתו).

כתב התשובה היה אמור להיות מוגש ביום 6.4.13, והמדינה ביקשה להאריך את המועד מפאת עומס עבודה שהצטבר על שולחנה של עו"ד בסלי-דובדבני עד ליום 28.4.13. והנה, ביום 28.4.13 במקום כתב תשובה מוגשת בקשת דחיה נוספת מטעם המדינה, הפעם מטעם עו"ד שמרית סמג'ה, והפעם הנימוק הוא יציאתה של עו"ד בסלי-דובדבני לחופשת לידה. היינו, כאשר הפרקליטה היוצאת לחופשת לידה מבקשת ארכה, ניתן לתת ארכה, ואז ארכה נוספת כדי שפרקליטה אחרת תלמד את התיק. אולם, כאשר הבקשה מוגשת ע"י ב"כ העותרים, עומד נימוק זה כנימוק לדחית הבקשה. מסיבה זו אני דוחה את בקשת המדינה שלא להאריך סיכומים לאור יציאתה לחופשת לידה של הפרקליטה המטפלת היום בתיק.

מכל מקום, ביום 16.5.13 מוגשת בקשה לדחיה על הסף בשל שינוי נסיבות, ולאחר דחייתה, רק ביום 22.8.13 מוגשת התשובה מטעם המדינה. היינו חלפו יותר מארבעה חודשים בין המועד בו הייתה אמורה להיות מוגשת התגובה מטעם המדינה לבין המועד בו הוגשה בפועל.

בהחלטתי מיום 21.7.13 הוריתי על הגשת סיכומים. סיכומי העותרים היו אמורים להיות מוגשים עד ליום 1.10.13, סיכומי המשיבה עד ליום 1.11.13.

ביום 21.10.13, עשרה ימים לאחר המועד בו היו אמורים להיות מוגשים סיכומי העותרים, פנתה ב"כ המדינה, עו"ד שמרית סמג'ה, וביקשה לדחות את העתירה בשל אי הגשת סיכומים. ב"כ העותרים ביקשה להאריך את המועדים כיון שעו"ד ממשרדה יצאה באוגוסט לחופשת לידה וכנראה בשל כך לא נרשם המועד ביומנה.

הוריתי על קבלת תגובת המדינה, אז טענה ב"כ המשיבה כי ב"כ העותרים עצמם ציינה את התאריך להגשת סיכומים בחודש ספטמבר, בבקשה לצו ביניים נוסף שהגישה ביום 8.9.13.

אכן, ביום 8.9.13 התבקש צו ביניים מטעם העותרים תוך שב"כ העותרים מציינת כי: "לא תתבקש כל דחייה בהגשת הסיכומים ואלו יוגשו במועדם ביום 1.10.13". למרות זאת, יתכן שהתאריך נשכח, גם אם נזכר בכתב בית דין קודם.

מכל מקום, באות כוח המדינה ביקשו דחיות חוזרות ונשנות, ואין לקבל היום את טענת המדינה לפיה ב"כ העותרת מנסה למשוך את ההליך בשל צו המניעה. דחיות המדינה לבדן, גם בלי לקחת בחשבון את עיכוב ההליכים אחראיות לדחיות של קרוב לשנה בהליך.

בנסיבות אלו אני מאריכה את המועד להגשת סיכומים כמפורט:

סיכומי העותרים יוגשו עד ליום 3.11.13.

סיכומי המשיבה יוגשו עד ליום 3.12.13.

סיכומי תשובה, אם העותרים מעונינים בכך, יוגשו עד ליום 20.12.13.

לאחר הגשת הסיכומים כולם, יועבר התיק למתן פסק דין.

ניתנה היום, כ"ה חשון תשע"ד, 29 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.