העותר 1, אזרח תאילנד, והעותרת 2, אזרחית הפיליפינים – שעד לאחרונה החזיקה ברישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 מתוקף היותה אמה של העותרת 3, וזאת מכוח החלטת ממשלה מס' 156 מיום 18.6.06 שעניינה ב"הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" – הגישו בקשה למשרד הפנים להכיר בהם כידועים בציבור ולהחיל עליהם את "ההליך המדורג" הנהוג במסגרת "נוהל טיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (נוהל מס' 5.2.0009). משרד הפנים דחה את בקשתם, וזאת לנוכח מעמדה של העותרת 2, שמחזיקה רק ברישיון ישיבה ארעי. בגין החלטה זו הוגשה העתירה.

לאחר הגשת העתירה, הסכימה המשיבה, כי ההחלטה הנתקפת בעתירה תבוטל וכי עניינם של העותרים יועבר לדיון לפני הועדה הבינמשרדית הדנה במקרים הומניטריים וחריגים. הועדה בחנה את עניינם של העותרים והחליטה לדחות את בקשתם, מאחר שלא נמצא כי מתקיים קשר זוגי כן ואמיתי ותא משפחתי המצדיקים מתן מעמד בישראל, לא כל שכן מטעמים הומניטריים. העותרים הודיעו, כי לשיטתם החלטת הועדה הבינמשרדית הינה בלתי סבירה וכי הם עומדים על עתירתם, בין אם באופן עקרוני, כך שיותר להם להיחשב כבני זוג בישראל גם אם העותרת מחזיקה בינתיים רק ברישיון ישיבה ארעי, ובין אם באופן פרטני, בזכות הקשר הזוגי שביניהם. יוער, כי בינתיים בוטל רישיון הישיבה הארעי שניתן לעותרת 2, לאחר שהסתבר כי בתה, העותרת 3, שמכוחה ניתן לה רישיון הישיבה הארעי, אינה מתגוררת עמה במשק בית משותף.

1. רקע הדברים

העותר 1, ינצ'אלון מונפונקלאנג (להלן: העותר), יליד שנת 1952, הינו אזרח תאילנד. לעותר בן בוגר המתגורר בתאילנד והוא הגיע לישראל בשנת 2004 באשרת ב/1 לעבודה בענף המסעדנות ועד ליום 27.10.09 עבד כטבח ברישיון תקף.

העותרת 2, רואנה פליפה ברמודז (להלן: העותרת), ילידת שנת 1960, הינה אזרחית הפיליפינים. העותרת הגיעה ארצה בשנת 2000 באשרת תייר ביחד עם בתה, היא העותרת 3, ומאז שהתה בארץ שלא כדין עד לקבלת רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 ביום 22.1.07, וזאת מתוקף החלטת הממשלה מס' 156 מיום 18.6.06 בדבר הסדרת מעמדם של ילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל.

העותרת 3, ראשה ג'אבר ברמודז, ילידת שנת 1996, קטינה בעת הגשת העתירה וכיום נערה כבת 18, הינה בתה של העותרת מקשר נישואין קודם. העותרת 3 מחזיקה ברישיון לישיבת קבע בישראל החל מיום 22.1.07, וזאת מתוקף החלטת הממשלה מס' 156 מיום 18.6.06 בדבר הסדרת מעמדם של ילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל.

כאן המקום לציין, כי במהלך הדיון בעתירה הסתבר, כי לעותרת שני ילדים בגירים נוספים מבעלה לשעבר, אזרח ירדני המתגורר בירדן, וכי ביום 27.9.10 הגישה העותרת בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים עבור ילדיה אלו, בקשה שנדחתה על ידי המשיבה, בין היתר לאור התנגדות גורמי הביטחון על בסיס מידע חסוי. ביום 21.3.13 נדחתה גם השגתה של העותרת כנגד החלטת המשיבה לדחות את בקשתה.

בהתאם לאמור בעתירה, העותר והעותרת נפגשו בשנת 2006 לערך, במקום עבודתו של העותר ולאחר כשנה של היכרות עבר העותר להתגורר עם העותרת ועם בתה, היא העותרת 3. במהלך חודש דצמבר 2008 נישאו העותר והעותרת בקונסוליה התאילנדית בישראל. על פי הטענה, העותר והעותרת מקיימים קשר זוגי כן ואוהב והעותרת 3 רואה בעותר אב לכל דבר והוא מצדו דואג לחינוכה ולכל מחסורה.

ביום 11.10.09 פנו העותר והעותרת למשרד הפנים, באמצעות באת כוחם, בבקשה להכיר בהם כידועים בציבור ולהעניק לעותר מעמד בישראל כחלק מההליך המדורג לבני זוג וזאת מכוח "נוהל טיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (נוהל מס' 5.2.0009, להלן: נוהל הידועים בציבור) (פניית העותרים צורפה כנספח ד' לעתירה).

ביום 11.1.10 החליטה הועדה הלשכתית במשרד הפנים להעביר את עניינם של העותרים לבחינת מטה משרד הפנים. ביום 17.1.10 דחה מטה משרד הפנים בירושלים את בקשת העותרים, מהטעם שלא ניתן לאשר הסדרת מעמד לאזרח זר על סמך היותו, לכאורה, ידוע בציבור של מי שמחזיקה באשרה מסוג א/5 בלבד, וכן מהטעם שלא ניתן להעניק מעמד לאנשים נוספים מכוח מעמד שניתן על פי החלטת הממשלה בעניין ילדי השוהים הבלתי חוקיים. ביום 21.1.10 נשלח לעותרים מכתב הסירוב באמצעות באת כוחם (נספח ג' לעתירה).

ביום 10.2.10 הגישו העותרים ערר על החלטת מטה המשיב (נספח ב' לעתירה). ביום 3.3.10 נדחה הערר וביום 8.3.10 נשלח מכתב הסירוב לעותרים, באמצעות באת כוחם (נספח א' לעתירה).

2. העתירה וההליכים לאחר הגשת העתירה

ביום 11.4.10 הגישו העותרים את העתירה המונחת לפני ועמה בקשה למתן צו ביניים. בעתירתם טענו העותרים, כי אין זה ראוי לשלול את זכותם לחיי משפחה, שהיא חלק מזכותם החוקתית לכבוד לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב- 1992, אך מהטעם שהעותרת מחזיקה ברישיון ישיבה ארעי.

ביום 28.4.10 ניתן צו ביניים האוסר על הרחקתו של העותר מהארץ עד למתן פסק דין בעתירה, וזאת לאחר שהמשיבה הודיעה, כי היא מסכימה לבקשה למתן צו ביניים.

כאן המקום לציין, כי במהלך הדיון בעתירה הסתבר, כי בסמוך להגשת העתירה פנה העותר אל יחידת ה- RSD בבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל וכי ביום 9.5.10 בוצע לעותר תשאול והונפקה לו אשרה לשלושה חודשים. ביום 11.8.10 עבר העותר ראיון עומק על ידי יחידת ה- RSD וביום 23.1.11 נדחתה בקשתו על הסף.

ביום 6.1.11 הגישה המשיבה תגובה מקדמית לעתירה, שבגדרה עמדה על כך שהעותרת הינה בעלת מעמד של תושבת ארעית בלבד וכי נהלי המשיבה אינם מאפשרים מתן מעמד לזרים מכוח יחסים זוגיים, לרבות נישואים, עם מי שמעמדו בישראל הינו של תושב ארעי. עוד עמדה המשיבה על כך שלא ניתן להעניק מעמד לאנשים נוספים מכוח מעמד שניתן על פי החלטת הממשלה מס' 156 בדבר הסדרת מעמדם של ילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל.

ביום 16.1.11 התקיים דיון מקדמי בעתירה, שבמהלכו הצעתי למשיבה, כי העותר יקבל מעמד זמני בארץ, וזאת עד למועד שבו תוכל העותרת לפנות בבקשה לקבלת מעמד של קבע, מתוקף היותה אמה של העותרת 3, בהתאם לאמור בהחלטה מס 156. הצעתי, כי ככל שבאותו מועד תדחה בקשתה של העותרת, כי אז לא יוכלו הצדדים לפתוח בהליכים לקבלת מעמד לעותר ואם תתקבל הבקשה, כי אז יגישו העותרים בקשה לפי נוהל הידועים בציבור, שתבחן על פי הקריטריונים שיהיו רלבנטיים באותה עת.

ביום 7.4.11 התקבלה הודעה מטעם המשיבה ובקשה מטעם הצדדים לעיכוב הדיון בעתירה. במסגרת ההודעה האמורה הודיעה המשיבה, כי היא בחנה בשנית את נסיבות המקרה שבנדון והחליטה כי ההחלטה מיום 8.3.10 בעניינם של העותרים תבוטל ועניינם יועבר לבחינת הועדה הבינמשרדית של משרד הפנים, הדנה במקרים הומניטריים וחריגים, לצורך מתן המלצה לראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, שהוא הגורם המוסמך לקבל החלטה בעניין מעמדם של מי שעניינם אינו מוסדר על ידי נוהלי המשיבה. המשיבה הודיעה עוד, כי לצורך הבדיקה האמורה, רשאים העותרים להגיש למשיבה בתוך 30 יום כל מסמך שהם סבורים כי יש לו רלבנטיות לבקשתם לקבלת מעמד עבור העותר בישראל, בנסיבות המקרה שבנדון, וכי ככל שלא יעשו כן, ייבחן עניינם בהתאם לטענות שהועלו בעתירה והמסמכים שצורפו לה, ושימוע שיערך לעותרים. הודגש, כי המלצת בית המשפט, כפי שנרשמה בפרוטוקול מיום 16.1.11, תובא, אף היא, לפני הועדה הבינמשרדית. הצדדים הודיעו, כי לאור האמור, הם הגיעו להסכמה, שלפיה הדיון בעתירה יעוכב לתקופה של 90 יום, שבסיומה יודיעו הצדדים לבית המשפט האם יש צורך בהמשך הדיון, לרבות בדרך של תיקון העתירה.

בהחלטתי מאותו היום, קיבלתי את בקשת הצדדים והורתי להם לשוב ולעדכן את בית המשפט אודות מצב הדברים עד ליום 1.10.11. ביום 10.10.11 התקבלה הודעת המשיבה, שלפיה טרם התקבלה החלטת הועדה הבינמשרדית, וזאת מאחר שמסמכים משלימים שהעותרת התבקשה להמציא, הנוגעים לבעלה לשעבר המתגורר בירדן, התקבלו רק בחודש ספטמבר האחרון והועברו להתייחסות גורמי הביטחון. בנסיבות אלה, התבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת הודעת הצדדים בנוגע להמשך ההליך המשפטי ב- 90 יום. ביום 12.10.11 נעתרתי לבקשה. בהודעה נוספת מיום 15.1.12, הבהירה המשיבה, כי טרם התקבלה התייחסות גורמי הביטחון ולפיכך התבקשה ארכה נוספת, לה נעתרתי ביום 16.1.12.

ביום 19.3.12 התקבלה הודעה משותפת מטעם הצדדים, שבגדרה הובהר, כי התייחסות גורמי הביטחון למסמכים הנוספים התקבלה וכי התיק צפוי לעלות על שולחנה של הועדה הבינמשרדית ביום 29.4.12. בנסיבות אלה, התבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת הודעת הצדדים בנוגע להמשך ההליך עד ליום 1.6.12. בו ביום נעתרתי לבקשה.

ביום 4.6.12 הודיעה המשיבה, כי התקבלה החלטת הועדה הבינמשרדית בעניינו של העותר. בהחלטה, שצורפה להודעה, נקבע, כך:

"עניינה של המבקשת ובן זוגה הועלה לבחינה בפני חברי הועדה ממנו הוברר כי הנדון נכנס לישראל כדין בתאריך 27.7.04. עבד ברישיון כטבח במסעדה עד ליום 27.10.09. המבקשת הינה אזרחית הפיליפינים, ילידת 1960. הכירה את בעלה הקודם, אזרח ירדן, בשנת 1980 בכווית בזמן שעבדה שם. התחתנו וגרו בכווית. במלחמת המפרץ עברו לגור בעירק לכשנתיים, שם נולדה בתם ראנה. מעירק עברו לירדן ולאחר כשנתיים נולד שם לית. במהלך השנים בעלה הירדני ביקר בישראל, ואז נולדה הילדה ראשה. בשנת 2000 ביקש ממנה לבוא לישראל, המבקשת נכנסה עם הילדה ראשה (להלן: העוגן) ומאז שוהה בישראל. ביום 22.1.07 קיבלה המבקשת מעמד בישראל מכוח החלטת הממשלה מיום 26.6.05 בעניין ילדי זרים. מאז שוהה בישראל ברישיון ישיבה מסוג ארעי א/5 אשר מוארך מעת לעת.

ביום 3.12.08 נישאו בני הזוג הנ"ל בקונסוליה התאילנדית בישראל. ביום 11.1.10 הגישו בני הזוג בקשה בלשכת רשות האוכלוסין עפ"י נוהל ידועים בציבור (להלן: נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג של אזרחים ישראליים, לרבות בני אותו מין מס' 5.2.0009), ולאחר שהשלימו את הצגת כלל המסמכים הנדרשים. הבקשה סורבה מהטעם שלא ניתן לאשר הסדרת מעמד לאזרח זר על סמך היותו לכאורה ידוע בציבור של מי שהינה תושבת ארעית המחזיקה באשרה מסוג א/5. ביום 21.1.10 נשלח לבני הזוג באמצעות בא כוחם מכתב תשובה ברוח הדברים. כנגד החלטת סירוב האחמ"ש של בני הזוג ב- 4/2010 הוגשה עתירה מס' 894404/10 במסגרתה הוחלט להעביר עניינם לדיון והחלטת הועדה הבינמשרדית. במקביל פנה הנדון אל יחידת המסתננים RSD. ביום 9.5.10 בוצע תשאול ביחידת המסתננים, הונפקה אשרה ל-3 חודשים, המשך טיפול ביחידת ה-RSD. ביום 11.8.10 עבר ראיון לעומק ע"י היחידה הנ"ל. ביום 23.1.11 נדחתה בקשתו ע"י יחידת RSD על הסף. ביום 18.4.12 נשלחה למבקשת תשובה לגביה, בקשה לקבלת מעמד עבור ילדיה סורבה מטעמים ביטחוניים.

טענות בא כוחם של המבקשים מיום 9.6.11 וכן התשאול שנערך לבני הזוג מיום 23.4.12 נבחנו על ידי בקפידה, והתרשמתי, כי לא נמצא כנות קשר ונישואים בין בני הזוג. על אף שלטענת בני הזוג חיים יחד 5-6 שנים נראה כי הידיעה האחד על השניה דלה ביותר, כולל ברמה של אי ידיעת שמה של אחותה היחידה, חברות של הילדה, לימודיה, משפחת אשתו, כנ"ל לשני בני הזוג. כמו כן בשימוע התגלו סתירות רבות וכן עולה מהשימוע כי הם אינם חיים וגרים יחד ואינם מנהלים משק בית משותף, על כל המשתמע מכך. הנדון גר ועובד בנתניה המבקשת גרה בהרצליה. הנדון מגיע פעם בשבוע לשם ביקור, נותן לה כ-2000 ₪ לחודש, היא מנהלת את חייה וחיי ילדיה באופן עצמאי. על כן, החלטתי לקבל את המלצת חברי הוועדה ולסרב לבקשת בני הזוג לקבלת מעמד כלשהו בישראל עבור ינצ'אלון מונפונקלאנג. על המבקש לצאת מישראל תוך 14 יום, מיום קבלת תשובה זו.

ביום 7.6.12 הגישו העותרים בקשה להורות על ביטול החלטת הועדה הבינמשרדית, שלפיה על העותר לצאת את הארץ בתוך 14 יום מיום קבלת החלטת הועדה, וזאת לאור צו הביניים שניתן בגדרי העתירה.

ביום 10.6.12 הורתי, כך:

"אם יש צו ביניים לא ניתן לבטלו בהחלטת ועדה. ב"כ העותרים תתייחס בתוך 14 ימים מהיום לגופה של ההחלטה ותודיע האם העותר עומד על דיון בעתירה."

ביום 24.6.12 התקבלה תגובת העותרים להחלטת הועדה הבינמשרדית, שבגדרה טענו העותרים, כי החלטת הועדה הבינשמרדית אינה סבירה. בהקשר זה טענו העותרים, כי בהחלטתה התייחסה הועדה רק לשימוע אחד שנערך לעותרים בחודש אפריל 2012 ולא למכלול הבקשה שהוגשה בחודש יוני 2011 לבחינתה של הועדה, אשר כללה ראיות לזוגיות, כמו גם מכתב מהעותרת 3, אשר רואה בעותר אבא. העותרים טענו עוד, כי היה על הועדה לבחון את הבקשה באופן עקרוני, לאור סירוב המשיבה לאשר קשר זוגי בין מי שקיבלה מעמד מכוח החלטת ממשלה לבין מי שאין לו מעמד בישראל, אולם עיון בהחלטה מעלה כי ראש הרשות, מר אמנון בן עמי, הוא שבחן את הבקשה, וכלל לא מן הפן העקרוני, אלא על בסיס כנות הקשר בלבד. העותרים הדגישו, כי ככל שהמשיבה ויתרה על טענתה העקרונית, שלפיה נהליה אינם מאפשרים מתן מעמד לזרים מכוח יחסים זוגיים עם מי שמעמדו בישראל הינו של תושב ארעי, הרי שהם מברכים על כך וישמחו שעניינם יבחן כמו עניינם של כל בני זוג אחרים. אשר לסתירות הנטענות שנתגלו במהלך השימוע, טענו העותרים, כי השימוע נערך בעברית ובאנגלית, שתי שפות שאותן העותר דובר באופן חלקי בלבד. נטען, בהקשר זה, כי עניין זה התברר במהלך השימוע עצמו, אולם הוחלט להמשיך בשימוע למרות האמור. העותרים טענו עוד, כי הם אכן מנהלים משק בית משותף וכי העותר רכש בעבור העותרת מכונית מכספו וכי העותרת, מצדה, משלמת את החשבונות השוטפים, אלא שבשל אילוצים, נאלץ העותר במשך תקופה של כחצי שנה לשהות בדירת עובדים בנתניה, סמוך למסעדה ששם הועסק שעות ארוכות מדי יום, כאשר פעמיים בשבוע הגיע לבית המשותף של בני הזוג. עוד טענו העותרים, כי בניגוד לאמור בהחלטה, העותרים שניהם דיווחו על פרטים שונים באופן זהה. העותרים הבהירו, כי העותר מכיר את חברותיה של העותרת 3, אולם אינו זוכר את שמותיהן או את שמה של מורתה. לאור כל האמור הודיעו העותרים, כי הם עומדים על עתירתם, בין אם באופן עקרוני, כך שיותר להם להיחשב כבני זוג בישראל גם אם העותרת מחזיקה בינתיים רק באשרת א/5, ובין אם באופן פרטני, בזכות הקשר הזוגי שביניהם.

ביום 10.10.12 התקבלה תשובת המשיבה לתגובת העותרים, שבגדרה נטען, כי החלטת הועדה הבינמשרדית הינה מנומקת, מפורטת, סבירה ומידתית. במענה לטענה כי ההחלטה התקבלה על ידי ראש הרשות, הבהירה המשיבה, כי הועדה הינה ועדה המייעצת לראש הרשות וכי הועדה התכנסה, גיבשה המלצה וראש הרשות אימץ את המלצתה, הכל על פי הנוהל המסדיר את פעילות הועדה וכפי שמצוין בהחלטה. נטען גם, כי בפני הועדה עמדה בקשת העותרים מחודש יוני 2011 ולראיה קטעים מהמכתב שצורף לבקשה מצוטטים בפרוטוקול. המשיבה הדגישה, כי הועדה לא דנה בטענות עקרוניות כי אם במקרים ספציפיים, אשר אינם עומדים בנהלים, וכך גם נעשה במקרה דנן. אשר לשימוע שנערך לעותרים טענה המשיבה, כי בשימוע נכחה גם עורכת דין ממשרד באת כוחם של העותרים, אשר יצגה נאמנה את עניינם, וכי לו רצתה היא להתנגד להליך שנחזה כלא תקין, הרי שיכולה הייתה היא לעשות כן במעמד השימוע ומכל מקום, מקריאת הריאיון עולה, כי תשובותיו של העותר קוהרנטיות וברורות והוא הבין את שאמר ואת שנאמר לו. אשר לשאלת המגורים המשותפים וכנות הקשר טענה המשיבה, כי העותרים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הציגו ולו ראשית ראיה להוכחת טענתם, כי הם מנהלים קשר זוגי כן ואמיתי וחיים משותפים בישראל.

לאור התייחסות הצדדים להחלטת הועדה הבינמשרדית, כמפורט לעיל, הורתי כי יתקיים דיון לגוף העתירה.

ביום 17.2.13 התקיים דיון לגוף העתירה שבסופו הורתי, כך:

"עתירה זו הוגשה כיוון שהמשיבה סירבה בכלל לאפשר לעותרת להגיש בקשה להיכנס להליך המדורג להכרה בחייה עם בן זוגה בשל העובדה שהיא שוהה בארץ באשרה א/5. בעקבות הסכמות בין הצדדים נבחן הקשר בין העותרת לבן זוגה בועדה הבינשמרדית. בהעדר פרוטוקול או החלטה של הועדה לא ניתן להסיק מכך האם המשיבה מוכנה לבדוק את היחסים בין בני הזוג ולאפשר לעותר להגיש בקשה להיכנס להליך המדורג, אם לאו. לאור האמור, תודיע המשיבה בתוך 10 ימים מהיום האם המשיבה מסכימה לאפשר לעותרת להגיש בקשה להיכנס להליך המדורג במסלול הרגיל. אם המשיבה תודיע כאמור תוגש בקשה מחודשת להכרה בעותרים כבני זוג במסלול המדורג, בקשה שתטופל ככל בקשה אחרת, ואז ורק אז תמחק העתירה. אם המשיבה לא תודיע כאמור, יינתן צו לסיכומים בעתירה שלפני."

ביום 26.2.13 הודיעה המשיבה, כי היא אינה יכולה לקבל את הצעת בית המשפט, שלפיה יתאפשר לעותרת להגיש בקשה להיכנס להליך המדורג במסלול הרגיל, וזאת משום שהעותרת שוהה בארץ ברישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 ואילו "נוהל הידועים בציבור" חל רק על בני זוג של אזרחים ותושבי קבע ישראליים ומשום שלא ניתן להעניק מעמד לאנשים נוספים מכוח מעמד שניתן על פי החלטת ההמשלה בעניין ילדי השוהים הבלתי חוקיים.

במסגרת החלטתי מיום 6.3.13 הורתי, כי לאור האמור יפעלו הצדדים לפי החלטתי מהדיון, כך שיוגש כתב תשובה ולאחריו יינתן צו לסיכומים.

לאחר קבלת אורכות להגשת כתב תשובה, הגישה המשיבה ביום 16.5.13 בקשה לסילוק העתירה על הסף ולהארכת המועד להגשת כתב תשובה מטעמה. בבקשתה לסילוק העתירה על הסף הבהירה המשיבה, כי בקשתה מוגשת לאור העובדה שביום 3.3.13 נדחתה בקשת העותרת לחידוש אשרתה לנוכח העדר מגורים עם בתה, העותרת 3, אשר עוד ביום 15.4.12 הועברה בצו שיפוטי ל"בית השאנטי". המשיבה הבהירה, כי בהחלטה מיום 3.3.13 צוין גם, כי טענת העותרת בראיון שנערך לה ביום 8.8.12, שלפיה מרגע שקיבלה את מעמדה היא יצאה לבקר את ילדיה בירדן בכל חג ובכל פעם נסעה עם בתה, העותרת 3, עומדת בסתירה לרישומים בדבר הכניסות והיציאות של העותרת ובתה, המצויים בידי המשיבה, וכי בעת קבלת מעמדה לראשונה הסתירה העותרת מידע הנוגע למערכת יחסיה עם בעלה לשעבר השוהה בירדן, שאמור היה לשנות את החלטת המשיבה באשר לקבת מעמד בישראל. המשיבה הבהירה, כי בהתאם להחלטה האמורה נדרשה העותרת לצאת את הארץ בתוך 30 יום וכי ביום 24.3.13 הגישה העותרת ערר על ההחלטה שלא לחדש את אשרתה מסוג א/5. המשיבה טענה, כי לאור התפתחויות אלה, דיון בשאלה האם יש להעניק לבן זוגה של תושבת ארעית מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים הפך לתיאורטי, שכן העותרת אינה תושבת ארעית והיא חסרת כל מעמד בישראל כיום. בבקשה נטען גם, כי העותרים בחרו שלא לבקש לתקן את עתירתם לאחר קבלת החלטת הועדה הבינמשרדית מיום 4.6.12, וזאת חרף החלטת בית המשפט שבגדרה ניתנה להם האפשרות לעשות כן, וכי אף מטעם זה עסקינן בעתירה אשר אינה מגלה עילה להתערבותו של בית המשפט, שהרי העתירה המקורית אינה תוקפת את החלטת המשיבה האחרונה בעניינם של העותרים מיום 4.6.12, כי אם את החלטת המשיבה מיום 8.3.10, אשר בוטלה במסגרת ההליך, בהתאם להסכמת הצדדים. בבקשה נטען, כי העובדה שהעותרת בחרה שלא לעדכן את בית המשפט באשר להתפתחויות האחרונות, ובכלל זה אי חידוש רישיונה, עולה כדי חוסר ניקיון כפיים, המצדיק, כשלעצמו, את דחיית העתירה על הסף. בבקשה צוין, כי העותרת גם לא ציינה בפני בית המשפט כי ביום 27.9.10 הגישה בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים עבור שני ילדיה הנוספים מבעלה לשעבר שמתגורר בירדן וכי בקשתה נדחתה אף היא על ידי המשיבה, בין היתר גם לאור התנגדות גורמי הביטחון על בסיס מידע חסוי. עוד לא עדכנה העותרת, כי ביום 21.3.13 נדחתה השגתה כנגד החלטת המשיבה לדחות את בקשתה.

במסגרת החלטתי מיום 26.5.13, הורתי לעותרים להגיב לבקשה בתגובה שתלווה בתצהיר. כמו כן, נעתרתי לבקשת המשיבה להארכת המועד להגשת כתב התשובה מטעמה.

ביום 15.7.13, לאחר קבלת ארכה, התקבלה תגובת העותרים לבקשה לסילוק העתירה על הסף, שבגדרה נטען, כי כל המידע הרלבנטי הנוגע לעותרת, לרבות לגבי בעלה לשעבר וילידה הנוספים, נמסר למשיבה עובר לקבלת מעמדה בהתאם להחלטת הממשלה מס' 156. בתגובה נטען גם, כי העובדה שהעותרת 3 שוהה במסגרת של פנימייה ב"בית השאנטי" אין משמעותה כי היא איננה נזקקת לאמה וכי העותרת 3 אכן מגיעה לבית אמה לביקורים בחגים ולעיתים גם בסופי שבוע, כאשר גם העותרת והעותר מבקרים אותה ב"בית השאנטי" אחת לשבוע. נטען גם, כי התנאי הנקוב בהחלטת הממשלה מס' 156 הקובע כי "על ההורה להתגורר עם הילד במשק בית משותף בישראל", הינו תנאי שנבחן במועד מתן המעמד ולא תנאי צופה פני עתיד וכי נדמה שבקשת העותרת למתן מעמד לבן זוגה, העותר, שימשה "תירוץ" למשיבים להחליט לדרוש את יציאת העותרת מהארץ, ובכך לנסות ולשמוט את הבסיס לבקשתה, כי בן זוגה יישאר עמה בישראל. העותרים הודיעו, כי הם עומדים על עתירתם, בין אם באופן עקרוני, כך שיותר להם להיחשב כבני זוג בישראל גם אם העותרת מחזיקה בינתיים רק באשרת א/5, ובין אם באופן פרטני, בזכות הקשר הזוגי שביניהם.

במסגרת החלטתי מיום 21.7.13, הורתי על דחיית הבקשה לסילוק העתירה על הסף, תוך שציינתי כי מן הראוי היה להגיש כתב תשובה, כפי שנקבע, שבמסגרתו הייתה מעלה המשיבה את כל הנתונים שהועלו בגדרי בקשתה לסילוק העתירה על הסף. לאור זאת, הורתי למשיבה להגיש כתב תשובה וכן קבעתי מועדים להגשת סיכומי הצדדים. ביום 22.8.13 הוגש כתב תשובה מטעם המשיבה, שבגדרו חזרה המשיבה על הטענות שהעלתה בבקשתה לסילוק העתירה על הסף.

בין לבין, ביום 18.8.13, נדחתה ההשגה שהגישה העותרת על ההחלטה מיום 3.3.13, שבגדרה נדחתה בקשתה לחידוש רישיון הישיבה הארעי שלה, תוך שהעותרת נדרשה לצאת את הארץ בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה.

ביום 8.9.13 הגישו העותרים בקשה לצו ביניים, שיאסור על הרחקת העותרת מהארץ עד לבירור העתירה. בהחלטתי מיום 15.9.13 הורתי, כי אין להורות על עזיבת מי מהעותרים עד למתן פסק דין בעתירה. ביום 21.10.13 הגישה המשיבה בקשה לדחיית העתירה, עקב אי הגשת סיכומי העותרים במועד. בהחלטתי מיום 29.10.13 דחיתי את הבקשה וקבעתי מועדים חדשים להגשת סיכומי הצדדים.

פסק הדין ניתן לאחר שכל סיכומי הצדדים הוגשו, לרבות סיכומי תשובה מטעם העותרים.

3. טענות הצדדים

העותרים טוענים, כי אין זה ראוי לשלול את זכותם לחיי משפחה, שהיא חלק מזכותם החוקתית לכבוד לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב- 1992, וזאת אך ורק מהטעם שהעותרת מחזיקה במעמד תושבות "נחות", שהתקבל במסגרת החלטת ממשלה, אשר אינו מקנה לה זכות להתאהב באופן חופשי בישראל.

העותרים טוענים עוד, כי החלטת הועדה הבינמשרדית שהתקבלה בעניינם הינה בלתי סבירה. על פי הטענה, היה על הועדה הבינמשרדית לבחון את הבקשה באופן עקרוני, לאור סירוב המשיבה לאשר קשר זוגי בין מי שקיבלה מעמד מכוח החלטת ממשלה לבין מי שאין לו מעמד בישראל, ולא לדון בשאלת כנות הקשר. בהקשר זה נטען, כי שאלת כנות הקשר הזוגי היא אמנם שאלה חשובה וראשונה במעלה, הנדונה בלשכות המשיבים ברחבי הארץ, אולם היא אינה שאלה הומניטרית, ואין מקום לבחינתה על ידי חברי הועדה הבינמשרדית. נטען גם, כי בהחלטתה, התייחסה הועדה רק לשימוע שנערך לעותרים בחודש אפריל 2012 בקשר לזוגיותם ולא למכלול הבקשה שהוגשה לועדה בחודש יוני 2011. באשר לסתירות הנטענות שנתגלו במהלך השימוע טוענים העותרים, כי המדובר בחוסר התמצאות ולא בסתירות. העותרים מדגישים, כי השימוע נערך בעברית ובאנגלית, שתי שפות שאותן העותר דובר באופן חלקי בלבד וכי עניין זה התברר במהלך השימוע עצמו, אולם הוחלט להמשיך בשימוע למרות האמור. נטען גם, כי העותרים אכן מנהלים משק בית משותף, אלא שבשל אילוצי פרנסה, נאלץ העותר לשהות בדירת עובדים בנתניה, סמוך למסעדה ששם הועסק שעות ארוכות מדי יום, כאשר פעמיים בשבוע הגיע לבית המשותף של בני הזוג. על פי הטענה, אורח חיים זה, אשר נמשך כחצי שנה בלבד, נפסק בחודש אוגוסט 2012 ומאז העותרים מתגוררים יחדיו.

המשיבה טוענת, כי "נוהל הידועים בציבור" אינו חל על עניינם של העותרים, באשר העותרת מחזיקה ברישיון ישיבה ארעי בלבד ומכל מקום, כלל לא ניתן להעניק מעמד לאנשים נוספים מכוח מעמד שניתן על פי החלטת הממשלה בעניין ילדי השוהים הבלתי חוקיים. באשר לטענת העותרים בדבר קיומה של זכות חוקתית לחיי משפחה, טוענת המשיבה, כי אכן קיימת זכות חוקתית לחיי משפחה, אולם היקפה של הזכות אינו משתרע כדי מימוש הזכות בישראל, דווקא.

המשיבה טוענת עוד, כי החלטת הועדה הבינמשרדית בעניינם של העותרים הינה החלטה מנומקת ומפורטת, אשר אינה חורגת ממתחם הסבירות ואינה מקימה עילה להתערבותו של בית המשפט. בהקשר זה נטען, כי לא נפל כל פגם באופן עריכת השימוע לעותרים; כי העותר הבין את השאלות שהופנו אליו; וכי חזקה שעורכת דינם של העותרים, אשר נכחה במהלך השימוע, הייתה מתנגדת להליך בזמן אמת ככל שסברה כי נפל בו פגם. נטען גם, כי העותרים לא עמדו בנטל להוכחת כנות הקשר בכלל, ובפרט שלא בנטל המוגבר הדרוש מידועים בציבור, שעה שהסתבר כי הם אינם מתגוררים יחד תחת קורת גג אחת וממעטים להיפגש, ומשנתגלעו סתירות מהותיות בגרסותיהם ופערי מידע בלתי מוסברים. נטען עוד, כי החלטת הועדה הבינמשרדית בעניינם של העותרים מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שהעותר הגיש בקשת סרק לקבלת מקלט מדיני בישראל, כך שעליו ועל העותרת לעמוד בנטל הוכחה מוגבר לעניין כנות הקשר, ומקל וחומר כאשר עסקינן בבקשה למתן אשרה באופן חריג ולפנים משורת הדין.

יש לציין, כי המשיבה טוענת גם, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב ועשיית דין עצמי, כאשר בהקשר זה נטען, בין היתר, כי העותרת כלל לא טרחה לעדכן את בית המשפט, כי ביום 3.3.13 נדחתה בקשתה לחידוש תוקף רישיון הישיבה הזמני שלה ואף לא טרחה לציין, כי במהלך ניהול העתירה הגישה בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים עבור שני ילדיה הנוספים מבעלה לשעבר, המתגוררים בירדן. נטען, כי גם העותר העלים מבית המשפט את העובדה שתוך כדי ניהול ההליכים הגיש בקשת סרק לקבלת מקלט מדיני, וזאת כדי ליהנות במשך מספר חודשים נוספים ממעמד שיקנה לו אפשרות להתפרנס. יובהר, כבר עתה, כי לאור התוצאה שאליה הגעתי, לא נדרשתי לטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה.

עוד יש לציין, כי המשיבה טוענת גם, כי העתירה הפכה, במידה רבה, לתיאורטית, מאחר שבינתיים נשלל מהעותרת רישיון הישיבה הזמני שלה. אולם, לא ברור בעת הזו האם העותרת מיצתה את ההליכים העומדים לרשותה כנגד ההחלטה לבטל את רישיונה, החלטה שאינה מתחייבת, בהכרח, מנוסח החלטת הממשלה מס' 156, לאור הפרשנות שניתנה לה בעת האחרונה (וראו, בהקשר זה, עע"מ 9094/07 קרן אסטריד סנצ'ס נ' משרד הפנים (2013, להלן: עניין סנצ'ס); עע"מ 9890/09 קאנון איקנה נוואה נ' משרד הפנים (2013, להלן עניין איקנה נוואה)). מכל מקום, ומאחר שממילא העותרת תוכל לקבל מעמד של קבע בהמשך, לאור נוהל הענקת מעמד להורה של חייל (נוהל מס' 5.3.0036), אדון להלן בעתירה לגופה.

4. המסגרת הנורמטיבית – על חוק הכניסה לישראל ועל שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים בהפעלת סמכויותיו על פי החוק

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב –1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), מתנה את שהייתם בישראל של מי שאינם אזרחים ישראלים, או בעלי אשרת עולה או תעודת עולה, ברישיון ישיבה שהסמכות להענקתו מסורה לשר הפנים על פי החוק. לצורך הפעלת סמכות זו, נתון לשר הפנים שיקול דעת רחב, וזאת בהתאם לעקרון הריבונות שמכוחו יש למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים להיכנס לתחומה, או להרחיקם כאשר הם אינם רצויים עוד (ראו בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1972); בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992, להלן: עניין קנדל); עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, פ"ד סא (1) 211, 224 (2006, להלן: עניין אורן); בר"מ 696/06 אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין, פיסקה 16 (2006); בג"ץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, פיסקה 46 (2006); עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים, פיסקה 5 (2007, להלן: עניין נטיוסוב); עע"מ 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה נ' משרד הפנים -מנהל האוכלוסין, פסקה 7 (2008, להלן: עניין אלכסנדרובה); עע"מ 6147/11 גורוביץ נ' משרד הפנים-מנהל האוכלוסין (2013); עע"מ 4231/12 יהודית בוטובסקי נ' משרד הפנים (2013, להלן: עניין בוטובסקי)).

בצד האמור יש לזכור, כי שיקול דעת זה נתון לביקורתו של בית המשפט כשיקול דעתה של כל רשות אחרת, במסגרת עילות הביקורת "הרגילות" שחלות על הפעלת כל שיקול דעת מנהלי (ראו עניין קנדל, עמ' 528). על שר הפנים להפעיל, אם כן, את שיקול דעתו בתום לב, על יסוד שיקולים ענייניים, בשוויון, במידתיות ובסבירות (ראו בג"צ 3057/09 מוחתסב נ' שר הפנים (2009); בג"צ 6883/06 נאסר נ' שר הפנים (2010); בג"ץ 1905/03 ראגח עכל נ' מדינת ישראל - שר הפנים (2010, להלן: עניין עכל); דפנה ברק-ארז המשפט המנהלי כרך ב' בעמ' 619 (התש"ע-2010)).

בפועל, המדיניות שאותה מיישם משרד הפנים לעניין הענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל היא מדיניות מצמצמת, שלפיה תוענק לזרים אשרה לישיבת קבע בישראל במקרים חריגים ובהתקיים שיקולים מיוחדים (ראו בג"ץ 656/87 מנצח נ' שר הפנים (1988); עניין קנדל, עמ' 521; בג"ץ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15, 19 (1994); בג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522, 525 (1997, להלן: עניין אנקין); בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, פיסקה 12 (2007); עניין נטיוסוב, פיסקה 5 לפסק הדין; עע"מ 1692/11 לטיסייה אורלה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (2011), להלן: עניין אורלה). ככלל, רצונו של תושב זר להימצא בקרבת בן משפחתו שהינו אזרח או תושב ישראל לא ייחשב כטעם המצדיק מתן רישיון לישיבת קבע בישראל (ראו עניין אנקין, עמ' 524, 527; בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, 294 (2002); דנג"ץ 8916/02 דימיטרוב נ' משרד הפנים (2003); עניין נטיוסוב, פיסקה 6). מדיניות זו נוצרה על רקע הקשיים שמציבה תופעת השהיה הבלתי חוקית, ואכן, בית מהשפט העליון, אשר נדרש למדיניות המצמצמת, לא מצא בה פסול, ככזו (ראו עניין אנקין; עניין נטיוסוב).

במסגרת שיקול הדעת הרחב המסור לשר הפנים לעניין מתן היתרים ורישיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, אמורים להישקל גם טעמים הומניטריים, לגבי נסיבות העשויות להצדיק מתן מעמד בישראל. לצורך בחינת היבט זה, הוקמה הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, המורכבת מנציגים של רשויות שונות, שיש להן לעיתים נקודות מבט והתמחויות שונות מאלו של משרד הפנים. הועדה פועלת על פי נוהל משרד הפנים מס' 5.2.0022 והיא משמשת ועדה מייעצת למנהל רשות מינהל האוכלוסין בבואו לבחון בקשות למתן מעמד בישראל במקרים הומניטריים שבהם המבקשים אינם זכאים לקבלת מעמד על פי הקריטריונים הרגילים. משכך, שיקול הדעת של הועדה רחב עוד יותר משיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים בכל הנוגע למתן רישיונות ישיבה בישראל ובית המשפט יתערב בו אך במקרים מצומצמים וחריגים (ראו בג"צ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (2008); עע"מ 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ' שר הפנים (2009); עניין עכל; עניין אורלה; עניין אלכסנדרובה; עע"מ 471/12 מדינת ישראל נ' אנג'י בוטנג (2012); טהבוב נ' מדינת ישראל – שר הפנים (2013)).

כאמור, במסגרת העתירה המונחת לפני תוקפים העותרים הן את החלטת משרד הפנים שבגדרה נדחתה בקשתם להכיר בהם כידועים בציבור ולהחיל עליהם את "ההליך המדורג" מכוח "נוהל הידועים בציבור", הן את החלטת הועדה הבינמשרדית שבגדרה נדחתה בקשתם להקנות לעותר מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. אדון להלן בהחלטות אלו על פי סדרן, לאור המסגרת הנורמטיבית שעליה עמדתי לעיל.

5. האם יש ליתן מעמד לבן זוגה הזר של העותרת, המחזיקה ברישיון ישיבה ארעי

א. על "נוהל הידועים בציבור" ותחולתו בענייננו

כפי שציינתי לעיל, על פי חוק הכניסה לישראל מוקנית הסמכות למתן אשרות ורישיונות ישיבה לשר הפנים. במסגרת שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בהפעלת סמכויותיו מכוח חוק הכניסה לישראל, נקבעה מדיניות המאפשרת לזרים, אשר הוכיחו כי הינם ידועים בציבור של אזרחים או תושבי קבע ישראלים, להסדיר מעמדם בישראל מכוח יחסים אלה. מדיניות זו עוגנה בשנת 2000 במסגרת "נוהל הידועים בציבור" מיום 1.5.00. נוהל זה קובע, כי בכפוף להוכחת קשר אמיתי וחיים משותפים של בני הזוג, יוענק לבן הזוג הזר מעמד בהתאם להליך המדורג אותו עובר בן זוג הנשוי לתושב ישראלי. הנוהל האמור עבר גלגולים שונים והנוהל הרלבנטי לענייננו הוא הנוהל שעודכן ביום 10.8.09. על פי האמור בנוהל, באם השתכנע מינהל האוכלוסין כי אכן נרקם בין בני הזוג קשר אמיתי וכי הם אמנם חיים יחדיו, יינתן לבן הזוג הזר בשלב הראשון, רישיון לישיבת ביקור (ב/1); בהמשך, רישיון ישיבה ארעי (א/5) ובסופו של התהליך המדורג, רישיון לישיבת קבע.

על הרציונל שביסוד "נוהל הידועים בציבור" ועל התנאים ליישומו עמד בית המשפט העליון בעניין אורן, כדלקמן (שם, בעמ' 231):

"הנוהל נשוא הערעורים שלפנינו מעגן את נכונותה של המדינה לאפשר לאזרח זר לרכוש מעמד של תושב קבע בישראל מכוח היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי, וזאת אף אם הינו שוהה בארץ שלא כדין. הרציונל שבבסיס מדיניות ראויה זו הינו ההכרה כי גם תא משפחתי שאינו מבוסס על קשר פורמאלי של נישואין ראוי להגנה ויש לאפשר לבני הזוג המרכיבים אותו לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ, ובלבד שמדובר בקשר אמיתי, כן ומבוסס. מדיניות זו נותנת ביטוי למחויבותה של המדינה לזכות לחיי משפחה, הכוללת את זכותו של הפרט לבחור את בן זוגו ולהקים עימו משפחה. זכות זו מוכרת במשפטנו.. ומוגנת גם במשפט הבינלאומי.."

ועוד נקבע בעניין אורן, כי "בעוד קשר של נישואין ניתן לזיהוי בקלות על פי אקט פורמאלי מכונן, זיהויו של קשר של ידועים בציבור מחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר, על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאי הסף – הגמישים כשלעצמם – בדבר חיים משותפים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף" (שם, בעמ' 245. ראו גם ע"א 621/69 נסים נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617 (1970); ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690 (1985); ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3) 683 (2002); עע"מ 4332/06 ספרו נ' משרד הפנים, בפיסקה ט' (2006); עניין בוטובסקי, פיסקה 11). יש לציין, כי מקום שבו האזרח הזר מבקש מעמד של ידוע בציבור, בעודו שוהה בישראל שלא כדין, הרי שנטל הראיה להוכחת כנות הקשר "יהיה אף כבד מזה המוטל על בני זוג שנישאו בעת שאחד מהם שהה בארץ שלא כדין. זאת, מן הטעם שנוהל הידועים בציבור חשוף יותר לניצול לרעה, שכן, כאמור, קשר של ידועים בציבור אינו מבוסס על אקט משפטי מכונן, אלא מזוהה על סמך מבחנים עובדתיים עמומים וגמישים יותר" (עניין אורן, בעמ' 256).

בענייננו, העותרת כלל אינה עומדת בתנאי "נוהל הידועים בציבור", וזאת משום שבמסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים הוא התווה מדיניות של הענקת מעמד לבני זוג של אזרחים ותושבי קבע ישראלים בלבד, ולא למי שמחזיק ברישיון ישיבה ארעי, כדוגמת העותרת. כידוע, משמעותה של הפעלת ביקורת שיפוטית איננה המרת שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו של בית המשפט, ואף לא בחינה של השאלה אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה יותר מזו שנתקבלה על-ידי הרשות. הביקורת השיפוטית מתמצה בשאלה אם שיקול הדעת הופעל בהתאם לכללי המשפט המנהלי. בנסיבות כמתואר, לא ניתן לומר שהחלטת משרד הפנים לדבוק בתנאים שנקבעו ב"נוהל הידועים בציבור" נגועה בשיקול דעת שאינו סביר, או כי נפל פגם חוקי בקבלת ההחלטה.

ויודגש, העותרת קיבלה רישיון ישיבה ארעי מכוח החלטת ממשלה מס' 156 מיום 18.6.06, המתקנת החלטת ממשלה קודמת בנושא, היא החלטה 3807. המדובר בשתי החלטות ממשלה שמגלמות, כך על פי מה שנאמר בהן, הסדרים חד-פעמיים, בגדרם נקבע כי שר הפנים רשאי להעניק רישיון לישיבת קבע בישראל לילדי שוהים בלתי חוקיים, שהתערו בחברה הישראלית ובתרבותה, וכן ליתן רישיון לישיבת ארעי בישראל להוריהם, לאחיהם ולאחיותיהם, המתגוררים עימם במשק בית משותף בישראל, כל זאת בהתקיים התנאים הקבועים בהחלטות (לסקירת הרקע שהוביל לקבלת החלטה מס' 156 ועל תכליתו של ההסדר שביסוד ההחלטה, ראו עניין סנצ'ס, פסקאות 5-6, 11-13, 16-17 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר).

בסעיף 5(ב) להחלטת הממשלה הנדונה נקבע, כך:

"שר הפנים רשאי להעניק רישיון ישיבה ארעי בישראל להורי הילד וכן לאחיו, ובלבד שאלה מתגוררים עימו במשק בית משותף בישראל ברציפות מיום לידתו, או כניסתו לישראל ונמצאים בישראל במועד קבלת החלטה זו. יציאה קצרה לביקור מחוץ לישראל לא תהווה שבירת רצף לעניין סעיף זה".

ובהמשך סעיף זה נקבע, מפורשות, כי:

"מתן המעמד לילד ובני משפחתו כאמור, לא יוכלו לשמש בסיס לזכאות של קרובי משפחה נוספים, בכל עת, לשם קבלת רישיון ישיבה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, או אזרחות ישראלית".

החלטת הממשלה האמורה נבחנה על-ידי בית המשפט העליון בהרכב מורחב בבג"ץ 7301/06 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' ממשלת ישראל (2007) ונפסק באשר לחוקיותה, כדלקמן:

העתירה המופנית כנגד החלטה מס' 156 של הממשלה אינה מגלה עילה להתערבותנו. החלטת הממשלה הנ"ל מתייחסת לקבוצה מאותרת ומוגדרת של ילדי עובדים זרים השוהים בישראל אשר הוגשה ביחס אליה בקשה למעמד בישראל תוך המועד שנקבע על ידי הממשלה. ההחלטה מתייחסת להסדר חד פעמי בגזרה מצומצמת אשר בה נקבעו תנאים מיוחדים ומסוימים לחריגה ממדיניות ההגירה הכללית לישראל. עניין זה מצוי בגדר סמכותה של הממשלה, ואינו מצדיק התערבותנו לביטולה. החשש אשר הביע העותר שמא מכאן ולהבא תקבענה ממשלות ישראל מדיניות כוללת חדשה שאינה מעוגנת בחוק, הוא חשש כללי וערטילאי אשר אינו מקים בסיס לפסילת ההחלטה הנדונה לפנינו.

החלטת משרד הפנים שלא ליתן לעותר מעמד מתוקף היותו בן זוגה של תושבת ארעית שקיבלה מעמד מכוח החלטת הממשלה בעניין ילדי השוהים הבלתי חוקיים נמצאת, אם כן, במתחם הסבירות הנתון למדינה, לשר הפנים ולרשות האוכלוסין בקביעת מדיניות ההגירה של מדינת ישראל.

ב. הזכות לחיי משפחה

העותרים טוענים, כי אין זה ראוי לשלול את זכותם לחיי משפחה, שהיא חלק מזכותם החוקתית לכבוד לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב- 1992, וזאת אך ורק מהטעם שהעותרת מחזיקה במעמד תושבות "נחות" שהתקבל במסגרת החלטת ממשלה, אשר אינו מקנה לה זכות להתאהב באופן חופשי בישראל.

הרצון לשמור על אחדות המשפחה מובן וברור ואני ערה היטב לעיקרון של שמירה על שלמות המשפחה. זהו אכן עיקרון בסיסי בהיסטוריה האנושית שזכה למקום של כבוד גם בפסיקה הישראלית, אשר הכירה בכך ששמירה על שלמות המשפחה מהוה חלק מתקנת הציבור בישראל וחלק מזכויות היסוד של הפרט (ראו ע"א 488/77 פלוני ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 421, 434 (1978); בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מ(1) 749, 783 (1993); בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 787, 790 (1999, להלן: עניין סטמקה); עניין אורן, עמ' 231; בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (2006); בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל (2012, להלן: עניין גלאון); עניין איקנה נוואה, פסקה 18 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר; פסקה 3 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). אולם, הפסיקה גם הכירה בכך שישנו הבדל מהותי בין הזכויות שלהן זוכה אזרח לבין אלו שלהן זוכה תושב קבע, לא כל שכן תושב ארעי, וזאת במיוחד בכל הנוגע לזכויות מכוח חוק הכניסה לישראל, וכי הבחנה זו אינה בגדר הפלייה פסולה (ראו בג"ץ 209/73 נג'לה חסין עלי עודה (לאפי) נ' שר הפנים, פ"ד כח(1) 13, 17 (1973); עניין סטמקה, עמ' 794-795; עע"מ 5829/05 סאלח דארי נ' משרד הפנים (2007); עניין גלאון).

מכל מקום, הקשר המשפחתי שהעותרים יצרו, לטענתם, איננו חייב להיות ממומש ומושתת על חיים משותפים במדינת ישראל דווקא (ראו והשוו לעניין גלאון). יש לזכור, בהקשר זה, כי הן העותר והן העותרת הגיעו ארצה לתקופה מוגבלת לצרכי עבודה בלבד, תוך ידיעה שאין להם כל זכות מוקנית לקבלת מעמד קבע בארץ. העובדה שהחיים דינאמיים, ולדבריהם נוצר ביניהם קשר שהתפתח לחיים משותפים, אינה משליכה על זכויותיהם על-פי חוקי ההגירה של מדינת ישראל ואינה צריכה להוות גורם במדיניות ההגירה של מדינת ישראל, שהיא מדינה ריבונית הפועלת לפי שיקוליה.

לאור כל האמור, הרי שלא נפל פגם בהחלטת המשיבה לדחות את בקשתם של העותרים להכיר בהם כידועים בציבור ולהחיל עליהם את "ההליך המדורג" במסגרת "נוהל הידועים בציבור".

6. פגמים נטענים בהחלטת הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים

בכך לא הסתיים הדיון, שהרי כפי שציינתי לעיל, במסגרת שיקול הדעת הרחב המסור לשר הפנים לעניין מתן היתרים ורישיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, אמורים להישקל גם טעמים הומניטריים, לגבי נסיבות העשויות להצדיק מתן מעמד בישראל. לצורך בחינת היבט זה, הוקמה הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, המשמשת ועדה מייעצת למנהל רשות מינהל האוכלוסין בבואו לבחון בקשות למתן מעמד בישראל במקרים הומניטאריים שבהם המבקשים אינם זכאים לקבלת מעמד על פי הקריטריונים הרגילים. כאמור, שיקול הדעת של הועדה רחב עוד יותר משיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים בכל הנוגע למתן רישיונות ישיבה בישראל ובית המשפט יתערב בו אך במקרים מצומצמים וחריגים.

כאמור, בענייננו, מצאה הועדה הבינמשרדית לנכון לדחות את בקשתם של העותרים, מאחר שלא נמצא, לשיטתה, תא משפחתי המצדיק מתן מעמד בישראל וההתרשמות באשר לכנות הקשר הנטען הייתה שלילית. כפי שיובהר להלן, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הועדה הבינמשרדית בענייננו, המקים עילה להתערבותו של בית המשפט בשיקול דעתה;

העותרים טוענים, כי היה על הועדה לבחון את הבקשה באופן עקרוני, לאור סירובה של המשיבה לאשר קשר זוגי בין מי שקיבלה מעמד מכוח החלטת ממשלה, לבין מי שאין לו מעמד בישראל. אולם, עניינם של העותרים הועבר לדיון לפני הועדה הבינמשרדית מאחר שלא התקיימו בעניינם הקריטריונים הדרושים לצורך החלת "נוהל הידועים בציבור". לפיכך, בגדרי הפעלת שיקול הדעת של הועדה הבינמשרדית – שנעשתה לפנים משורת הדין – לא היה מקום לבחון את הבקשה באופן עקרוני (ראו והשוו לעניין איקנה נוואה, פסקה 4 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). כאמור, בגדרי החלטתה, התבססה הועדה על כך שלא נמצא קשר זוגי כן ואמיתי ותא משפחתי המצדיקים מתן מעמד בישראל, שהם שיקולים לגיטימיים ורלבנטיים באופן עקרוני, שהרי השיקול העומד ביסוד הנכונות לאפשר התאזרחות של בן זוג זר של אזרח ישראלי הוא שיקול הומניטרי, שתכליתו להגן על התא המשפחתי.

העותרים טוענים עוד, כי בהחלטתה התייחסה הועדה רק לשימוע אחד שנערך לעותרים בחודש אפריל 2012 ולא למכלול הבקשה שהוגשה בחודש יוני 2011 לבחינתה של הועדה, אשר כללה ראיות לזוגיות, כמו גם מכתב מהעותרת 3, אשר רואה בעותר אבא. אולם, עיון בהחלטת הועדה מעלה, כי לפני הועדה עמדו הן תרשומת השימוע והן מכלול טענות באי כוח העותרים כמפורט בבקשתם מיום 9.6.11.

אשר לסתירות הנטענות שנתגלו במהלך השימוע, טוענים העותרים, כי השימוע נערך בעברית ובאנגלית, שתי שפות שאותן העותר דובר באופן חלקי בלבד, ויתכן כי קשיים אלה הם שהביאו לאותן סתירות, כביכול. נטען גם, כי אין המדובר בסתירות, כי אם בדיווח על פרטים שונים באופן זהה וכי העותרים מנהלים משק בית משותף, אלא שבשל אילוצים נאלץ העותר לשהות במשך תקופה של כחצי שנה בדירת עובדים בנתניה, סמוך למסעדה ששם הועסק שעות ארוכות מדי יום, כאשר פעמיים בשבוע הגיע לבית המשותף של בני הזוג. גם בטענות אלה לא מצאתי ממש;

במהלך השימוע נכחה גם עורכת דין ממשרדה של באת כוחם של העותרים, שיכולה הייתה לעמוד על מלוא זכויות העותרים בזמן אמת, עת התקיים השימוע, ויש להניח, כי היא הייתה מבקשת להפסיק את הריאיון ככל שהייתה מתרשמת, כי העותר מתקשה בהבנת השאלות המופנות אליו. מכל מקום, עיון בתרשומת השימוע מעלה, כי הדברים נמסרו על ידי העותר בצורה סדורה, ברורה וקוהרנטית, ולא מצאתי כל בסיס לטענה כי הסתירות שנמצאו בגרסותיהם של העותרים הן פועל יוצא של קשיי תקשורת מצד העותר. כך, למשל, אין דרך להסביר את טענתו של העותר שלפיה הוא ביקר את אחותו ובעלה הישראלי ביחד עם העותרת ובתה לפני כחצי שנה, כאשר לדברי העותרת היא כלל אינה מכירה את בני משפחתו.

עיון בתרשומת השימוע שנערך לעותרים מעלה גם, כי העותרים אכן התקשו לספק פרטים בסיסיים זה על משנהו, אשר מצופה כי יהיו בתחום ידיעתם של בני זוג החיים יחדיו מספר שנים, כנטען בענייננו. כך, למשל, העותר, שעל פי הנטען בעתירה מהווה דמות אב לעותרת 3, דואג לחינוכה ואף יצא עמה בשעתו לטיולי בית ספר, כלל לא ידע לנקוב בשמות חברותיה או בשמה של מורתה של העותרת 3 ואילו העותרת כלל אינה מכירה איזה מבין בני משפחתו של העותר, אף שלעותר אחות הנשואה לאזרח ישראלי עמו היא מתגוררת בארץ.

לבסוף, בכל הנוגע למגורים המשותפים, הרי שגם במהלך השימוע שנערך לעותרת ביום 8.8.12, בעקבות בקשתה להארכת אשרתה, ציינה העותרת כי העותר נוהג לישון בנתניה, בדירה של חברים (ראו פרוטוקול השימוע, מוצג י"ב לתיק המוצגים של המשיבה). היינו, אין המדובר בסידור זמני, שנמשך כחצי שנה בלבד, כנטען. עוד יש לציין, כי הן במכתבה מיום 24.4.13 של הגב' יפעת לנדאו, שהינה העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה, והן במכתבו מיום 26.2.13 של מר איל עמיר מ"בית השאנטי", כלל לא נזכר העותר כגורם המעורב בחייהן של העותרת ובתה, או כמי שמתגורר עמן (המכתב מיום 24.4.13 צורף כנספח א' לתגובת העותרים לבקשת המשיבה לסילוק העתירה על הסף. המכתב מיום 26.2.13 הינו חלק מנספחי הערר שהגישה העותרת על ההחלטה בדבר ביטול מעמדה).

לאור כל האמור, לא מצאתי חוסר סבירות בהחלטת הועדה הבינמשרדית.

מאחר שהעותרת אינה זכאית לכך שיוענק לבן זוגה מעמד מכוח היותה תושבת ארעית ומאחר שלא נפל כל פגם בהחלטת הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים שנדרשה לבקשה לפנים משורת הדין, דין העתירה להידחות.

לפני סיום אבהיר, כי אין באמור בפסק דין זה כדי להשליך על אפשרותה של העותרת לקבל רישיון ישיבה ארעי או קבוע, וזאת מתוקף היותה אמה של העותרת 3, ככל שהאחרונה תגויס לצה"ל, הכל בהתאם לנוהלי המשיבה.

6. סוף דבר

לאור כל האמור, העתירה נדחית. צו הביניים שניתן בגדרי ההליך – מבוטל.

בנסיבות העניין החלטתי שלא לחייב את העותרים בהוצאות בגין ההליך.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ה, 17 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.