ביום 20.1.09 ארעה תאונת דרכים בעת שהתובעת 3 (להלן: "התובעת") נהגה ברכב, בו נסעו גם אימה המנוחה ושתי אחייניותיה, התובעות 4 ו-5. השימוש ברכב היה מבוטח באותה העת ע"י הנתבעת.

כתוצאה מהתאונה נהרגה אימה של התובעת, והתובעות הנוספות סבלו מנזקי גוף שונים.

לאחר שתביעת העזבון סולקה בהסדר, נותר לדון בתביעות התובעות 3-5 לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו להן בגין התאונה.

בפי התובעות 4 ו-5 אין טענה לנכות, ואילו לתובעת נקבעה, ע"י פרופ' נוי, נכות נפשית בשיעור של 15%.

עיקר המחלוקת בתיק הינו בשאלת הפיצוי לתובעת בגין הנזק הנפשי שנגרם לה בעקבות מעורבותה בתאונה, כאשר השאלה היא: האם התובעת הינה נפגעת ישירה הזכאית לפיצוי על הנזק הנפשי כפי שנקבע לה, או שמא, כטענת הנתבעת, התובעת הינה נפגעת משנית ולפיכך צריכה לעמוד במבחנים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה ואח' נ' דהן ואח', פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: "הלכת אלסוחה") על מנת שתזכה בפיצוי?

העובדות הרלבנטיות ביחס לתביעת התובעת

1. התובעת, ילידת 1989 (בת 19 ביום התאונה), נהגה ברכב בעת התאונה, אשר נגרמה בעת שרכב אחר שנסע במסלול הנגדי סטה למסלול נסיעת הרכב בו נהגה, ובשל כך הסיטה התובעת את הרכב שמאלה והרכב התהפך לתעלה בצד הדרך.

2. אמה של התובעת, המנוחה, נפטרה במקום התאונה.

3. התובעת פונתה ממקום התאונה ע"י אמבולנס, לאחר שעובר אורח חילץ אותה מהרכב, תוך שהושכבה על קרש גב וצויין כי היא מתלוננת על כאבי ראש ותוארה כ"מבולבלת".

בחדר המיון צויין כי בתחילה לא שיתפה פעולה, אולם לאחר שחלף זמן היתה בהכרה מלאה. מאחר ולא היה ברור באם סבלה חבלת ראש, בוצע לה CT מוח שהיה תקין. בתום בדיקתה התובעת שוחררה לביתה.

4. התובעת היתה במעקב רפואי לא ממושך בגין תלונות על כאבי צוואר וגב, בגינם קיבלה 11 טיפולי פיזיוטרפיה. כמו כן סבלה מחבלה בפניה.

5. בהמשך, כשנמשכו תלונות התובעת ואף הופיעו תלונות על פחדים, נדודי שינה ומחשבות על התאונה, התובעת הופנתה לקבלת טיפול נפשי, וטיפול כזה אכן ניתן לה, תחילה במרפאה לבריאות הנפש בבי"ח הדסה (בין החודשים 11/09 - 1/10) ולאחר מכן קיבלה טיפול פסיכולוגי רציף בין החודשים 2/12-8/12, אצל גב' חוברס).

קביעת מומחה בית המשפט

6. חוות דעת ראשונה ניתנה על ידי פרופ' נוי, שמונה כמומחה בהתאם להסכמת הצדדים, בחודש 11/11 ובה קבע המומחה כי התובעת סובלת מהפרעה פוסט טראומטית עם מרכיבים דכאוניים, בגינם קבע לה נכות בשיעור 30% למשך שנה לאחר התאונה, ו-25% למשך שלוש שנים נוספות.

7. בחלוף התקופה לגביה נקבעה הנכות הזמנית נבדקה התובעת בשנית, בחודש 12/13, ואז קבע המומחה כי חל שיפור ברמה התפקודית של התובעת, אשר בין היתר נישאה (בשנת 2012) וילדה בת (בתחילת שנת 2013), וקבע את נכותה הנפשית לצמיתות בשיעור של 15%.

האם יש מקום לקבוע נכות גבוהה מזו שקבע המומחה?

8. לטענת התובעת יש לקבוע את נכותה הצמיתה בשיעור של 25% כפי שקבע פרופ' נוי בחוות דעתו הראשונה, וזאת לנוכח העובדה כי נישואי התובעת וגידול הילדה לא הביאו לשינוי במצבה הנפשי, והיא ממשיכה לסבול מכל אותם תסמינים שסבלה מהם קודם לכן, ואף להיזקק לטיפול פסיכולוגי, ומשום כך אין בסיס לקביעת המומחה כי חל שיפור במידת התפקוד שלה.

9. עיינתי בחוות הדעת של פרופ' נוי, בעדותו וכן בעדות התובעת, ואינני סבורה כי מדובר במקרה בו יש לסטות מקביעת המומחה ולקבוע לתובעת נכות גבוהה מזו שקבע.

כזכור עפ"י ההלכה הפסוקה מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט אינו כזה שבית המשפט לא ייטה לסטות מקביעותיו. כפי שנקבע עוד בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (23.4.1990) בפסקה 4 לפסק הדין):

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.

אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

על דרך השגרה, לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות המופיעות בחוות דעת מומחה מטעם בית משפט, אך בהיותו הפוסק האחרון, רשאי ואף חייב בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה, שכן עדות המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות, ולכן רשאי בית המשפט לסטות, במקרים מסוימים, באופן חלקי או מלא, ממסקנות המומחה. (ראה: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993); ע"א 1188/92, הועדה המקומית נ' ברעלי, פ"ד מט(1) 463 (1995); ע"א 974/91 עמיד חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הועדה לתכנון ובניה זמורה, פ"ד נ(5) 104 (1997); ע"א 8361/10 יוסף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (29.5.11)).

10. המומחה הסביר בחוות דעתו, כמו גם בעדותו, כי התרשם שקיימת הגזמה באופן הצגת התובעת את מצבה, וכי תוצאות הבדיקה הקוגנטיבית שהעביר לה היו בלתי סבירות לחלוטין (לחומרה). המומחה אמנם נמנע (בלשונו העדינה יש לומר) מלתייג את התנהלות התובעת בבדיקה כבלתי מהימנה, אולם דבריו בחקירתו לא הותירו ספק כי התרשם שתוצאות הבדיקה היו מוטות לחומרה והצביעו על מצב הקרוב לדמנציה, שבודאי אינו קיים אצל התובעת.

מנגד, חזר המומחה בעדותו על קביעתו, כי חרף הגזמה והאדרה מסוימת מצד התובעת (כמו בבדיקה הקוגנטיבית ובתיאור חוסר תפקודה), הוא נותר עם התרשמותו כי קיימים אצל התובעת תסמינים ברורים של: "אפקט דיספורי עם פגיעה תפקודית קלה. קווים דכאוניים עם חרדה...יכול להיות אבחנה של PTSD עם קווים דכאוניים" (עמ' 18 שורות 25-28).

לא מצאתי כי היה בעדות התובעת כדי להביא לשינוי בקביעת המומחה. אמנם עדותה הותירה רושם כי היא אכן ממשיכה לסבול מהתסמינים שמצא המומחה, אולם מנגד ניתן היה להתרשם מהאדרה מסוימת של חומרת מצבה, כאשר ברור כי קיים לה רווח משני, הידוע לה היטב, בהצגת מצב של פגיעה חמורה בתפקודה.

11. נכונה טענת התובעת כי אחד הגורמים שהביאו לקביעת המומחה שמצבה של התובעת בין שתי חוות הדעת השתפר היה עובדת נישואיה והולדת הבת בתקופה זו. כפי שציין המומחה, יש בכך להצביע על שיפור במצבה התפקודי, בצירוף לעובדה, אותה הניח בהעדר תיעוד המצביע אחרת, כי התובעת לא המשיכה לקבל טיפול פסיכולוגי תמיכתי.

המומחה הסביר בחקירתו כי קבלת טיפול מצביעה לטעמו על עוצמת התסמינים ומידת המצוקה הנפשית, אולם ציין שאין מדובר במדד יחיד, שכן הוא משוקלל בתוך הרבה מרכיבים שקובעים את הנכות, לרבות התפקוד במישורים רבים (עמ' 16 שורות 1-4). בהקשר זה יש לציין כי למרות שהתובעת ציינה בפני המומחה שהיא ממשיכה לקבל טיפול פסיכולוגי (בשנת 2013), הרי שהמומחה לא הסכים להסתמך על דבריה בלבד, והתובעת לא הציגה, בשום שלב, תיעוד הסותר את הנחת המומחה כי התובעת, לאחר סיום הטיפול אצל הפסיכולוגית חוברס, לא המשיכה לקבל טיפול תמיכתי. מכאן, שלא נסתרה הנחת המומחה, שהיוותה אחד המדדים לקביעת הנכות, כי התובעת לא המשיכה לקבל טיפול נפשי מעבר לשנת 2012.

12. מכל האמור עולה כי אין זה מקרה בו יש לסטות מקביעת המומחה, ולפיכך אני קובעת את נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת בשיעור של 15%.

האם יש לראות את התובעת כ"נפגעת ישירה" או כ"נפגעת משנית"?

13. לאור גובה הנכות שנותרה לתובעת, ההכרעה בסוגיה זו היא בעל משמעות רבה , שכן באם התובעת הינה נפגעת משנית, הרי שחומרת פגיעתה הנפשית איננה עולה לדרגת החומרה שנקבעה בפסיקה כדרגה המביאה להחלת הלכת אלסוחה (ראה סיכום ההלכה בהקשר זה בע"א 9466/05 שוויקי נ' מ"י, פ"ד סב(3) 806 (2008), סעיפים 22-30 לפסק הדין)(להלן: "ענין שוויקי").

במקרה זה, לאור קביעות המומחה, כפי שיפורטו להלן, ובהעדר אפשרות לקבוע, כטענת הנתבעת כי התגובה הנפשית של התובעת הינה אך ורק בתגובה למות אמה בתאונה, אני סבורה כי יש לקבוע שהתובעת הינה נפגעת ישירה, ותגובתה הנפשית מצויה "במתחם הסיכון שהשימוש ברכב יוצר" ולפיכך יש לראותה כניזוקה ישירה, ואין כלל צורך לבחון את תחולת הלכת אלסוחה עליה, זאת באופן דומה לזה שנקבע בע"א (מחוזי חי') 10023-05-15 וייס נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (20.12.15ׂׂׂׂׂ) (להלן: "ענין וייס").

אינני מסכימה, כטענת ב"כ הנתבעת כי יש בפסק הדין בענין וייס כדי להרחיב את ההלכה או לסטות ממנה, שכן בפסק הדין קיימת אבחנה מההלכה שנקבעה בע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651 (1996) תוך קביעה שהנזק הנפשי שנגרם לנהג הקטר בענין וייס "נובע מן הטראומה שנגרמה לו עצמו עקב התאונות, ולא רק עקב היחשפותו למראות הקשים של הרוגים ופצועים. וקשה לכמת מה השפעתו של כל אחד ממרכיבים אלו".

14. פרופ' נוי, בחוות דעתו לא ערך כל אבחנה באשר לגורם הספציפי לתגובתה הנפשית של התובעת לתאונה.

בתיאור התאונה, המובא מפי התובעת בחוות הדעת הראשונה, שלובים תיאורים של החוויה האישית של התובעת בעת התאונה (צעקות האחיינייות, תחושה של חוסר אויר, ומראה האם המדממת) ותגובותיה הנפשיות לתאונה, לכך ש"חייה התהפכו" ולאובדן האם אליה היתה מאוד קשורה. כמו כן מצויין שם כי במהלך הטיפול שקיבלה עד לאותו מועד עולים תכנים הנוגעים לזכרונות מהתאונה והמצוקה הנפשית המשמעותית שהיא חווה מאז.

באבחנתו בחוות הדעת הראשונה מציין המומחה כי התובעת סובלת מ-PTSD כאשר התאונה מהווה "ארוע משמעותי מסכן חיים" שכן מדובר היה בתאונה קשה שבה נהרגה האם והתובעת היתה עדה למתרחש וראתה את אמה נהרגת מול עיניה.

בחוות הדעת השניה לא קיימת התייחסות לאבחנה, אלא יותר לתסמינים והשיפור שחל בתסמונת החרדתית-דכאונית.

15. במהלך חקירתו, משנשאל המומחה אודות מקור הפגיעה של התובעת, השיב המומחה כי התובעת "נפגעה באופן ישיר ומוחשי" וכי הטראומה שנגרמה לה היא לגבי "כל האירוע". המומחה אישר כי לא ניתן לעשות אנליזה של המרכיבים השונים שהביאו לפגיעה הנפשית (עמ' 14 שורות 21-24). המומחה ציין מפורשות כי מרגע שמדובר בתאונה קשה מתקיים המרכיב של סכנת החיים, וגם באם ההרוג בתאונה לא היה האם, אלא אדם זר, עדיין מתקיים בתאונה, בפני עצמה לנוכח נסיבותיה הקשות, המרכיב של סכנת החיים המוחשית והישירה (עמ' 18, שורות 9-11, 13-14).

המומחה אמנם הסביר בחקירתו כי הוא, כמי שאינו הגורם המטפל אלא נותן חוות הדעת לצורך ההליך המשפטי, לא ניסה לבודד או לפרק את הרכיבים השונים שגרמו לתגובה הנפשית של התובעת (עמ' 15 שורות 26-29), אולם בהמשך חזר ושלל את נסיון ב"כ הנתבעת להפריד בין הגורמים לתגובה הנפשית ואף ציין כי אינו רואה חשיבות לעובדה שהתובעת לא ציינה בפניו שהיא חשה סכנת חיים בתאונה (עמ' 18 שורות 2-6; 12-17).

16. לטענת הנתבעת, יש לקבוע, לאור דברי התובעת עצמה, הן בתצהירה ובעדותה והן במהלך הטיפול הנפשי שקיבלה, כי הנזק הנפשי נגרם לה כתוצאה מצפייתה במות אימה בתאונה, ולפיכך אין לראותה כמי שניזוקה, נזק נפשי ישיר, כתוצאה ממעורבותה שלה בתאונה.

הנתבעת חוזרת ומפנה לדברים המפורטים בתצהיר התובעת לפיהם היא זוכרת את מראה אמה מכוסה בדם, ואת גופתה המוטלת על המיטה בבית החולים. התובעת מציינת כי ברגע שהבינה שאמה נפטרה היא הרגישה שחייה כבו ולא יחזרו להיות כפי שהיו. כמו כן ציינה שהיא מרגישה אשמה במות אמה וכי היא חוזרת ומשחזרת את רגעי האימה בהם לא הצליחו לחלץ את אימה מהרכב, והיא עסוקה במחשבותיה על אמה בקבר.

לטעמה של הנתבעת, מכל התכנים שהתובעת הביאה בתצהירה, בעדותה ובמהלך הטיפול הנפשי, בהם לא עלה ולו ברמז דבר המעיד על פגיעה נפשית ישירה כתוצאה מהתאונה, יש להסיק כי הנזק הנפשי שלה קשור סיבתית למות האם, תחושות האשמה של התובעת, והתרשמותה ממראה אמה המדממת, ולאחר מכן, המתה.

17. לטענת הנתבעת, את עמדתו של פרופ' נוי יש לראות כעמדה רפואית, ולא משפטית, וכי עצם העובדה שהמומחה לא מצא לנכון להפריד ולראות בהשפעת מות האם כגורם העיקרי לגרימת הדיכאון שנותר אצל התובעת, אין בו למנוע, לאור עמדת הפסיקה, כי בית המשפט יעשה כן.

לטעמי, בבחינת כל הפסיקה הרבה אליה מפנה הנתבעת בסיכומיה, אין כדי להביא לשינוי במסקנתי, שכן במקרה זה, להבדיל מהמקרה כפי שהוכרע למשל בענין חטיב, קיימת קביעה של המומחה, התואמת גם את התרשמותי, כי לא ניתן לקבוע באופן ברור שנכותה הנפשית של התובעת הינה אך ורק כתוצאה מהתרשמותה ממות אימה בתאונה.

אין בכך לומר כי רק מהנוכחות הפיזית של התובעת בתאונה, נובע כי היא זכאית להכנס לקטגוריה של מי שזכאי לפיצוי על נזק נפשי כנפגעת מישנית. לענין זה חלה ההלכה כפי שנקבעה למשל בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (5.6.07) כי האבחנה בין נפגע ישיר לנפגע משני לצורך החלת הלכת אלסוחה איננה נסבה על עצם המעורבות הפיזית/הנוכחות של הניזוק בתאונה או במעשה הנזיקין, אלא בגורם הנזק. מקום שגורם הנזק הינו התרשמות מסבלו של נפגע "ראשוני" אחר, תחול הלכת אלסוחה, גם באם אותו נפגע משני (בהקשר לפגיעה הנפשית) סבל פגיעה גופנית משלו.

משמע שאינני רואה את התובעת כנפגעת ישירה רק בשל העובדה שהיתה פיזית מעורבת בתאונה (ואף גרמה לה במובן מסויים), אלא היא נפגעת ישירה בשל העובדה כי לא ניתן להפריד בין הגורמים לנזק הנפשי ולקבוע כי מלוא נזקיה הנפשיים נובעים אך ורק מהחשיפה למות אימה.

משמעות הקביעה, שהיא הקביעה התואמת את נסיבות המקרה כאן, הינה כי במקרים בהם מדובר בנכות נפשית "מעורבת" (כפי שהגדירה כב' השופט ענבר בת.א. 6349/04 עזבון המנוחה ה' א' ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (21.9.08.) בה לא ניתן לחלק או לכמת את משקלם הסגולי של מרכיבי הנכות הנפשית ולא ניתן להפריד ביניהם ולקבוע כי הפגיעה הנפשית (או חלק ממנה) הינה אך ורק פגיעה משנית, כלל לא חלים התנאים המגבילים שנקבעו בהלכת אלסוחה.

18. בכך שונה עניינו מזה המובא בענין שוויקי הנ"ל כמו גם בת.א. (שלום י-ם) 1069/03 עותמאן נ' אריה (20.3.07) שהוזכר בסיכומי הנתבעת שכן במקרים שנדונו שם המומחה קבע כי הפגיעה נפשית מקורה ב"תאונת ראיה" דהיינו שנקבע כי מדובר בפגיעה נפשית משנית שנגרמה עקב כך שהנפגע ראה את פגיעתו הקשה של נפגע אחר. המקרה כאן אף שונה מזה שנדון בת.א. (שלום חד') 1126-04-13 המל"ל נ' דהן (11.5.15) שהובא ע"י הנתבעת שכן גם שם נקבע, על סמך פרוטוקולי ועדות המל"ל ותלונות הנפגע שם, כי מקור הנזק הנפשי של נהג הקטר שם אינו בפגיעה שנפגע בעצמו אלא מקורה בחשיפתו לפגיעה שנגרמה לאחרים.

קביעה כזו בלתי אפשרי לקבוע במקרה דנן. עצם העובדה שהתובעת לא ציינה, באופן חד משמעי, שחשה סכנת חיים, ומנגד עיסוקה הרב בהשפעת מות אימה עליה, אין בה לשלול את הפגיעה הנפשית הישירה כתוצאה מהתאונה הקשה, שחומרתה איננה מתמצית במות האם. הדבר הוסבר היטב בחקירתו של המומחה, ולא מצאתי מקום לסטות ממסקנתו בענין זה.

19. מכל האמור עולה כי התובעת הינה נפגעת ישירה שנותרה לה נכות נפשית בשיעור 15% ואין היא צריכה לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה על מנת להיות זכאית לפיצוי.

נזקי התובעת

20. לפני פירוט הנזקים, יש לבחון את מידת התפקודיות של הנכות, שכן התובעת טוענת כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור העולה על הנכות הרפואית, שכן התובעת העידה כי למרות שהיו לה תוכניות ללמוד חינוך מיוחד, היא לא הצליחה לגייס כוחות נפשיים ללימודים, וכי היא עדיין סובל מנדודי שינה וסיוטים בשל התאונה, ונעזרת רבות באחותה ובעלה.

לטעמה של התובעת, העובדה כי לא למדה, איננה עובדת וזקוקה לעזרת בני משפחתה בפעולות יומיומיות, וכן הצורך שלה בהמשך טיפול פסיכולוגי, מעידים על כך שנכותה התפקודית גבוהה ויש להעמיד על 25%.

21. הנתבעת מצידה טוענת כי אין לקבוע לתובעת נכות תפקודית גבוהה מזו הרפואית, וכי גם את טענותיה וטענות בני משפחתה, יש לקחת ב"ערבון מוגבל". לטעמה של הנתבעת גם אין מקום לערוך חישוב אקטוארי כלשהו ביחס להפסדי התובעת, שכן מדובר בבחורה צעירה אשר לא נפגעה באופן פיזי כלשהו, ובחירתה שלא לעבודה (בדומה לבחירת אחותה) יכולה לנבוע מעובדת נישואי ולידת ילדתה הראשונה.

22. אומר, כפי שציינתי גם לעיל, כי התרשמתי כי עדות התובעת ובני משפחתה נטו להאדרה של חומרת פגיעתה בנסיון להצביע על קושי תפקודי ממשי של התובעת, אשר ספק בעיני באם קיים. אין לי ספק שהתובעת תופסת את התאונה כנקודת שבר בחייה, וכי אבלה על אובדן אימה (בצירוף לרגשות האשם שהיא חוותה במשך תקופה ארוכה) משפיעים על תפקודה, אולם לא בשיעור הנטען על ידה.

לא שוכנעתי כי התובעת לא יכלה לנסות וללמוד, כפי שתכננה קודם, אולם בסופו של דבר, כ-3 שנים לאחר התאונה היא נישאה והחלה ללדת ילדים, כך שהתוכניות, אשר יתכן והיו לה קודם לכן נגדעו.

אכן נראה כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה היתה התובעת שרויה במצב נפשי קשה יותר (כפי שגם קבע המומחה) וביחס לתקופה זו מוצדקת הערכה גבוהה יותר של הנכות התפקודית ושל הצורך בעזרת בני המשפחה, אולם לא שוכנעתי כי לאחר נישואיה עזרת בני המשפחה (מלבד בעלה אולי) חורגים מעזרת בני משפחה לבת הצעירה, אלא אולי במידה קטנה.

23. מעבר לכך, אני סבורה כי נכות נפשית בשיעור שנקבע לתובעת, המתבטאת בסימנים דכאוניים, ובקשיי שינה (ענין שניתן לפתור בקלות יחסית בעזרת תרופות) איננה נכות בעלת משמעות תפקודית כגובה הנכות הרפואית. כפי שגם ציין המומחה המדובר בנכות הגורמת להפרעה תפקודית קלה, וככזו אינני סבורה כי היא מצדיקה פסיקת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות במלוא שיעורה, אלא יש מקום לפסיקת סכום גלובאלי (או לחלופין סכום המשקף נכות תפקודית בשיעור של 10% לערך).

24. לאור כל זאת להלן חישוב נזקי התובעת:

הפסדי השתכרות לעבר – בהנחה שהתובעת התעתדה ללמוד (במשך 3 שנים), הרי שממילא בתקופת לימודיה לא היתה משתכרת, ובאם כן, היה מדובר בשכר נמוך בגין עבודה חלקית.

במקרה דנן, לאחר תקופה זו התובעת התחתנה, דבר שיש להניח כי היה קורה ממילא ושנה לאחר מכן ילדה, כך שאין מקום לחשב הפסד השתכרות לתקופה זו, ועד היום, על בסיס הנחה של יציאה לעבודה סדירה כל עוד היא מגדלת את ילדיה, אלא אולי לעבודה חלקית ביותר.

משכך אני פוסקת את הפסדי ההשתכרות לעבר בסכום גלובאלי של 50,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד – גם כאן הפיצוי נפסק בסכום גלובאלי (כולל פנסיה) לאור הנימוקים שלעיל – בסך של 220,000 ₪.

(חישוב אקטוארי לפי 10% נכות תפקודית ושכר של 9,000 ₪ בצירוף פנסיה מביא לסך של כ-270,000 ₪).

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובעת לא שילמה עד היום על עזרה כלשהי וזו ניתנה על ידי בני משפחתה. לאור הנכות המשמעות שנקבעה ב-4 השנים שלאחר התאונה, ולאור האמור לעיל באשר לתפקודיות הנכות, אני קובעת פיצוי לעבר בסך של 30,000 ₪ ולעתיד בסך של 50,000 ₪ ובסך הכול לעבר ולעתיד – 80,000 ₪.

הוצאות רפואיות

התובעת נזקקה לטיפול פסיכולוגי לא שילמה באופן פרטי, ויש בסיס להניח כי יתכן ותזדקק לו בעתיד, במידה כזו או אחרת. כמו כן היא נעזרת בתרופות.

אינני סבורה כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי טיפול פסיכולוגי מצוי בסל הבריאות, בודאי שלא נכון לשנים 2009 ו-2012 שהם המועדים בהם קיבלה התובעת את הטיפול. אני סבורה כי ניתן אף לומר שהדבר הוא בידיעה שיפוטית כי טיפול פסיכולוגי למבוגרים איננו כלול בסל הבריאות, ולפיכך הנטל המוטל על הנתבעת להוכיח אחרת הינו נטל משמעותי, שהיא לא עמדה בו.

משכך אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

כאב וסבל – לנוכח הנכות שנקבעה בשיעור של 15% - התובעת (שהיא ילידת 18.10.1989) זכאית לפיצוי בסך של 28,914 ₪ (נכון להיום לפי תוכנת "המשערכת").

25. סיכום נזקי התובעת 3 בהם חייבת הנתבעת:

הפסדי שכר/כושר השתכרות בעבר – 50,000 ₪

הפסד שכר/כושר השתכרות בעתיד – 220,000 ₪

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 80,000 ₪

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – 15,000 ₪

כאב וסבל- 28,914 ₪

סך הכל 393,914 ₪

מסכום זה יש להפחית את התשלומים התכופים ששולמו לתובעת (סכום הקרן).

ליתרה שתיוותר לתשלום יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ, והחזר הוצאות בגין אגרת משפט ששולמה ובגין שכר טרחת המומחה עבור חקירתו בסך של 2,596 ₪, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם בפועל ועד היום.

תביעת התובעות 4 ו-5

אין מחלוקת כי שתי התובעות, האחת בת 10 והשנייה בת 11, נפגעו באופן קל ביותר כאשר הן סבלו מחבלות יבשות, פונו למיון ושוחררו לאחר בדיקות והשגחה. לא הוצג תיעוד רפואי המעיד על המשך תלונות כלשהן.

לאור זאת אני פוסקת סך של 2,000 ₪ לכל אחת מהתובעות 4 ו-5 כאשר לסכום הנפסק יתווסף שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 515 ₪ בעבור שתי התובעות הנ"ל (11% בצירוף מע"מ), שכן לא נוהל הליך הוכחות לגביהן.

מלוא הסכומים שנפסקו לתובעות 3-5 ישולמו ע"י הנתבעת וזאת לתובעות, באמצעות ב"כ בתוך 30 יום.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ז, 04 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.