1. לפני בקשה לתיקון כתב התביעה.
2. תיק זה מתנהל מזה כ-4 שנים בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים שהיו לקוחותיה לתשלום סך של 308,726 ₪ בגין שכ"ט ראוי ואף נקבע בעבר כבר לשמיעת הוכחות.
3. בכתב התביעה נטען שבין הצדדים נכרת הסכם שכ"ט שמצא את ביטויו במכתב התובעת מיום 29.5.05 שבו נאמר כי בגין הטיפול המשפטי בערר שהועבר להכרעת השמאי מר בר אושר אבישי (להלן: "השמאי") ובערעור, ישולם שכר בשיעור של 10% מהסך שיתקבל ולא פחות מ- 3,500 דולר ובמקרה של הפסקת ההליך לפני סיומו, ישולם שכ"ט לפי שעות העבודה בפועל ולא יותר מ- 3,500 דולר.

נטען שהתובעת פעלה לייצוג הנתבעים ומונה ע"י הועדה המקומית שקמים השמאי שבשכרו היו צריכים לשאת באופן שווה הנתבעים והועדה המקומית. הנתבעים הפקידו את חלקם אולם לא פורסמה שמאות לאחר שנטען שהוועדה המקומית לא שילמה לו את חלקה.

התובעת טענה בכתב התביעה, כי הנתבעים מסרבים להגיש ערר כנגד הוועדה המקומית שלא שילמה את חלקה בשכר השמאי ובכך מסכלים הגשת השמאות שמקנה להם פיצוי ומסכלים את שכר טרחת התובעת הנגזר כאמור משווי הפיצוי. משכך, נתבע שכר ראוי בהסתמך על שעות עבודה שהוקדשו לייצוג הנתבעים.

1. הצדדים גיבשו ביום 1.1.12 הסדר דיוני שלפיו הנתבעים ישלמו את חלקה של הוועדה המקומית בשכר השמאי וככל שיעשו כן, "המחלוקת היחידה התלויה ועומדת ביניהם הינה בשאלה, האם זכאית התובעת לתשלום סך של 3,500 דולר בתוספת מע"מ כאמור בסעיף 2 של הסכם שכ"ט מיום 29.5.05".

בית המשפט נתן להסדר דיוני תוקף של החלטה והנתבעים אכן שילמו אף את חלקה של הוועדה המקומית בשכר השמאי (בדיעבד נתחוור כי הועדה שילמה לשמאי את שכרו וככל הנראה השמאי קיבל כספים ביתר. עניין זה הוסדר בהסכם פשרה שנכרת עמו היום וקיבל תוקף של החלטה).

1. על כל פנים, משהוסדר שכר השמאי, פורסמה השמאות וערר שהוגש על ידי התובעת בשם הנתבעים, נדחה על ידי וועדת הערר.
2. משכך, נחזה לכאורה כי הפרשה באה אל קיצה לאחר שמכח ההסדר ניתנה לתובעת האפשרות למצות את ההליך שלשמו נשכרה ומשנדחה הערר ונקבע שהנתבעים אינם זכאים לפיצוי, הרי שהתובעת אינה זכאית לתשלום נוסף בגין שירותה למעט הסך של 3,500 דולר שנקבעו כשכר מינימום ואשר לגביהם יש לברר את ההליך, הכל כאמור בהסדר הדיוני.
3. התובעת לא סברה כך ועתרה לתיקון כתב התביעה שבמסגרתו היא תובעת שכר ראוי הכולל תשלום נוסף בגין ההליך שניהלה בערר. משכך, עתרה גם לשנות את סכום התביעה לסך של 401,941 ₪.
4. התובעת מפרשת את טענותיה עתה וטוענת כי הנתבעים אינם מוכנים להגיש ערעור לבית המשפט על החלטת וועדת הערר, וזו מאחר ואינם מוכנים להסתכן בהוצאות (ככל שהערעור ידחה). התובעת מצידה, סבורה שיש לערעור סיכוי ממשי ועל כן לשיטתה אי הסכמת התובעים לנקוט הליך נוסף מהווה סיכול נוסף של זכותה לקבל שכ"ט.
5. הנתבעים התנגדו למבוקש, וטענו כי הבקשה היא המשך של סאגה שנוקטת התובעת בהליך מזה שנים. הנתבעים מפנים לכך שעילת התביעה המקורית, היתה סירוב הנתבעים לנקוט בהליכים כנגד הוועדה המקומית וסיכול זכותה של התובעת לקבל שכר הנגזר מהפיצוי הצפוי. משבוטל הסיכול הנטען וועדת הערר נתנה החלטתה, הרי שאין מקום לחייבה להמשיך בהליך (שעלול לחייבה בהוצאות). הנתבעים מפנים גם לכך שבית המשפט מפי מותב קודם הביע דעתו על ההליך שבו נתבע שכר ראוי בעוד נטען כי בין הצדדים קיים הסכם שכ"ט (ראה החלטת כב' השופט בן חיים מיום 13.10.10).
6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה. ראשית, הבקשה עומדת בסתירה להסדר הדיוני שקיבל תוקף של החלטה ביום 1.1.12. על פי ההסדר, שהצדדים פעלו על פיו, במידה והנתבעים ישאו בעלות חלקו של הצד שכנגד בשכר השמאי, הרי שהמחלוקת תתמצה בתשלום הסך של 3,500 דולר. הנתבעים עמדו בהסדר והתובעת פעלה על פיו ושמכשלו פעולותיה של התובעת שלא הצליחה לשכנע את וועדת הערר בטענותיה, הרי שהתממש הסיכון שבהסכם שכ"ט נשוא התובענה. בנסיבות הללו, לא מצאתי עילה שבדין המצדיקה תשלום נוסף לתובעת המהווה עילה לחריגה מהסדר דיוני (על סופיותם של הסדרים דיוניים והסכמי פשרה, ראה לדוג': ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577).

בנוסף, ההסדר הדיוני נועד לפשט את ההליך ולא לסרבל אותו ולהחיל על הנתבעים תשלומים שמעבר לתשלום שבו התחייבו בהסדר. עמדת התובעת המבקשת לעדכן את כתב תביעתה לחבויות החורגות מהסדר הדיוני, סותרת תכלית זאת. משכך אין מדובר בבירור שאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים כאמור בתקנה 92 ועל כן אין מקום לאפשר לתקן את כתב התביעה.

1. ולבסוף, אתייחס להתנהלות התובעת בדיון שהתקיים היום. התובעת תמכה ראיותיה בתצהיר של מנהלת המשרד הגב' אדית כהן, שלא ערכה את הסכם שכ"ט ואף את חלק ניכר מהמסמכים המצורפים לתצהירה ומובן, שאינה עורכת דין שנתנה את השירות שלגביו נתבע שכר ראוי. לפיכך, ב"כ הנתבעים התנגד לכל עדות שמועה המופיעה בתצהיר ונטען שאין ביכולתה של גב' כהן אף להצהיר אודות השעות המצוינות בדו"ח השעות.
2. לאחר הסדרת המחלוקת עם השמאי, בית המשפט ניסה לברר את השאלות השנויות במחלוקת לאור כל האמור לעיל, לרבות הקושי הראייתי האמור. בתיק זה, התחלף מותב ונחזה שנוכח האמור לעיל וההסדר הדיוני, ניתן היה לתת הוראות לבירור פשוט של ההליך המתנהל כאמור כארבע שנים. ב"כ התובעת שהתייצבה לדיון, לא היתה מסוגלת להשיב על כל שאלה בנדון, ולא הצטיידה אפילו בתצהיר עדותה הראשית של הגב' כהן. משכך, לא ניתן היה לקדם את בירור המחלוקת באמצעות ייתור פלוגתאות או מחיקת ראיות שהוגשו שלא לפי דיני הראיות.
3. יוער, כי הדיון נדחה להיום לאחר שעו"ד קודם שייצג בתיק נפל למשכב ולאחר שנטען בבקשת הדחיה קודמת: "שאין עו"ד אחר אצל המבקשת שמטפל בנושא". עתה נאמר כי עוה"ד עזב את המשרד ומצופה היה שיתייצב לדיון עו"ד המתמצה בעובדות, ולכל הפחות, יצטייד בתצהיר שהוגש מטעם מרשתו.
4. אשר על כן, בית המשפט ביקש כי מי שערך את הסכם שכר הטרחה או לכל הפחות מתמצה באירועים נשוא התובענה יתייצב לדיון והבהיר, כי הוא מוכן להמתין אפילו שעתיים על מנת לאפשר ההתייצבות. בהתאם לכך ניתנה החלטה, המורה על התייצבות עו"ד וינברג לדיון וב"כ התובעת הודיעה כי אין באפשרותה לגרום למי מהמשרד המתמצה באירועים להתייצב לדיון. כל שביכולתה של ב"כ התובעת למסור לבית המשפט היה, כי התובעת עומדת על תביעתה ועל בקשתה לתיקון כתב התביעה וזאת חרף הקשיים והכשלים שהוצגו בדיון. משכך, לא היה מנוס אלא ממתן החלטה בבקשה לתיקון כתב תביעה כפי שניתנה עתה.
5. נוכח כל האמור לעיל, ובהתחשב בכך שהנתבעים נדרשו להגיב לבקשה, ואף להתייצב לדיון היום שנוכח מחדלי התובעת לא ניתן היה לקדם בו את התובענה, ובהתחשב בבזבוז זמן השיפוטי היקר שהתובעת גרמה לו, ובהתאם לתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות הנתבעים בסך של 7,500 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ובמידה ולא יעשה כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
6. משהתובעת עומדת על המשך תביעתה, קובע ישיבת הוכחות לחקירת המצהירה היחידה בתיק, גב' אדית כהן ליום 13.4.14 שעה 12:30. חקירת הגב' כהן לא תעלה על 30 דקות והצדדים יהיו ערוכים לסיכומים בעל פה בתום הדיון.
7. המזכירות תשלח לתובעת חיוב בגין המחצית השניה של האגרה.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"א שבט תשע"ד, 22 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.