ב"כ התובעת : עו"ד יערה אברהמי

ב"כ הנתבעים : עו"ד בר אשר יקותיאל

ההליכים וטענות הצדדים :

1. לפני תביעה לתשלום שכר ראוי בסך של 308,726 ₪ שהגישה התובעת, שהיא שותפות עורכי דין, כנגד הנתבעים שהיו לקוחותיה.
2. בשנת 2002 הגישו הנתבעים באמצעות התובעת, תביעת פיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 לועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים. שכר הטרחה בגין תביעה זו הוסדר בהסכם שהועלה על הכתב במכתב מיום 26.2.02 ובו סוכם על חיוב על בסיס שעת עבודה בהתאם לתעריף המקובל במשרד התובעת (נספח ב' לתצהיר התובעת).
3. משנדחתה התביעה, הוגש ערר וועדת הערר החליטה על מינוי מר אבישי בר-אושר כשמאי מכריע (להלן: "השמאי").
4. אין חולק כי הנתבעים שילמו את החשבוניות שהוצאו על בסיס המוסכם, וסה"כ שולם במסגרת זו 18,000 ₪.
5. הנתבעים לא היו שבעי רצון מהחיוב השעתי ובשנת 2005 שונה ההסדר באופן השנוי במחלוקת בין הצדדים.
6. התובעת טענה כי ההסדר החדש הועלה על הכתב במכתב מיום 29.5.05 שנשלח ע"י ד"ר משה וינברג בשם התובעת כפי שצורף כנספח ג' לתצהיר עדותה הראשית. במכתב זה, צוין כי שכר הטרחה יעמוד על 10% מהסך שיתקבל ולא פחות מ- 3,500 דולר ארה"ב.
7. הנתבעים מאשרים בכתב הגנתם כי הסכימו לשלם שכר טרחה בשיעור של 10% מהסכום שיתקבל, אולם חולקים על הטענה כי נקבע סכום מינימום וכופרים בקבלת המכתב האמור.
8. בשנת 2009 הודיע השמאי כי סיים את הכנת חוות הדעת ומסירתה מותנה בתשלום שכר טרחתו. הנתבעים הפקידו בידי התובעת כבאת כחם את חלקם בשכר הטרחה והתובעת טענה כי המשיבה בערר (הועדה המקומית שקמים), סרבה לפרוע את חלקה בשכר השמאי ועל כן הכרעת השמאי טרם פורסמה.
9. התובעת טענה כי הנתבעים סרבו לאשר לה לנקוט הליכים כנגד המשיבה בערר וזאת ע"מ להימנע מעלויות נוספות. נטען כי המשיבים סרבו לשלם את חלקה של המשיבה בערר בשכר השמאי ואח"כ לתבוע אותה ובכך סיכלו מהתובעת את האפשרות לקבל את שכר טרחתה החוזי הנגזר כאמור מהיקף הפיצוי שיפסק לנתבעים.

משכך, דרשה התובעת מהנתבעים שכר ראוי בגין עבודתה והגישה תביעתה הנסמכת על דו"ח שעות עורכי הדין של התובעת.

1. הדיונים המקדמיים בתיק זה נוהלו בפני כב' השופט מרדכי בן חיים ובמסגרתם נעשה נסיון לקדם את הגשת חוות הדעת.
2. במסגרת זאת, גיבשו הצדדים ביום 1.1.12 הסדר דיוני שקבל תוקף של החלטה כדלקמן :

"לאחר ששמענו את דברי בית המשפט, אנו מסכימים כדלקמן:
הנתבעים, יחד ולחוד, יעבירו לשמאי המכריע- מר אבישי בר אושר את שכר הטרחה לו הוא זכאי לרבות חלקה של המועצה המקומית שקמים וזאת בתוך 30 יום מהיום. אין בכך כדי לפגוע בזכותם של הנתבעים לחזור ולתבוע מן המועצה המקומית שקמים את חלקה בתשלום שכר טרחת השמאי אשר ישולם ואם ישולם על ידי הנתבעים.
היה והנתבעים יפעלו כאמור לעיל, מוסכם על בעלי הדין, כי המחלוקת היחידה התלויה ועומדת ביניהם הינה בשאלה, האם זכאית התובעת לתשלום סך של 3,500 דולר בתוספת מע"מ כאמור בסעיף 2 של הסכם שכר הטרחה מיום 29.5.05 (להלן 'השאלה שבמחלוקת')
ב"כ הנתבעים יודיע לבית המשפט וכן לב"כ התובעת על ביצוע התשלום לשמאי המכריע, כאמור לעיל.
בית המשפט יקבע מועד לדיון בשאלת שבמחלוקת ככל שהדבר יתחייב.
במסגרת אותו דיון, יהיו רשאים בעלי הדין לטעון לעניין ההוצאות."

1. הנתבעים פעלו בהתאם להסדר ושילמו לשמאי סך נוסף של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין חלקה של המשיבה בערר ובית המשפט אף זימן את השמאי לדיונים בפניו, במטרה לקדם את הגשת השמאות.
2. בהמשך לכך, פורסמה השמאות המכרעת שבה קבע השמאי שתי חלופות לירידת ערך, האחת שאין ירידת ערך והאחרת שהעריכה ירידת ערך בשיעור של 520,000 ₪.

ועדת הערר שדנה בשמאות, קבעה שהנתבעים אינם זכאים לכל פיצוי.

1. בהמשך ההליך הסתבר כי הטענה שהמשיבה בערר, הועדה המקומית שקמים, לא שילמה את שכר השמאי, אינה נכונה, והנתבעים שילמו לשמאי שכר בכפל. משכך, זומן השמאי לדיון נוסף ביום 22.1.14 ובמסגרתו גובש בין הנתבעים לשמאי הסדר פשרה ולפיו השמאי ישיב לנתבעים סך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ מתוך הסכום ששולם לו.
2. משפורסמה השמאות ובעקבותיה החלטת ועדת הערר הקובעת כי הנתבעים אינם זכאים לפיצוי, עתרה התובעת לתקן את כתב התביעה. במסגרת כתב התביעה המתוקן שהציגה, היא תבעה שכר ראוי הכולל תשלום נוסף בגין ההליך שניהלה בערר ועל כן עתרה להגדיל את סכום התביעה לסך כולל של 401,941 ₪.

התובעת טענה כי על הנתבעים לשלם שכר ראוי, מאחר והם מסרבים להגיש באמצעותה ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר ובכך מסכלים את שכר טרחתה. לא ארחיב בנושא מהטעם שביום 22.1.14 נדחתה הבקשה בהחלטה מנומקת, עליה הגישה התובעת בר"ע (33267-02-14) שנמחקה.

1. תוך כדי ההליך, הצדדים נדרשו להגיש תצהיריהם. התובעת הגישה תצהיר של מנהלת המשרד גב' אדית כהן והנתבעים נמנעו מהגשת תצהיר מטעמם מאחר וטענו שהנתבע 2 (להלן: "הנתבע") לא היה בארץ ואף לא היה בקו הבריאות. התובעת עתרה למתן פסק דין כנגדם ובית המשפט (מפי כב' השופט בן חיים) דחה העתירה בהחלטה מיום 12.4.11, אולם קבע כי הנתבעים לא יורשו להביא עדויות מטעמם.
2. בדיון שהתקיים לפני ביום 22.1.14, ביקש ב"כ הנתבעים למחוק את תצהירה של גב' כהן מהטעם שכולו מבוסס על עדויות מפי השמועה שהרי העדה אינה יכולה להצהיר על מסמכים שלא היא ערכה אותם, לא חתמה עליהם ולא היא שביצעה את השירות המשפטי. נסיונות בית המשפט לגרום להתייצבות נציג התובעת הבקיא באירועים, אשר אף יוכל לתקן את האמור, לא צלחו.

משכך, מצוי בפני בית המשפט רק תצהירה של גב' כהן ואתייחס לטענות הנתבעים בקשר אליו במסגרת פסק הדין.

על כל פנים ועל רקע זה, הביע ב"כ הנתבעים בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 13.4.14 את התנגדותו לכל הרחבת חזית מההסדר הדיוני וחזר על התנגדותו לעדות מפי השמועה.

המחלוקת בין הצדדים:

1. משנקבע שהנתבעים אינם זכאים לכלל פיצוי וכתוצאה מכך לא נגזר שכר טרחה התלוי בפיצוי, הצדדים הגדירו, איפוא, במסגרת ההסדר הדיוני מיום 1.1.12 את השאלה שנותרה במחלוקת, בדבר זכאותה של התובעת לתשלום סך של 3,500 דולר בתוספת מע"מ כמצוין בסעיף 2 למכתב מיום 29.5.05.
2. במחלוקת זו, הנתבעים מכחישים את קבלת המכתב המפרט את תנאי ההתקשרות וטוענים כי הוסכם עם התובעת לשלם שכר טרחה בשיעור של 10% בלבד מהסכום שיפסק לטובתם ולא הוסכם על שכר בסיס. משנדחתה התביעה והנתבעים לא זכו לכלל פיצוי, הרי שהתובעת שעבדה כאמור החל משנת 2005 על פי אחוזים, אינה זכאית לקבל כל תשלום נוסף.

דיון :

שכר ראוי ביחס לשכר הסכמי

1. בפתח הדברים אציין כי ב"כ התובעת הבהירה בסיכומיה כי הסוגיה היחידה שנותרה במחלוקת היא סוגיית תשלום 3,500 דולר וחזרה בה מהטענה בדבר זכאות התובעת לשכר ראוי כפי הנתבע בכתב התביעה (ראה עמ' 18, ש: 14-15 ועמ' 19, ש: 30). למרבה ההפתעה וחרף ההסדר הדיוני, ב"כ התובעת ציינה בסיכומיה כי התובעת שוקלת בימים אלו האם להגיש תביעה נוספת לענין השכר הראוי (ראה עמ' 19, ש: 30). לפיכך, וחרף העובדה שהנושא התייתר לכאורה, ומשכתב התביעה בתיק זה כולל תביעה לשכר ראוי, מצאתי להאיר מושכלות ראשונים בקשר לכך ולהסיר הסוגיה מסדר היום.
2. התביעה נסמכת על הסכם שכ"ט שנכרת בין הצדדים. על פי הפסיקה הרווחת, מקום בו קיים הסכם שכ"ט יש לפעול על פיו ולא לתבוע שכר ראוי. הטעם לכך נעוץ בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע כדלקמן :

"חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה."

אם כן, מקום שקיים הסדר חוזי בין הצדדים, לא ניתן לקבוע כי מדובר בחיוב בגין שירות שלא הוסכם על שיעורו.

בע"א 136/92 בייניש-עדיאל נגד דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 נקבע בהקשר זה כדלקמן :

"הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים ... הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין ... קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו."

הצורך באומדן השכר הראוי - חלף שכר מוסכם - עשוי להתעורר במקרים שונים, כגון במקרה דנן בו הוסכם על השכר, אולם השירות נפסק בעודו באיבו ולא סוכם מה יהיה השכר במקרה זה, או מקום בו הסכם שכר הטרחה איננו תקף מסיבות שונות כגון הפגמים בכריתה (ראה בענין זה: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ ואח' נ' יצחק יחיאל עו"ד, פ"ד נח(5) 20).

1. הסוגיה הועלתה ע"י בית המשפט בתחילת הדיונים בתיק זה ובהחלטתו מיום 13.10.10 מצא כב' השופט בן חיים, לציין כדקלמן :

"לא הסתרתי מפני ב"כ התובע את עמדתי בשלב זה לכאורית (כך במקור – א.ש.) כי התביעה כפי שהוגשה אינה מבוססת שכן, אין חולק שבין התובע לנתבעים קיים הסכם שכר טרחה שמתבסס על שכר תלוי הצלחה בהליכי תביעת פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה."

1. משכך, קיים קושי מהותי לתבוע שכר ראוי כשהיחסים בין הצדדים מוסדרים בהסכם שכר טרחה, שכן יש לפעול כאמור בהסדר. משקבע הסכם שכר הטרחה, שכר המותנה בתוצאת התובענה, ומשנקבע כי הנתבעים אינם זכאים לפיצוי, הרי שמדובר בסיכון שנטלה על עצמה התובעת ומשהתממש, אין לה זכות בדין לתבוע מהנתבעים שכר נוסף מעבר למוסכם.
2. נכון הוא שאם הלקוח מסכל את המשך ניהול התביעה ו/או בהיעדר הסדר חוזי לתשלום במקרה של הפסקת הטיפול, ניתן לבחון שכר ראוי, אך במקרה שלפנינו, הנתבעים ביצעו את חלקם בהסכם הייצוג ונשאו בכל ההוצאות המוטלות על ידם. במסגרת ההסדר הדיוני אף נשמטה הקרקע תחת הטענה כי הנתבעים מסכלים את הגשת השמאות וזאת לאחר שנשאו אף בחלקו של הצד שכנגד. בקשר לכך יש לדחות מכל את הטענה שהועלתה במסגרת הבקשה לתיקון כתב תביעה ולפיה הנתבעים מסכלים את זכאות התובעת לשכר טרחה מאחר והם אינם מעוניינים להגיש ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר, שכן בהיעדר קביעה מפורשת בהסכם, אין כל בסיס משפטי לחייב את הלקוח להגיש ערעור, באופן המחייב אותו לשאת בהוצאות נוספות. הסכם שכר טרחה בין עורך דין ללקוח צריך לציין במפורש את ההליך אליו הוא מתייחס והלקוח מתחייב בקשר להליך המוסכם בלבד. על עורך דין המבקש לחייב את הלקוח להתמיד בהליכים עד תום הערכאות, לציין זאת במפורש וגם אם יעשה כן, יש לבחון את עמידת התניה בתקנת הציבור.
3. לפיכך ונוכח הצהרת ב"כ התובעת בסיכומיה אודות הכוונות ליזום הליך חדש בנוגע לשכר ראוי, מובהר למען הסר כל ספק, כי התביעה בגין שכר ראוי, שהיא החלק המהותי והמרכזי בכתב התביעה - נדחית, גם מכח ההסדר הדיוני וגם מכח הדין. נותרה אם כן ההכרעה בשאלה שבמחלוקת כהגדרתה בהסדר הדיוני.

האם המכתב מיום 29.5.05 מהווה הסכם שכר טרחה

1. כאמור, הנתבעים כפרו בקבלת המכתב האמור. לאחר שבחנתי את הראיות, סבורני כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי המכתב האמור מהווה הסכם שכר טרחה המוסכם על הנתבעים. אנמק.

ראשית, המכתב הוגש באמצעות גב' כהן. מעדותה עולה כי היא לא זו שמסכמת את שכר הטרחה עם לקוחות המשרד, אלא השכר מסוכם ונקבע ע"י ד"ר ויינברג.

הגב' כהן הבהירה בעדותה בעמ' 14 כי היא שמקלידה את ההסכמים בהתאם לנוסח סטנדרטי הקיים במחשב ועל אף שהעדה טענה שהיא עורכת את המסמך, הרי שהעדה הבהירה ש"אחרי שאני עורכת אותו הוא נכנס לאישורו של ד"ר ויינברג" (הציטוט כפי שתוקן בהחלטה מיום 22.4.14), "אני מכינה אותו (ו)מחתימה את ד"ר ויינברג", ובעמ' 15 "ההסכם נכנס לד"ר ויינברג לראות אם כתבתי נכון, אם הוא ברור, לראות אם יש ניסוח משפטי מתקן לי, חוזר אלי מתקנת נותנת לו לחתימה ושולחת". משכך, מדובר בעריכה לשונית בלבד שאינה מבטאת את ההסכמה המהותית המגובשת בין הלקוח לד"ר ויינברג ולא נקבעת ע"י גב' כהן (שאף הצהירה בעמ' 15, ש: 5 שלא נכחה בפגישה בין הלקוח לד"ר ויינברג ואת תוכן ההסכם קבלה מד"ר ויינברג).

משכך, העדה היא בגדר המוציא לפועל של החלטות ד"ר ויינברג והיא בגדר אישיות מנהלתית במשרד שאינה יכולה להעיד על תוכן ההסכמות עם הלקוחות. אילו רצתה התובעת להוכיח את תוכן ההסכמה המהותית עם הנתבעים, היה עליה להעיד את עו"ד ויינברג בעצמו שעימו סוכמה ההסכמה.

בנסיבות אלו, עדותה של גב' כהן לגבי תוכן ההסכמות אינה אלא עדות מפי השמועה שב"כ הנתבעים התנגד לה.

שנית, לא הוברר מדוע התובעת בחרה שלא להעיד את ד"ר ויינברג. ודוק, בדיון שהתקיים לפני ביום 22.1.14 עת נדונה סוגיה זו, נדרש ד"ר ויינברג להתייצב לדיון. במסגרת זאת, ניתן היה אף לשקול לשמוע את עדותו ואולי אף לאפשר לו להגיש תצהיר מפורט מטעמו אודות האירועים. התובעת בחרה שלא לעשות כן ואף הביעה הסתייגות ממשית מנסיון זה.

הימנעות זאת מהבאת ראיה רלוונטית בסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים, נזקפת לחובת התובעת, וקמה החזקה שאילו הובאה הראיה היא היתה מחזקת את גרסת הצד שכנגד (ראה: קדמי, על הראיות, חלק רביעי 1889 (תש"ע-2009); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602).

1. בהתייחס לטענת גב' כהן בעדותה (בעמ' 15, ש: 28-30) ולפיה שוחחה עם הנתבע בטלפון וזה אישר לה את הסכם שכר הטרחה, הרי שפרט מהותי זה לא נזכר כלל בתצהירה וזהו הענין השנוי במחלוקת בין הצדדים. משהעלתה העדה ענין זה בעדותה לראשונה, נשאלה (בעמ' 16, ש: 3) האם הנתבע אישר את טיב ההסדר על פרטיו והשיבה בשלילה. ז"א אף לשיטת העדה, אין כל ראיה פוזיטיבית כי הנתבע אישר בשם הנתבעים את סכום המינימום השנוי במחלוקת.
2. ודוק, התובעת היא פירמת עורכי דין. נהוג שעורך דין מחתים את הלקוח על הסכם שכר טרחה, ולכל הפחות שומר בידיו ראיה אחרת להסכמת הלקוח. במקרה זה, אף לא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שהמכתב נשלח אל הלקוח, כגון בדואר רשום (ראה עמ' 15, ש: 20) והעדה מאשרת כי אינה מטפלת במשלוח בעצמה. לכך יוסף שב"כ הנתבעים מפנה לכך שהמכתב האמור לא נחתם כלל ואינו מציין את המיקוד (להבדיל מהמכתב מיום 26.2.02 שצורף כנספח ב' לתצהיר התובעת).

ב"כ הנתבעים הפנה בסיכומיו להליכים רבים שניהלה התובעת כנגד לקוחותיה כפי המפורסם במאגרים המשפטיים (כגון בעניינם של הלקוחות שמחה הולצברג, יוסף ג'ערני ובעניינו של אריאל וינרב) ובמסגרתם הועלו טענות בנוגע להסכמי שכר הטרחה. לפיכך, ראוי היה שהתובעת תקפיד בדבר ותשנה את נוהגה. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

1. יש להבהיר שאמנם סכום מינימום מקובל בהסכמי שכ"ט כגון זה שלפני, אך בל נשכח כי במועד גיבוש ההסכמה בשנת 2005, הנתבעים כבר שילמו בגין הטיפול המשפטי סך של 18,000 ₪ (שכן חויבו עד לאותה הסכמה לפי שעות עבודה). לפיכך, הם בגדר מי שנשאו כבר במינימום המקובל. לכן, הסכמה על שכ"ט הנגזר באחוזים בלבד ללא סכום מינימום היא סבירה בהחלט.
2. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי הנתבעים לא התכחשו להסכם משך שנים, אולם טענה זו חסרת בסיס הגיוני שכן הנתבעים טענו כי לא קיבלו את המכתב ולא ידעו על "ההסכמה" המיוחסת להם ולפיכך, לא יכלו להתכחש לה. מנגד, ב"כ הנתבעים מעלה תמיהה ולפיה אילו סוכם על שכר מינימום של 3,500 דולר והוא אינו תלוי בתוצאה, הרי מדוע הוא לא נגבה מהנתבעים לכשסוכם הדבר. על כל פנים, לא הוצגה כל ראיה על דרישה קודמת של שכר זה.
3. הפסיקה קבעה הוראות דווקניות בנוגע להסכם שכר טרחה הנחתם בין עורך דין ללקוח וזאת נוכח חובת האמון המוגברת (ראה לדוג': סעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 ורע"א 6222/13 עו"ד סטרוגנו נ' שרבט, תק-על (4), 5803). אמנם אין חובה לחתום על הסכם שכר טרחה, אך החתמת הלקוח מתבקשת ברמה הראייתית והיא ענין שבשגרה. משעסקינן בעורכי דין, יש מקום לדרוש זאת באופן דווקני יותר ביחס לבעלי עסקים אחרים שהם בגדר הדיוטות.
4. מנגד כאמור, הנתבעים לא הורשו להגיש תצהיר עדות ראשית, אולם השתתפו בדיונים והנתבע אף אמר לפרוטוקול דברים תחת אזהרה. בדיון ההוכחות הסכימה ב"כ התובעת לכך שהנתבע יאמר מספר דברים והוא טען כי לא אישר את סכום המינימום ולא נתבקש לאשרו. הנתבע הפנה לכך שכל עדותה של גב' כהן נסובה סביב דברים המיוחסים לד"ר ויינברג והסב את תשומת הלב כי הלה לא העיד כלל ולא הסכים להתעמת עמו. הנתבע אף הפנה לכך שהנטען בכתב התביעה היה שגוי ממילא (בהתייחס לטענה שהועדה המקומית לא שילמה את שכר השמאי, דבר שנמצא שגוי בעליל והיווה המניע שהחל את התובענה).

לא אוכל להמנע מהרושם שקיבלתי מדברי הנתבע, כי מדובר באדם ישר והגון, שבשלב מוקדם של ההליך שננקט בעניינו באמצעות התובעת, ראה שמדובר בהליך ארוך הכרוך בהוצאות, וביקש להפסיקו, אולם התובעת לא הסכימה וביקשה לאכוף עליו את ההליך המשפטי.

1. ועוד הערה לסיום. התובעת טענה בכתב התביעה כי החלטת השמאי לא פורסמה נוכח אי תשלום שכרו ע"י הועדה והפנתה יהבה לנתבעים שלא נשאו בחלקו של הצד שכנגד ובכך סיכלו את שכר טרחתה. בדיעבד, הוברר כי מדובר בטעות של התובעת, שכן נסתבר שהועדה שילמה את שכרו של השמאי. הנתבעים טענו כי גם בכך גרמה להם התובעת נזק עת נדרשו לשלם שכר ביתר (וקיבלו במסגרת הסדר בינם לבין השמאי החזר חלקי בלבד). התובעת הפנתה למכתב ששלחה לב"כ הועדה עו"ד ענת מאירי ביום 16.4.09 שצורף כנספח ה' לתצהירה של גב' כהן. למצער, מדובר במכתב שנחתם ע"י ד"ר ויינברג וגב' כהן לא יכולה היתה לאשר בעדותה כל פרט לגביו, שהרי גם הוא בגדר עדות שמועה מבחינתה. לפיכך, גם בכך כשלה התובעת עת לא הוכיחה כי התנהלה באופן הראוי ולא הובאה כל ראיה מדוע פרט טכני זה לא התברר בשיחה טלפונית שגרתית שמבצעים שני עורכי דין כענין יומיומי. גם מחדל זה רובץ לפתחה של התובעת שכשלה בטיפולה בתיק וגרמה לנתבעים נזק.

סוף דבר:

1. על כן, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
2. פרטתי בהרחבה את ההליכים שהתמשכו בתיק זה משך ארבע שנים. עשיתי זאת, כי סבורני שהתובעת ניהלה את ההליכים תוך התעמרות בנתבעים. ניהול ההליכים לתובעת, שהיא פירמה של עורכי דין, אינו כרוך בתשלום, מנגד לנתבעים כלקוחות, הדבר כרוך בהוצאה שלא כיוונו לה. ודוק, הנתבעים שלפני הם אנשים מבוגרים שאינם בקו הבריאות (הנתבע עבר אירוע מוחי וסובל משלל בעיות בריאותיות וראה דבריו בעמ' 17 לפרוטוקול) ונדמה לי שלא ניתן לסיים פסק דין זה מבלי לקבוע כי נגרם לנתבעים עוול של ממש בניהול ההליך המשפטי המיותר.

הדבר בא לידי ביטוי עת הסכימו הנתבעים לשלם גם את חלקה של הועדה בשכר השמאי והכל במטרה לסיים את ההליך, אולם לתובעת לא היה די בכך ומשנקבע שהנתבעים אינם זכאים לפיצוי ועל כן גם התובעת, היא עתרה לתקן את כתב התביעה בבקשת סרק שבה נטען שהנתבעים אינם מוכנים להגיש ערעור!! כאילו הנתבעים מחויבים בקשר בל ניתק עם התובעת ע"מ לאפשר לה למצות את סיכוייה לשכר טרחתה, תוך העמדתם בסיכון של הוצאות.

ענין זה ילקח בחשבון בקביעת הוצאות ההליך בשיעור ריאלי, ההולם את משך ההליך (ארבע שנים), שבעת הדיונים שנוהלו בו ו- 25 בקשות שהוגשו במסגרתו. ודוק, עסקינן בתביעה שהוגשה לתשלום סך של 308,726 ₪ ולא לתשלום הסכום שנקבע בהסדר הדיוני המאוחר, שלא שלל מהצדדים את דרישת ההוצאות בגין סכום התביעה המקורי. לפיכך, אף אם הייתי מקבל את עמדת התובעת בנוגע לסכום המינימום, הרי שהיתה הצדקה לחיובה בהוצאות ההליך נוכח דחיית החלק הארי של התביעה.

1. בהתחשב באמור לעיל, התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בגין שכ"ט עו"ד בסך של 22,000 ₪ ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.