1. התובע 1 (להלן: התובע), יליד 1997, תושב שכונת סילוואן בירושלים, עוכב לחקירה על ידי משטרת ישראל, ביום 9.1.2010, בעת שהיה בן 12.5 שנים בלבד. העיכוב בוצע בשל חשד כי התובע היה מעורב יחד עם קטינים נוספים בידויי אבנים לעבר כלי רכב נוסעים. העיכוב בוצע בסביבות השעה 4:50 בבוקר, והתובע טוען כי העיכוב והחקירה שבאה לאחריו, נעשו בניגוד לדין ותוך הפרת חובת הזהירות כלפיו. לטענת התובע ניתן היה להסתפק בזימונו לחקירה בשעה סבירה, ואילו השוטרים העירו אותו משנתו לפנות בוקר והובילו אותו כבול באזיקים לתחנת המשטרה. זאת לטענתו, למרות גילו הצעיר מאוד, היעדר עבר פלילי והעובדה שלא נשקפה ממנו סכנה ולא היה חשש לשיבוש הליכי משפט או הימלטות. עוד טוען התובע, כי חקירת התובע בוצעה בניגוד לדין, מבלי שנתנה לו ההזדמנות להיוועץ באחד מהוריו ומבלי שאחד מהם נכח בחקירה (להלן ייקראו העיכוב והחקירה: האירוע). בגין כך הגיש התובע את התביעה דנן לפצותו עקב הנכות הנפשית והנזקים הנוספים שנגרמו לו לטענתו עקב האירוע. הנתבעת חולקת הן על אחריותה והן על שיעור הפיצוי.

להשלמת התמונה יצויין כי כתב התביעה (לרבות המתוקן) כלל גם תביעה של קטין נוסף, שנחקר אף הוא באותו היום ולאחר שהסתבר כי נחקר כחשוד מספר שעות לאחר שמלאו לו 12 שנים, ולכן לא היה בר עונשין בעת ביצוע העבירה שבה נחשד, נאותה הנתבעת לפצותו במסגרת הסכם פשרה. עוד יצוין כי התובע ייחד חלק ניכר מטענותיו בכתב התביעה ובתצהירים שהוגשו מטעמו, לטענות בנוגע לאלימות שהופעלה כלפיו על ידי השוטרים. התובע התעלם מטענות אלו בסיכומיו (שנשמעו בעל פה), ורק לאחר שהנתבעת העירה על התעלמות זו (עמ' 88 שו'1 לפרוטוקול), ציין התובע כי אינו זונח את הטענות בדבר אלימות השוטרים והוא מבקש כי בית המשפט יעדיף את גרסתו על פני גרסת השוטרים שהכחישו מכל וכל את הטענות בעניין זה. התנהלות התובע מלמדת כי הלכה למעשה הוא זנח את טענותיו בעניין האלימות. התובע לא טרח לנתח את הגרסאות השונות או לנמק מדוע יש להעדיף את גרסתו על פני גרסת השוטרים. הוא גם לא השיב לטענות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה בדבר הסתירות בגרסתו. מכל מקום בשים לב לנטל הראיה המוטל על התובע, לכך שגרסתו לא נתמכה בראיות נוספות, להכחשה הגורפת מצד השוטרים, ולכך שלא נטען לסתירה בעדויות השוטרים, לא מצאתי להעדיף את גרסתו על פני גרסת השוטרים. כפועל יוצא נותר לדון בטענות התובע בעניין העיכוב, הזכות לחקירה בנוכחות אחד ההורים והזכות להיוועצות עימם.

העיכוב

2. התובע טוען כי השוטרים נהגו בו ובבני משפחתו בבוטות בעת כניסתם לביתו לצורך העיכוב, כי הובל על ידם לתחנת המשטרה לפנות בוקר למרות גילו הצעיר מאוד וכן כי ידיו נכבלו באזיקים על אף שהוא לא נעצר אלא עוכב. כמו כן טוען התובע כי לנוכח העובדה שהיה נעדר עבר פלילי ולא היה חשש לשיבוש הליכי חקירה או הימלטות, ניתן היה לזמנו לחקירה מבלי לעכבו.

3. לבד מגרסת התובע, לא הוגשה כל ראיה התומכת בגרסתו לפיה ידיו נכבלו. סרטון מצלמות האבטחה המותקנות בסמוך לבית התובע (להלן: סרטון העיכוב), הוצג בפניי, ובו נראה התובע בעת שהוא יוצא מביתו לעבר רכב המשטרה ללא אזוק. טענת התובע, כי הוא נאזק בתוך הרכב (ולכן האזוק לא נצפה בסרטון), לא הוכחה ומכל מקום היא מעלה תהיות שכן לא ברור מדוע דווקא בעת שהייתו ברכב, כאשר אין חשש שיברח, דווקא אז יכבלו אותו באזיקים. מכל מקום, בדו"ח הפעולה ובדו"ח העיכוב שנכתבו על ידי השוטר יחיאל פחימה (נספחים א' ו ב' לתצהירו, להלן: דו"ח הפעולה ודו"ח העיכוב), אין כל תיעוד בקשר לאזוק, והתובע וויתר על חקירתו של מר יחיאל פחימה. כמו כן לא מצאתי להעדיף את גרסת התובע לעומת גרסת השוטרים בכל הנוגע לטענות בדבר התנהגות בוטה במהלך העיכוב. בעניין זה אפנה לסרטון העיכוב בו נראים האב והשוטרים, נוהגים כבוד זה בזה כאשר עושה רושם כי האווירה נינוחה ביותר. הנתבעת טוענת כי יש להעדיף את גרסת השוטרים גם מן הטעם שהסרטון מלמד כי האירוע בתוך הבית ארך כולו 20 שניות בלבד ולכן לא ייתכן כי השוטרים עשו את המיוחס להם (כיבו את חימום הבית ודרשו להביא את כל הילדים בפניהם ובכך הפחידו אותם, עמ' 9 שו' 28-31 לפרוטוקול). לכך השיב התובע כי הסרטון ערוך וכי ההתנהלות בתוך הבית לא ארכה רק 20 שניות, זמן שאינו סביר בנסיבות העניין. אף אם אניח כי צודק התובע בכך שלא יתכן שהתנהלות השוטרים בתוך הבית ארכה רק 20 שניות ולכן ברור שהסרטון ערוך, אין בידי להעדיף את גרסתו. אבי התובע (התובע 2), שתחילה העיד כי לא ערך את הסרטון (עמ' 9 שו' 13-14 לפרוטוקול), חזר בו לאחר שעומת עם טענת הנתבעת (עמ' 11 שו' 4 לפרוטוקול). יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שהסרטון המקורי המצוי בידו לא הוצג ולכן לא מצאתי להעדיף את גרסתו. התובע טען בנוסף, כי הוצא מן הבית לבוש בפיג'מה, כאשר בסרטון החקירה שהוצג בפניי (להלן: סרטון החקירה) הוא אינו נצפה בפיג'מה. כאשר האב עומת עם הנצפה בסרטון החקירה, כל שהיה לו לומר הוא כי התובע היה ללא גרביים (עמ' 11 שו' 30 לפרוטוקול). לנוכח כל האמור אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי השוטרים נהגו בו או במשפחתו באופן לא ראוי בעת ביצוע העיכוב.

4. בכל הנוגע לטענה כי לא היה מקום לעכב את התובע, אלא לזמנו לחקירה, וכי לא היה צורך לבצע את העיכוב לפנות בוקר, מקובלת עליי טענת הנתבעת, מן הטעמים שאפרט להלן, כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת המקצועי של גורמי החקירה.

5. בהתאם לסעיף 67 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים), "שוטר רשאי לדרוש מאדם להלוות עימו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה: (1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן א [עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם או את שלום הציבור או את בטחון הציבור. מ.א]; (2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו". אין חולק כי בעת העיכוב היה יסוד סביר להניח כי התובע עבר עבירה המסכנת חיי אדם. באשר לאפשרות החקירה במקום הימצאו של התובע, טענת התובע בכתב התביעה, כי ניתן היה לחקור אותו בביתו, נזנחה בסיכומיו וטוב שכך. לנוכח משך החקירה ואופייה, מספר המעורבים, והצורך בתיעוד חזותי, יש להניח כי לא ניתן היה לבצע את החקירה בבית התובע. (ראו בש"פ 8362/99 מדינת ישראל נ' דרור חוטר ישי (25.11.1999) והשוו, ע"א 44886-04-15 שלמה כהן נ' מדינת ישראל (18.4.2016) וכן, אורן גזל "עיכוב לחקירה" ספר יצחק זמיר על משפט, ממשל חברה 353, 382-385 (יואב דותן ואריאל בנדור עורכים, 2005); רינת קיטאי סנג'רו, המעצר: שלילית החרות טרם הכרעת הדין, 91-94, תשע"א)).

השאלה הנשאלת היא האם לנוכח גילו הצעיר מאוד של התובע ולנוכח העובדה שהיה נעדר רקע פלילי, די היה לזמנו לחקירה בשעה סבירה במהלך היום, חלף עיכובו לפנות בוקר.

6. רפ"ק אשר ליזמי, ששימש ביום האירוע קצין חקירות מפלג מיעוטים (להלן: הקצין), הצהיר והעיד בפניי כי היה צורך להביא את הקטינים שעוכבו יחד על מנת למנוע שיבוש חקירה ותיאום גרסאות (סעיף 7 לתצהירו). עוד ציין, כי אין בשחרורו של קטין אחר שנחקר קודם לכן והפליל את האחרים, כדי לשלול את הצורך למנוע תיאום גרסאות, שכן הדעת נותנת כי הקטין שהפליל את חבריו ושוחרר, לא יספר על כך לחבריו (עמ' 39 שו' 21-26 לפרוטוקול). עוד ציין הקצין כי באותה התקופה פעילות של כוחות הביטחון, שהצריכה שהות ממושכת בשכונת סילוואן, הייתה גורמת להפרות סדר והייתה כרוכה בסיכון הכוחות. כיוון שבמקרה דנן נדרש לעכב מספר רב של קטינים והדבר היה כרוך בפרק זמן ממושך, הוחלט על ביצוע העיכובים של הקטינים לפנות בוקר על מנת למנוע הפרות סדר וסיכון הכוחות (סעיף 8 לתצהיר, עמ' 40 שו' 25 -28 לפרוטוקול). לא מצאתי כי נפל פגם בשיקולים המבצעיים של הגורמים המקצועיים בעניין הצורך לבצע עיכוב ובאופן ביצועו, ולכן הטענות בעניין זה נדחות (ראו גם בש (י-ם) 4403/08 מדינת ישראל נ' אוסמה וליד דרוויש (1.4.2008)). מאותו הטעם גם לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין, לחקור את התובע קודם לשעה 7:00 בבוקר, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 9 י לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א – 1971 (להלן: חוק הנוער). יוער כי בשלב הסיכומים העלה התובע לראשונה את הטענה כי העיכוב היה למשך למעלה משלוש שעות, בניגוד לחוק המגביל את זמן העיכוב לשלוש שעות. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, וכיוון שלא נתנה לנתבעת הזדמנות להגיב ולהתגונן, אני דוחה את הטענה. אעיר כי התייחסות הנתבעת לשאלה זו חשובה במיוחד, כיוון שהחוק מאפשר להאריך את זמן העיכוב למשך שלוש שעות נוספות באישור קצין כאשר "העיכוב קשור למספר רב של מעורבים"(סעיף 73 לחוק המעצרים). בענייננו נראה כי העיכוב אכן היה קשור למספר רב של מעורבים ולכן היה צורך לשמוע את עמדת הנתבעת בשאלת הצורך בהארכת שעות העיכוב בנסיבות העניין.

הזכות לנוכחות הורה בחקירה

7. התובע עוכב לחקירה בנוכחות אביו (ראו דו"ח הפעולה וכן סרטון העיכוב). בנסיבות אלו חלה הוראת סעיף 9ח לחוק הנוער הקובע כדלקמן:

"9ח (א) קטין חשוד שהוזמן לחקירה בידיעת הורהו...זכאי שהורהו או קרוב אחר יהיה נוכח בחקירתו וכן זכאי הוא להיוועץ במי מהם, ככל שניתן לפני תחילת החקירה, אלא אם כן הביע הקטין התנגדות לכך מנימוק סביר או אם היה מוחזק במעצר, והכל, אם סבר קצין מוסמך כי אין במתן אפשרות לנוכחות ההורה או הקרוב האחר כאמור כדי להביא לאחד מאלה:

1. פגיעה בטובת החקירה או בטובת הקטין;
2. אחד הטעמים המנויים בסעיף 9ז(א)
3. אחד טעמים המנויים בסעיף קטן (ג)(2)(א) עד (ה) (לענייננו "פגיעה בשלומו הגופני או הנפשי של הקטין" מ.א.).
4. ..."

8. על אף שאבי התובע הוזמן להגיע לחקירה ואף הודיע לשוטרים במהלך העיכוב כי הוא יגיע אליה (כמפורט בדו"ח הפעולה "את הדלת פתח אביו... הודעתי לו כי בנו מעוכב לחקירה וכי הוא רשאי להגיע לחקירה כמו כן הנ"ל מסר שיגיע"), אין חולק כי התובע נחקר ללא נוכחות אביו (או אמו). הנתבעת טוענת כי היא פעלה בהתאם לחוק הנוער המחייב אותה למנוע נוכחות הורה בחקירה במקרה שבו נוכחות ההורה תפגע בטובת הקטין בנפשו או בגופו. לטענתה, לאחר שחוקר הנוער שחקר את התובע, דרור קדם, (להלן: החוקר), שמע מפי התובע כי אביו היכה אותו בעבר כאשר שמע כי הוא יידה אבנים, וכי יכה אותו אם ישמע על כך, הוא העביר לקצין את רשמיו וזה החליט על חקירת התובע ללא נוכחות האב. בהמשך, ועל כך אין חולק, תיעד הקצין ונימק את החלטתו כמתחייב לפי סעיף 9ח(ד) לחוק הנוער, על טופס שעליו סימן את הפסקה הבאה:

"אני סבור כי יש במתן אפשרות לנוכחות ההורה ... כדי להביא לאחד מאלה: פגיעה בטובת החקירה או בטובת הקטין; ...שוכנעתי כי נוכחות ההורה כאמור עלולה לפגוע בשלומו הגופני או הנפשי של הקטין" (נספח י' לתצהיר החוקר).

יוער כי הגם שהקצין חתם על נוסח סטנדרטי שבו מצוין כנימוק חילופי כי קיים חשש לפגיעה בטובת החקירה, נוסח שעליו חזר גם בסעיף 17 לתצהירו, הנתבעת לא פירטה למה הכוונה, ולכן לא ניתן לבחון את סבירות החלטתה בכל הנוגע לנימוק זה. מכל מקום הקשר הדברים מלמד כי נימוק זה צוטט בעלמא, מתוך נוסח בטופס סטנדרטי והחוקרים לא נתנו לו משקל בעת שהסבירו את המניעים להחלטה, אלא התמקדו בחשש מפני הכאת התובע על ידי אביו (עמ' 59 שו' 16 לפרוטוקול "אז הוא יכה אותו וזה מה שלי עלה"). כך גם עולה מהערת החוקר בהודעת החשוד שצורפה כנספח א' לתצהיר של החוקר. מכאן מסקנת הדברים היא כי הנימוק לאי נוכחות האב בחקירה התמקד כולו בחשש לשלום התובע, שמא האב יכה אותו שוב כפי שהתובע סיפר שהוכה בעבר.

9. התובע טוען כי בהחלטה למנוע מאביו להיות נוכח בחקירה יש משום הפרת חובת זהירות כלפיו היות ומתמליל החקירה עולה בבירור כי לא היה חשש לפגיעה בטובת הקטין או בשלומו הגופני או הנפשי.

10. כידוע, המשטרה חבה חובת זהירות כלפי האזרח ועליה לנקוט באמצעים סבירים בהפעלת סמכויותיה על מנת למנוע נזק העשוי להיגרם מפעולותיה. "אנשי המשטרה נדרשים להפעיל את סמכויותיהם הנתונות להם בתבונה, ולהשתמש בכוחות הנתונים להם במיומנות ובסבירות" (ע"א 3580/06 עיזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקה 89 (21.3.2011), וכן רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, פסקה 15 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית ואסמכתאות המפורטות שם (19.1.2017)). בכלל זה מוטלת על המשטרה החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע גרימת נזק לנחקרים לשם שמירה על שלומם הפיזי והנפשי (ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר, פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' עמית (4.12.2012)).

התובע טוען כי למרות שהוא אכן סיפר בחקירה כי אביו היכה אותו בעבר כאשר שמע שיידה אבנים, ועל אף שציין כי אביו יכה אותו שוב אם ישמע על כך, הקשר הדברים מלמד כי החוקרים התרשלו בהגיעם למסקנה כי נוכחות האב בחקירה תסכן את התובע.

מכאן יש לבחון האם ההחלטה למנוע את נוכחות האב בחקירה חרגה מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופה מחוקר נוער סביר בנסיבות שבהן התנהלה החקירה. ויודגש, אין לבחון את סבירות ההחלטה בדיעבד, עם חלוף הזמן ולאחר שלא נסתרה טענת התובע כי מדובר באב מסור ומגונן, אלא יש לבחון את סבירות ההחלטה על רקע הנסיבות שהיו ידועות במועד שבו ההחלטה התקבלה.

11. על מנת להתרשם ממהלך הדברים כפי שהתרחש בעת החקירה אצטט את השיחה בין התובע והחוקר מתחילת החקירה ועד לסיום החלק הנוגע לענייננו. הציטוט הינו מתוך תרגום שצרפה הנתבעת כנספח ט' לתצהיר של הקצין. יוער כי מתורגמן בית המשפט שמע בדיון את החקירה בעת שצפינו בסרטון החקירה, והוסיף מספר מילים שבתמליל המקורי נכתב לגביהן כי הן אינן ברורות (בעמ' 3 בשורה 10 הוסיף את המילים "הוא לא ישב" ו "לא רוצים שירביץ בסדר" וכן בשורה 12 במקום "הוא לא מרביץ" תיקן ל "הוא לא הרביץ" (עמ' 67 שו' 8-9 לפרוטוקול) כמו כן המתורגמן הוסיף משפט בשו' 8 עמ' 2 ובשו' 8 בעמ' 3 לתמליל החקירה, ראו החלטה מיום 23.8.2018). הציטוט שלהלן כולל את התיקונים בהתאם לתוספות של מתורגמן בית המשפט.

"חוקר (דרור): תקשיב אתה יודע מה זה המקום הזה אתה נמצא בחדר מס' 4 שמעת פעם על חדר מס' 4 זה חדר חקירות במשטרה במגרש הרוסים אתה מכיר את מגרש הרוסים?

נחקר (אחמד חמאדה): לא..

חוקר (דרור): היית פעם במגרש הרוסים?

נחקר (אחמד חמאדה): לא..

חוקר (דרור): סליחה? היית בחקירה?

נחקר (אחמד חמאדה): אני יודע שאני בחקירה אבא שלי אמר לי אתה הולך לחקירה.

חוקר (דרור): טוב עכשיו לי קוראים דרור אני חוקר..

נחקר (אחמד חמאדה): איך?

חוקר (דרור): דרור אני חוקר כן חוקר אני אחקור אותך עכשיו כי אתה בתקופה אחרונה ידיית אבנים על רכבים שנוסעים בסילוואן ועל כך שהשתתפת בהתפרעויות וידית אבנים ואני אומר לך שיש לך זכות להתייעץ עם עורך דין לפני החקירה ואני אומר לך גם שאני לא מחייב אותך לדבר אם אתה רוצה לדבר זה יהיה מרצונך אני מקווה שתהיה דובר אמת בשביל שלא יהיה לך בעיות כל מה שתגיד אני רושם זה עלול להגיד לשופט לבית משפט וזה עלול לשמש נגדך ולכן אם אתה משקר (נכנס גורם זר עם קטין כאשר שאל את הקטין אם מכיר את הנחקר והקטין ענה בחיוב וששמו אחמד חמאדה ויצא) עכשיו כל מה שאני מדבר איתך אני רושם וזה מגיע לבית משפט אתה דובר א [כך בתמליל, מ.א] זה מגיע לשופט אתה משקר זה מגיע לשופט והשופט בודק זה עלול לשמש נגדך אם אתה משקר נכון.. והימנעות מלענות על השאלות שלי זה עלול לחזק את הראיות נגדך.. זה כאילו אם אתה משקר ואתה לא עונה לי כמו שצריך זה מסבך אותך יותר אתה מבין.. טוב?

נחקר (אחמד חמאדה): (שתיקה)..

חוקר (דרור): עכשיו אני רוצה להבין אני יכול להביא לפה אבא שלך שישב פה אני יכול אבל אני רוצה לדעת אני רוצה לדעת אם אבא שלך יודע שאתה פה על אבנים כן אתה פה על אבנים בחקירה מה הוא יגיד לך?

נחקר (אחמד חמאדה): יכה אותי..

חוקר (דרור): מה הוא יכה אותך?

נחקר (אחמד חמאדה): כן יכה אותי יגיד לי למה מיידה..

חוקר (דרור): למה הוא מרביץ לך אני רוצה לדעת..

נחקר (אחמד חמאדה): כי ידייתי..

חוקר (דרור): פעם אחת הרביץ לך?

נחקר (אחמד חמאדה): פעם אז..

חוקר (דרור): מה זה אז?

נחקר (אחמד חמאדה): אז שידיתי..

חוקר (דרור): אז שידית מתי ידית?

נחקר (אחמד חמאדה): אמר לי אם תידה אני אחסל אותך

חוקר (דרור): מתי ידית?

נחקר (אחמד חמאדה): יום שישי לפני יום שלישי

חוקר (דרור): כאילו לפני כן בכמה ימים? כאילו יום שלישי שבוע שעבר?

נחקר (אחמד חמאדה): אבל אף פעם (מילה לא ברורה)..

חוקר (דרור): ולפני כן ידית?

נחקר (אחמד חמאדה): לא נשבע..

חוקר (דרור): אז אבא שלך הרביץ לך בגלל הפעם הזאת? לפני שבוע?

נחקר (אחמד חמאדה): כן אמר לי אתה לא תלך לאף מקום

חוקר (דרור): שנייה (החוקר יצא אל מחוץ לחדר כעבור דקה הוא חזר).. אוקי כי אנחנו לא רוצים שאבא שלך ירביץ לך והוא לא ישב. אוקיי לא רוצים ירביץ, בסדר.

נחקר (אחמד חמאדה): אבל הוא לא מרביץ לי כלומר הוא לא הרביץ לי חזק רק ככה..

חוקר (דרור): אוקיי אבל אני רוצה להגן עליך אוקיי..

נחקר (אחמד חמאדה): לא..

חוקר (דרור): טוב עכשיו תקשיב חמאדה..

נחקר (אחמד חמאדה): כן..

חוקר (דרור): תקשיב הבנת למה אתה פה כי ידית אבנים הבנת?

נחקר (אחמד חמאדה): כן..

חוקר (דרור): מה זה כן כן או לא? מה תגובתך על החשדות נגדך.. כאילו מה קרה?.."

12. התובע טוען כי מהתמליל עולה בבירור כי הוא לא פחד מאביו ואף רצה שאביו יהיה נוכח בחקירה. לטענתו כל בר דעת היה מבין מתגובתו שהוא לא היה מצוי בסכנה כלל אם אביו היה נוכח בחקירה וכי החוקר נהג באופן מניפולטיבי על מנת למשוך ילד קטן בלשונו להגיד כי אביו יכה אותו, והכל כדי למנוע מהאב להיות נוכח בחקירה. לטענתו, אביו ידוע כמי שמתראיין בתקשורת כנגד פעילות המשטרה בשכונת סילוואן ולכן החוקרים ביקשו למנוע את כניסתו לחקירה. כראיה לכך ציין התובע את העובדה שהחוקר העלה מיוזמתו "אם אבא יודע שאתה פה על אבנים בחקירה מה הוא יגיד לך" (עמ' 2 שו' 28 לתמליל החקירה), מבלי שהילד העלה כל חשש שהצדיק את העלאת הנושא. בנוסף הפנה לכך שבחקירות של שאר הקטינים שנחקרו באותו בוקר על יידויי אבנים נכח הורה אחד בחקירה, ורק לגבי אבי התובע הוחלט למנוע את כניסתו.

13. ייאמר מיד, לא הוכח בפניי כי נשקלו שיקולים זרים בעת גיבוש ההחלטה למנוע את כניסת האב לחקירה. כל עדי הנתבעת שנחקרו אודות היכרותם עם האב העידו כי הם לא מכירים את האב ולא שמעו עליו קודם לחקירת התובע (עדות גיא אביבי עמ' 48 שו' 1 לפרוטוקול; עדות הקצין עמ' 39 שו' 9 לפרוטוקול; החוקר עצמו לא נשאל על היכרותו עם האב)). בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי החוקרים מנעו את כניסתו של האב לחקירה מאחר שידעו שהוא "עושה צרות". עוד אציין כי דווקא העובדה, שאותה הדגיש התובע, לפיה בכל יתר חקירות הקטינים באותו הבוקר נכח הורה בחקירה, מלמדת על כך שלא היה דפוס פעולה או מדיניות מכוונת למניעת כניסת הורה לחקירת קטין החשוד בידויי אבנים, אלא מדובר בהחלטה נקודתית שנשקלה לגופו של עניין לנוכח הדברים שסיפר התובע אודות אביו בתחילת החקירה.

14. אף על פי שלא מצאתי בהתנהלות החוקרים חוסר תם לב, זדון או שיקולים זרים, בחינת השיחה בין התובע ובין החוקר קודם לקבלת ההחלטה, ובעיקר דבקותו בהחלטה לאחר שהתובע ניסה לשנות את הרושם שיצר ולהסביר לחוקר כי אביו אינו מסוכן כלל, מובילה למסקנה כי החוקרים לא הבינו את הסיטואציה כפי שמצופה מחוקרי נוער סבירים להבינה, וכי מסקנתם לפיה טובת הקטין מצדיקה למנוע את נוכחות ההורה בחקירה, איננה סבירה ומהווה התרשלות. בהקשר זה אציין כי נתתי דעתי לכך שיש לתת לגורמי הביטחון טווח שיקול דעת וכי לא כל טעות בהפעלת שיקול דעת של גורמי הביטחון צריכה להוביל להטלת אחריות בנזיקין. ואולם, בנסיבות המקרה דנן, בו אין המדובר בסיטואציה דוחקת, אלימה או מתוחה שבמהלכה נאלצים גורמי ביטחון לקבל החלטות מיידיות באופן שאינו מאפשר לשקול את הדברים בצורה מושכלת, בחינת האופן שבו מצופה מחוקר סביר לפעול צריכה להיעשות כפי שבוחנים התנהלות של כל גורם מקצועי אחר (ראו ע"א (י-ם) 2542/08 נידם נ' איתמר בן גביר (26.4.2009)). כפועל יוצא, היה על החוקרים להבין מן האופן שבו התבטא התובע כי התובע אינו מפחד מאביו וכי כל שרצה התובע הוא לתאר את החינוך הנוקשה והלא מתפשר שהוא מקבל מאת אביו בכל הנוגע ליידויי אבנים.

15. יצויין כי אף אם אניח כי דברי התובע לפיהם אביו אמר לו "אם תיידה אני אחסל אותך" (עמ' 2 שו' 39 לפרוטוקול) והעובדה שתיאר בפני החוקר כי אביו היכה אותו לאחר ששמע שיידה אבנים ואף יכה שוב אם יידה אבנים, הם אשר הובילו את החוקר ואת הקצין למסקנה כי מדובר באב אלים שיתנכל לתובע בסיום החקירה, אני סבורה כי המשך הדברים חייב את החוקרים לשוב ולבחון את התרשמותם. במה דברים אמורים? לאחר שהחוקר הודיע לתובע כי אביו לא יהיה נוכח בחקירה בשל האלימות שתיאר, והתובע הגיב :"אבל הוא לא מרביץ כלומר הוא לא הרביץ לי חזק רק ככה" (עמ' 3 שו' 12 לתמליל החקירה), ובהמשך כאשר החוקר אומר לתובע "אני רוצה להגן עליך", והתובע משיב "לא", היה על החוקר להבין כי אין מדובר באב אלים או לכל הפחות היה עליו לשוב ולבחון את ההחלטה ולמצות את הבירור עם התובע. תחת זאת החוקר לא נתן לתובע להשלים את דבריו ועבר מיד לחקור אותו על יידוי האבנים. כאשר נשאל החוקר במהלך החקירה הנגדית, מדוע לא שינה את החלטתו לאחר שהתובע הבהיר לו כי אין מדובר במכה חזקה השיב: "אני לא יודע מה עבר לי בראש בזמנו אך כמו שכבר דיברנו החלטת הקצין התקבלה" ׁ(עמ' 58 שו' 29 לפרוטוקול), ובהמשך "זה מה שהקצין החליט ולא קיבלתי הנחיות אחרות" (עמ' 59 שו' 1 לפרוטוקול). עם התנהלות זו לא ניתן להשלים. החוקר לא יכול לעצום את עיניו ולא להתייחס לדברי התובע שנאמרו לאחר שהתקבלה ההחלטה רק משום שההחלטה התקבלה זה מכבר. החוק מחייב נוכחות של הורה בחקירה על מנת להגן על הקטין, להרגיעו ולמנוע ממנו להודות עקב לחץ או חוסר אונים. חשיבות נוכחות ההורה בחקירה של קטין גוברת כאשר מדובר בקטין צעיר ביותר בן 12.5 שזו היא לו החקירה הראשונה. חוקר נוער סביר אמור להבין את החשיבות הרבה בקיום הוראות החוק ולדעת שאך טבעי הוא שקטין יביע חשש מפני תגובת אביו עקב מעורבותו בפלילים. מצופה מחוקר נוער המומחה בחקירת קטינים לקרוא נכון את הסיטואציה ולזהות את המקרים המסכנים באמת את טובת הקטין. הנתבעת טוענת כי אין מדובר רק במקרה שבו קטין הביע חשש מפני תגובת הוריו אלא במקרה שבו תיאר שקיבל מכות, וגם אם בהמשך הפחית מעצמת המעשים שייחס לאביו, עדיין לא חזר בו מן האמירה שאביו היכה אותו בעבר בשל יידוי אבנים ולכן החוקר פעל כפי שמצופה מחוקר סביר. איני סבורה כן. אמנם ניתן להבין את הסתייגותו של החוקר מאמצעי חינוכי זה, שנאסר בפסיקה ונקבע לגביו כי "היתר לאלימות 'קלה' עלול להידרדר לאלימות שחומרתה רבה" (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 30 לפסק דינה של כב' הנשיאה בייניש (25.1.2000)). אולם תיאור של מכה לא חזקה לשם חינוך, אינו יכול להתפרש כסיכון טובת הקטין, כאשר הקשר הדברים מלמד על כך שמדובר במקרה קל ערך (ראו והשוו, שם, שם. ואף שהדברים נאמרו שם בקשר להעמדה לדין, הדברים יפים גם לענייננו). לכל הפחות היה על החוקר לבחון מחדש את ההחלטה לאחר שהתובע הביע את רצונו בנוכחות אביו בחקירה.

16. עוד יצויין כי החוקר נמנע מלפרט את שיקוליו כמו גם את האופן שבו הוא נהג לחקור קטינים אחרים. כאשר נשאל לשיקוליו וממה חשש השיב "אני לא יודע מה עבר לי בראש בזמנו" (עמ' 58 שו' 29 לפרוטוקול). כאשר נשאל האם בכל חקירת קטינים הוא מתחיל בשאלה: מה אבא יגיד אם ידע על החקירה, הוא השיב "אני לא יכול להגיד לך דבר כזה" (עמ' 60 שו' 5-7 לפרוטוקול). כאשר בית המשפט ביקש לחדד את הנקודה ולברר מדוע בחר להתחיל כך את החקירה, הוא השיב "בדרך הזאת בחרתי להביע עצמי בחקירה הזאת. להגיד אם זה משפט שהייתי אומר אותו בנוסח הזה או אחר אני לא יכול להגיד. לפי התמלול שאני רואה לא ראיתי משהו שהוביל אותי לנוסח הזה" (עמ' 60 שו' 8-10 לפרוטוקול). אמנם אין לצפות כי החוקר יזכור את החקירה הספציפית אך מצופה היה כי יתאר כיצד פעל בדרך כלל ובאילו מקרים הוא מצא לנכון לעורר מיזמתו את השאלה אודות תגובת ההורים. התובע הפנה למזכר של חוקר נוער אחר בשם קבלאן ואפי שחקר קטין אחר באותו בוקר וציין כי לפני שהתקשר לאבי החשוד, החשוד ציין בפניו "שאינו רוצה שאביו יהיה בחקירה מאחר שהוא מפחד שיכעס עליו, ולאחר שנכנסנו לחדר החקירה הסברתי לחשוד את המשמעויות אז הוא רצה שאביו יהיה בחקירה"(פסקה 6 למזכר מיום 10.1.2010). התובע ביקש לגזור גזירה שווה לגבי האופן שבו על כלל חוקרי הנוער לפעול תוך שהם משדלים את הקטין לרצות בכניסת ההורה לחקירה. אף שברור כי יש לבחון כל מקרה לגופו ואין לצפות כי כל חוקרי הנוער ינהגו באותו האופן, מצופה היה שהחוקר יפרט אודות התנהלותו בדרך כלל לעומת התנהלותו במקרה דנן. ויודגש, ניתן היה להבין גם התנהלות שבה החוקר, מתוך רגישות ונחישות להגן על הקטין ולדאוג לטובתו, יוזם וחוקר אודות הקשרים בין האב לבן על מנת לברר האם יש סיכון בהכנסת האב לחקירה ואולם, החוקר לא טען כי כך הוא נהג לעשות ולמעשה לא הסביר כלל מדוע נהג כפי שנהג.

17. יוער כי סעיף 9ח לחוק הנוער מורה למנוע כניסת הורה לחקירה בהתקיים שתי חלופות, האחת, כאשר הקטין אינו מעוניין בכך מנימוק סביר, והשנייה, מטעמים של טובת הקטין. במקרה שלפנינו, החוקרים מנעו את כניסת האב בשל טובת הקטין ולכן אין בעובדה שהתובע הביע את רצונו בכניסת האב כדי לחייב את כניסתו אם נמצא כי מטעמים של טובת הקטין יש למנוע זאת. ואולם המכלול כולו, רצון הילד בכניסת אביו, האופן שבו תיאר את התנהגות האב, והחשיבות הרבה שיש לנוכחות האב לנוכח גילו הצעיר מאוד של התובע, היה אמור להוביל חוקר נוער סביר למסקנה כי טובת הקטין מחייבת את כניסת האב לחקירה. בהקשר זה יוער כי הקצין הסביר כי קיבל את ההחלטה שלא להכניס את האב לחקירה "לאחר שנודע לי שהוא מפחד מהאבא" (עמ' 46 שו' 28 לפרוטוקול). אני סבורה כי לאחר שהתובע ביקש לתקן את הרושם ולהסביר כי האב לא הרביץ חזק, החוקר היה צריך לברר את הדבר וככל שהרושם היה משתנה היה עליו לשוב לקצין המוסמך ולדווח לו על ההתפתחות. בעניין זה אשוב ואזכיר כי לא מדובר בהחלטה שהתקבלה בתנאי לחץ, ולנוכח החשיבות של נוכחות ההורה בחקירה היה על החוקר לעדכן את הקצין ולשקול שנית. יוער כי בהמשך החקירה התובע מנסה שוב לשנות את הרושם שנוצר כלפי אביו ואומר כי האב לא היכה אותו (עמ' 11 שו' 27 לתמליל החקירה), ולקראת סוף החקירה אף שואל "האם אבא הגיע" (עמ' 16 שו' 5 לתמליל החקירה) ובכך יש כדי ללמד שוב, כטענת התובע, על רצונו כי האב יכנס לחקירה. אולם לא מצאתי לבסס את הרושם אודות רצונו של הקטין על אמירות אלו שנאמרו באמצע החקירה ובסופה. לא תמיד ניתן לצפות לשינוי ההחלטה במהלך החקירה ובוודאי שלא בסופה. שונים פני הדברים כאשר הרושם עולה מיד בתחילת החקירה, כפי שהיה בענייננו.

18. זאת ועוד, הנימוק לפיו קיים חשש לפגיעה בקטין אם האב יהיה נוכח בחקירה, יכול היה אולי להתקבל אם האב לא היה מודע כלל לסיבת החקירה ואם לאחר החקירה הוא לא היה נחשף לאמור בה. ואולם בנסיבות המקרה דנן בהן אין חולק כי האב היה מודע היטב לכך שהתובע עוכב לחקירה בגין חשד ליידוי אבנים (עמ' 10 שו' 9-10 לפרוטוקול; עמ' 46 שו' 24 לפרוטוקול), לא ברור כלל כיצד נוכחות האב מהווה סיכון. הקצין טען בחקירה כי למרות ידיעת האב אודות החקירה ותוכנה, הסיכון מפני אלימות מתגבר מקום שבו האב נוכח בחקירה ושומע את הבן משיב לשאלות הספציפיות של החוקרים (שם, שם). אף אם יתכנו מקרים שבהם חמתו של ההורה תגבר בעת שמיעת החקירה, איני סבורה כי במקרה דנן, לנוכח האופן שבו תיאר התובע את יחסיו עם אביו, היה מקום לחשוב כי יש בעצם נוכחות האב ושמיעת פרטי החקירה כדי להעצים את הסיכון מעבר לזה הקיים, אם בכלל, מעצם הידיעה על החשדות.

19. טרם סיום אציין כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי בנסיבות המקרה דנן לא חרגו החוקרים מסטנדרט הזהירות המצופה מחוקרי נוער סבירים, בעת שהסיקו כי התנהגותו של האב כלפי הבן בעבר העמידה את הקטין בסיכון להתנהגות אלימה לו האב היה נוכח בחקירה ושומע את פרטיה, לא היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה. כפי שאראה להלן, התרשלות החוקרים באי מתן זכות היוועצות בהורה, בנסיבות המקרה דנן, מובילה ממילא להטלת האחריות על הנתבעת, ובכך אעסוק בפסקאות הבאות.

זכות ההיוועצות בהורה

20. מתמליל החקירה עולה כי החוקר לא יידע את התובע אודות זכות ההיוועצות באחד ההורים, והחוקר אכן אישר זאת בחקירתו (עמ' 56 שו' 26 לפרוטוקול). הנתבעת מפנה לכך שהתובע סיפר לחוקר כי אביו אמר לו לפני החקירה שהוא הולך לחקירה (עמ' 2 שו' 8 לתמליל החקירה) ואולם בכך אין די. זכות ההיוועצות בהורה נועדה לאפשר לקטין לקבל חיזוק, עידוד ותמיכה נפשית מאת ההורה. היא נועדה גם לאפשר לקטין לקבל הנחיות כיצד לפעול. למשל, האם להמתין לעורך דין, האם לשמור על זכות השתיקה. על חשיבותה של זכות ההיוועצות ניתן ללמוד גם מתמליל החקירה בו ניתן לראות כיצד החוקר מפרט לתובע את זכויותיו (בקשר לזכות ההיוועצות בעורך דין וזכות השתיקה), והתובע שותק ולא ממש מבין במה דברים אמורים (עמ' 2 שו' 11-25 לתמליל החקירה).

21. הנתבעת טוענת כי אותו הטעם שבגינו נמנעה כניסתו של האב לחקירה, היינו טובת הקטין, מתקיים גם בכל הנוגע לזכות ההיוועצות בהורה. אכן, במקום שבו יש חשש כי חשיפתו של ההורה לעצם החקירה ולסיבת החקירה מצדיקה את שלילת כניסתו לחקירה, יש למנוע לעיתים גם את זכות ההיוועצות שכן מתן הזכות יחשוף את ההורה למידע אודות החקירה והסיבות לה. ואולם במקרה דנן שבו, כפי שצויין לעיל, אין חולק כי האב ידע על החקירה ועל החשדות לגבי יידוי אבנים, מהי ההצדקה לשלילת זכות ההיוועצות בהורה? איזו סכנה נשקפת לקטין מן ההיוועצות באב שיודע על סיבת החקירה? שמענו מהקצין, כי הסכנה מתגברת מקום שבו האב נחשף לפרטי החקירה בעת שהוא נוכח בחקירה, ואולם כיצד הסכנה מתגברת בעת ההיוועצות בהורה שיודע על החקירה ועל הסיבות לה? מסקנת הדברים היא כי אף לו הייתי מקבלת את הטענה כי היה יסוד סביר להניח כי האב יחמיר עם בנו כאשר ייחשף לפרטי החקירה וכי החוקרים נהגו בסבירות על מנת למנוע את הכאתו לאחר סיום החקירה, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות בכל הנוגע לקיום חובת ההיוועצות בהורה. לא נעלמה מעיניי טענת החוקר כי הוא לא ידע שהאב מודע לחשדות (עמ' 59 שו' 25 לפרוטוקול) ואולם אף אם אניח שנכון הדבר, ואיני קובעת כן, הקצין ידע על כך (עמ' 46 שו' 24 לפרוטוקול) ומכל מקום מצופה מן החוקר לדעת את הנהלים בעניין זה או לכל הפחות לברר האם האב יודע אודות החשדות קודם שהוא מונע את זכות ההיוועצות בהורה. זאת ועוד, מחקירתו של החוקר עלה כי הוא כלל לא נתן דעתו לזכות ההיוועצות בהורה. לא מדובר במקרה שבו נמנעה זכות ההיוועצות לאחר שהיא נשקלה, אלא בחוקר שכלל לא נתן דעתו עליה. לזכות ההיוועצות בהורים חשיבות רבה והשלכות רבות למצבו הנפשי של קטין בזמן החקירה ולאחריה, בוודאי כאשר מדובר בילד קטן בן 12.5 שנים. לכן, כפי שציינתי לעיל, אף אם הייתי מגיעה למסקנה כי בנסיבות המקרה דנן לא חרגו החוקרים מסטנדרט הזהירות בעת שמנעו את הכניסה לחקירה היות והיה חשש כי עצם הנוכחות בחקירה הייתה מעצימה את האלימות של האב, לא ניתן כל הסבר לכך שנמנעה מאת התובע זכות ההיוועצות באביו קודם לחקירה, בנסיבות שבהן ברור שהאב ידע על החשדות כנגד בנו.

22. נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי אף אם החוקרים בקשו באמת ובתמים להטיב עם התובע ואף אם פעלו בתום לב ובלי לערב שיקולים זרים, החלטתם שלא להכניס הורה לחקירה ואי קיום חובת ההיוועצות בהורה, חרגה מסטנדרט הזהירות המצופה מחוקרי נוער סבירים ולכן יש להטיל על הנתבעת את האחריות לנזקי התובע. אפנה אם כן לדון בסוגיית הנזק.

הנזק

הנכות הנפשית

23. הצדדים הגישו מטעמם חוות דעת רפואיות בתחום הפסיכיאטריה בקשר לנכות הנפשית שנגרמה לתובע עקב האירוע. התובע הגיש את חוות דעתה של ד"ר פרחאת אומימה והנתבעת הגישה את חוות דעתה של ד"ר אנקה רם. נוכח הפער בין חוות הדעת מונה ד"ר יואב כהן כמומחה מטעם בית המשפט.

24. ד"ר יואב כהן חיווה דעתו כי נכותו של התובע בעת הבדיקה (שהתקיימה בשנת 2014 בעת שהתובע היה בן 16 ועשרה חודשים) עמדה על 20%. המומחה עמד על מצבו של התובע לפני האירוע, וציין כי עוד לפני האירוע היו לתובע קשיים לימודיים ניכרים שלא השתנו הרבה לאחריו. המומחה ציין כי מרבית קשייו התפקודיים של התובע קשורים למצבו קודם האירוע, ואולם בשל חומרת האירוע שחווה התובע "סביר להניח שמידה מסויימת של מצוקה הופיעה בעקבות התאונה וגם אם חל בה שיפור היא עדיין משפיעה עד היום". ד"ר כהן קבע כי מתוך 20% הנכות שיש לתובע יש לזקוף 5% לאירוע. עוד ציין כי טיפול עשוי לשפר את מצבו של התובע ואולם משלא נטל את הטיפול עד הגיעו לגיל 18, השיב במענה לשאלות הבהרה כי הנכות הפכה לצמיתה (ראו תשובותיו מיום 2.11.2015). באשר לתקופה הסמוכה לאירוע, ציין כי למשך שנה לאחריו הנכות הנפשית עמדה על 15%.

25. הצדדים ויתרו על חקירת שלושת המומחים. בנסיבות אלו ובהינתן העובדה שמסקנות המומחה מטעם בית המשפט מנומקות כדבעי, איני מוצאת לסטות מחוות דעתו. אלא שבכך לא תם דיוננו, שכן ד"ר כהן זקף 5% נכות נפשית לאירוע, אך לא כל האירוע נזקף לחובתה של הנתבעת. כפי שתואר לעיל, האירוע כלל עיכוב וחקירה. לגבי העיכוב קבעתי לעיל כי הוא נעשה כדין וגם החקירה כשלעצמה היתה מוצדקת. בהקשר זה יצוין כי בסופו של יום התובע הודה בחקירתו כי יידה אבנים (תמליל החקירה עמ' 2 שו' 2) והגם שהוא טוען כי הודה משום שפחד ומשום שאביו לא נכח בחקירה, התובע חזר על הודאתו גם בפני מח"ש כאשר אביו היה לצידו ולא חש מאוים (ראו טופס גביית עדות במח"ש נספח 8 לתצהיר התובע, עמ' 2 שו' 43). עוד יצויין כי הגם שבסופו של יום כתב האישום, שהוגש כנגד התובע בגין יידויי האבנים נשוא החקירה, בוטל, הדבר נעשה משום שלא קוימה ההתייעצות עם קצין מבחן כנדרש לפי סעיף 12(ב) לחוק הנוער, בהיות התובע מתחת לגיל 13 ביום הגשת כתב האישום (ראו פרוטוקול הדיון בת"פ 28257-06-11 מיום 18.9.2011 עמ' 5, הוגש וסומן ת/2). לכן אין כל ספק כי העיכוב כמו גם עצם קיומה של החקירה היו כדין ולכן אין לפצות בגין הנזק הנפשי שנגרם לתובע כתוצאה מן העיכוב והחקירה. השאלה הנשאלת היא איזה חלק מתוך 5% שייחס ד"ר כהן לאירוע בכללותו יש לזקוף להעדר נוכחות הורה בחקירה ולאי קיום חובת ההיוועצות בהורה. עוד יצויין כי בעת שהתובע נבדק אצל ד"ר כהן, פירט בפניו התובע גם את טענותיו אודות האלימות שנקטו השוטרים כלפיו, אלימות שבסופו של יום לא הוכחה.

26. וכך פירט ד"ר כהן את הגורמים לחמישה אחוזי הנכות שזקף לחובת האירוע:

"מדובר בנער שנעצר [צ"ל "עוכב", מ.א] על ידי המשטרה כשהיה ילד בין 12 וחצי. אין ספק שמעצר של כל אדם הוא אירוע טראומטי. הדבר נכון שבעתיים אם המעצר נעשה בפעם הראשונה בחיים, באופן פתאומי באישון לילה לילד קטן שהוריו אינם נוכחים לצידו. אם בנוסף לכל אלו סבל אחמד גם מאלימות ויחס משפיל כפי שהוא טוען, הרי שהטראומה קשה עוד יותר. אבל כאמור גם אם צודקת הנתבעת שמכחישה את הטענות בדבר ההתעללות, הרי שהטראומה של המעצר מספיקה כדי לגרום לתגובה נפשית".

מקביעת המומחה ברור כי עצם העיכוב והחקירה באופן פתאומי באישון לילה, של ילד קטן, בפעם הראשונה בחייו, גרמו לטראומה. כפי שקבעתי, פעילות זו נעשתה כדין ולא מצאתי כי הנתבעת התרשלה בנוגע לגורמים אלו. ואולם המומחה מציין כי הדבר נכון שבעתיים כאשר ההורה אינו נוכח ואכן הדעת נותנת כי נוכחות ההורה בחקירה כמו גם ההיוועצות בו, היתה מרגיעה את התובע ומפחיתה את הטראומה. לא ניתן לתחום באופן ברור את ההשפעה של כל אחד מן הגורמים על הנכות שנקבעה במיוחד כאשר אף לא אחד מן הצדדים טרח להפנות למומחה שאלת הבהרה בעניין זה. בנסיבות אלו יש לזקוף את העדר הבירור לחובת שני הצדדים ולקבוע כי מחצית הנכות נגרמה בשל העיכוב והחקירה ומחצית בשל אי נוכחות האב ואי קיום חובת ההיוועצות בו. כפועל יוצא שיעור הנכות שבגינה על הנתבעת לפצות את התובע עומד על 2.5%.

הנכות האורולוגית

27. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של ד"ר אולג קרליק, מומחה בתחום האורולוגיה. ד"ר קרליק קבע כי בעקבות האירוע נותרה לתובע נכות אורולוגית בשיעור של 20% עקב הרטבת לילה. נכות זו נקבעה תוך שהמומחה מציין כי התובע היה בריא בדרך כלל לפני האירוע "ללא תלונות על אי שליטה במתן שתן ביום ובלילה לפני האירוע". נתון זה התגלה כמוטעה לחלוטין. התיעוד הרפואי של התובע מלפני האירוע מלמד על תלונות חוזרות של התובע אודות הרטבת לילה, אף בהיותו בן 10, כפי שמפרט ד"ר יובל בר יוסף, מומחה בתחום האורולוגיה שחוות דעתו הוגשה מטעם הנתבעת. ואכן התובע חזר בו מטענתו לנכות צמיתה בתחום האורולוגיה אך הוא מבקש כי תקבע לו נכות זמנית בשיעור 20% למשך שנתיים וחצי עקב הרטבת לילה לאחר האירוע. אני דוחה את תביעת התובע לפיצוי בגין נכות זמנית בתחום האורולוגיה. לא הוצגה בפניי כל חוות דעת בקשר לנכות הזמנית ומכל מקום לנוכח הסתרת המידע על ידי התובע והטעיית המומחה מטעמו בכל הנוגע להרטבת הלילה לפני התאונה, איני מוצאת לתת אימון בגרסאות התובע בקשר להרטבת הלילה לאחר התאונה. עוד מצאתי להורות שכיוון שחוות הדעת מטעם התובע נכתבה על בסיס מידע מוטעה שהועבר למומחה, ולכן הנתבעת נדרשה להגיש חוות דעת נגדית ולשאת בהוצאות מיותרות, הנתבעת לא תישא בהוצאות חוות דעת האורולוגית שהגיש התובע, וכן יופחת מסכום הוצאות המשפט שייפסקו לתובע, סך ההוצאות שהוציאה הנתבעת עבור חוות הדעת שהיא הגישה בתחום האורולוגיה.

גובה הנזק

28. נכותו של התובע עקב התרשלות הנתבעת היא מזערית והשפעתה על תפקוד התובע היא מזערית עוד יותר, בהתחשב בכך שיש לתובע נכות משמעותית, בשיעור 17.5% שאינה קשורה לאירוע. בכל הנוגע לכאב והסבל שנגרמו לתובע הרי שחלק לא מבוטל מכך נגרם בשל עצם העיכוב והחקירה וללא קשר להתרשלות הנתבעת. בנסיבות אלו מצאתי לפצות את התובע בשיעור גלובלי בסך של 40,000 ש"ח המגלמים פגיעה מזערית ביכולת ההשתכרות וכן את הנזק הלא הממוני.

סוף דבר

29. התביעה מתקבלת כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 40,000 ₪.

30. לסכום שיתקבל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.5% (כולל מע"מ). בנוסף על הנתבעת לשאת בהוצאות המשפט בהן נשא התובע, למעט בשכר הטרחה עבור חוות הדעת האורולוגית שהגיש התובע, ובקיזוז הסכום ששלמה הנתבעת עבור חוות דעת האורולוגית שהוגשה מטעמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית). לסכום שיקבל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ההחזר בפועל.

31. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מעת המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ט, 13 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.