לפני: כב' השופטת יעל אנגלברג שהם

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו העסקה של 9 עובדים מבלי שהתקשר עמם בחוזה בכתב, מבלי שמסר בידיהם פירוט שכר העבודה והסכומים שנוכו משכרם ומבלי ששילם לידיהם שכר מינימום בעבור עבודתם בחודשים 2-4/06 וזאת בניגוד להוראות סעיפים 2(ב)(2) ו-2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן - "חוק עובדים זרים") וסעיפים 2(א) ו-14 לחוק שכר מינימום התשמ"ז-1987 (להלן - "חוק שכר מינימום"). כמו כן, מיוחסת לנאשם עבירה של העסקת עובד זר (עובד מס' 2 לכתב האישום) מבלי שהיה בידיו היתר כדין להעסיקו וזאת בניגוד לסעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים.

האישום

1. הנאשם חקלאי ובעלים של משק חקלאי 57 במושב עין יהב (להלן - "האתר"). על פי הנטען בכתב האישום, ביום 8.5.06 במהלך ביקורת שערכו מפקחי התמ"ת נמצאו במשקו של הנאשם 9 עובדים שאינם תושבי ישראל או אזרחיה אשר הועסקו על ידי הנאשם מבלי שהתקשר עמם בחוזה בכתב, מבלי שמסר בידיהם פירוט שכר העבודה והסכומים שנוכו משכרם ומבלי ששילם להם שכר מינימום כנדרש בגין החודשים ינואר-מרץ 2006. בגין עובדות אלה יוחסו לנאשם עבירות לפי הוראות סעיפים 2(ב)(2) ו-2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, וסעיפים 2(א) ו-14 לחוק שכר מינימום.

2. עוד נטען בכתב האישום כי הנאשם העסיק עובד זר שאינו אזרח ישראל או תושב בה וזאת מבלי שהיה בידיו היתר כדין להעסקתו. בגין עבירה זו יוחסה לנאשם עבירה על הוראות סעיפים 2(ב)(2) ו-2(ב)(7) לחוק עובדים זרים.

הראיות

3. מטעם המאשימה העידו מפקחי המאשימה מר שמעון זגזג (להלן - "מר זגזג") ומר ירון הלפגוט (להלן - "מר הלפגוט").

המאשימה הגישה את תיאור המקרה (ת/1), 9 חוזים (ת/2 (1) עד ת/2 (9)), רשימת מבוטחים (ת/3), אישורי ביטוח רפואי (ת4 (1) עד ת/4 (9)), אישורי העברת כספים (ת/5 (1) עד ת/5 (3), חקירת מעסיק מיום 8.5.06 (ת/6), 5 חוזים (ת/7 (1) עד ת/7 (5), אישור העובדים על ניכויי שכר (ת/8 (1) עד ת/8 (9), תלושי שכר ודוחות נוכחות לחודשים ינואר-מרץ 2006 (ת/9 (1) עד ת/9 (9), חקירת הנאשם מיום 14.5.06 (ת/10), רשימת עובדים (ת/11), דרישה להמצאת מסמכים (ת/12), זימון לחקירה (ת/13), חוזה (ת14), תעודות עובד ציבור ותעודות בירור פרטים על נוסע (ת/15(1) עד ת/15(9)), חקירת הנאשם מיום 31.8.06 (ת/16), פרטי מרשם וצילום תעודת זהות (ת/17 (1) עד ת/17(2), זימון לחקירות (ת/18-ת/19(2)).

מטעם הנאשם העיד הוא עצמו, מר גלעד ליבני (להלן - " מר ליבני") ומר אהרון ברזני (להלן - "מר ברזני") והוגשו צילום אוויר של מושב עין יהב וחלקותיו (נ/1), תמונת העובדים הזרים (נ/2), דוגמא לדוח משכורת וניכויים (נ/3), רשימת הקצאות מומלצות (נ/4).

הכרעה

4. לטענת הנאשם, יש לזכותו מכל העבירות בכתב האישום בשל שיהוי חמור של המאשימה אשר גרמה להיזק ראייתי ופגיעה מהותית וממשית בהגנתו. אין לקבל טענה זו.

הביקורת נשוא כתב האישום התקיימה ביום 8.5.06. הקנסות הושתו על הנאשם ביום 11.12.06 ובקשתו להשפט הוגשה ביום 11.1.07. כתב האישום עצמו הוגש בחודש 4/10 בחלוף כשלוש שנים ממועד הגשת הבקשה להישפט. משכתב האישום הוגש לבקשת הנאשם, הרי שהנאשם ידע בתחילת שנת 2007 כי בכוונת המאשימה להגיש כתב אישום כנגדו ולא ברור מה הנזק שנגרם לו בגין השיהוי שנטען וככל שקיים נזק בגין השיהוי, הרי שהוא נוגע דווקא לראיות מטעם המאשימה ולא להגנת הנאשם. משכך דין בקשת הנאשם לזכותו מחמת פגיעה בהגנתו - להידחות.

5. שקלתי את טענות הצדדים, חזרתי ועיינתי בעדויות ובמוצגים ובאתי לכלל מסקנה, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

א. אי תשלום שכר מינימום

6. הוראות סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום קובעות:

"עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן - עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין".

ואילו הוראות סעיף 14 לחוק שכר מינימום קובעות:

"מעסיק שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה".

7. המאשימה טענה כי בחישוב שעות עבודת העובדים כעולה מדוחות הנוכחות, נמצא שהנאשם לא שילם לעובדים את שכר המינימום הקבוע בחוק. לטענתה, הודה הנאשם כי שילם שכר של 14 ₪ לשעה, בעוד ששכר המינימום נכון למועד הרלוונטי לכתב האישום עמד על סך של 17.93 ₪.

8. הנאשם טען בעניין זה כי יש לזכותו מכל אשמה בגין עבירה על אי תשלום שכר מינימום. לדבריו, סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום אינו מהווה סעיף עונשי ועל כן לא ניתן להרשיע בגינו; המאשימה לא העידה מטעמה את העובדים נשוא כתב האישום ומדובר בכשל חקירתי וראייתי; המאשימה לא סתרה את גרסת הנאשם לעניין מסגרת העסקה, הסכמת העובדים לניכויים, משך ההפסקות ומשך הנסיעות למקום העבודה. לחילופין טען הנאשם כי הראיות שהובאו בפני בית הדין מעלות ולו ספק סביר באשמתו ודי בכך כדי להורות על זיכויו.

נדון בטענות הנאשם כסדרן.

9. א. האם מהווה סעיף 2 לחוק שכר מינימום סעיף עונשי?

אכן, הצדק עם הנאשם כי סעיף 2(א) כשלעצמו אינו מהווה סעיף עונשי ועיון בסעיף זה מעלה כי הוא קובע את החובה לתשלום שכר מינימום. אולם הסעיף הקובע את היות אי מילוי החובה בגדר עבירה פלילית הוא סעיף 14 לחוק שכר מינימום, אשר אף מציין כי עבירה מסוג זה היא עבירה של אחריות קפידה. שילובם של השניים הוא הקובע את המסגרת הפלילית של העבירה.

הנאשם צירף לסיכומיו פסקי דין מהם הוא מבקש ללמוד תמיכה לטענתו כי אין מדובר בעבירה פלילית. אין לקבל טענה זו. אכן בפסקי הדין שצירף הנאשם זוכו הנאשמים מעבירה של אי תשלום שכר מינימום אך זיכויים אלה נעשו לגופם של דברים ואין בהם כדי לתמוך בטענת הנאשם שאין מדובר בעבירה פלילית (ראו סעיפים 3,4 לפסק הדין הע"ז 2739/09 מדינת ישראל נ' ראובן ברבי) ניתן ביום 2.1.12; הע"ז 1005/10 מדינת ישראל נ' אבשלום הרצוג ניתן ביום 23.8.11; הע"ז 17383-08-10 מדינת ישראל נ' רפאל פרכטר ניתן ביום 5.11.12). משכך, דין טענת הנאשם כי יש לזכותו מהעבירה בשל אי היות סעיף האישום בגדר סעיף שניתן להרשיע בגינו - דינה להידחות.

ב. באשר להעדר עדות של העובדים בבחינת כשל חקירתי וראייתי - אין בטענה זו כדי להביא לזיכוי מראש מעבירה על הוראות חוק שכר מינימום. הנטל להוכיח את העבירה מוטל על כתפי המאשימה. ורק אם יעלה בידה להוכיח את קיומם של היסודות העובדתיים של העבירה, יהא מקום לבחון האם העדר האפשרות להעיד את העובדים הוא מחדל של המאשימה והאם יש במחדל זה כדי להשליך על אחריות הנאשם.

ג. האם הוכיחה המאשימה את יסודות העבירה של אי תשלום שכר המינימום?

1. כאמור, בכתב האישום צירפה המאשימה טבלה המפרטת לטעמה את שעות העבודה שאותן עבד כל עובד מדי חודש, את הסכום שאותו היה זכאי לקבל העובד בגין עבודתו, את הסכומים ששולמו לו בפועל, את ניכויי הרשות ואת הניכויים בפועל משכר העובד וההפרשים לתשלום.

2. לטענת המאשימה, שעות העבודה חושבו על בסיס דו"ח הנוכחות שאותו החתימו העובדים בכניסתם וביציאתם מהעבודה (עדות מר זיגזג עמ' 9 שורה 19 לפרוטוקול; עמ' 10 שורות 4-6 לפרוטוקול) וחישוב הסכומים נעשה על פי שכר המינימום במועד הרלוונטי.

לטענת הנאשם שעון הנוכחות מצוי ביציאה מחדרי המגורים (עמ' 23 שורות 6-7) , כאשר מקום העבודה בפועל היה במרחק של כשעה נסיעה. לדבריו, דו"ח הנוכחות אינו משקף את שעות העבודה האמיתיות שכן הוא כולל את שעות הנסיעה לעבודה ובחזרה וכן את שעות ההפסקה. לדברי הנאשם, העובדים בפועל עבדו מדי יום שעה וחצי פחות מהרשום בכרטיסי הנוכחות. בסיכומיו טוען הנאשם, כי יש להפחית שעה מדי יום בגין הנסיעות וכן הפסקה של חצי שעה מדי יום.

3. עיון בטבלה (נספח א' לכתב האישום) מעלה, כי בחישוב שעות העבודה הופחתה שעה אחת בכל יום בגין נסיעות (ראה גם עדות מר זיגזג עמ' 13 שורות 15-24 לפרוטוקול) ומכאן שהמחלוקת בין הצדדים עומדת על חצי שעה ביום עבודה. דא עקא, עיון בתלושי השכר שהוצגו בפני בית הדין (ת/9) והשוואתם לדו"חות הנוכחות מעלה כי אין התאמה בין השעות המפורטות בתלושי השכר לבין השעות המפורטות בדו"חות הנוכחות. כך בכל תלושי השכר מצוין תשלום בהיקף של 186 שעות בעוד שמדו"חות הנוכחות עולה כי העובדים עבדו בהיקף העולה בשיעור ניכר על 250 שעות בחודש ולעיתים קרובות אף בסביבות ה-300 שעות בחודש ולמעלה מכך. מכאן, גם אם נפחית שעה בכל יום בגין נסיעה לעבודה בחזרה (כפי שנעשה בטבלה שצורפה לכתב האישום) וגם אם תתקבל טענת הנאשם כי יש להפחית חצי שעה נוספת בגין הפסקת בוקר (וזאת בניגוד להודעתו מיום 8.5.06 (ת/6) בפני חוקר התמ"ת שבה ציין כי הוא נוהג לשלם בגין הפסקה זו), עדיין זכאים היו העובדים לתשלום העולה בשיעור ניכר על 186 שעות.

4. המאשימה ציינה כי יש להוסיף לסכומים ששילם הנאשם לעובדים את הסכומים המותרים בניכוי על פי דין בגין מגורים ונילוות בסך כולל של 207 ₪ לחודש (וכך אף עשתה לטענתה בטבלה נספח א' לכתב האישום). לטענת הנאשם, יש להוסיף לכך סכום נוסף בשיעור 1,200 ₪ בממוצע בחודש לעובד וזאת בגין סכומים שהפחית בממוצע משכרו של עובד בהסכמת העובדים על פי אישורים בכתב ובחתימת העובדים (ת/8).

אין לקבל טענה זו.

5. עיון באישור הניכויים אשר הוצג בפני בית הדין בשפות העברית, התאילנדית והאנגלית, מעלה כי מדובר באישור סטנדרטי בזו הלשון:

"לכב אורן ישעיהו

ת.ז 3434909

מושב עין יהב

אני מר/ת ___________ מס' דרכון_______

א. מאשר למעבידי, ומרצוני החופשי לנקות משכרי החודשי 25% ועד לסך של 1800 ₪. (סכום שיעודכן מעת לעת) בעבור הוצאות שמעבידי משלם עבורי לפי הפירוט הבא:

• תנאי מגורים משופרים (מקסימום 2 עובדים בחדר וחצי, מטבח, מקרר, טלוויזיה לכל 2 עובדים).
• מזגן (במקום מאוורר)
• חשמל
• מים
• גז
• ארנונה למועצה האזורית
• ארנונה ומיסי ועד מקומי
• זמן הגעה לעבודה
• כלכלה במקום העבודה
• אוכל מיבול המשק
• השתתפות בביטוח הרפואי
• ביגוד
• הנעלה
• שימוש בברכת השחיה
• שימוש במגרשי ספורט
• שירותים כללים במסגרת המושב בתחום המושב
• טיולים שנתיים

ב. בנוסף להוצאת סעיף א אני מאשר לנכות משכרי את כל המיסים החלים עלי כגון מס הכנסה, וביטוח לאומי.

חתימתי ניתנה בהסכמתי ומרצוני החופשי.

שם העובד___________

חתימת העובד__________

מס' דרכון___________"

ראשית, המבקש לנכות משכרו של עובד חייב לפרט את הסכומים שאותם הוא מנכה בתלושי השכר. סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (בנוסח שלפני תיקון מס' 24) קובע:

"מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו והשכר ששולם להם וכן חייב למסור לעובדיו, בכתב, פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו...".

תלושי השכר שהונפקו לעובדים אינם מציינים את השכר הנכון שלו זכאים העובדים ואת הסכומים שניכה הנאשם בכל חודש וחודש משכרו של כל עובד. משכך, הנטל להוכיח את הסכומים שנוכו מדי חודש משכרו של כל עובד ועובד ובגין אילו רכיבים, מוטל על כתפי הנאשם. לא מצאתי כי הנאשם הרים נטל זה. שנית, עיון בטופס שעליו החתים הנאשם את העובדים מעלה כי הם כוללים ניכויים אשר חוק עובדים זרים והתקנות על פיו וכן פסיקת בתי הדין קבעו שיעורים מקסימליים לניכויים בגינם ובהם הוצאות הדיור, נילוות, כלכלה וביטוח רפואי. סכומים אלו נלקחו בחשבון בחישוביה של המאשימה כמפורט בטבלה נספח א' לכתב האישום. באשר ליתר הרכיבים על פי הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, לא די בכך שהעובד הסכים לביצוע הניכוי אלא חובה כי הניכוי יהיה בסכום קצוב ומוכח. הנאשם, לא הביא ולו בדל של ראיה באשר לשיעורים שניכה משכר העובדים בגין שימוש בברכת השחייה ומגרשי הספורט ו/או טיולים שנתיים ובאשר להסכמה הספציפית לניכוי בשיעורים שניכה בפועל וכד'. בעניין זה נציין שגם לו היו העובדים מעידים בפנינו אין די בכך, משהוראות החוק והפסיקה דורשות כי ההסכמה לניכוי תעשה במפורש ובכתב. הסכמה שכזו, לא הציג הנאשם בפני בית הדין.

6. לטענת הנאשם, כל עובד קיבל מדי חודש פירוט בנוגע לניכויים שלו (עמ' 23 שורות 19-25) הנאשם הציג את טופס נ/3 שבו מפורט כדלקמן:

"דו"ח משכורת וניכויים לעובד תאילנדי לחודש ___________

מס' עובד_________________

מס' פספורט _____________ שם________________

מקום עבודה _____________ מקום מגורים__________

פירוט המשכורת:

קטיף

כמות מיכלים____________

כמות מיכלים____________

כמות מיכלים____________

ימי עבודה רגילים__________

שעות נוספות_____________

שעות נוספות_____________

החזר כרטיס טיסה 65 ₪.

למשך 20 חודש

סה"כ לתשלום________

פירוט הניכויים:

מקדמות ששולמו__________

קניות במכולת ___________

תשלום ע"ח קניות מרוכזות/טבח__________

סה"כ ניכויים ______________

סה"כ לתשלום ______________

הסכום שהעובד מבקש להעביר לתאילנד___________

סכום שהעובד מבקש __________________"

לא מצאתי כי פירוט זה עונה על הנדרש. ראשית, לא ברור מדוע הפירוט שמופיע בדו"ח זה אינו מופיע בתלוש השכר. שנית, הוצגה בפנינו רק דוגמה לדו"ח שכזה ולא דו"חות אמיתיים של העובדים נשוא כתב האישום. ושלישית, הניכויים מתייחסים רק לתשלום מקדמות ולרכישות על חשבון כלכלה ולא ליתר הרכיבים המפורטים בת/8.

7. יתר על כן, בחקירתו ציין הנאשם ביחס לנ/3 כך:

"ש. העובד חתם על זה מידי חודש.

ת. כן.

ש. הוא חתם?

ת. אני הצגתי לו מה אני מוריד לו והוא חתם על תלוש השכר שלו. אז תלושי השכר הבאנו אחר כך. בסוף חודש נתתי את השכר שלו.

ש. עם מה נתת לו?

ת. מה שיצא.

ש. נתת לו כסף?

ת. פירוט והורדתי לו.

ש. הוא לא חתם לך על מסמך כזה נ/3?

ת. נכון".

מכאן עולה כי אף אם תתקבל גרסת הנאשם לעניין מסגרת העסקה, משך ההפסקות ומשך הנסיעות לעבודה, הנטל להוכיח כי קיבל את הסכמת העובדים מדי חודש לניכוי משכרם מוטל על כתפי הנאשם. משהסתמך הנאשם על הסכמות בכתב שאינן כוללות כל פירוט (ת/8 ו- נ/3) לא מצאתי כי ניתן לראות בכך הסכמה מפורשת לניכוי רכיבים ספציפיים משכרם כנדרש על פי הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. מכאן, כי הנאשם לא רשאי היה לעשות כן.

10. העולה מן האמור, משאין מחלוקת שהעובדים עבדו למעלה מ-186 שעות ואף אם יתווספו לתשלום הניכויים המותרים על פי חוק, עדיין נותר פער ניכר בין השכר המגיע לעובדים בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק שכר מינימום ובין הסכומים שקיבלו בפועל. משכך, מצאתי כי המאשימה הוכיחה את קיומו של היסוד העובדתי בעבירה על פי הוראות סעיף 2(א) ו-14 לחוק שכר מינימום.

ב. אי פירוט השכר והניכויים

11. הוראות סעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים קובעות כעבירה:

"מי שעשה אחד מאלה - (7) לא מסר לעובד הזר תלוש שכר או מסר לעובד הזר תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958".

המאשימה טענה כי הנאשם כלל לא מסר לידי העובדים את תלושי השכר. מנגד טען הנאשם כי פירוט הניכויים היה מוסכם ומאושר על ידי העובדים.

12. בחקירתו בפני חוקר המאשימה (ת/10) סיפר הנאשם כי:

"ניהול תלושי השכר היה באחריות מנהל החשבונות של העבודה שאני כלול איתה באיחוד עוסקים [...] לא אני ולא העובד ראינו את תלוש השכר, לא אני ולא העובד קיבלנו את תלוש השכר. אני מדווח להנה"ח כמה כסף נטו הייתי מביא לעובד הזר ומה הם עושים עם זה אני לא יודע ולא שולחים לי מעולם עד תאריך הביקורת תלושי שכר. לא התבקשתי מעולם לדווח על מקדמות להנהלת חשבונות או תשלומים ששילמתי בעבור העובדים לשכרם נטו. כל חודש הייתי מנכה משכרם מקדמות והוצאות נוספות שהעובדים ביקשו כמו טלפון. לא ציינתי הורדות אלו בתלוש השכר ולא ביקשתי שיציינו הורדות אלה כי לא ידעתי שצריך" (חקירה מיום 14.5.06 עמ' 3 שורה 10 עד עמ' 4 שורה 18).

מדברים אלה עולה בבירור כי העובדים לא קיבלו את פירוט השכר. כפי שצוין לעיל, טענת התובע בעדותו כי העובדים קיבלו פירוט לגבי הניכויים משכרם אינה מהימנה עליי. בתחילה ציין התובע, כי כל עובד קיבל פירוט בנוסח נ/3, לאחר מכן ציין כי הציג לעובד את סכום הניכוי והעובד "חתם על תלוש השכר שלו" ולבסוף הודה כי העובד לא חתם על נ/3 (עמוד 23 שורה 20 עד עמוד 24 שורה 13 לפרוטוקול).

13. טענת הנאשם כי העובד חתם על תלוש השכר שלו, אינה עולה בקנה אחד עם דבריו בפני החוקר שלפיהם העובד לא קיבל כלל את תלושי השכר וכי הנאשם עצמו קיבל עותק מתלושי השכר עובר למועד הביקורת. מכאן שאין לקבל את טענת הנאשם כי מילא אחר דרישות החוק בנוגע למתן פירוט השכר והניכויים כנדרש.

לאור האמור, מצאתי כי המאשימה הרימה את הנטל להוכיח את קיומו של היסוד העובדתי בעבירה על סעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים.

ג. חוזה עבודה

14. הוראות סעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים קובעות כעבירה:

"מי שעשה אחד מאלה - (2) העביד עובד זר בלי שהתקשר עמו בחוזה עבודה בכתב בהתאם להוראות סעיף 1ג"

הוראות סעיף 1ג לחוק עובדים זרים קובעות כי על מעסיק להתקשר עם העובד הזר בחוזה עבודה בכתב בשפה המובנת לעובד וכן נדרש המעסיק למסור עותק מההסכם לעובד. סעיף 1ג (ב) מציין את הפרטים שצריכים להיכלל בחוזה ובהם:

"(1) זהות המעסיק וזהות העובד הזר;

(2) תיאור התפקיד;

(3) שכרו של העובד הזר, רכיביו, אופן עדכון השכר לרבות רכיביו ומועדי התשלום;

(4) רשימת הניכויים משכר העבודה;

(5) תשלומים של המעסיק ושל העובד הזר בעבור תנאים סוציאליים של העובד;

(6) תאריך תחילת העבודה ותקופת העבודה;

(7) אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד הזר לרבות יום המנוחה השבועי;

(8) תנאים לענין היעדרות בתשלום, לרבות חופשות, ימי חג וימי מחלה;

(9) חובותיו של המעסיק לפי סעיפים 1ד ו-1ה ולפי סעיף 1יא, ככל שהן חלות עליו;..." (הדגשה שלי - י.א.ש.).

15. לטענת המאשימה, העסיק הנאשם את העובדים מבלי שמסר לידיהם חוזי עבודה הכוללים את כל הפרטים הנדרשים בחוק. בדיון מיום 30.11.11 ביקשה המאשימה לצמצם את האישום ולהעמידו רק ביחס לעובדים המפורטים בסעיף 4(1) ו-4(5-9) לכתב האישום.

מר זיגזג העיד כי בבוא המפקחים לערוך את הביקורת, הם צפו באשת הנאשם מחתימה את העובדים על טפסים חלקיים של חוזה העסקה (עמ' 9 שורות 5-7 לפרוטוקול), ואולם בהמשך עדותו הודה כי החוזים שהוצגו בפני המאשימה (ת/7) אינם החוזים שהוחתמו על ידי אשת הנאשם במועד הביקורת (עמ' 15 שורות 24-25 לפרוטוקול).

16. בפני בית הדין הוצגו שני מקבצים של חוזים, ת/7 ו-ת/2. החוזים ב-ת/2 כתובים בשפות האנגלית והתאילנדית ולמעט שם העובד, לא רשום בהם דבר לעניין שכר העבודה. יתר על כן, חלקם של החוזים נושאים את חתימת העובדים בלבד וללא שם המעסיק וחלקם נושאים את שם המעסיק ורישום הנחזה להיות חתימה של "OREN". בהתייחס לחוזים אלה (ת/2), טען הנאשם כי החתימה אינה חתימתו והוא סבור כי החתימה נעשתה על ידי החברה המספקת את העובדים (עמ' 34 שורה 21 לפרוטוקול).

הנאשם העיד כי החוזים נחתמו על ידי העובדים עוד בתאילנד וכי הם הגיעו לארץ עם החוזים בידיהם. בעדותו זו התייחס הנאשם לחמישה חוזים שהוגשו כמקבץ ת/7. עיון בחוזים אלה מעלה כי כמעסיק נרשמה "החברה לפיתוח ובניין בערבה בע"מ" (להלן: "חברת ערבה") והיא אף זו שחתימתה מתנוססת על גבי ההסכמים. עוד מעלה עיון בחוזה, כי נרשם בו השכר החודשי שאותו יקבל העובד.

17. לטענת המאשימה, אין לראות בחוזים אלה כעומדים בדרישות התקנות שכן, חברת ערבה אינה מעסיקתם של העובדים והנאשם לא הציג כל יפוי כוח המאפשר לחברת ערבה לחתום על חוזה עבודה בשמו.

לטענת הנאשם, השאלה שאותה יש לבחון היא האם לעובדים נשוא כתב האישום היו הסכמי העסקה חתומים ומחייבים עם המעסיק (סעיף 34 לסיכומי הנאשם). הנאשם טוען בעניין זה כי עבירה זו מהווה לכל הדעות "אירוע מינורי, חסר חשיבות, חסר משמעות פלילית, חסר כוונה פלילית, עבירה (לכאורה) טכנית לחלוטין" לעמדתו, האירוע בעניין החוזים היה צריך להסתיים לכל היותר בהתראה/נזיפה/אזהרה ותו לא. שכן, כאשר קיים הסכם העסקה וכאשר שני הצדדים מודעים להסכם, מסכימים ומצהירים כי הוא מחייב אותם לא ניתן לטעון כי לא קיים הסכם העסקה בין מעסיק לעובד. הנאשם טוען כי לכל אחד מהעובדים היה חוזה העסקה בידיו עמו הוא הגיע לארץ.

18. מטעם הנאשם העיד מר גלעד לבני אשר ציין כי במועד הרלוונטי שימשה חברת ערבה כלשכת השמה פרטית והוא עצמו שימש כמנהל חברה זו. מר לבני העיד כי הוא חתם בשם חברת ערבה על חוזי העסקה ת/7 וזאת משום שהיתה דרישה "בעיקר על ידי התאילנדים שיהיה התחייבות משולשת, חברת השמה שמביאה, המעסיק והעובד" (עמ' 38 שורות 12-13). לדבריו חתמה חברת ערבה במקום החקלאי מכוח יפוי כוח שניתן בידה וזאת בנוסף לחתימתה כחברת ההשמה. עוד המשיך מר לבני וציין כי:

"ש. אמרת שמדובר בחוזה משולש, אבל ישנם רק שני צדדים להסכם, שני אחרים זה עדים?

ת. המשולש לא בחתימות אלא בתפיסת העולם. היה תהליך ביניים אנו חתמנו בשם החקלאיים וחתמנו בעצם כמו שניים. הייתה איזה שהיא התחייבות משולשת. כחברת השמה היו לנו התחייבויות על פי חוק לנושאים מסוימים לא לתעסוקה. בעת ההיא, בגלל שאז הייתי אומר בזהירות שנושא של האכיפה וכל הנושא של חוזים או תנאי העסקה היתה מועטה. מי שאכף היו התאילנדים יותר. באו ואמרו שבשלב ראשון רוצים את חתימת החברה, עשינו כל מיני תהליכים שידעו בתאילנד מי אנחנו, בדקו אותנו מול השלטונות בישראל זה לגבי כל החברות. הם באו ואמרו שהם רוצים התחייבות משולשת, בגיוס אתם בשם החקלאי עם ייפוי כוח ולאחר מכן שהחקלאי מגיע הוא חותם על חוזה העסקה דומה מאוד לחוזה זה, אנו נשארים עם החובות שלנו על פי החוק בישראל" (עמ' 38 שורות 24-30 לפרוטוקול; הדגשות שלי - י.א.ש).

מעדותו של מר לבני עולה כי למעשה חתימת חברת ערבה על החוזים נעשתה לכאורה בשני כובעים, האחד כלשכת ההשמה והאחר כמיופת כוחו של המעסיק. אלא שעיון בחוזים ת/7 מעלה כי אין הדבר כך. בהסכם חתמה חברת ערבה כמעסיק בלבד ואף לא ציינה כי היא משמשת כמיופת כוח של אדם או גוף אחר. להיפך, חברה אחרת צוינה וחתמה כחברת כוח האדם. יתרה מזו, על אף עדותו של מר לבני כי עם הגעת העובדים לארץ חתם החקלאי המעסיק את העובדים על חוזה נוסף, לא הוצג בפני כל הסכם הנושא את חתימת הנאשם.

19. אין לקבל את טענת הנאשם כי מדובר ב"אירוע מינורי, חסר חשיבות, חסר משמעות פלילית, חסר כוונה פלילית, עבירה (לכאורה) טכנית לחלוטין". דומני כי אין צורך לציין את חשיבות קיומו של הסכם בכתב הנושא פרטים מדויקים של השכר ושל זהות המעסיק. העובדה שהנאשם טוען היום כי אלה ההסכמים המחייבים בין הצדדים, אין משמעותה בהכרח שטענה זו היתה עולה מטעמו מקום שהעובד היה מגיש תביעה אזרחית כנגדו לתשלום זכויותיו ואין כל חשיבות כיצד היה פוסק בית הדין בתביעה רגילה בין העובד למעסיק. החובה לערוך הסכם מסודר באה למנוע את הקשיים העומדים בפני העובד בהגשת תביעתו ולמנוע התחמקות של מעסיק ממילוי התחייבויותיו. להגשמת תכלית זו אף נחקק חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, המחייב מעסיק ליתן לעובד פרטים מדויקים על תנאי עבודתו וזהות המעסיק. משכך, הטענה כי מדובר בעניין טכני וחסר חשיבות אין לה כל יסוד.

20. משמודה הנאשם למעשה כי אין חוזה בכתב בינו לבין העובדים וזאת כנדרש על פי הוראות סעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים, ומשלא הציג חוזים הנושאים את שמו וחתימתו כמעסיק, הרימה המאשימה את הנטל להוכיח את קיומו של היסוד העובדתי של עבירה זו.

ד. העסקה ללא היתר

21. הנאשם הואשם בעבירה של העסקת עובד מבלי שהיה בידיו היתר כדין להעסקתו, עבירה על פי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים שזו לשונם:

"(א) מעביד שעשה אחד מאלה -

(1) העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו;

(2)  העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג; דינו - כפל הקנס...".

סעיף 1יג לחוק קובע:

"(א) לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן התיר הממונה בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעביד או לפי רשימה שמית".

22. המאשימה הציגה תעודת עובד ציבור ממנה עולה, כי האשרה שניתנה לעובד מס' 2 שבכתב האישום, הוארכה עד ליום 6.11.05. מתעודה זו מבקשת המאשימה ללמוד כי שהייתו של העובד זה במועד הביקורת (8.5.06) הייתה שלא כדין ועל כן לא רשאי היה הנאשם להעסיק את העובד במועד זה.

הנאשם העיד בעניין זה שמדובר בעובד שעבד אצלו מהיום הראשון שבו הגיע לארץ וזאת על פי היתרים, אישורים כדין וחוזה מסודר כאשר אחת לשנה נערך "איזון תיקים" שבמסגרתו ניתן אישור להעסקת העובד בדרך כלל עד סוף השנה. על פי עדות הנאשם, איזון שכזה, מאפשר העסקת העובד עד סוף העונה כאשר משרד הפנים מיידע את המעביד מתי העובד צריך לצאת את הארץ. בעניינו של העובד נשוא כתב האישום, טען הנאשם, כי לא קיבל כל הודעה מסודרת ממשרד הפנים כי הוא נדרש להוציא אותו מן הארץ ועל כן לא היה מודע לסיום העסקתו. עוד טוען הנאשם, כי בדרך כלל היה ניתן אישור להעסיק את העובד עד לסוף העונה אף שתמה תקופת העסקתו המותרת (עמ' 24 שורה 31 עד עמ' 25 שורה 13 לפרוטוקול).

23. עיון בתעודת עובד ציבור מעלה כי תוקפה של אשרת השהייה של עובד מס' 2, אכן פגה ביום 6.11.05 אלא שנרשם בתעודה כי תאריך סיום העסקתו הוא ביום 22.2.06 (ת/15(2)). גם מר זיגזג העיד בהסתמך על רישום זה כי המעביד נדרש להוציא את העובד מהארץ עד ליום 22.2.06. מטעם הנאשם העיד מר אהרון ברזני, ראש מנהל עובדים זרים ברשות האוכלוסין וההגירה, אך בעדותו לא היה בכדי לסייע לעניין הפרוצדורה של "איזון התיקים".

24. התובע העלה לראשונה את טענתו לעניין "איזון תיקים" בחקירתו הראשית (עמ' 24 שורה 32 עד עמ' 25 שורה 13). התובע העיד בעניין זה כך:

"ש. אתה אמרת שעושים איזון תיקים, מה אתה מקבל בסוף האיזון בידך?

ת. נותנים דרכון חתום בדרך כלל עד דצמבר כי לא יודעים מה יהיה בשנה לאחר מכן.

ש. מה היה ספציפי לגבי עובד זה.

ת. אם אני לא טועה היה לו עד סוף מאי והוא היה יכול להישאר עוד כמה חודשים. בדרך כלל היום הם שולחים דף מסודר, גם אז שלחו דפים מסודרים לעובד זה לא שלחו ואני לא עוקב מתי הוא צריך לעזוב. נדמה לי שהוא היה כמה זמן מעבר אבל הוא היה עובד שלי כל הזמן, מסודר" (עמ' 25 שורות 8-13 לפרוטוקול; הדגשה שלי - י.א.ש).

מעדות זו עולה כי הנאשם ידע שהארכה ככלל ניתנת עד לסוף השנה ועל פניו ומתעודת עובד הציבור עולה כי נראה שניתנה אורכה להעסקת העובד עד ליום 22.2.06. רישום זה תואם את גרסת התובע כי נמסרת הודעה למעסיק עד מתי ניתן להעסיק את העובד שאשרתו פגה. אלא שלטענת הנאשם לא נמסרה לו הודעה שעובד מס' 2 בכתב האישום צריך לעזוב את הארץ.

25. בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם והשיב:

"ש. עד שאתה עושה איזון תיקים מותר לך לדעתך להעסיק את העובד עד שעושים איזון תיקים גם אם הסתיימה האשרה?

ת. אני לא אמרתי. אני אמרתי שאני לא יודע מתי הוא צריך לעזוב. אני לא מנהל רישום. זה עובד שעובד אצלי הרבה שנים. שאני עושה איזון תיקים אומרים לי שעלי להעזיב אותו.

ש. ידעת שהאשרה מסתיימת ב-2/06?

ת. לא ידעתי מתי האשרה שלו מסתיימת.

ש. האם חשבת שעובד מותר להמשיך להעסיקו עד לאיזון התיקים.

ת. לא מבין את השאלה.

ש. יש עובד שהסתיימה לו האשרה חשבת שעד שעושים איזון תיקים אתה יכול להעסיקו.

ת. כן. עד שהם מודיעים לי שהוא צריך לעזוב. עד שלא מודיעים לי אני לא יודע שהוא צריך לעזוב.

ש. אני יודע ואתה יודע היטב שלכל עובד יש בדרכון אשרה עם תאריך מתי היא מסתיימת?

ת. אין לי אף דרכון של העובד אצלי. אני לא הולך לבקר. אני לא לוקח דרכון של עובד ובודק.

ש. שאלתי האם ידוע לך שלעובד זר יש בדרכון לכל עובד אשרה מוטבעת שבו רשום התאריך שהיא מסתיימת?

ת. בוודאי.

ש. תאשר לי שלא הלכת לבדוק אצל העובדים מתי מסתיימת האשרה?

ת. נכון.

ש. שאתה מקבל עובד אתה לא מקבל רישום עד מתי האשרה?

ת. אני לא מקבל. בדרכון באמת מוטבע.

ש. שאתה מקבל אישור להעסיק אותו זה לא רשום?

ת. אני מקבל עובד ל-60 חודש וכל שנה שאני עושה איזון תיקים אומרים לי מתי אני צריך לסיים את העסקת כל עובד ועובד ואני קונה כרטיס.

[...]

ש. כל שנה אתה מקבל לאחר איזון תיקים מסמך ממשרד הפנים?

ת. כן.

ש. האם ניתן לסכם שאתה תמציא לבית הדין את איזון 2005, 2006?

ת. כן" (עמ' 31 שורה 24 – עמ' 32 שורה 19; הדגשות שלי - י.א.ש).

לא מצאתי מקום לקבל את גרסת הנאשם. מעדות הנאשם עולה, כי הוא ידע שהעסקת עובד כרוכה בקבלת אשרה. אכן, הנאשם ציין כי לא ידע מה המועד המדויק שבו על העובד לעזוב. אך אי ידיעתו זו נובעת אך ממחדלו לבדוק את הדבר. זאת ועוד, הנאשם ציין כי הוא ימציא לבית הדין את מסמכי "איזון התיקים" לשנים 2005-2006 אך לא עשה כן. לו היה ממציא הנאשם את מסמכי "איזון התיקים" ניתן היה לראות אם יש יסוד לגרסתו, אם לאו. משלא הומצאו המסמכים, לא מצאתי כי הנאשם הוכיח את טענתו.

26. משעולה מהאמור שהנאשם העסיק את העובד ללא היתר כדין, הרימה המאשימה את הנטל להוכיח קיומו של היסוד העובדתי בעבירה על סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים.

היסוד הנפשי

27. בעבירות של אי תשלום שכר מינימום סווגה העבירה כעבירה של אחריות קפידה. בעבירות מסוג זה קובעות הוראות סעיף 22(ב) לחוק העונשין כי:

"לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה".

משכך, משהתקיים היסוד העובדתי של העבירה, מחרה אחריו היסוד הנפשי אלא אם הרים הנאשם את הנטל המוטל עליו להוכיח כי עשה ככל שלאל ידו למנוע את ביצוע העבירה. לא מצאתי שהנאשם הרים נטל זה.

באשר לעבירות על חוק עובדים זרים, נקבע כי היסוד הנפשי הנדרש הוא מסוג של עצימת עיניים. וכך קבע בית הדין הארצי בפרשת רוזן:

"חשד בדבר היעדר היתר כדין להעסקת עובד זר, מתקיים אל מול הצורך לבירור עובדות אלה: קיומו של היתר לעובד הזר לעבוד בישראל; תוקף ההיתר על פי מועדיו, והיקף תחולתו [...] הפרכת קיומו של חשד כאמור המגיע כדי "מודעות" מוטלת על הנאשם. והדרך לעשותה היא, בין על ידי הוכחה כי הנאשם בדק את מסמכיו של התושב הזר ועל פיהם הוא שוהה כדין בישראל, ובין אם בנסיבות הענין הוכיח כי לא חשד שמדובר בתושב זר השוהה שלא כדין בישראל" (ע"פ 22/06 מדינת ישראל נ' רוזן, ניתן ביום 28.3.07 (להלן - "פרשת רוזן").

כן נפסק:

"חובת הבירור היסודית והמקיפה, חלה, איפוא, כאשר מדובר בעובד זר, או במי שנחזה להיות עובד זר, כאשר בנסיבות המקרה מתעורר החשד לאפשרות של העסקתו שלא כדין. במסגרת זו, חייב המעסיק הפוטנציאלי, לדרוש ולחקור לזהותו של העובד הזר ובסוג רשיון ההעסקה שניתן לו. כך בכל מקרה בו התעורר או אמור היה להתעורר החשד, בין מדובר בהתקשרות קצרה, או ממושכת, בהתקשרות לתקופה זמנית, או קבועה" (פרשת רוזן).

28. כמפורט בהרחבה, הנאשם היה מודע לצורך בקיומה של אשרה להעסקת העובדים הזרים וכמעסיק עובדים מזה שנים רבות היה עליו לדעת כי העסקתם מחייבת חוזה בכתב, מתן פירוט של השכר והניכויים מהשכר.

29. לא מצאתי לקבל את טענתו של הנאשם שלפיה סבר שכל פעולותיו כשרות וכי לא קינן כל חשד בליבו. הנאשם אישר כי לא טרח לבדוק מתי מסתיימת האשרה (עמ' 32 שורות 7-8 לפרוטוקול) על אף שידע שהעסקה מחייבת באשרת עבודה כדין וכן לא טרח לבדוק את חובותיו לעניין הסכמי העבודה ופירוט השכר. בעניין זה יצוין כי מעדות הנאשם עולה כי הוא היה מודע לחשיבות שבמתן פירוט השכר ולראיה, טען בפני כי ערך פירוט שכזה מדי חודש לכל עובד. טענה שאמנם לא נתקבלה, אך יש בה כדי להעיד על הלך רוחו בזמן אמת.

אשר על כן, מצאתי כי המאשימה הוכיחה את היסוד הנפשי הנדרש לקיומה של הרשעה בעבירות נשוא כתב האישום.

אחרית דבר

30. משהרימה המאשימה את הנטל להוכיח קיומם של היסוד העובדתי והיסוד הנפשי כאחד, מעבר לכל ספק סביר, הנני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירות כדלקמן:

א. העסקת עובד זר ללא היתר כדין וזאת בניגוד לסעיפים 2(א)(1), 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991.

ב. העסקת 5 עובדים מבלי שהתקשר עימם בחוזה עבודה וזאת בניגוד לסעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991.

ג. העסקת עובדים מבלי שנתן להם פירוט על שכרם וזאת בניגוד לסעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 .

ד. אי תשלום שכר מינימום וזאת בניגוד לסעיפים 2 א ו-14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987.

31. בהסכמת הצדדים תשלח הכרעת הדין אליהם בדואר.

נקבע לשמיעת טיעונים לעונש ליום 5.11.14 שעה 12:00

זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 45 יום.

ניתנה היום, ו' אלול תשע"ד, (01 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.