רקע

1. בפני תביעה ותביעה שכנגד.

תביעה כספית בסך 907,828 ₪ הוגשה ע"י התובעים כדלקמן:

1. נוי - שיר חברה לבניין בע"מ

2. מאיר שממה

3. ש.י.ר חברה לבנייה בע"מ

4, אל - מאיר ( 2002) בע"מ

תובעת 1 (להלן: "החברה") הינה חברה והבעלים של חלקה 119 בגוש 6532 בהרצליה, (להלן: "הנכס/המגרש").

תובע 2 הינו מנהלה של תובעת 1, (להלן: "התובע/שממה").

תובעת 3 הינה בעלת מניות ומחזיקה ב-50% מההון המוצע והנפרע של תובעת 1, ותובעת 4 היא חברה בבעלות תובע 2 1.

נתבע 1, (להלן: "רונן") בעל מניות ביחד עם תובעת 3 בתובעת 1,

נתבע 2 הינו בנק שנתבע 1 מנהל בו את החשבון – נשוא תביעה זו, (להלן: "הבנק/בנק דיסקונט").

2. רונן הגיש כתב תביעה שכנגד על סך 921,481 ₪, בו הוא עותר כתובע שכנגד לחייב את הנתבעים שכנגד לשלם את נזקיו כדלקמן: השבת סך 23,100 ₪ שהופקד ביום 1.5.06 בחשבון הנאמנות של החברה לשירותי אדריכלות ופרסום, שלא נעשה בו שימוש

892,250 ₪ בגין הסכום של 109,000 $ שהיה על התובעים להפקיד, כהלוואה בעלים נוספת, עפ"י שני ההסכמים מיום 2.2.97 וסכום זה לא הופקד. לטענת רונן, אילו סכום זה היה מופקד במועד, היה מופחת סכום ההלוואה ובהתאם גם תשלומי הריבית ששולמו. לחלופין, הריבית ששולמה לבנק עקב אי הקטנת החוב לבנק וזאת כתוצאה מאי הפקדת הסך הנ"ל ע"י הנתבעים שכנגד 2-3 , עומדת נכון להיום על סך של 450 אלף ₪.

משכך סכום החוב לו עותר רונן הינו 921,481 ₪.

3. החברה רכשה את המגרש ביום 24.3.94 בתמורה לסך 700,000$. במועד זה בעלי המניות בחברה, בחלקים שווים, היו ש.י.ר חברה לבניין בע"מ שהייתה בבעלות תובע 2 ונוי אל חברה לבניין בע"מ שהייתה בבעלותו של ישראל מכלוביץ.

בעת רכישת המגרש כל אחד מבעלי המניות בחברה העמיד הלוואה בעלים בסך 106,000$ ויתרת הסכום נלקח כהלוואה בסך 500,000$ מבנק המזרחי.

בחודש פברואר 1997 רכש רונן את מניותיה של נוי אל חברה לבניין בע"מ (שהחזיקה במחצית מההון הרשום והמוצע של החברה)

המגרש נמכר ביום 5.7.07 למטרו סיטי בע"מ ו – מקדו שילוב וייזום בניה בע"מ בתמורה לסך 4,253,750 ₪. רוכשי המגרש העבירו לזכות חשבונו של רונן בבנק דיסקונט סך 2,808,250 ₪ לסילוק המשכנתא שנרשמה על המגרש להבטחת חובות רונן לבנק דיסקונט

בפסק דין זה:

התובע והנתבע שכנגד להלן: "שממה"

הנתבע והתובע שכנגד – להלן: "רונן".

תמצית טענות התביעה

4. ביום 24.3.94 רכשה החברה את המגרש, שילמה את מלוא התמורה והנכס נרשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין. את תמורת הנכס מימנה החברה ממקורות עצמאיים ובאמצעות הלוואה שלקחה ביום 4.11.03 מבנק פועלי אגודת ישראל (להלן: "פאג"י"). הלוואה זו הייתה הלוואת מט"ח בסך 61,670,000 יין יפני, והייתה אמורה להיפרע ביום 4.7.10 (להלן: "ההלוואה ביין יפני"), והריבית בגין ההלוואה שולמה ע"י החברה כסדרה.

ביום 2.2.97 רכש רונן מניות בתובעת 3 והוא מחזיק מחצית מהונה המוצע והנפרע של החברה.

בעת רכישת הנכס רונן לא היה בעל מניות בחברה או בעל זיקה לתובעים.

ציין שממה בתצהירו, כי ההלוואה המקורית ניטלה בסניף בנק מזרחי בנתניה, אך כאשר רונן הצטרף כבעל מניות בחברה ולבקשתו, ההלוואה הועברה לסניף בנק המזרחי ברמת השרון. זאת, לאור טענת רונן ליחסיו הטובים עם מנהל סניף הבנק ברמת השרון, אשר בינתיים עזב את סניף הבנק ועבר לפאג"י ואז לבקשת רונן הועברה ההלוואה לפאג"י.

5. בחודש ספטמבר 2004 ועל יסוד מצג שהציג רונן, שאותו מנהל סניף עבר לבנק דיסקונט סניף הרצליה, שם יוכל לקבל תנאים טובים יותר ותנאי ההלוואה ישופרו, הוסכם שרונן ידאג לפתוח חשבון על שם החברה בבנק דיסקונט, כדוגמת זה שהתנהל בבנק פאג"י ובגובה הלוואה, שתזוכה בחשבון ההלוואה בפאג"י, וכאשר היה ברור שהחשבון יפתח על שם החברה.

שממה ביחד עם רונן, פנו למשרדו של עו"ד פרוינד, אשר ייצג אז את רונן, ושממה חתם בפני עו"ד פרוינד על מסמכים לפתיחת חשבון בנק. שממה מדגיש, כי מעולם לא חתם על המסמכים לפתיחת חשבון בפני פקידי הבנק. בין היתר חתם בפני עו"ד פרוינד, על מסמכי שעבוד של הנכס לטובת בנק דיסקונט ושטר משכנתא. שממה חתם על המסמכים, לאור מצגי רונן ומתוך הבנה ברורה, שהנכס משועבד להבטחת הלוואה של החברה לרכישתו, הלוואה שהועברה מפאג"י לבנק דיסקונט, ושההלוואה הינה בתנאים טובים יותר בחשבון החדש של החברה.

6. שממה טוען שמעולם לא הסכים לשעבד את הנכס להבטחת חובותיו האישיים של רונן ומעולם לא נפגש עם מי מטעם הבנק, ומעולם לא הוסבר לו מהות שטר המשכנתא, את זהות בעל החשבון שהמשכנתא נועדה להבטחתו, יתרות החוב בחשבון ועוד.

רונן הודיע לתובע שנפתח חשבון בנק על שם החברה והבנק הסכים להעמיד את ההלוואה ושממה מסר לו, על חשבון פירעון ריבית ההלוואה, 12 המחאות חודשיות בסך 11,000 ₪ כל אחת, לפקודת החברה ולזכות חשבון החברה, כדי שסכום זה יהווה סילוק מחצית מגובה ריבית ההלוואה וחלק מהחזר הקרן. שממה הבין שההמחאות שמסר יופקדו לזכות חשבונה החדש של החברה בבנק דיסקונט ורונן התחייב לשלם את המחצית הנותרת, במסגרת יחסי הצדדים.

7. בדיעבד הסתבר לשממה, שרונן פתח מספר חשבונות פרטים, נטל מספר הלוואות, שחלקן מתייחסות להלוואה שהועברה מפאג"י, חלקן אשראים פרטיים של רונן, והמגרש, שהינו בבעלות החברה, משמש בטוחה לכל הפעולות הבנקאיות שביצע רונן בחשבונותיו בבנק דיסקונט, ללא הסכמת התובעים. בחודש אוגוסט 2005 פנה שממה אל רונן בבקשה לבדוק מהי יתרת ההלוואה בבנק דיסקונט, אך נענה בתשובות מתחמקות ולכן ביקש פגישה בבנק, וגם בקשתו זו מרונן נדחתה ב"לך ושוב". משפנה שממה לבנק לקבלת פרטי ההלוואה, הוא סורב ע"י הבנק, בטענה שהחשבון אינו על שם החברה ולהפתעתו נמסר לו ע"י הבנק, שהנכס משועבד לטובת הבנק להבטחת חשבונו הפרטי של רונן.

שממה פנה ללשכת רישום המקרקעין ביום 11.9.05 ומנסח הרישום ושטר המשכנתא הבין שהבנק עשה עם רונן יד אחת. בשטר המשכנתא הלווים הינם החברה שלא ניהלה חשבון בבנק וההמחאות על סך 11,000 ₪ כל אחת שנמסרו לנתבע כדי שיפקידן בחשבון החברה בבנק דיסקונט, לא הופקדו לחשבון החברה.

8. בפועל, רונן פתח חשבון פרטי על שמו בבנק דיסקונט ושיעבד את נכס להבטחת חשבונותיו האישיים. הבנק הסכים לקבל נכס שבבעלות החברה, מבלי לפגוש את מי מטעם החברה, מבלי לפגוש את שממה כאשר בשטר המשכנתא, אשר כאמור נחתם על ידי שממה בפני עו"ד פרוינד, נרשמה החברה כלווה מבלי שקיים חשבון על שמה בבנק.

בנוסף, למרות שעל פי אישור רו"ח של רונן – ראובן בכמאיר, זכויות החתימה בחברה הן משותפות לתובע ולנתבע בצרוף חותמת החברה, צירף הבנק בפנייתו לרשם המקרקעין לרישום השעבוד על הנכס, פרטי משכנתא ושעבודים, חתומים רק בידי רונן ללא חתימת שממה.

9. טוען שממה שחתימתו זויפה על 12 השיקים לפקודת החברה, על סך 11,000 ₪ כל אחד ואשר הוסבו והופקדו בשני חשבונות של רונן, כיוון שהוא לא חתם על גב השטר את חתימת ההסבה. שממה מסיק שרונן זייף את חתימתו על השיקים כדי לגזול את כספי תובעת 4, כיוון שהשיקים היו אמורים לשמש לתשלום מחצית מהחזר קרן וריבית בהלוואה בגין רכישת הנכס ולהיות מזוכים בחשבון החברה- בעלת הנכס. התובעים טוענים שגם הבנק ידע אודות מעשי המרמה המתוארים לעיל.

עוד הסתבר לתובעים, שבהסכמת הבנק, רונן נטל אשראי נוסף על חשבון הנכס של החברה לצרכיו האישיים, ללא ידיעת ו/או הסכמת התובעים.

10. מיד כאשר גילו התובעים את דבר המרמה, הם פנו ביום 12.9.05 אל רונן בכתב ודרשו ממנו לתקן את המעוות ולמסור להם את כל המסמכים. כמו כן פנו אל הבנק ודרשו ממנו את המסמכים ולהימנע מלהעמיד בחשבון רונן אשראי המובטח על ידי הנכס. הבנק התחמק מתשובה עניינית, אך השיב באחד המכתבים, (מיום 18.9.05), כי ביום 23.11.04 נעשתה טעות בפאג"י ועקב כך התערבבו כספים למיניהם, ומכיוון שברצון רונן לתקן את הטעות, הוא מבקש להעביר מחשבונו מס 57177 סך של 308,135 ₪.

לבקשת התובעים, ערך הבנק חישובים לחשבונות רונן בהנחה שהיה מפקיד ביום 23.11.04 סך 308,135 ₪ אך כשל גם בכך, כיוון ששוב כרך בחישוב הלוואות אישיות של רונן.

החברה נאלצה למכור את המגרש ולדרישת הבנק, היא שילמה לו אגב מחאה ביום 5.12.07 סך 2,810,852 ₪ לסילוק השעבוד שרבץ על הנכס.

בדיעבד גם התברר שהעברת ההלוואה לבנק דיסקונט לא הייתה כדי שהחברה תקבל תנאים מועדפים, אלא כדי לשרת את צרכיו האישיים של רונן.

11. לעניין הנזק, טוענים התובעים, כי ביום 4.11.03 חידש פאג"י את ההלוואה בסך 61,670,000 ין יפני והחברה שילמה ריבית חודשית בגין הלוואה זו. אילו החברה הייתה ממשיכה הלוואה זו בפאג"י בהלוואת מט"ח עד ליום 5.12.07 (המועד בו סולקה ההלוואה בבנק דיסקונט), היה עליה לשלם לפאג"י 2,152,100 ₪ במקום 2.810,852 ₪ ששילמה בפועל לבנק דיסקונט. דהיינו, נגרם לחברה נזק בסך 658,752 ₪ נכון ליום 5.12.07.

לטענתם, החברה שילמה ביתר לבנק 116,038 ₪, כיוון שעל פי הסדר הדיוני, רואי החשבון של שממה ורונן בדקו ומצאו כי יתרת ההלוואה ליום 23.11.06 הייתה 2,310,000 ₪ בעוד שהחברה שילמה לבנק 2,801,852 ₪.

12. אלה הסעדים להם עותרים התובעים:

• ליתן סעד, על פיו על הנתבעים למסור לתובעים את כל המסמכים נשוא חשבונות רונן בבנק שבעטיים שועבד נכס החברה כתוצאה ממעשי כחש ומרמה, ולהורות לבנק למסור לתובעים את כל המסמכים, לרבות פירוט כל האשראים אשר העמיד הבנק לנתבע בהסתמך על נכס שבבעלות החברה.
• ליתן צו הצהרתי, על פיו שיעבוד הנכס לטובת חשבונו הפרטי של רונן נעשה אגב מעשה מרמה של רונן, ואגב הפרת חובת האמון והזהירות של הבנק, והוא בטל כלפי התובעים וכלפי כל צד ג',
• להורות כי הנתבעים במעשיהם ובמחדליהם, אחראים לנזקים הכספיים אשר נגרמו לתובעים ו/או למי מהם, בגין פרשת התביעה
• לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים את כל סכום התביעה בסך 907,828 ₪ מפאת אחריותם לנזקי שהתובעים, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כדין.
• ליתן כל סעד אחר אשר ייראה לביהמ"ש הנכבד כנכון ובצודק, בנסיבות העניין.

תמצית טענות ההגנה – נתבע 1

13. רונן, שהינו הבעלים של 50% ממניות החברה, מנהל ובעל זכות חתימה בחברה ביחד עם שממה, מעולם לא נתן הסכמתו להגשת התביעה דנן והתובעים לא הציגו אישור ואף לא יכולים להשיג אישור, על החלטת החברה להגשת התביעה דנן.

תובעת 3 הינה בעלת 50% ממניות החברה ובניהולו של שממה ותובעת 4 הינה חברה, שבני משפחת שממה רשומים כבעלי מניותיה ומנהליה.

כאשר רכש רונן, ביום 2.2.97 50% ממניות החברה, המגרש היה הנכס היחיד שבבעלות החברה ונרכש על ידה בשנת 1994 באמצעות הלוואה שקיבלה החברה מבנק המזרחי במועד שהוא לא היה בעל מניות בה. בגין הלוואה זו נרשמה משכנתא לטובת בנק המזרחי.

ביום שרכש רונן את מניותיו בחברה נחתם בין החברה, שממה ורונן הסכם בקשר עם פעולות שיש לבצע בחברה (נספח ו' לכתב ההגנה). חובות החברה לבנק המזרחי, עובר לחתימת הסכם זה – היום בו רכש רונן את מניותיו בחברה- עמדו על סך 2.4. מיליון ₪.

14. רונן רכש את מניותיו החברה, לאור מצגי שממה, לפיהם ניתן לבנות על המגרש בניין ותמורת מכירת היחידות בו תספיק לתשלום כל החוב החברה לבנק מזרחי, חוב שנוצר עוד טרם רכישת המניות בחברה על ידי רונן, וכן הוצג לו שיהיו רווחים.

כל הפעולות שנעשו בקשר עם ההלוואות שניטלו לשם מימון רכישת הנכס שהיה בבעלות החברה, כגון לקבלת הלוואות ואשראים, כדי שהנכס לא יימכר ויאבד כליל, נעשו בידיעת שממה, באישורו, בחתימתו ולבקשתו. זאת כיוון שלאור הסתבכויותיו הכלכליות עם בנקים שונים איש לא היה מוכן להעמיד לו אשראים ו/או הלוואות ורק רונן הוא שהתגייס לעזרתו.

15. רונן העיד בחקירתו, כי ההחלטה להעביר את ההלוואה מפאג"י לדיסקונט הייתה שלו ושל שממה, כאשר פאג"י ביקשו (בעל פה ולא במסמך) שישולם 50% מהגרייס/מההלוואה ולפרוע את יתרת ההלוואה, פאג"י העמיד להם תנאים קשיחים, כולל דרישה לשעבד נכסים וכיוון ששממה לא יכול היה לעמוד בדרישות, הם נאלצו לחפש בנק אחר.

בעת נטילת ההלוואה מפאג"י הועמד המגרש כבטוחה, אך כאשר נגמרה תקופת הגרייס הראשונה ועפ"י דרישת הבנק, הוא שעבד נכס נוסף והוחלט להמשיך את הגרייס בבנק אחר כיוון שלתובע לא היה כסף. בנק המזרחי סירב להעמיד הלוואה לאור מצב חשבונותיו של שממה ולכן פנה לבנק דיסקונט כדי לפתוח חשבון על שם החברה, במטרה לקחת מבנק דיסקונט הלוואה ביין יפני ולהחזיר את ההלוואה באותו מטבע לפאג"י.

לדבריו, במהלך שנת 2003 ביקש שממה מרונן, לעשות שימוש בקשריו הטובים בבנקים ולקבל אשראי בתנאים טובים, לאחר כיסוי ההלוואה לבנק המזרחי, שיבטיח שהנכס יישאר בבעלות החברה. רונן הסכים, דאג לפירעון ההלוואה לבנק מזרחי באמצעות הלוואה שנטלה החברה בפאג"י לאחר שרונן שעבד 3 נכסים שבבעלותו בשווי של כ- 1.4 מיליון דולר להבטחת השבת ההלוואה. פאג"י ביקש להגדיל את שיעור הריבית, ולכן הציע רונן להעביר את חשבון החברה מפאג"י לנתבע 2/בנק דיסקונט, אשר הציע תנאים מועדפים.

16. כיוון שהחברה לא הייתה פעילה לא הסכים בנק דיסקונט לתת לה את ההלוואה. הברירה שעמדה בפני שממה ורונן בשלב זה הייתה שפאג"י ימכור את המגרש והם בחרו בחלופה להזרים לפאג"י חצי מההלוואה ולפרוס את היתרה. לכן, פנה רונן, לבנק דיסקונט, אשר לא הסכים לתת הלוואה לחברה שלא הייתה פעילה וכאשר גילה ששממה מוגבל ולא הסכים לתת להם את ההלוואה. לכן אמר רונן לתובע שלאור סירוב בנק המזרחי, יש צורך שההלוואה תילקח על שמו של רונן באופן אישי. רונן שיעבד לטובת בנק דיסקונט בנוסף למגרד 3 מנכסיו ובכך לקח סיכון שאם הם לא יעמדו בהחזרי הריביות ימכרו גם המגרש וגם נכסיו האישיים.

לדברי רונן, שממה הסכים להצעתו זו, כיוון שאף בנק אחר לא הסכים לתת הלוואה. בעדותו הוסיף רונן, שבנק דיסקונט לא הסכים לתת הלוואה ביין למי שלא סוחר ביין, לכן ניתנה לו הלוואה צמודת דולר בסך חצי מיליון דולר ושממה ידע שרונן פותח חשבון על שמו.

17. לצורך כך, חתם שממה על כל המסמכים למשכון ושעבוד הנכס לטובת הבנק לצורך העמדת הלוואה. חתימתו נעשתה בפני עו"ד פרוינד, אשר הסביר לו את מהות המסמכים, כמפורט במכתבו של עו"ד פרוינד, (נספח ט' לכתב ההגנה). שממה ידע שהחשבון נפתח על שם רונן ולא על שם החברה והוא ידע שהסיבה לכך הינה שהוא (שממה) לא יכול היה להעמיד בטחונות אישיים. בהתחשבנות שערכו הצדדים לאחר הגשת התביעה המקורית לביהמ"ש המחוזי, במסגרת הסכמה דיונית, הסתבר שרונן שילם יותר משממה את סכומי החזר הריבית בגין ההלוואות.

בדיקת רואי החשבון של הצדדים בהתאם להסדר בבית המשפט המחוזי, העלתה שהתובעים חייבים לנתבע סכומים כבדים בגין תשלומים ביתר שביצע לעומת חלקו של שממה.

לנתבע הסתבר בדיעבד, כי בניגוד להתחייבויות שממה בהסכם ביניהם (נספח ו' לכתב ההגנה), שממה לא העביר כספים למימון הלוואת הבעלים לחברה, ונותר חייב לנתבע סכומים להם עותר רונן בתביעה שכנגד בתיק זה.

18. בניגוד למצגי שממה עליו התבסס רונן ברכישת מניותיו בחברה, מאז רכישת המגרש בשנת 1994 ועד לשנת 1997, המועד בו רכש רונן את מניותיו, צברה החברה חובות בגין ההלוואות שנטלה לרכישת הנכס. התברר שמצגי שממה היו מצגי שווא, לא ניתן לבנות על המגרש את מה שהציג שממה ולא נעשה דבר במגרש במשך שנים רבות. המגרש נמכר ביום 5.9.07 בסכומים גבוהים מאלה שביקשו התובעים לממש בחודש ספטמבר 2005, ומתמורת המכירה נפרעו החובות.

לנתבע נודע בדיעבד, כי שממה רימה אותו וכברירת מחדל, החברה ניסתה לגלגל את ההלוואה בתקווה לאפשרות למכירת הנכס או בנייה עליו, לכיסוי ההפסדים שנצטברו. כן התברר לנתבע ששממה הינו לקוח בעייתי בבנקים בשל קשייו הכלכליים ובנק המזרחי ממנו ניטלה ההלוואה המקורית, אף איים למכור את המגרש עקב אי השבת ההלוואה כסדרה.

19. טוען רונן, כי הוא לא הסתיר מהתובעים דבר וכי הוא הודיע לתובעים שאין להם כל בעיה לקבל כל מידע מחשבון הבנק של רונן, ואין אף מניעה למכור את המגרש בסכום שנקבו התובעים (860,000 $). רונן גם ביקש משממה להמציא אישורים אודות ההשקעות שהיה עליו לבצע בחברה בסך 215,000 דולר - אך לא קיבל דבר.

רונן דוחה את הטענה שזייף את חתימת שממה על גב ההמחאות, וטוען כי ההמחאות שנמשכו על ידי התובעים הופקדו בחשבון שניהל רונן עבור החברה, ובשנת 2005 חוללו ולא נפרעו. משכך, רונן באופן בלעדי, שילם את החזר הריביות והתובעים קיבלו בזמן אמת ועוד בטרם הגשת התביעה, את כל מסמכי הבנק.

20. לנזק הכספי הנטען, טוען רונן שכל חישובי התובעים תאורטיים, מופרכים ובלתי ברורים וכך גם הסעדים המבוקשים. לדבריו, חישוב זה התבסס על הטענה שפאג"י היה מוכן להמשיך להעמיד הלוואה לחברה גם לאחר מועד פירעונה והתובעים כלל לא ביקשו להעביר את ההלוואה לבנק דיסקונט, אלא שלא כך הדבר. שממה חתם על מסמכים למשכון המגרש לטובת בנק דיסקונט. התובעים מאשרים (ס' 2.4 לכתב התביעה) שההלוואה בפאג"י הייתה אמורה להיפרע ב-4.7.04 ולא היו להם בטחונות להעמיד לפאג"י כדי להמשיך את ההלוואה שם. אם נכונה טענת התובעים, טוען רונן, היה עליהם לבדוק, טרם העברת החשבון לבנק דיסקונט, אם אכן מדובר בתנאי הלוואה טובים יותר. גם אם מדובר בטעות בשיקול דעת, התובעים אינם יכולים לפטור עצמם מאחריות.

לאחר הגשת כתב התביעה המקורי הגיעו הצדדים, בביהמ"ש המחוזי, להסדר דיוני ביום 6.6.06 וביום 1.4.07, לפיו רואי החשבון של הצדדים יבצעו התחשבנויות. ביום 20.5.07 מצאו רואי החשבון שרונן שילם ביתר 86,500 ₪ וביום 6.6.07 ניתן להתחשבנות תוקף של פס"ד בו נקבע שעל שממה לשלם לנתבע את התשלום ששילם ביתר.

כתב התביעה שכנגד

21. כתב התביעה שכנגד הוגש נגד: 1. נוי שיר חברה לבניין בע"מ" - החברה, 2. מאיר שממה - שממה, 3. ש.י.ר. חברה לבניין בע"מ – תובעת 3.

טוען רונן בכתב התביעה שכנגד, כי בסעיף 2.7 להסדר שהגיעו הצדדים (נספח י"א לכתב הגנתו), סוכם שהוא יפקיד בחשבון הנאמנות שנוהל על ידי ב"כ התובעים סך 5,000 $ לאדריכל ופרסום מודעה למכירת המגרש ודמי תיווך, והוא הפקיד סכום זה ביום 1.5.06, ששוויו ביום הגשת התביעה שכנגד, הינו 29,231 ₪. בנוסף, בהתאם להסכמים לרכישת המניות בחברה על ידי רונן, מיום 2.2.97, היה על התובעים 2 ו-3 להפקיד בחשבון החברה הלוואת בעלים בסך 109,000 $, בעוד שהוא – שממה שכנגד – הפקיד 215,000 $.

רונן עותר לחייב את הנתבעים שכנגד לשלם את נזקיו כדלקמן:

892,250 ₪ בגין הסכום של 109,000 $ שלא הפקידו שהתובעים, ולחלופין הריבית ששולמה לבנק עקב אי הקטנת החוב בסך 450,000 ₪. משכך סכום החוב הנדרש הוא 921,481 ₪.

כתב הגנה בתביעה שכנגד

22. הנתבעים שכנגד טוענים שהעילה בתביעה שכנגד התיישנה בשנת 2004, שכן על פי האמור בה הסך של 109,000 $ היה אמור להיות מופקד בחודש פברואר 1997. כן טוענים שעילת התביעה שכנגד הינה הסכם מחודש פברואר 1997, על פיו, לכאורה התחייבה נתבעת שכנגד 3 כבעלת מניות בחברה, להעמיד הלוואת בעלים לטובת החברה, אך לא ניתן לאכוף על בעל דין להעמיד הלוואה לצד ג' ולא הוגשה בקשה לתביעה נגזרת.

טוענים הנתבעים שכנגד, שההלוואה ניטלה על ידי החברה לרכישת המגרש, טופלה אישית על ידי רונן במסגרת חשבון החברה בבנק המזרחי, הועברה לפאג"י והמשיכה בחשבון הפרטי של רונן בבנק דיסקונט, ולכל אורך הדרך רק לו הייתה אינפורמציה וכלים לטיפול בהלוואה. לטענתם, כל אחד מהצדדים הפקיד אצל עו"ד פז רימר בנאמנות 5,000 $ שחלק מהם הוצא לצורכי החברה ובעלי הדין.

23. לטענתם, המגרש נרכש על ידי החברה, כאשר בעלי מניותיה היו נוי אל חברה לבנייה בע"מ ושיר חב' לבניה בע"מ. המגרש נרכש בתמורה לסך 700,000 $. לצורך רכישת המגרש נטלה החברה הלוואה מבנק מזרחי בסך 500,000$ וכל אחד מבעלי המניות בחברה העמידו הלוואה בעלים בסך 106,000$ ובסה"כ 212,000$. לטענת הנתבעים שכנגד, לצורך רכישת מניות החברה רונן היה אמור לשלם לנוי אל, חברה לבניין בע"מ ממנה רכש את המניות, סך של 465,000 $, כיוון שרכישת 50% מהון המניות בחברה היה על בסיס שווי עסקה של 930,000$. עם זאת, לטענת הנתבעים שכנגד, נוי אל ושממה הסכימו שרונן יזרים לטובת החברה 215,000 $ כדי להעמיד את הלוואה החברה על סך 500,000 $ ואת היתרה ישלם ישירות למיכלביץ שהוא מנהלה של נוי אל בע"מ. נתבעת שכנגד 3 (ש.י.ר) לא הייתה אמורה להעביר סכום כסף כלשהו לחשבון ההלוואה, אלא לאחר שרונן יעמיד את ההלוואה על סך 500,000$. בפועל רונן העביר רק 712,000 ₪ לזכות החברה, כאשר יתרת ההלוואה נותרה בסך 1,770,000 ₪ - כ- 500,000$ נכון לאותו מועד.

לאחר שרונן שילם לנוי אל את תמורת המניות שלה בחברה, הן הועברו לבעלותו תוך שהלוואת הבעלים של נוי אל כלפי החברה עמדה לזכות רונן, כך שנוצרה השוואה בין זכויות רונן לבין נוי שיר (תבעת שכנגד 3) ומאז שנת 1977 לא הועלתה כל טענה נגד הנתבעים שכנגד .

טוענים הנתבעים שכנגד, שכל ההסכמים עליהם הוא מתבסס בתביעה שכנגד, נעשו למראית עין והם בטלים. לכן, במאזן של נתבעת שכנגד 3 ליום 31.12.95 ושעליו חתום רונן, יתרות הלוואות הבעלים מסתכמות ב-106,000 $ לכל אחד מבעלי המניות, רונן וחברת שיר לבניין בע"מ.

תמצית טענות ההגנה של נתבע 2/הבנק

24. האירועים נשוא התביעה דנן, רובם ככולם, הינם במישור מערכת היחסים שבין רונן לתובעים, כולל מערכת ההסכמים ביניהם, פרט לעובדה שהבנק נתבקש להסיר את המשכנתא.

ביום 18.11.04 חתמו רונן ושממה בפני עו"ד פרוינד על מסמכים לשעבוד נכסים לטובת הבנק כדלקמן: יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר ביחס לשעבוד שני אולמות הידועים כחלקות 85/15 ו- 85/16 בגוש 6420 ושטר משכנתא המתייחס לחנות בחלקה 302/3 בגוש 6438. כן חתמה, באותו מעמד, החברה באמצעות מנהליה, (שממה ורונן) על מסמכי שעבוד מגרש בחלקה 119 גוש 6532 לטובת הבנק, לרבות שטרי משכנתא, תנאים מיוחדים לשטר משכנתא, תוספת לתנאים מיוחדים, פרטי משכנתא ושעבודים ופרוטוקול החברה, המאשר החלטה לרישום משכנתא ראשונה לטובת הבנק ללא הגבלה בסכום, כבטוחה לחובות החברה ונתבע 1.

25. הבנק צרף את מכתבו של עו"ד פרוינד (נספח א' לכתב הגנתו) בו הוא מאשר ששממה חתם על המסמכים בפניו ואף פרט, כי הסביר לשממה ולרונן את מהות המסמכים עליהם חתמו, מהות חתימתם בשם החברה, ואף התרשם ששניהם הבינו היטב את משמעות ותוצאות חתימותיהם.

הבנק פעל על פי מסמכי החברה, שנחזו להיות תקינים ואושרו על ידי עו"ד פרוינד ושממה כלל לא כפר בחתימתו עליהם והבנק פעל על פי תנאי החשבון וההרשאות שהוצגו לו.

טענות התובעים להפסד בגין העברת ההלוואות מבנק לבנק, הגם שמוכחשות, אינן מעניינו של הבנק. היה על הצדדים לבצע את הבדיקות להתאמת ההלוואה לצרכיהם וכדאיותה.

הבנק המציא לתובעים, על פי דרישתם, מספר רב של מסמכים וככל שנגרם להם נזק, המוכחש על ידי הבנק, הוא נגרם בשל מעשיהם ו/או מחדליהם של התובעים ו/או של רונן.

דיון

השאלות הצריכות הכרעה הן:

• האם פיחת החשבון בבנק דיסקונט (נתבע 2) על שם רונן ושעבוד המגרש כביטחון, הייתה על דעת שממה או שבניגוד לידיעתו ומבלי לקבל את הסכמתו.
• האם רונן החליט על דעתו וללא הסכמת שממה, להעביר את הלוואה מין יפני לשקלים
• האם בוצע "ערבוב כספים" בין החשבונות האישיים של רונן לבין חשבון החברה, מעבר לכספים שהועברו לחשבון החברה מחשבונו של רונן
• האם רונן זייף את חתימת ההסבה על השיקים שמסר שממה לתשלום ההלוואה
• האם על שממה לשלם לרונן את הסך 5,000$ שהיה עליו להזרים לחשבון החברה והאם עליו לשלם לרונן את הסך 109,000$ שבהסכם הרכישה נקבע שעל בעלי המניות להזרים לחשבון החברה כהלוואת בעלים נוספת.

עדויות

עדויות מטעם התובעים

26. התובעים הגישו חוו"ד מומחה של גיסו של שממה, רו"ח רון יום טוב, שמשמש כרו"ח של חברת אל מאיר, אך לא של החברה (תובעת 1). הוא התבקש על ידי התובעים לבדוק את הסכום אותו החברה הייתה צריכה לשלם לבנק דיסקונט ביום 5.12.07 תמורת הלוואה במט"ח בסך 61,670,000 יין יפני, שנתקבלה מבנק פאג"י ולאמוד את הנזק הכספי שנגרם לחברה, עקב המעבר להלוואות שקליות צמודות מדד שנתקבלו מבנק דיסקונט. הוא בדק את החשבון על שם רונן בבנק דיסקונט נכון ליום 5.12.07, חישב את יתרת הלוואות התשלום לבנק דיסקונט ואת הסכום הנדרש לסילוק הלוואה במט"ח בסך 61,670,000 יין יפני נכון לאותו מועד, שהוא יום גמר החשבון בבנק דיסקונט. המומחה חישב את סכום הנזק הכספי שנגרם לחברה כתוצאה מהמעבר להלוואות שקליות צמודות מדד שנתקבלו בבנק דיסקונט, והביקורת נערכה על פי תקני ביקורת מקובלים. לגרסתו, המעבר להלוואות שקליות צמודות מדד שנתקבלו מבנק דיסקונט הסב לחברה נזק בסך 658,752 ₪ נכון ליום 5.12.07 .

27. בחקירתו העיד המומחה, שהוא לא בדק אם במועד שרונן רכש מניות בחברה, שממה העמיד בטחונות אישיים לטובת הלוואה של החברה ואישר שלחברה היה נכס אחד הוא המגרש, לרכישתו נטלה הלוואות ולא היו לה עסקאות. ההלוואה נוהלה בחשבונו של רונן והפרעונות היו באחריותו גם לגבי כספים ששממה נתן.

28. שממה העיד, שהוא ורונן היו מורשי חתימה בחברה בצרוף חותמת החברה, שהוא חתום על נספח יח' לתצהיר רונן –פרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים של החברה מיום 2.2.97, בה השתתפו שממה ורונן ולפי הפרוטוקול זכויות החתימה בחברה החל מיום 3.2.97 יהיו חותמת החברה בצרוף חתימות שממה ורונן . שממה העיד שבשנת 2005 הפסיק לשלם את החזרי ההלוואה לאור הסכסוך עם רונן, ורונן המשיך לשלם את החזרי ההלוואה ובתקופה הרלבנטית הוא היה בחשבון מוגבל בבנק וחזרו לו שיקים אך הוא עמד בהתחייבויותיו.

עדויות מטעם רונן

29. מטעם רונן הגיש חוו"ד רואה חשבון בכמאיר אשר נתבקש לחוות דעתו בנושא ההלוואות שנתקבלו על ידי החברה, ביחס לחוו"ד של רואה חשבון רון יום טוב. היו בפניו כתבי הטענות בתיק זה, חוו"ד של רו"ח רון יום טוב, מסמכי בנק דיסקונט, חוו"ד של שני רואי חשבון מיום 20.5.07 שהוגשה לבית המשפט המחוזי והסכם בין שממה לנתבע מיום 2.2.97.

נשוא חווה"ד הינה החלטה להמיר את ההלוואה שנלקחה ב-2003 בפאג"י כנגד יין יפני, להלוואה צמודת מדד מבנק דיסקונט, לאחר שרואה חשבון רון יום טוב קבע שהמרה זו של ההלוואה גרמה לחברה נזק בסך 658,752 ₪.

30. רו"ח בכמאיר מצא שרו"ח יום טוב לא התייחס לעובדה שלחברה לא הייתה פעילות והכנסה כדי להחזיר את ההלוואה ולשאלה למה היא לא המשיכה את ההלוואה בפא"גי, ולכן היה צורך ל"גלגלה" עד למימוש המגרש. לטענתו, חוו"ד של רו"ח רון יום טוב הינה בבחינת "חכמה שלאחר מעשה", לפי הנתונים הידועים בעת עריכתה – לגבי העבר ושלא היו ידועים בעת ביצוע הפעולות , אך לגרסת בכמאיר, לא ניתן לחזות החלטות שמתקבלות היום לגבי העתיד . (עמ' 27 שורות 1-4 לפרוטוקול).

31. טוען רו"ח בכמאיר שההלוואה ביין יפני בפאג"י הייתה קצובה ל-6 חודשים ולא חודשה עקב אי פעילות החברה. רו"ח יום טוב התייחס לנזק שנגרם לחברה בסטייה של כחצי שנה לעומת 10 שנות הלוואה, משנת 1997 עד 2007, והוא לא ביצע בדיקה בהשוואה להלוואות שנלקחו בתחילה בבנק מזרחי, לאלה שנלקחו אחר מכן בדיסקונט, ואף לא ביצע השוואה של הלוואה צמודת יין של כחצי שנה ולא השליך לגביה על התקופה שלאחר מכן.

רו"ח בכמאיר מפנה לחוו"ד משותפת של שני רואי החשבון, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה רונן שילם ביתר 260,000 ₪ למימון הריביות וזאת כיוון שהביטחונות להלוואה היו שלו ולכן נקבע בסיום שעל שממה לשלם לו 86,500 ₪. רו"ח בכמאיר מצא שלחברה לא נגרם כל נזק בשל פעולה כלשהי של רונן וחוו"ד יום טוב הינה תיאורטית בלבד.

32. בחקירתו הסביר שחוו"ד של רו"ח יום טוב הינה תיאורטית, כיוון שיום טוב קבע את חוו"ד לאור ההנחה לפיה "אם היינו לוקחים נתון מסוים התוצאה הייתה כזו וכזו ונתון אחר התוצאה הייתה אחרת" (עמ' 26 שורות 14-15 לפרוטוקול). לשיטתו, מכיוון ששינוי ההלוואה מיין יפני, לא נעשה במזיד או ברשלנות אלא בתום לב ורק בדיעבד ניתן היה לדעת אם היה כדאי להמשיך את ההלוואה ביין, הרי ככל שלא הייתה פעולה ברשלנות לא נגרם נזק במזיד.

ביחס לתביעה שכנגד קבע רו"ח בכמאיר, שבהתאם להסכם בין הצדדים מיום 2.2.97 היה על שממה להעמיד לחברה הלוואת בעלים בסך 109,000 דולר נכון ליום 2.2.97, רונן העמיד סכום זה אך שממה לא ולכן נגרם לנתבע נזק בסך 109,000 דולר שהיה נכון ליום 31.1.97 361,225 ₪ ונכון ליום 11.7.10 892,250 ₪.

33. מטעם ההגנה העיד צביקה שפילמן סגן מנהל סניף בנק המזרחי ברמת השרון גם בשנת 1997, בסוף שנת 1999 עבר לנהל סניפים בפאג"י עד 2010 וכיום עובד בבנק הבינלאומי ואת רונן הכיר מיום הגיעו לבנק המזרחי ברמת השרון ואת שממה הכיר באמצעות רונן.

לדבריו, ביום 4.11.03 קיבלה החברה הלוואה 61,670 יין יפני לתקופה קצובה עד 4.7.04 ובפועל נעשתה העברה של האובליגו של החברה מבנק המזרחי ברמת השרון לבנק פאג"י בפ"ת, אותו הוא ניהל. ההלוואה בפאג"י הייתה כנגד שעבוד נכסים ובערבות שממה ורונן, זו הייתה הלוואה עומדת, כיוון שהייתה המתנה לאישור ביצוע הפרויקט שבפועל ובדיעבד לא צלח ולא הבשיל לפרויקט. למיטב זכרונו, החברה לא חידשה את ההלוואה הזו בפאג"י כיוון שהבנק לא רצה להמשיך לחדש את ההלוואה, לאור העובדה שהמגרש לא הבשיל לכדי פרויקט ולכדי בניית בניין.

34. לגרסתו, רונן היה לקוח אמין, אמיד ומחוזר וככל שהיה ידוע לו במקרה דנן שבא לחלץ את שממה מבעיה שנוצרה לו וזאת עוד כשהעד היה מנהל בבנק מזרחי. הגם שידע ששממה מוגבל בבנק, הוא הסכים לאפשר לו לקבל אשראי בגיבוי של רונן. חשבון של החברה עבר לפאג"י לאור היחסים הטובים שלו עם רונן, ובמקביל לפתיחת חשבון החברה בפאג"י נפתח גם חשבון פרטי לנתבע בפאג"י, אך רונן לא העביר את פעילותו הבנקאית לפאג"י בפ"ת. החשבון הפרטי של רונן נפתח לבצוע פעילות שוטפת, ניירות ערך ועוד אך לא היה קשור לחברה. את פאג"י עזב באמצע שנת 2003.

35. מטעם רונן העיד רפי אהרון אשר משנת 1996 עד שנת 2000 ניהל את סניף רמת השרון של בנק מזרחי טפחות, משנת 2000 עד 2005 את סניף אירופה של הבנק ומשנת 2005 עד 2010 ניהל את מוקד העסקים של ירושלים ועד 2012 את מרכז העסקים בפ"ת ומינואר 2013 מנהל את סניף קרית אריה בפ"ת.

לגרסתו רונן הינו לקוח טוב מאוד של הבנק וגם לגבי החברה הבנק הסתמך בעיקר על רונן. את שממה הוא כלל לא זוכר.

36. עו"ד פרוינד בעל רישיון עריכת דין משנת 1969 מכיר את רונן מבית הכנסת ובתובע פגש רק פעם אחת ולא היה עו"ד של רונן מעולם. את החתימה של שממה ורונן במשרדו אישר במסגרת "מחלקת טובות" כשכנו של רונן וכמתפלל באותו בית כנסת. הוא מעולם לא יצג את החברה, לא יצג את שממה ורונן והוא חתום גם על שטר המשכנתא כמאמת חתימתם. כל המסמכים שהוצגו בפניו בחתימתו אושרו על ידו. לגרסתו, הגם שעברו 9 שנים מאז המכתב שכתב ביום 6.10.05 (נספח ט' לתצהיר רונן). הוא זוכר את האמור בו, כל האמור בו מדויק והוא אישר את חתימת שממה ורונן. – מכתב זה הינו מכתבו של עו"ד פרוינד לנתבע בו הוא מפרט את המסמכים ששממה ורונן חתמו בפניו, ובו מציין עו"ד פרוינד, כי טרם ששממה חתם על המסמכים, הוא הסביר לו את משמעותם, ושממה הבינם.

עו"ד פרוינד תיאר את הישיבה במהלכה חתמו שממה ורונן על המסמכים, כישיבה נינוחה, כאשר שממה ורונן היו מחויכים הבינו מה הם עושים ואיך הם עושים. הוא כעו"ד במקרקעין הסביר לשניהם את מה שכתוב במסמכים, את הפעולות שכתובות בשטר, ושניהם ידעו לאיזה מטרה הגיעו אליו ולמה חתמו על המסמכים.

37. רונן העיד בחקירתו, כאשר שהוצג לנתבע דפי חשבון 57177 של חברת נוי שיר, שבחשבון החברה פעל רק תשלום החזר ההלוואה. בדיעבד גילה שנעשתה טעות בתום לב במהלכה בנק דיסקונט העביר, לצורך סילוק המשכנתא, כסף גם לסילוק ההלוואה של החברה וגם לסילוק היתרה בחשבונו האישי של רונן. מיד כשגילה זאת הוא העביר 500,000 ₪ מחשבונו האישי לחשבון החברה כדי להוריד מגובה ההלוואה. סכום זה הועבר על פי חשבון שנעשה על ידי בנק דיסקונט. עד לגילוי הטעות לא ידע שהבנק ערבב בין ההלוואות של החברה להלוואותיו האישיות. הוא ביקש מבנק דיסקונט הלוואה ביין יפני כדי להחזיר את ההלוואה שנלקחה באותה מטבע לפאג"י.

במועד קבלת ההלוואה מבנק דיסקונט הוא לקח 2 הלוואות בסך כולל של 3 מיליון ₪ על שמו, שזה היה סכום החוב של החברה והגיע עם פקידי הבנק להסדר של הלוואה דולרית. כאשר הדולר החל לעלות, הוא ביקש להמירה להלוואה שקלית והבנק הסכים מבלי לחייב את החשבון בקנס. בהתאם להסכם רכישת המניות (נספח טז' לתצהירו), הוא שילם 215,000 דולר, סכום שנדרש לשלם להקטנת חוב החברה בבנק המזרחי ואותם הפקיד בבנק המזרחי סניף נתניה. שממה היה אמור להשקיע 215,000 דולר נוספים אך לא עשה כן, זאת לאחר שנאמר לו שחוב החברה לבנק הוא 500,000 דולר.

38. רונן הכחיש בכל תוקף את טענת שממה וטען שמעולם לא זייף את חתימת ההסבה של שממה על גבי 12 השיקים שנמסרו לו אך טען, כי היה מוסמך להסב שיקים של החברה כמנהל בה ולטענתו, התביעה שכנגד היא על בסיס מה שמגיע לו כתוצאה מהשקעותיו בחברה.

רונן העיד, שהחוב בבנק בעת רכישת המניות בחברה עמד על חצי מיליון דולר ותפח ל- 715,000 אלף דולר וזאת כיוון שלא שולמו הריביות. כשרונן הזרים לחשבון החברה 215,000 דולר החוב ירד חזרה ל-500,000 דולר. בדיעבד הסתבר לו שכל מצגי שממה, היו מצגי שווא, לא ניתן היה לבנות על המגרש במשך שנים ארוכות ולא נעשה בו שימוש. זאת, למרות ששממה הציג בפניו שניתן, תוך 4 חודשים להתחיל לבנות 4 קומות ובנוסף קומת אולמות וחנויות והקלות נוספות.

39. רונן ביקש משממה, בעל פה, להחזיר את כספו כדי לצאת מהעסקה אך לא נענה. הבקשה הייתה בעל פה, כיוון שהוא לא נוהג לכתוב מכתבים בין אנשי עסקים פשוטים.

לטענת רונן, בנק המזרחי דרש ממנו בטוחות נוספות להלוואות שקיבלה החברה, ואיים למכור את המגרש וכדי שלא יימכר המגרש, שעבד רונן נכס פרטי שלו. מכיוון שהייתה הלוואת בעלים של רונן בסך 106,000 דולר שממה היה אמור להפקיד  109,000 דולר בחשבון החברה כדי להשלים ל-215,000 דולר שהתחייב להשקיע בחברה כפי שעשה רונן.

40. מטעם נתבע 2/בנק דיסקונט, הגיש חוות דעת מומחה רו"ח עמית קורנפלד, עובד במחלקה לפניות הציבור בבנק, אשר בדק רק את המפורט בחוו"ד מומחה התובעים רון יום טוב מול נתוני הבנק ומסמכיו והוא התבסס גם על מסמכי הבנק ונתונים כולל מסמכי ההלוואה ודפי החשבון. לדבריו, שתי ההלוואות, האחת בסך 2,250,000 ₪ והשנייה בסך 750,000 ₪ ניתנו לנתבע ביום 23.11.04 והן היו צמודות מדד נושאות ריבית. האחת, נפרעה לפני המועד הרלוונטי – שנת 2007 (נפרעה בשנת 2006) ובמקומה ניתנה הלוואה אחרת ביום 23.11.06 בסך 2,320,000 ₪ בריבית של 5.95% והשנייה בסך 750,000 ₪ הייתה קיימת בדצמבר 2007 ושיעור הריבית שלה היה 4.97% .

עמית קורנפלד בדק את טענת התובעים לנזק בסך 116,038 ₪ וטענתם שהם שילמו לבנק ביום 5.12.07 סך של 2,810,852 ₪ במקום יתרת חוב בסך 2,694,814 ₪ בלבד, כפי שחושבה על ידי המומחה שלהם ולטענתם שילמו ביתר 116,038 ₪, עפ"י מכתב הסכמה של הבנק לשחרור שעבוד מ-20.11.07 (מוצג טז-ת/16 של התובעים). הוא מצא שביום 20.11.07 אכן יתרת החוב לפירעון של רונן בבנק הייתה 2,810,852 ₪ והגידול בסכום נבע מחיובי ריבית. לטענתו, המומחה מטעם התובעים לא לקח בחשבון חוב בגין פיגורים על הלוואות ועמלת פירעון מוקדם בגין סילוק ההלוואות בפירעון מוקדם. כן לא לקח בחשבון חיובי ריבית שנצברו בגין ההלוואות ויתרת החובה בחשבון ולכן, אין הצדקה לטענת התובעים שנגרם להם נזק בסך 116,038 ₪.

41. לגבי ההלוואה מפאג"י, התייחס עמית קורנפלד לטענת התובעים שנגרם להם נזק בסך 658,752 ₪ נכון ליום 5.12.07, עקב פירעון ההלוואה ביין יפני שנתקבלה מפאג"י ובמקומה קיבל רונן מהבנק, אשראי בתנאים גרועים יותר. המומחה חישב את הנזק על פי ההפרש בין החוב של 61,670,000 יין יפני בהתאם לשער היציג ביום 5.12.07 לבין התשלום בפועל בסך 2,810,852 ₪ ששולם לבנק ביום 5.12.07 ומצא שחישובי מומחה התובעים, בהנחה שרונן היה מקבל מהבנק אשראי ביין יפני במקום אשראי צמוד מדד, אינם נכונים. זאת, כיוון שמומחה התובעים ערך השוואה בין יתרת החוב בבנק דיסקונט ביום 5.12.07 לבין יתרת ההלוואה בסך 61,670,000 יין יפני נכון ליום 4.11.03 בפאג"י על פי השער היציג ביום 5.12.07. טעותו של מומחה התובעים הינה שבשנים 2004-2007 בחשבון העו"ש בבנק דיסקונט היו תנועות לרבות, חיובי ריבית, הפקדות ומשיכות כספים, אשר השפיעו על גובה החוב שהיה ב-5.12.07. לכן אין כל קשר בין היתרה בבנק דיסקונט בתאריך זה לבין יתרת ההלוואות בפאג"י ב-4.11.03. לטענתו, מומחה התובעים לא צירף לקרן ההלוואה של 61,670,000 יין יפני את הריבית בגין השנים 2004-2007 למרות שעל פי הסכם ההלוואה היא נושאת ריבית בשיעור ריבית הבסיס למט"ח בתוספת 2.2% לשנה.

42. עמית קורנפלד הפנה למוצג ת/3 של התובעים, עליו נסמך המומחה שלהם בחישובו וקובע, כי בהתאם למסמך זה (מכתב פאג"י לנתבע 2 מיום 11.11.04) בעת שהחברה העבירה את הפעילות מפאג"י לבנק דיסקונט, יתרות החוב שלה בפאג"י היו גבוהות בהרבה מהסך 61,670,000 יין יפני, סכום, שעל בסיסו ערך את חישוביו. בנוסף, סכומי ההלוואות שקיבל רונן בחשבון העו"ש 57177 בנובמבר 2004 היו גבוהים בהרבה מ-61,670,000 יין יפני. לכן, ומשאין התאמה בגובה החוב, חישובי מומחה שהתובעים אינם נכונים. מוסיף עמית קורנפלד שבהתאם לבקשת ההלוואה מפאג"י מיום 4.11.03 (ת/2 למוצגי התובעים) הועמדה ההלוואה בסך 61,670,000 יין יפני עד ליום 4.7.04 ואין כל בטחון שהחברה הייתה ממשיכה לקבל מפאג"י אשראי בין יפני ממועד זה ועד 5.12.07. גם אין בטחון שהיא הייתה כדאית יותר מהלוואה צמודת מדד והכדאיות תלויה בעליית שער החליפין של היין היפני ביחס למדד המחירים לצרכן.

43. לדבריו, המומחה מטעם התובעים, לא בדק אם שולמה ריבית או קרן ההלוואה ואיזה הפקדות הופקדו. בהתאם לתנאי פאג"י ההלוואה אמורה הייתה להסתיים ביולי 2004 בעוד שמומחה התובעים עשה את החישובים כאילו ההלוואה נמשכה עד דצמבר 2007. כדי לערוך חישוב נכון המשווה בין יין יפני ליתרות הבנק בדצמבר 2007 יש לבדוק את כל התנועות וההלוואות שנתקבלו משנת 2007. הסכומים עליהם התבסס עמית קורנפלד הם בהתאם למוצג ת/3 של התובעים, ממנו גם עולה שלתובעים היה גם אשראי ביין יפני.

עמית קורנפלד התייחס גם לדרישת שהתובעים לכפל החזר ולטענתו, אין הצדקה בדרישתם לשלם להם פעמיים החזר בגין ההפרש בין התשלום ששולם בפועל לבנק בסך 2,810,852 ₪ לבין יתרת החוב בסך 2,694,814 ₪. בחלופה א' של מומחה התובעים, הוא חישב את החוב על פי תנאי הלוואות צמודות מדד שקיבל נתבע 1 בבנק דיסקונט, לבין יתר החוב בסך 2,152,100 ₪. בחלופה ב' ביצע מומחה התובעים חישוב אלטרנטיבי והחוב חושב בהנחה שהיה מתקבל אשראי ביין יפני ולא צמוד מדד. לכן, מדובר בכפל דרישה של 116,038 ₪ בנוסף לסך 658,752 ₪.

44. בחקירתו הסביר שהחישוב המוטעה של מומחה התובעים הוא שהיתרה בבנק שהוא התבסס עליה הייתה 2,694,814 במקום 2,810,852 ₪ ולאחר מכן התבסס על חישוב של 2,152,100 ₪. הוא חישב את ההחזר פעמיים כאשר פעם אחת נדרש ההחזר על פי חישוב של 2,152,100 ₪ במקום 2,810,852 ₪ ופעם שנייה חישב לפי 2,694,814 ₪ במקום 2,810,852 ₪, דהיינו פעמיים חישב הפרש על אותו סכום.

לדבריו, ההלוואות שקיבל רונן ביום 23.11.04 היו בשווי 3,000,000 ₪ ו-61,000,000 יין באותו מועד היו שווים פחות. לגרסתו, אין שיעור עמלת פירעון מוקדם של ההלוואות שהעמיד בנק דיסקונט לנתבע, אלא יש סכום של 60 ₪ בהלוואה הקטנה ובהלוואה הגדולה הסכום הוא 77,035 ₪, אך מומחה התובעים לא כלל סכומים אלה בחוות דעתו. לגרסתו, התובעים לא העלו כל טענה לגבי עמלת פירעון מוקדם ולכן לא ניתן להתייחס אליה, אך לדבריו הבנק גובה בגין הלוואות צמודות מדד בהתאם לכללי בנק ישראל, בגין הפסד כלכלי כתוצאה מפירעון מוקדם, כאשר הריבית בעת הפירעון המוקדם נמוכה מהריבית שחויבה ההלוואה. זאת, כיוון שבעת הפירעון המוקדם קיימת הנחה, שהבנק יקבל סכום נמוך מהריבית שהייתה אמורה להשתלם במקור על ההלוואה.

45. עד הבנק, אבירם גליק, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל סניף משכית בבנק דיסקונט, הכיר את רונן בשנת 2002 וידע שהיה פעיל במספר בנקים, ומעולם לא פגש בשממה. הוא שוחח עם רונן אודות כוונתו לפתוח חשבון גם עבור חברה שהוא שותף בה. במהלך שנת 2004 פנה אליו רונן לבדיקת אפשרות לקבלת הלוואה בסך 3,000,000 ₪ אשר ניתנה בעבר לחברה בפאג"י בטענה שהתגלו חילוקי דעות עם מנהל סניף פאג"י. כיוון שלחברה לא הייתה פעילות עסקית והחזיקה בנכס בודד, הובהר לו שהבנק לא יאשר הלוואה לחברה שאינה פעילה ואינה מוכרת לו. רונן פנה אל הבנק בבקשה לקבל הלוואה על שמו, והציע את הביטחונות ששווים היה לפי הערכת שמאי מטעם רונן 900,000$, כדלקמן: מגרש שבבעלות החברה והיה אותה עת משועבד לפאג"י, חנות ברחוב ויצמן בכפר סבא ושתי יחידות מסחריות בהרצליה פיתוח. משנמצא שמדובר בלקוח אמיד ובביטחונות מתאימים, אושרה ההלוואה לנתבע, שלצורך ביצועה קיבל הבנק מסמכי שעבוד שנחתמו בפני עו"ד פרוינד. לאחר שההלוואה אושרה על ידי בנק דיסקונט ולאחר שפאג"י אישר את הבטוחות ששועבדו לו בתמורה להעברת כספים, הועמדו לטובת רונן ביום 23.11.04 שתי הלוואות: מספר 531-500-136 הלוואה צמודה בסך 2,250,000 ₪; מספר 531-500-128 הלוואה צמודה בסך 750,000 ₪.

46. בחקירתו העיד אבירם גליק, כי רונן הוא הלקוח, הוא הלווה והוא מבקש האשראי לאחר שהבנק בדק את כושר ההחזר שלו, כולל הביטחונות. הפיקדון הכספי המוזכר במסמך ת/3 למוצגי התובעים, בסך 488,000 ₪ אינו חלק ממרכיבי הביטחונות שניתנו לבנק דיסקונט, כך בהתאם לבקשת האשראי מיום 14.10.04 (נספח א' לתצהירו), שנשלחה למנהלת המרחב של בנק דיסקונט, על פיה, הפיקדון אינו חלק מהביטחונות. בהצהרת הנהנה בעת מתן ההלוואה, חתם רונן שהוא מנהל את החשבון עבור עצמו ובאותה הזדמנות העביר רונן את חשבון ני"ע על שמו. בחקירתו העיד אבירם גליק, שהבנק לא אומר ללקוח לקחת הלוואה לתיק ני"ע ולא יתנה דבר כזה.

47. ביום 10.5.05 פנה רונן לבנק בבקשה להמיר את ההלוואות מהלוואות צמודות דולר להלוואות צמודות מדד וביום 17.5.05 הומרו ההלוואות לצמודות מדד. בחודש ספטמבר 2005 הגיע לבנק מכתב מעו"ד רימר שטען למרמה כלפי מרשיו, ביניהם החברה, שלטענתו לא ידעו שהם חותמים על שעבוד לטובת חובות רונן ושעבוד הנכס לא היה בהסכמתם. לדבריו, טענה זו הינה בניגוד לחתימה על מסמכי המשכנתא שנעשתה בפני עו"ד חיצוני (עו"ד פרוינד) שהחתים את הצדדים על שטר המשכנתא ווידא שכל הצדדים מבינים את משמעות המסמכים. אבירם גליק אף הצהיר, כי הוא זימן אישית את רונן 1 לשיחה כדי לוודא עמו את תגובתו למכתב זה. ביום 14.9.05 נערכה שיחה בינו לבין רונן, אשר מסר לו שנכח בחתימה שנעשתה בפני עו"ד פרוינד וכי שממה קיבל הסבר על מהות העסקה, גם מעו"ד פרוינד וגם מרונן. רונן אף המציא לבנק מכתב תשובה מעו"ד פרוינד אשר אישר שמאיר שממה חתם על כל המסמכים בפניו והבין את מהותם.

48. ביום 29.9.05 שלח רונן לבנק מכתב בקשה לשינוי בהלוואות בטענה שבהעברת הפעילות מפאג"י לבנק דיסקונט התערבבו כספים ולכן ביקש להקים מחדש בחשבון 57177 הלוואה מספר 486-500-136 כך שיקוזזו ממנה 319,870 ₪ שהם הקרן של 308,135 ₪ בצירוף 11,735 ₪ ריבית, וסכום זה יוקם בהלוואה חדשה בחשבון 31550. בהתאם, הבנק ביטל את ההלוואה על סך 708,607 ₪ והקים במקומה הלוואה נמוכה יותר על סך 393,665 ₪ צמודת מדד. בסופו של יום, ועקב ההסדר בין התובעים לנתבע, נמכר הנכס נשוא התביעה בתמורה ל- 2,810,852 ₪ וסולק חוב ההלוואה במלואו והשעבוד על הנכס שוחרר. פרט להלוואות המקוריות שהועברו מפאג"י בנובמבר 2004, לא הועמד אשראי נוסף בחשבון, ולאחר העברת החשבון לבנק דיסקונט בספטמבר 2005 בהתאם להוראות רונן, לא נצברו בחשבון חיובים נוספים פרט להצמדות וריביות. העובדה שהחברה הוגדרה כלווה בשטר המשכנתא, הינה על פי נוהל שנכס משועבד לטובת הלווה, אין בכך להצביע על חובותיה והיא אינה לקוח של בנק דיסקונט.

49. לגרסתו, הטענה להפסד שנגרם מהמעבר מבנק לבנק הינה חכמה בדיעבד, כיוון שמדובר בהלוואות בעלות אופי ספקולנטי. ההלוואה בפאג"י היתה ספקולנטית ביותר כיוון שיין יפני אינו מטבע פעילות של החברה, שלה נכס בארץ. מבחינת הבנק, החברה מעולם לא היתה בעלת חוב או בעלת חשבון בבנק ולכן, אין לדבר על ערבוב בין החשבונות. ההלוואות נלקחו כולם על שם רונן והבנק ראה בהן הלוואות אישיות שלו, כאשר החברה ושממה היו רק משעבדי הנכס לאחר שחתמו על המסמכים בנוכחות עו"ד פרוינד. עוד העיד, שרונן ניצל אשראים ומסגרות כרטיסי אשראי, בסכומים נמוכים מאלה שהועמדו לו וכל הביטחונות נועדו להבטיח את חשבונותיו של רונן בבנק.

העדויות בתביעה שכנגד

50. סעיפי התביעה שכנגד בתצהיר רונן הינם החל מסעיף 36 לתצהירו בתביעה העיקרית. התביעה שכנגד הוגשה נגד שממה והחברה (מאיר שממה וחברת נוי שיר). לטענת רונן/תובע שכנגד, 5,000 $ המוזכרים בסע' 36 לתצהירו הועברו לחשבון הנאמנות שניהל ב"כ הנתבעים שכנגד ושווים בשקלים הינו 23,100 ₪ אותם שילם בשיקים שנפרעו.

בדיון הצהיר ב"כ התובעים לפרוטוקול שאין מחלוקת שרונן שילם 5,000 $ אותם הפקיד לחשבון נאמנות שפתח עו"ד רימר ושממה העיד שהוא לא הפקיד את אותם 5,000 $.

רונן טוען, שאת מחצית מזכויות המגרש רכש על פי המלצת שממה והנתונים שמסר לו, מבלי שבדק את הנתונים כיוון שהאמין לתובע. את 50% מהמניות של נוי שיר רכש ממיכלוביץ ולמיטב זכרונו, מדובר ברכישה ב-700,000 דולר. ההסכם בינו לבין מאיר שממה נערך ביום 2.2.97 על ידי עו"ד גרינגליק (נספח ו' לתצהיר רונן).

51. לשאלה מדוע המתין 13 שנה להגשת התביעה שכנגד השיב, ששממה הבטיח לו שהתחלת הבניה תהיה בקרוב, שאין טעם להזרים את הכסף לחשבון החברה עד שלא מתקבלים האישורים, שממה "משך אותו" והוליך אותו שולל ובסוף המגרש נמכר בנזיד עדשים. הוא גם לא שלח לו מכתבי התראה כיוון שהאמין בו והיו ביניהם יחסים טובים. לגרסתו, "אם החברה לא קיימת והמגרש נמכר מגיע לי את הסכום שדרשתי, 109,000 דולר". לגרסתו, בבית המשפט המחוזי ניתן פסק דין בעניין ההתחייבות בינו לבין שממה לגבי הריביות שהוא לא שילם, אך לא הועלה שם נושא 109,000 $ לאור חוק ההתיישנות. מעולם לא נאמר לו מה הייתה יתרת ההלוואה של החברה בבנק המזרחי בגין רכישת המגרש בחודש פברואר 1997 וכל שנאמר לו, ששממה ורונן, כל אחד מהם, אמור להפקיד 215,000 $, יתקבלו אישורים ותתחיל הבנייה. כלשאלה, מדוע על שממה שהיה הבעלים של מחצית המגרש, היה להפקיד 215,000 $ השיב, ש-106,000 $ התקזזו מה- 215,000 $ לכן היה על מאיר שממה להפקיד 109,000 $ כפי שהוא, מאיר רונן הפקיד 215,000 $. מכיוון שמאיר שממה לא הפקיד סכום זה, הוא לא הקטין את גודל ההלוואה בבנק.

52. שממה, הגיש תצהיר בתביעה שכנגד, אך לאחר חקירת רונן בחר ב"כ שממה למשוך את תצהירו כנתבע שכנגד מהתיק ותצהיר זה הוגש באותו שלב על ידי רונן, כעדות ראשית מטעמו. בתצהירו חזר שממה על טענותיו בכתב התביעה והוסיף, שכאשר רונן ביקש לרכוש את מניות נוי אל בחברה, (בחודש פברואר 97), סוכם עמו שהוא רוכש 50% ממניות נוי שיר שמחזיקה במגרש, לפי שווי של 930,000$. היה עליו לשלם 465,000 $ באופן שבו ההלוואה המקורית בסך 500,000$ שנטלה החברה, תעמוד ככזאת וחלקו של רונן יהיה 250,000 $, והיתרה תשולם על ידי רונן בסך 215,000 $. לכן התחייב רונן להעביר לזכות חשבון החברה בבנק 712,510 ₪ (נכון לחודש פברואר 97) וזאת כדי להעמיד את יתרת ההלוואה על הסכום המקורי של 500,000 $.

53. טוען שממה שבחודש פברואר 1997 רונן העביר 712,510 ₪ שהם 215,000 $ כדי להעמיד את הלוואת החברה כלפי הבנק על הסך של 500,000 $ ואת היתרה שילם למוכרת. עם העברת הסך של 215,000$ מרונן לחברה, הועמדה הלוואת החברה בבנק על סך 500,000 $ ובמקביל, רונן התחייב לסלק הלוואת בעלים אשר עמדה לזכות נוי אל בחברה והסכום הועבר על ידי החברה לזכות נוי אל. שממה טוען, שאין כל ממש בטענות רונן שהיה עליו לאזן הלוואת בעלים. המגרש נמכר לצד ג' ותמורתו לאחר סילוק ההלוואה לבנק, חולקה בין הצדדים.

54. שממה הופנה להסכם מיום 2.2.97 בין רונן, שממה והחברה, לסעיף 3.1 והתבקש להסביר למה הכוונה "... יעמיד כל אחד מהצדדים הלוואת בעלים נוספת לחברה בסך 109,000 דולר..." והשיב "מיקי יפקיד 109 אלף דולר ואני הייתי אמור להפקיד 109 אלף דולר וירטואלי. החברות נוי אל ושיר הקימו חב' שנקראת נוי שיר. היא רכשה מגרש בסוקולוב בהרצליה השווי שלו 700,000 דולר, היא זה נוי שיר. חב' שיר בבעלותי העמידה הלוואה של 106 אלף דולר ונויאל העמידה אותו דבר 106 אלף דולר. הבנק לווה לנו 500 אלף דולר ב- 24.3.94 וזה נותן לנו 700,000 דולר זה רכישת המגרש פעם אחת. מיקי לא היה בעניין בכלל. 2.1997 ערך הקרקע עלה ל- 930 אלף דולר שמיקי רכש חצי ממנו 50%, 50% מהמניות. ערך המגרש היה  930 אלף דולר, והוא רכש חמישים אחוז ב- 465 אלף דולר. מתוך הסכום שמיקי רונן היה צריך לשלם, נוי שיר קיבלה הלוואה בסך 250 אלף דולר מהבנק. מיקי היה צריך להעביר לישראל מיכלוביץ 215 אלף דולר בקניה של המניות שלו. הוא גם אישר את זה בחקירה הקודמת שהיתה פה. חב' שיר שבבעלותי היא 106 אלף דולר הלוואת בעלים. העבירה העברת בעלים של 106 אלף דולר. כדי לאזן את 215 אלף דולר בשביל להשוות למיקי, עשינו הלוואה וירטואלית של 109 אלף דולר, נוי שיר, ביחד, בהמלצת עו"ד גרינליק בהלוואה וירטואלית. מכרנו את המגרש ב- 97', נוי שיר מכרה את המגרש .......    נוי שיר מכרה את המגרש במליון וחמישים אלף, לא זוכר בדיוק. התחלקנו עם הסכומים. המגרש נמכר. התחלקנו בכסף וכל אחד הלך לדרכו ועם הזמן תבעתי את מיקי בתביעה דנן ופתאום הוא נזכר שמגיע לו 109 אלף דולר הוא והעו"ד שלו הנחמד.

ש.        כשאתה אומר וירטואלי, הכוונה שלך היא לא באמת?

ת.         נכון.

ש.        כאילו היית אמור אתה באופן אישי להפקיד 109 אלף דולר?

ת.         כן."

.... כשרכשנו את המגרש מיקי איזן ל-106,000 דולר הלוואת בעלים של שיר והיה צריך להעביר 109,000, כי לא הייתי צריך להביא שום שקל, כי ממילא אני במגרש... אבל כדי לאזן את ה- 109,000 הוא איזן בהלוואת בעלים וירטואלית, אז הוא מקבל 215,000 דולר. הוא, זה מיקי רונן, ששילם לישראל 215,000 דולר וזה נותן סכום של 930,000 דולר למחיר מגרש מלא. היום הוא בא לסחוט ממני 109,000 דולר... (עמ' 88-89 לפרוטוקול).

55. לגרסתו, "וירטואלית" זה המלצת עו"ד לצורך איזון הלוואת הבעלים, "מכרנו מגרש, קנינו מגרש", ומיקי רונן שילם 50% מ-930,000$ שזה 465,000$, מתוכם הלוואה 250,000$. מתוך 465,000$ 215,000$ הועברו לישראל מיכלוביץ, 106,000$ זה הלוואת בעלים ו-109,000 $ הלוואת בעלים נוספת שרונן היה צריך להביא.

למצוין בס' 2.5 לתצהירו, לפיו רונן העביר כ- 215,000$ על מנת להעמיד את הלוואה נוי שיר, הסביר שממה, "מיקי שילם את ה- 50% מ- 930 אלף דולר דהיינו כ- 465 אלף דולר. מזה יש הלוואה 250 אלף דולר..... אמרתי 250 אלף דולר זה של הבנק."

ש. אז תסביר למה התכוונת כשכתבת שמיקי רונן העביר 215,000 דולר ואת היתרה שילם למוכרת, למה הכוונה?

ת. אין יתרה.

56. שממה השיב בחקירתו, כי לא היה עליו להזרים 215,000$, כיוון ש" 106 אלף דולר זה מהקניה

הראשונה ואני לא צריך להביא עוד 109 אלף דולר כי זה וירטואלי, חד משמעית. 215 אלף לקח

ישראל."

בחקירתו החוזרת השיב שממה כי רונן הוא שהיה צריך להביא 109,000$ ושממה לא היה אמור

לשלם, 215,000$, כיוון שהוא רכש את המגרש, בעסקה הראשונה 106,000$ זה הלוואת בעלים

ורונן, אשר רכש את חלקו בתמורה לסך קנה 465,000 $, היה אמור לשלם 215,000$ לישראל

מיכלוביץ, מתוכם 106,000$ הלוואת בעלים ו- 109,000$ הלוואת בעלים נוספת שרונן יה צריך

להביא.

ההלוואה

57. ההלוואה המקורית בסך 500,000$ לרכישת המגרש נלקחה ע"י החברה, שבעלי מניותיה היו ש.י.ר חברה לבניין בע"מ שהייתה בבעלות תובע 2 ונוי אל חברה לבניין בע"מ שהייתה בבעלותו של ישראל מכלוביץ.

בחודש נובמבר 2003 קיבלה החברה הלוואה על סך 61,670,000 ין יפני בבנק פאג"י והמגרש שועבד לפאג"י להבטחת השבת ההלוואה. לטענת התובעים, ההלוואה הועברה לפא"גי בהמלצת רונן כיוון שמנהל סניף בנק המזרחי, אשר היה מיודד עם רונן עבר לנהל את סניף פא"גי אליו הועברה ההלוואה.

בפא"גי התנהל חשבון של החברה ושל רונן ושם הייתה הפרדה מוחלטת בין שני חשבונות אלה.

בחודש ספטמבר 2004 הועבר חשבון ההלוואה שנוהל בפא"גי כהלוואת מט"ח צמודת ין יפני לבנק דיסקונט. גם העברת החשבון לדיסקונט, טוענים התובעים, שהיה זה בהמלצת רונן ובטענה שהוא מקושר לבנק דיסקונט.

58. לטענתם התובעים, פא"גי היה מוכן להמשיך להעמיד את ההלוואה לחברה לאחר מועד פירעונה, אך חשבון ההלוואה הועבר לדיסקונט, בהנחה שהחברה תקבל הטבות ושיעורי ריבית מועדפים. עוד לטענתם, רק בחודש ספטמבר 2005 הסתבר להם שרונן שעבד את המגרש של החברה להבטחת חובותיו הפרטיים ובפועל ערבב בבנק דיסקונט את האשראים הפרטיים שהעמיד לו בנק דיסקונט יחד עם ההלוואה שהועברה מפא"גי לדיסקונט בגין רכישת המגרש ע"י החברה.

לטענת שממה, עו"ד פרוינד לא הסביר לו שהוא חותם על מסמכי שעבוד, אלא שהוא ביחד עם רונן פותחים חשבון בנק, לא נאמר על שם מי יהיה חשבון הבנק והכל כיוון שהוא סמך על רונן. לא הוסבר לו דבר והוא היה בטוח שהמסמכים עליהם הוא חותם הם לפתיחת חשבון על שם החברה.

רק בדיעבד הסתבר שרונן ניהל חשבון פרטי, אליו העביר את הכספים של החברה מפאג"י והעביר את החוב על שמו. רונן טען בפניו שבגין ההלוואה, כל אחד מהם אמור לשלם 12,500 ₪ בכל חודש ולכן מסר לו 12 שיקים, על גבם, זייף רונן את חתימת שממה כמסב והעביר את הכסף לחשבונו הפרטי.

שממה העיד, שכבר בחודש ספטמבר 2005 גילה, לטענתו, שרונן "עבד" עליו אך רונן המשיך להציג לו מצגי שווא ורק אז הסתבר לו, באמצעות הבנק, שהמגרש משועבד לחשבונות רונן.

59. אין חולק, שביום 29.9.05 שלח רונן מכתב לבנק דיסקונט בו כתב שביום 23.11.04 נעשתה טעות בפא"גי, שבעקבותיה עורבבו "כספים למיניהם" וכי ברצונו לתקן את הטעות. לכן ביקש רונן באותו מכתב להעביר מחשבונו האישי בדיסקונט סך 308,135 ₪ בצירוף ריבית שנתית בשיעור 5% לחשבון 31550 – חשבון החברה, לטענת התובעים לא מדובר בטעות של פא"גי אלא במחדל של רונן.

אין גם חולק, ששממה התייצב במשרדו של עו"ד פרוינד וחתם על מסמכי שעבוד המגרש לטובת הבנק.

שממה ידע כבר בעת חתימתו על המסמכים בפני עו"ד פרוינד, שהחשבון בדיסקונט ייפתח על שם רונן בלבד, כך העיד שממה:

ש. הטענה שלך אומרת שאם הייתם ממשיכים את ההלוואה בין יפני לא הייתם צריכים להחזיר כמו שהחזרתם בפועל.

ת. נכון.

ש. אתה יודע שההלוואה בדיסקונט נלקחה בנובמבר 2004 לא על שם החברה אלא על שם מיקי רונן. ידעת את זה לפחות מנוב' 2004 כי עוה"ד שהחתים אותך אמר זאת. ידעת בספטמבר 2005 שההלוואה הועברה והיא על שם מיקי רונן?

ת. לא. ידעתי רק כשהיינו אצל עוה"ד ידעתי שהוא הולך לפתוח חשבון בדיסקונט ואמרתי לו בנאיביות למה צריך לחתום בפני עו"ד. הוא אמר שזה בסדר ויש לו יחסים שם. לא הייתי אף פעם בבנק, הוא הלך וחתם ועשה. מיקי ניהל חשבון פרטי שם, הוא לקח את הכספים מפאג"י והעביר לחשבון פרטי שלו ומשם הוא ניהל את החשבון. זה היה חוב בכסף. הוא העביר את החוב על שמו......." (הדגשה שלי א.פ) (ע' 12 שורה 28 – ע' 13 שורה 11 לפרוטוקול)

60. איני מקבלת את טענת התובעים ולפיה, "עברו מבנק לבנק" רק לאור המלצות רונן ומבלי שבדקו את כדאיות העברת החשבונות בין הבנקים. מדובר בתובע – איש עסקים והתובעות -חברות, שבחרו משיקוליהם, להעביר את חשבון החברה מבנק אחד לאחר, לצורך קבלת הלוואות ואשראים לפי צרכיהם. גם אם רונן המליץ על העברת החשבון מבנק לבנק, אין מדובר בהונאה, ו/או במצג שווא ו/או בתרמית. מדובר לכל היותר בהמלצה של רונן, גם אם הייתה לו היכרות עם מנהל סניף הבנק, שכל הצדדים להלוואה בחרו לנהוג כך. היה על התובעים לבחון את כדאיות העברת החשבון, ההלוואות והאשראים, מבנק לבנק טרם שעשו כן.

גם אם החברה, כטענתה, ספגה הפסדים כתוצאה מהעברת ההלוואה מבנק אחד למשנהו ומדולרים ליינים, אין מדובר בידיעה מראש מהו אופי ההלוואה העדיף לחברה. ככל שנגרמו נזקים כתוצאה מכך, מדובר "בחכמה בדיעבד", ללא יכולת לצפות מראש את התוצאה. אין לבחון השקעה לאחר מעשה, כיוון שלא ניתן לדעת מראש, בעת ביצוע הפעולה, מה תהיה התוצאה. על התובעים, כמי שמנהלים עסקים שונים, חלקם במקרקעין, היה לבדוק את כל אפשרויות ההלוואה, כל אפיקי ההשקעה, כל הסיכונים והסיכויים בהתנהלות הכספית שלהם. מדובר בבחירה של כל התובעים ורונן וכך, על פי בחירתם, התנהל חשבון החברה.

61. עו"ד פרוינד, שעדותו הייתה מאוד אמינה עלי, הסביר בבהירות יתרה את פגישת החתימה על מסמכי בנק דיסקונט. עפ"י עדותו, כעו"ד שעוסק בענייני מקרקעין, הוא הסביר לכל הנוכחים בפרוטרוט את מהות החתימה על המסמכים, את הפעולות ואת המפורט בכל המסמכים עליהם חתם שממה ולדבריו, שממה ורונן ידעו בדיוק מהי סיבת הגעתם אליו, הם ידעו "מה הם עושים" ועל מה הם חתמו. שממה ידע וחתם על כך, שהמגרש ישועבד לטובת הלוואה שלקח רונן מדיסקונט.

62. העיד צביקה שפילמן שהחברה קיבלה הלוואה בפאג"י וניהלה שם חשבון. בפועל נעשתה העברה של האובליגו של החברה מבנק המזרחי ברמת השרון לבנק פאג"י בפ"ת. ההלוואה בפאג"י הייתה כנגד שעבוד נכסים ובערבות שממה ורונן, ומדובר ב"הלוואה עומדת", כיוון שהייתה המתנה לאישור ביצוע הפרויקט שבפועל ובדיעבד לא צלח ולא הבשיל לפרויקט. למיטב זכרונו, החברה לא חידשה את ההלוואה בפאג"י כיוון שהבנק לא רצה להמשיך לחדש את ההלוואה, לאור העובדה שהמגרש לא הבשיל לכדי פרויקט ולכדי בניית בניין. דהיינו, עפ"י עדותו ועדותו של רפי אהרון, פא"גי לא הסכים לחדש את ההלוואה לחברה.

63. שפילמן העיד, שהגם שידע ששממה מוגבל בבנק, הוא הסכים לאפשר לו לקבל אשראי בגיבוי של רונן. ובמקביל לפתיחת חשבון החברה בפאג"י נפתח גם חשבון פרטי לנתבע בפאג"י, אך רונן לא העביר את פעילותו הבנקאית לפאג"י בפ"ת. החשבון הפרטי של רונן נפתח לבצוע פעילות שוטפת, ניירות ערך ועוד אך לא היה קשור לחברה. את פאג"י עזב באמצע שנת 2003. הייתה זו החלטתו של רונן להמשיך את אותה הלוואה שבמקור הייתה צמודת יין יפני.

צביקה שפילמן, אשר ניהלך בתקופה הרלוונטית את סניף פא"גי העיד: (ע' 30 לפרוטוקול)

ש. ידוע לך למה נוי שיר לא חידשה את ההלוואה הזו בבנק פג"י?

ת. אני לא זוכר אם זו ההלוואה הזו, אבל אני מניח שפה הבנק כבר לא רצה להמשיך לחדש את ההלוואה בגלל שזה לא הבשיל לכדי פרויקט והבנק לא מעוניין לתת הלוואות בלון. הפרויקט זה המגרש בהרצליה שהיה אמור להיבנות עליו בניין.

ש. ידוע לך אם לנוי שיר היו עסקים כלשהם חוץ מאותו מגרש?

ת. לפי זכרוני, לא.

רפי אהרון העיד שההלוואה שניטלה מפאג"י ביום 4.11.03 בסך 61,670 יין יפני, ניטלה לתקופה קצובה עד 4.7.04 ולמיטב זכרונו, החברה לא חידשה את ההלוואה בפאג"י כיוון שהבנק לא רצה להמשיך לחדש את ההלוואה, לאור העובדה שהמגרש לא הבשיל לכדי פרויקט ולכדי בניית בניין.

64. אבירם גליק הצהיר, שכיוון שלחברה לא הייתה פעילות עסקית והיא החזיקה בנכס בודד, הובהר לו שהבנק לא יאשר הלוואה לחברה שאינה פעילה ואינה מוכרת לו. הבנק הסכים להעמיד הלוואה לרונן, לאחר שהוא העמיד לבנק ביטחונות בשווי 900,000$. הועמדו לטובת רונן ביום 23.11.04 שתי הלוואות: מספר 531-500-136 הלוואה צמודה בסך 2,250,000 ₪; מספר 531-500-128 הלוואה צמודה בסך 750,000 ₪.

בחקירתו העיד אבירם גליק, כי רונן הוא הלקוח, הוא הלווה, והוא מבקש האשראי לאחר שהבנק בדק את כושר ההחזר שלו, כולל הביטחונות. לדבריו, מבחינת הבנק, החברה מעולם לא הייתה בעלת חוב או בעלת חשבון בבנק ולכן, אין לדבר על ערבוב בין החשבונות. ההלוואות נלקחו כולם על שם רונן והבנק ראה בהן הלוואות אישיות שלו, כאשר החברה ושממה היו רק משעבדי הנכס לאחר שחתמו על המסמכים בנוכחות עו"ד פרוינד.

65. מהעדויות אשר הובאו בפני עולה, כי חשבונות החברה, ההלוואה והאשראים הועברו מבנק המזרחי לפא"גי ומשם לדיסקונט, כאשר על מסמכי הבנק וההלוואה חתומה החברה באמצעות מורשי החתימה שלה - שממה ורונן - שחתמו בפני עו"ד פרוינד. שממה ידע באופן ברור וחד משמעי שההלוואה שתינתן מבנק דיסקונט חייבת להתבצע על שם רונן ולא על שם החברה. הוא גם ידע שלאור אי פעילות החברה ודרישת הבנק, החשבון יפתח על שם רונן והמגרש ישועבד לחשבון זה.

כאמור, עדותו של עו"ד פרוינד, אמינה, עניינית וברורה ולפיה שממה, ביחד עם רונן, חתם על מסמכי השעבוד, מרצונו.

גם אם הייתי מקבלת את טענת שממה, מה שלא כך, הרי ידועה ההלכה שאדם נחזה כמי שיודע על מה חתם.

"על פי ההלכה המקובלת, קיימת חזקה לפיה חתימת אדם על גבי מסמך כלשהו מהווה למעשה עדות לכך שנתן הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117). דברים אלו ודאי נכונים, כאשר עסקינן במסמכים כה מהותיים, כגון שטר משכנתה" (ראו לעניין זה, ע"א  1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375). (כב' השופט גרוניס ברע"א  11519/04 יפה לבקוביץ נ בנק הפועלים, [פורסם בנבו])"

66. אני קובעת ששממה, כאחר מבעלי זכות החתימה בחברה, חתם ביחד עם רונן על מסמכי הבנק. שממה ידע, הבין והסכים למפורט במסמכי הבנק, וחתם עליהם מתוך הבנה מלאה לתוכנם ומשמעותם.

החשבון נפתח על שם רונן ולא על שם החברה כיוון שבנק דיסקונט לא הסכים להעמיד לחברה הלוואה, כיוון שהיא לא הייתה פעילה. לעומת זאת, הבנק הכיר את רונן, שהיה לקוח אמין, אמיד ומחוזר, ולכן הסכים להעמיד לו את ההלוואה, ולתובע, לא היה מסכים לתת הלוואה. (ראה עדותו של צביקה שפילמן ע' 30 שורות 15-19, ע' 35 שורות 11-12).

67. עפ"י עדותו של אבירם גליק מבנק דיסקונט, רונן העמיד גם ביטחונות אישיים שלו, כדי שתאושר הלוואה.

אני קובעת גם, ש 12 השיקים לפקודת החברה, על סך 11,000 ₪ כל אחד, נחתמו ע"י שממה, והופקדו בידיעתו בחשבון ע"ש רונן, שנפתח כך כאמור, בידיעת והסכמת שממה.

אני מקבלת את גרסת רונן, שההלוואה הועברה מבנק המזרחי לפא"גי ומשם לדיסקונט לחשבון שנפתח ע"ש רונן בלבד, על דעתו והסכמתו המפורשת של שממה, אשר חתם ביחד עם רונן בשם החברה על מסמכי הבנק וההלוואה. החשבון נפתח על שם רונן וההלוואה נלקחה על שמו, עקב אי הסכמת דיסקונט להעמיד הלוואה לחברה לא פעילה ולתובע.

אני קובעת כי ההלוואה שונתה מיין יפני להלוואה שיקלית, על דעת התובעים ורונן.

אני דוחה את טענת התובעים שאופי ההלוואה שונה מיין יפני בפא"גי להלוואה שיקלית בדיסקונט, "באשמתו" של רונן. ההלוואה הועברה לדיסקונט בהסכמת שממה ורונן. בנוסף, רק בדיעבד וכחכמה לאחר מעשה, ניתן היה לדעת האם היה כדאי לשנות את ההלוואה

אני דוחה את טענת התובעים שרונן גרם להם נזק כספי בגין העברת ההלוואה להלוואה שיקלית בבנק דיסקונט.

הלוואת החברה, ההלוואה האישית של רונן וההתחשבנות בין הצדדים

68. בתיק שהתנהל בין הצדדים בביהמ"ש המחוזי, הגיעו התובעים ורונן להסדר שקיבל תוקף של פס"ד בחודש יוני 2007, לפיו רונן שילם ביתר לעומת שממה את החזרי הריבית בגין ההלוואה ועל שממה היה לשלם לו סכום זה.

ההסדר אליו הגיעו הצדדים ושאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי, התבסס על חוו"ד רואי החשבון של הצדדים, רו"ח יום טוב ובכמאיר מיום 20.5.07 שבחנו, כמפורט בחווה"ד, את הפקדות הצדדים עד 30.9.05 (תחילת הסכסוך בין הצדדים) ויתרת ההלוואות בבנק דיסקונט ליום 30.4.07.

69. עמית קורנפלד מטעם הבנק העיד:

ש. תסביר האם אתה יודע מתי מיקי רונן נטל את שתי ההלוואות בבנק דיסקונט על 2,300,000 ו-750,000 לערך?

ת. יש 2,250,000 ₪ ו-750,000 ₪ שאת שתיהן הוא לקח ב-23/11/04.

ש. מה היו תנאי ההלוואות הללו?

ת. מדובר בהלוואות צמודות מדד, נושאות ריבית. אחת מההלוואות נפרעה עוד לפני המועד הרלוונטי ב-2007 ולכן התנאים שלה פחות רלוונטיים. הלוואה של 750,000 ₪ היתה קיימת בדצמבר 2007, שיעור הריבית היה 4,97 לשנה. ההלוואה השניה נפרעה ב-2006 ואיני יודע מה שיעור הריבית שלה והיא לא רלוונטית. הלוואה אחרת שנתקבלה במקומה היתה בריבית 5,95 לשנה.(ע' 73 לפרוטוקול).

70. לטענת הבנק, כאשר ביקש רונן ביום 22.9.05 לעשות שינוי בהלוואות, עקב טענתו שבעת העברת הכספים מפא"גי לדיסקונט התערבבו כספים מחשבונו הפרטי ומחשבון החברה, ההלוואה בחשבון החברה (חשבון 57177) שונתה כך שקוזזו ממנה 319,870 ₪, כולל קרן וריבית שנתית לפי 5% וסכום זה הועבר להלוואה אחרת, חדשה ונפרדת בחשבון 31550. לטענת הבנק, במסגרת הסכום שהופחת מההלוואה, נלקחו בחשבון גם חיובי הריבית שנגבו כל שחשבון ההלוואה אופס כאילו מלכתחילה .

בכל מקרה, חוו"ד המומחה מטעם שממה כלל לא התייחסה לערבוב הכספים הנטען ולנזק שלכאורה נגרם כתוצאה מכך.

71. כל חישובי ההלוואות, ההפקדות, התשלומים והריביות בהלוואה שניתנה לחברה בבנק דיסקונט, באו לידי ביטוי בחווה"ד של רואי החשבון יום טוב ובכמאייר ובפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

הסכום ש"עורבב" בין חשבון החברה לחשבון רונן הושב לחשבון החברה והנושא הוסדר עוד

בחודש ספטמבר 2005, עוד טרם ההסדר בביהמ"ש המחוזי. כאמור, ההסדר קבע שעל שממה היה

לשלם לנתבע סכום, שרונן שילם ביתר.

רו"ח יום טוב בחוות דעתו התבקש על ידי התובעים רק לבדוק את הסכום אותו החברה הייתה צריכה לשלם לבנק דיסקונט ביום 5.12.07 תמורת הלוואה במט"ח בסך 61,670,000 יין יפני, שנתקבלה מבנק פאג"י ולאמוד את הנזק הכספי שנגרם לחברה, עקב המעבר להלוואות שקליות צמודות מדד שנתקבלו מבנק דיסקונט. הוא לא נתבקש וממילא לא התייחס לשאלת ערבוב הכספים.

72. שממה לא הוכיח שרונן ערבב בין כספי החברה לכספיו האישיים, מעבר להודאתו של רונן ומעבר לסכום שהועבר מחשבונו האישי על פי מכתבו לדיסקונט, לפיו, ביום 23.11.04 נעשתה טעות בפאג"י ועקב כך התערבבו כספים למיניהם, ובהתאם הועברו מחשבונו מס 57177 סך של 308,135 ₪, בצרוף ריבית.

אילו סברו התובעים בשנת 2004, כי הסכום שהועבר מחשבון לחשבון, אין בו די, היה עליהם כבר אז לדרוש השבת כספים נוספים.

משכך, התובעים לא הוכיחו שמלבד אותו ערבוב כספים, שהוסדר עפ"י עדות רונן והבנק בשנת 2005, היו העברות כספים בין החשבונות.

71. מהמפורט עולה, כי בשנת 2004 עפ"י פניית רונן, הועברו מחשבונו האישי לחשבון החברה סכומים ש"עורבבו" בשני החשבונות.

כאמור, לאחר מכן, רואי החשבון של הצדדים בדקו את ההלוואות, הריביות והסכומים והגיעו להסדר שקיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש המחוזי.

התובעים לא הוכיחו את טענתם, כי מעבר לסכום שהועבר לחשבון החברה, עורבבו כספים נוספים.

אני דוחה את טענת החברה לערבוב כספים נוסף בין החשבונות.

הבנק

73. רונן, והוא בלבד, היה הלקוח של הבנק. המגרש, ביחד עם נכסים נוספים של רונן, שועבד כבטוחה לבנק, על המסמכים עליהם חתמה החברה, באמצעות רונן ושממה. כאמור, שממה חתם על מסמכי הבנק מתוך כוונה מלאה לחתום עליהם, והבנק פעל בהתאם למסמכים, כאשר לצורך שחרור המגרש כבטוחה, העביר כספים לפא"גי בהתאם לדרישתו במכתב השחרור ( ת/3 למוצגי התביעה). כיוון שרונן היה הלקוח הבלעדי של הבנק, פעל האחרון בהתאם להוראות רונן לכספי התנהלות החשבון.

להזכירנו, עפ"י מכתב פא"גי מיום 11.11.04 (ת/3 למוצגי התביעה), לבקשת רונן והחברה, על הבנק היה להעביר כספים לחשבונות של החברה וגם של רונן בפא"גי, כדי לשחרר את המגרש כבטוחה, מה שמצביע על כך שלחברה הייתה ידיעה מלאה על כך, שחלק מהכספים מועברים ע"י בנק דיסקונט, לחשבונו האישי של רונן בפא"גי.

משכך אני קובעת שהבנק פעל כדין על פי המסמכים שנחתמו ע"י מורשי החתימה של החברה.

אני דוחה את התביעה נגד הבנק

לאור המפורט אני דוחה את התביעה

התביעה שכנגד

74. אני דוחה את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים שכנגד.

נקבע ב"ע 656/99 ד"ר בר שירה ואח' נגד מעונות ובניין ואח' שס' סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע חריג המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנות. טעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נושא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן לא חלים טעמיו של הכלל הקובע התיישנות תביעות

"בצדק קבעה הערכאה הראשונה כי אלמלא סעיף 4 דינה של התביעה שכנגד בעניין חובות העבר היה להידחות מחמת התיישנות. על הגיונו של סעיף 4 עמד הנשיא אגרנט בע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון [1], בעמ' 521:

"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא – לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד".

75. לעניין התביעה האישית שהגיש רונן, הרי שמדובר בסכסוך בין בעלי המניות ובחובות הדדיים שבין בעלי המניות, בינם לבין עצמם, שלגביהם ניתן להגיש תביעה אישית. (ה"פ (י-ם) 1417-01-13 אניפ בע"מ נ' אופיר, ת.א. (ב"ש) 3108/04 ברנובסקי נ' טל.

אין מדובר בתביעה נגזרת שהוגשה על ידי בעל מניות בשם החברה, אלא בתביעת חוב אישית בטענה שאילו שממה היה מפקיד את הסכום לו התחייב בהסכם, כספים אלו היו משמשים את החברה להקטנת חוב ההלוואה בבנק והיו נחסכים מהתובע שכנגד תשלומי ריבית בשיעורים גבוהים. דהיינו, מדובר בטענה לנזק שנגרם לתובע.

אין ממש בטענת הנתבעים שכנגד לפיה רונן לא ידע להעיד בחקירתו, לאיזה חברה היה על שממה

להעביר את הסכום שנקבע בהסכם, בהסכם בין הצדדים נקבע מפורשות (ס' 3.1.) שכ"א

מהצדדים יעביר עם חתימת ההסכם לחברה 109,000$.

רונן אינו משפטן והעיד לעניין זה בצדק "תשאל את עורך דיני". מדובר בשני הסכמים ולצורך כך

הסתייע רונן בשירותי עורך דין.

76. בתביעה שכנגד, עותר רונן לחייב את הנתבעים שכנגד לשלם את נזקיו כדלקמן:

לחייב את נתבעים שכנגד 2-3 להשיב לו את הסכום שהפקיד בחשבון החברה באמצעות חשבון הנאמנות שנוהל ע"י ב"כ התובעים, לתשלום לאדריכל ופרסום מודעות בסך 5,000$ בהתאם להסדר בביהמ"ש המחוזי ושלא עשו בו שימוש. לטענתו על הנתבעים שכנגד להשיב לו סכם זה, ששוויו בעת הגשת התביעה 29,231 ₪ משכך סכום החוב הנדרש הוא 921,481 ₪.

טענת הנתבעים שכנגד הינה, (ס' 8 לכתב ההגנה) שחלק מהסכום הוצא "לצרכי החברה ובעלי דין", אך אין כל פרוט איזה סכום הוצא ולא הומצאו כל קבלות להוצאות הנטענות

נקבע: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595)

שוכנעתי שסכום זה הופקד ע"י רונן בחשבון הנאמנות של החברה, אין כל הוכחה להוצאתו, ושממה לא הפקיד סכום זה.

77. עוד טוען רונן, שבהתאם להסכם בו רכש את המניות בחברה, מיום 2.2.97, היה על שממה ותובעת 3 להפקיד בחשבון החברה הלוואת בעלים נוספת בסך 109,000$ ששווים, נכון ליום הגשת התביעה 892,250 ₪ וסכום זה לא הופקד על ידם, בעוד שרונן הפקיד בהתאם להסכם 215,000$.

לטענת רונן, אילו שממה ונוי שיר היו מפקידים את הכספים בחברה ( $109,000 ), הרי שכספים אלו היו משמשים את החברה להקטנת חוב ההלוואה בבנק והיו נחסכים מהתובע שכנגד תשלומי ריבית בשיעורים גבוהים.

סכום הקרן שהיה עליהם להפקיד בחשבון החברה היה 361,226 ש"ח ( $109,000 לפי שערו היציג של הדולר ארה"ב ביום 31.1.97 ), ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה נכון ליום הגשת התביעה שכנגד הינו 892,250 ₪. לחלופין, הריבית ששולמה לבנק עקב אי הקטנת החוב לבנק וזאת כתוצאה מאי הפקדת הסך הנ"ל ע"י הנתבעים שכנגד 2-3 , עומדת נכון להיום על סך של 450 אלף ש"ח.

78. ההסכם מיום 2.2.97 (נספח ו' לסיכומי רונן) קובע (ס' 3 כדלקמן:

"הלוואת בעלים נוספת

עם חתימת הסכם זה יעמיד כל אחד מהצדדים הלוואת בעלים נוספת לחברה בסך 109,000$ ארה"ב. כך שסך כל הלוואות הבעלים שהחברה תהיה חייבת לצדדים יהיה 215,000$ לכל אחד."

ההסכם נחתם בין 3 צדדים: בין רונן – כמי שעמד לרכוש 50% ממניות נוי שיר (היא "החברה" עפ"י ההסכם(, לבין נוי שיר ושממה.

רונן הפקיד את הסכום לו התחייב בהסכם ושממה לא הפקיד סכום זה ולטענתו, ההסכמים הינם "למראית עין" (ע' 98 לפרוטוקול). בניגוד לעדותו זו, העיד כי הוא חתום על ההסכם, ואם הוא חתם ההסכם הינו אמיתי (ע' 102-103 לפרוטוקול). שממה לא העיד לעניין זה את עו"ד גרינליק שערך את ההסכמים העיד, כדי שיאשר את גרסתו, שמדובר בהסכם "פיקטיבי" לכאורה.

וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל,אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. טוען רונן שההסכם תקף ועל שממה היה להפקיד סכום זה.

79. שממה הסביר בעדותו, שחב' ש.י.ר שהייתה בבעלותו העמידה לחברה הלוואה בסך 106,000$ וחברת נוי אל העמידה אף היא סכום זהה של 106,000$ וביחד עם ההלוואה מהבנק בסך 500,000$ שולם סך 700,000$ תמורת רכישת המגרש, עוד טרם שרונן רכש את מניותיו. הרונן היה אמור לשלם לישראל מיכלוביץ 215,000$ תמורת מניותיו וחב' ש.י.ר שבבעלות שממה העבירה כהלוואת בעלים לחברה 106,000$. רונן איזן את הלוואת הבעלים של ש.י.ר כאשר העביר לחברה 106,000$. לכן, כאשר החברה מכרה את המגרש התחלקו בעלי המניות בסכום המכירה.

80. אין כל הוכחה לטענת שממה ששווי החברה בעת רכישת המניות רונן היה 930,000 ₪, אין גם כל הוכחה לטענת שממה לגבי הסכומים שהועברו למיכלוביץ בעת שרונן רכש את המניות , ובהסכם הרכישה של המניות ע"י רונן , מיכלוביץ כלל לא מוזכר. בכל מקרה, הסכומים שהשקיע רונן הספיקו גם לתשלום למיכלוביץ וגם כדי להעמיד את הלוואה על 500,000 $. מהמסמכים שהוצגו בפניי עולה, שנוי אל קיבלה 215,000 $ מרונן ואין חולק שבעקבות רכישת המניות ע"י רונן, הלוואת החברה בבנק הועמדה על 500,000 $. לאור זאת טוען שממה כי הסך של 109,000$ אותם היה עליו להפקיד התחייבות וירטואלית.

81. איני מקבלת טענתו זו, אכן, התנאי בהסכם היה שההלוואה תועמד על 500,000$ , אך אין בכך כדי לבטל את התחייבות שממה להזרים סכום זה לחברה. ולכן על פי ההסכם עליו לשלם סכום זה לחברה.

אלא שבפועל מהתנהגות הצדדים בעת מכירת המגרש לצד ג' ומימוש כספי המכירה, עולה, שבפעולה זו תמו כל ההתחשבנויות בין הצדדים. סכום זה לא נדרש על ידי רונן בעת שהמגרש נמכר וחולקו הכספים מה שמצביע על הסכמה שתמו התחייבויות הצדדים, והוא העלה את טענתו, רק לאחר שהוגשה התביעה העיקרית בתיק זה.

משכך יש לקבל את טענת שממה שהצדדים הסכימו לכך, שמכל סיבה שהיא שממה אינו אמור לשלם סכום זה לחברה.

לאור המפורט, אני דוחה את התביעה שכנגד.

סוף דבר

אני דוחה את התביעות הדדיות

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ד, 03 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.