14 ספטמבר 2014

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

נציג ציבור (עובדים) - מר עאטף טאטור

נציג ציבור (מעסיקים) - מר מיקי חקלאי

התובעים ע"י ב"כ עוה"ד ר. חלבי

הנתבעת ע"י ב"כ עוה"ד ב. פילובסקי

פסק דין

פתח דבר

בפנינו תביעה לזכויות שונות בעקבות תקופת עבודתם של התובעים אצל הנתבעת ובגין סיומה של תקופת עבודתם. עיקר טענותיהם של התובעים נעוץ בטענה לתחולת צווי ההרחבה בענף ההובלה על עבודתם ולזכויות הנובעות מהם; לקביעת זכאותם לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתם; ולפסיקת גמול בגין עבודתם בשעות נוספות.

תמצית העובדות בבסיס התביעה

1. התובע 1 (להלן – עקילה) והתובע 2 (להלן – סעיד) הועסקו משך כל תקופת העסקתם בנתבעת כנהגי רכב משא. עקילה עבד בפועל עבור אחת מלקוחותיה של הנתבעת – חברת יונידרס, שהיא חברה המספקת בגדי עבודה ללקוחות מוסדיים (להלן – יונידרס). יונידרס מעסיקה בעצמה נהגי משאיות המובילים את בגדי העבודה ללקוחותיה ובנוסף היא התקשרה עם הנתבעת (בהתקשרות שנמשכת מזה שנים רבות) לשם ביצוע חלק מקווי החלוקה. סעיד ביצע הובלות עבור לקוחות אחרים.
2. עקילה החל לעבוד בנתבעת ממרץ 1999. קיימת מחלוקת בדבר רציפות העסקתו.
3. סעיד החל לעבוד בנתבעת החל משנת 2002. קיימת מחלוקת בדבר החודש בו החל לעבוד.
4. שני התובעים סיימו לעבוד בחודש יוני 2007 - עקילה טוען כי פוטר מעבודתו ואילו סעיד טוען כי התפטר בשל "הרעה מוחשית וממשית" בתנאי עבודתו.

ההליך שהתקיים בפנינו

1. התביעה דנן הוגשה כמעט 3 שנים מקץ סיום עבודתם של התובעים. בחלוף שנה נוספת (26.4.11) תוקן כתב התביעה.
2. לאחר גמר ההליכים המקדמיים, ביקשו התובעים לזמן לעדות, ללא תצהיר, את מנכ"ל יונידרס, מר רון סמואל; את מנהל מחלקת התחבורה ביונידרס, מר ישראל כהן, ואת מר ריאד ג'בלי – מנהל חברת בני עאדל ג'בלי ובניו. זאת בנוסף לעדות התובעים שנמסרה בתצהירים.

עדותם של נציגי יונידרס נועדה להתייחס לעבודת עקילה ואילו עדותו של מר ג'בלי נועדה להתייחס לרישום בדו"ח מעסיקים ותקופות עבודה של המל"ל (להלן – דו"ח המל"ל), ולפיו עקילה עבד בחברה שבבעלותו, במשך מספר חודשים בשנת 2003, לכאורה, במקביל לעבודתו בנתבעת, כאשר עקילה הכחיש נכונותו של רישום זה וטען כי מעולם לא עבד באותה חברה.

1. הנתבעת הגישה מטעמה תצהירים של מנהל ובעלים הנתבעת, מר סלמאן חלבי (להלן – סלמאן) ושל אחיו, מר אוסאמה חלבי.
2. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 26.6.12 נשמעו עדויותיהם של מר ישראל כהן (להלן – נציג יונידרס) ושל שני התובעים. התובעים הסתפקו בעדותו של מר כהן כנציג יונידרס וויתרו על עדותו של מנכ"ל החברה. באשר למר ג'בלי - מכיוון שהוא הודיע שלא יוכל להתייצב לדיון זה, נדחתה שמיעת עדותו לדיון שנקבע ליום 8.11.12. בסמוך לפני מועד הדיון ביקשו התובעים לדחותו מחמת שטרם ביצעו מסירת הזימון לעד ולפיכך נדחה הדיון ליום 31.1.13. במועד זה הודיע ב"כ התובעים, כי עקב טעות שוב לא זימן את מר ג'בלי לעדות. במצב דברים זה, הודיע ב"כ התובעים שהוא מוותר על עדותו של מר ג'בלי (עמ' 48, ש' 22), אך בהמשך אותו דיון ביקש לקבוע בכל זאת מועד נוסף לשמיעת עדותו. נוכח התנהלות זו, מחד, ועל מנת שלא למנוע מהתובעים הבאת מלוא עדויותיהם בפנינו, מאידך, שוב נדחה דיון ההוכחות (ליום 6.5.13) והפעם חויבו התובעים בהוצאות הנתבעת.

ביום 2.5.13 הודיע מר ג'בלי כי במועד הדיון הוא אמור לשהות בחו"ל לרגל חופשת הפסחא ושוב ביקש לפטור אותו מהתייצבות לדיון. העד ציין כי העביר מסמכים לב"כ התובעים, אשר לדבריו, מייתרים את שמיעת עדותו. על יסוד בקשת העד ולאור נימוקיה – ניתנה החלטה הפוטרת אותו מהתייצבות לדיון.

1. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 6.5.13, נותרה פתוחה בקשת התובעים להגיש מסמכים שקיבלו ממר ג'בלי, שלא באמצעותו, והצדדים הסכימו כי תשמע ראשית עדותו של סלמאן ולאחר מכן תוכרע הבקשה להגשת המסמכים. באותו מועד הודיע ב"כ הנתבעת כי הוא מוותר על עדותו של אוסאמה חלבי והוסכם כי תצהירו לא יהווה חלק מחומר הראיות בתיק.

בסיומו של הדיון הוחלט, שמכיוון שמר ג'בלי נועד להתייחס בעדותו אך ורק לשני חודשי עבודה בשנת 2003, בהם עולה לכאורה מדו"ח המל"ל שעקילה עבד אצלו, ולגבי שני חודשים אלו ממילא אין מחלוקת שהתובע עבד במשרה מלאה בנתבעת, הרי שאין צורך בהגשת המסמכים, המתייחסים לאותם חודשים (כאמור לעיל, מלכתחילה החשיבות של עדותו של מר ג'בלי היתה לצורך ניסיון לבירור המחלוקת בדבר רציפות העסקתו של עקילה ו/או אמינות טענתו כי לא עבד במקום אחר).

לפיכך, ביום 6.5.13 ניתן צו לסיכומי הצדדים בכתב.

1. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ועל יסוד הנטען בהם, סברנו כי נכון יהיה לקבל את עמדת הצדדים להסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה (התאחדות בעלי מפעלי ההובלה והסתדרות העבדים הכללית החדשה), בשאלת תחולת הצו משנת 2001 על נהגי רכב משא שמשקלו פחוּת מ-10 טון. בהתאם להחלטה מיום 27.5.14, הגישה התאחדות בעלי מפעלי ההובלה את עמדתה בסוגיה ואילו ההסתדרות נמנעה מעשות כן. לעמדותיהם ולסוגיה בכללותה נתייחס להלן.

עיקר טענות הצדדים

1. לטענת התובעים, יש לקבוע כי הנתבעת הינה בעלת מפעל הובלה ועל כן חלים עליה "צווי ההרחבה וההסכם הקיבוצי" בענף ההובלה. אין חולק כי התובעים שימשו בנתבעת כ"נהגי הובלה" והוכח כי מהות עיסוקה של הנתבעת הינו בהובלת מטענים ושינועם. התובעים הפנו לדו"ח חברת BDI; לשמה של החברה, המעיד לכאורה על מהותה, ולעדותו של סלמאן, כתומכים בטענותיהם אלו. מכוח צווי ההרחבה זכאים התובעים לקרן השתלמות, קרן פנסיה, תוספת אש"ל ותוספת משפחה, אשר לא שולמו להם במלואן, אם בכלל.

לטענת התובעים הוכח כי הם זכאים לפיצויי פיטורים, כל אחד בנסיבות סיום עבודתו – עקילה מחמת שפוטר וסעיד מחמת שהתפטר בדין מפוטר.

תלושי השכר שהונפקו לתובעים אינם משקפים את המציאות ומכילים רכיבים פיקטיביים ועל כן יש לקבוע כי שכרם של התובעים היה שכר חודשי בסכום הנטו, אשר מופיע בתלושים, ושכר זה הינו שכר הבסיס בלבד, עליו יש להוסיף את זכויותיהם הסוציאליות שלא שולמו להם – הבראה, חגים וחופשה.

התובעים טוענים כי הוכיחו עבודה בשעות נוספות מרובות, עבורה לא קיבלו גמול כדין ומבקשים כי הוא ייפסק להם.

התובעים מבקשים להעדיף את עדויותיהם באשר לתקופות עבודתם בנתבעת ולדחות את הסתמכות הנתבעת על תלושי השכר וטופסי 106, שהוכחו לטענתם כלא אמינים.

לבסוף מבקשים התובעים שלא לקבוע כי חלה התיישנות על חלק מתביעתם וזאת בעיקר מחמת שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מעיניהם.

1. הנתבעת ביקשה כי נקבע שחלה התיישנות על כל תביעה כספית למועד מוקדם מיום 18.4.03 – 7 שנים לפני מועד הגשת התביעה.

לגופם של דברים, טענה הנתבעת כי התובעים לא הרימו הנטל להוכיח שהיא בגדר "מפעל הובלה" ואף לא הוכיחו כי שניהם בגדר "נהגי רכב משא", כדרישת צווי ההרחבה. לטענתה, התובעים יכולים היו להציג ראיות למכביר, לו היה בסיס לטענתם זו, ואולם הם הסתפקו בדו"ח של חברה עסקית, שאינו מחייב, ובחלקים מעדותו של סלמאן, דבר שאין די בו.

הנתבעת מפנה לכך שלפחות לגבי עקילה, הוכח שנהג על רכב במשקל עד 4 טון, ולכן בכל מקרה, צווי ההרחבה בענף ההובלה אינם חלים עליו.

התובעים קיבלו את מלוא זכויותיהם כפי שעולה מתלושי השכר ולא עבדו מעבר למשרה מלאה, כך שאינם זכאים לגמול עבודה בגין שעות נוספות.

התובעים סיימו עבודתם בלא זכאות לפיצויי פיטורים.

כן העלתה הנתבעת טענות קיזוז של כל "זכות יתר" שקיבלו התובעים, לרבות קרן תעוז.

דיון והכרעה

א. חלות צווי ההרחבה בענף ההובלה

1. נפתח בשאלת חלותם של צווי ההרחבה בענף ההובלה על יחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים. נבחן ראשית את התשתית המשפטית הרלוונטית ולאחר מכן את העובדות שהוכחו.
2. בטרם נעשה כן, נבקש להעיר, שהתובעים חזרו וערבבו במהלך ההליך, לרבות בסיכומיהם, בין חלות צו ההרחבה הענפי לבין חלות ההסכם הקיבוצי הענפי, משל היה מדובר באותו דבר ממש ולא כך. בהעדר הוכחה כי המעסיק הנדון חבר בארגון המעסיקים החתום על ההסכם הקיבוצי, אין כל יסוד לטענה כי הוא חל עליו. לפיכך, ובהעדר כל הוכחה בדבר חברות הנתבעת בארגון מעסיקים החתום על הסכם קיבוצי, הרי שכל טענות התובעים לחלות ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה, דינן להידחות כבר כעת ודיוננו יתקיים אפוא רק בשאלת תחולת צווי ההרחבה בענף ההובלה.

התשתית המשפטית

1. בענף ההובלה פורסמו שני צווי הרחבה - האחד בשנת 2001 והשני ב-13.5.2007 (פורסם בי"פ תשס"ז מס' 5663, מיום 13.5.2007 עמ' 2696). (להלן – צו 2001 ו-צו 2007). כעולה מכותרות צווי ההרחבה, צו 2001 חל על "כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים" ואילו צו 2007 חל על "המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים שמשקלו עולה על 4 טון".

שני הצווים מתייחסים אפוא גם לעבודה המבוצעת על ידי העובד כ"נהגי רכב משא" וגם להיותו של המעסיק בעל "מפעל הובלה". המחלוקות בין הצדדים נטושות ביחס לשתי הדרישות, שכן הנתבעת טוענת שהיא אינה בגדר מפעל הובלה וכי עקילה, אשר נהג על רכב של עד 4 טון, לא היה בגדר "נהג רכב משא".

התפקיד המבוצע

1. צו 2001 נוקט בלשון נהג "רכב משא" בלבד, ולא מפרט מעבר לכך, ואילו צו 2007 מתייחס כאמור רק לנהג רכב משא שמשקלו עולה על 4 טון. הנתבעת מבקשת כי נלמד מכך, ש"רכב משא" בהקשר של ענף ההובלה, הינו רכב שמשקלו עולה על 4 טון, גם לפני צו 2007.
2. ההסכם הקיבוצי הענפי משנת 1996, שהוא זה שהורחב בצו 2001 (נרשם כהסכם מספר 7058/96) קובע בסע' 6 כי ההסכמים הקיבוציים בענף אינם חלים על מי שתפקידו הקבוע אינו "נהג רכב משא" ובהערת שוליים 2, מוגדר מהו "רכב משא", כדלקמן (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד):

""רכב משא" כהגדרת "רכב מסחרי" בסעיף אחד לפקודת התעבורה בכפוף להגדרות "רכב משה בלתי אחוד", תומך, גורר "רכב מורכב" ו"רכב מחובר" לתקנה מס (כך במקור, מ.נ.ד) לתקנות התעבורה במשקל כולל מותר מ-10 טון ומעלה."

1. ההסכם הקיבוצי מיום 5.1.06, שהוא זה שהורחב בצו 2007 (נרשם כהסכם 7003/2006), אינו קובע על מי הוא חל ואולם בסע' 16 להסכם נכתב כך:

"הצדדים יגישו הסכם זה לרישום כהסכם קיבוצי כללי ויפעלו במשותף להוצאת צו הרחבה על הוראות ההסכם כך שיחולו על כל עובד המועסק אצל כל מעסיק, לרבות מעסיק אשר אינו נמנה על המעסיקים בענף ההובלה, ובתנאי שהתפקיד שמבצע העובד הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים שמשקלו עולה על 4 טון."

1. כאמור לצורך שאלה זו צורפו הצדדים להסכם הקיבוצי הענפי להליך דנן ואולם רק התאחדות בעלי מפעלי ההובלה הגישה עמדתה. לשיטתה, מהוראות הסכם 1996 עולה כי הוא חל על נהגי רכב משא במשקל העולה על 10 טון וצו ההרחבה הרחיב הוראות אלו, על כן יש לקרוא גם לתוכו את הוראת התחולה על נהגי רכב משא מעל 10 טון בלבד. ההסתדרות בחרה שלא לנקוט עמדה בסוגיה זו.
2. צו הרחבה אינו קובע ומגדיר זכויות באופן עצמאי, אלא אך מרחיב "היקף תחולתה של...הוראה שבהסכם קיבוצי כללי" (סע' 25 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957) על עובדים נוספים שההסכם הקיבוצי אינו חל עליהם. בבסיסו של צו הרחבה עומד העיקרון ולפיו יש מקום להרחיב תחולתם של הסכמים ענפיים על כלל המועסקים בענף, גם אם עובדים הם במקומות עבודה שאינם חברים בארגון המעסיקים, וזאת מתוך ראיה שהסכם ענפי מביא לכדי ביטוי איזון נכון והולם של מסגרת יחסי העבודה באותו ענף, על הזכויות והחובות שבה. אין זה סביר בעינינו שבעוד שהצדדים ליחסי העבודה קבעו במפורש בהסכם הקיבוצי הענפי את תחולת ההסכם על נהגים ברכב משא מעל 10 טון, יקנה הצו את אותן הזכויות לעובדים הנוהגים על רכב במשקל פחות מכך, וכך יצא שעובדי המעסיקים המאורגנים יהנו מזכויות פחותות מאלו שנקבעו בצו ההרחבה. גם אין זה סביר בעינינו, שלאחר שצדדים ליחסי עבודה קיבוציים מצאו את האיזון הפנימי בקביעת הזכויות לעובדים, יורחב ההסכם בצו הרחבה באופן שיפר בבירור את אותו איזון.
3. לפיכך, מכיוון שצו 2001 לא קבע כי הוא מרחיב את ההוראות של ההסכם משנת 1996 מעבר לקבוצת הנהגים שהוגדרה בו, יש להסיק כי הוא חל על אותה קבוצת נהגים אליה התייחס ההסכם – דהיינו – נהגי רכב משא במשקל כולל מ-10 טון ומעלה.
4. אשר על כן, ולאור האמור לעיל – אנו קובעים שצו 2001 חל על נהגי רכב משא מ-10 טון ומעלה ואילו צו 2007 חל על נהגי רכב משא מ-4 טון ומעלה, והכל בכפוף להיות המעסיק "מפעל הובלה".

מהות המעסיק

1. השאלה האם הנתבעת הינה "מפעל הובלה" אם לאו, תוכרע על יסוד מבחן עיקר העיסוק של הנתבעת (דב"ע נג/3-125 אלכס שרר – רהיטי דימור בע"מ, פדע כז 158, בסע' 15). לשם קביעת שיוכו של מפעל זה או אחר לענף מסוים ניתן להסתייע בסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן - "הסיווג האחיד") (דב"ע לו/5-6 מבטחים בע"מ - סקילי פד"ע ח' 321, 326; דב"ע מב/1-6 גולד בע"מ - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי פד"ע יג 302, 306) ובתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954 (להלן - "תקנות הביטוח הלאומי") (דב"ע תשן/1-7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45, 49) אשר נערכו על ידי בעלי מומחיות לסיווג וכלכלה.
2. בחינת הסיווג האחיד, לנוכח טענותיהם של הצדדים, מצביעה על שתי חלופות עיקריות לפיהן ניתן לסווג את הנתבעת, שתיהן בסדר G:

האחד, בענף ראשי 60, ענף משנה 602, תת ענף 6020 שכותרתו "הובלת מטענים בדרכים" והוא מתייחס ל"שירותי הובלה לכל סוגי מטענים ומשאיות בדרכים...".

השני, אליו מפנה הנתבעת, בענף ראשי 64, ענף משנה 640, תת ענף 6400 שכותרתו "מחסנים כלליים" והוא מתייחס ל"מחסנים כללים לאחסנת סחורות...".

1. בנוסף, ניתן לבחון את עיקר העיסוק של המעסיק על ידי בחינת מקור הכנסותיו (ראה כדוגמא: עע 18/99 יפה אפרימי – לילה עבד לעיל, עבודה ארצי כרך לג (23) 24 (2000)).

על יסוד זה נפנה אפוא לבדוק מהי התשתית העובדתית שהועמדה בפנינו לצורך בחינת חלות הצווים הנדונים.

התשתית העובדתית

1. כאמור, באשר לתפקידם של התובעים כנהגי "רכב משא", הרי שבעוד שלגבי סעיד אין מחלוקת כי אכן היה כזה לכל אורך תקופת העבודה, לגבי עקילה קיימת מחלוקת בדבר וזאת לאחר שאין חולק כי עבד על רכב שאינו מעל 4 טון (עמ' 23, ש' 6).
2. לפיכך, ועל יסוד האמור לעיל, ניתן כבר בשלב זה לדחות את התביעה של עקילה לזכויות מכוח צווי ההרחבה בענף ההובלה.
3. התובעים לא מסרו כל גרסה עובדתית נוספת ביחס למהותה של הנתבעת ולמעשה התייחסו בתצהיריהם רק לעבודתם שלהם, וגם זאת בצמצום רב. בנוסף, הגישו התובעים תדפיס של חברת BDI, אשר לפיו הנתבעת הינה "חברה פרטית העוסקת בהובלת מטענים ושינוע" וכי דווח ש"החברה מספקת פתרונות שינוע ומתן שירותי לוגיסטיקה" ולה 16 משאיות המשמשות אותה לפעילותה השוטפת (ת/3). סלמאן אישר בעדותו שעיקרי הנתונים של תדפיס BDI נכונים (עמ' 55, ש' 3).
4. נציג יונידרס, אשר העיד מטעם התובעים, מסר בעדותו את הדברים הבאים:

"יונידרס עובדת עם הנתבעת בסביבות 10 שנים, אולי קצת יותר. חלק מהעבודה אנחנו עושים בעצמנו וחלק באמצעות הנתבעת.

הרכבים שמבצעים את העבודה נראים אותו הדבר ועליהם רשום השם יונידרס. גם הנהגים שלו לובשים את הביגוד שלנו. הנהגים של הנתבעת עוברים חפיפה ולימודים של הקווים שלנו, ורק אלו שעברו את החפיפה הזו יכולים לבצע את אותם קווים." (עמ' 12, ש' 21).

ובהמשך, כאשר נשאל אם למעשה מקבלת יונידרס שירותי הובלה מהנתבעת השיב:

"כן. אפשר להגיד שכן" (עמ' 13, ש' 5).

ב"כ הנתבעת לא חקר אותו כלל בעניין זה.

1. סלמאן אישר בעדותו שאכן בהתקשרות הנתבעת עם יונידרס, מדובר בעיקר בשירותי הובלה (עמ' 66, ש' 24) ואולם בתצהירו טען שככלל הנתבעת עוסקת בשירותי לוגיסטיקה ומהווה מרכז לוגיסטי, אשר כולל "מחסנים, שירותי איחסון, שירותי פריקה טעינה, שירותי מיון סימון והפקת מדבקות, שירותי אריזה ועטיפה וכן שירותי הפצת סחורה" (השירותים שאינם שירותי הובלה יכונו להלן –השירותים הנוספים). עוד הוסיף כי הנתבעת איננה ולא היתה מעולם חברה באיגוד המובילים ומאז 2005 היא מוכרת במשרד התעשייה והמסחר כמרכז לוגיסטי (סע' 11 לתצהירו). כך מסר בחקירתו הנגדית, שלקוח אחר של הנתבעת, חברת גלובל רוטור מקיסריה, מקבל ממנו גם שירותי אחסון של חומרי הגלם של המוצרים שלו, בנוסף להובלתם.
2. בעדותו בפנינו הוסיף וציין כי מועסקים בחברה 44 עובדים, מתוכם רק 17 נהגים, הנוהגים על 15 משאיות (עמ' 65, ש' 15).
3. באשר להכנסות החברה, העיד סלמאן שלמעשה כל פעילות הנתבעת מול לקוחותיה מתומחרת דרך עלות ההובלה, בפשטות – כאשר מדובר בהובלה בלבד יהא המחיר נמוך יותר, מאשר במקרה בו מדובר על הובלה בצירוף שירותים נוספים, ואולם הלקוח לא ישלם בנפרד עבור האחסון, אלא ישלם עבור הובלה שתתומחר בהתאם למכלול השירותים שקיבל, וסעיף זה מהווה בדו"חות הכספיים את עיקר ההכנסה של הנתבעת. מאידך טען, שהמחסנים שהנתבעת מחזיקה לצורך מתן השירותים הנוספים ללקוחותיה הינם בעלי ערך כספי רב יותר מאשר המשאיות שבבעלות החברה (עמ' 65).
4. מעדותו של סלמאן למדנו שלמעשה השירותים הנוספים שהוא נותן (בעדותו התייחס בעיקר לשירותי האחסון) הינם שירותים נלווים לשירותי ההובלה (עמ' 65, ש' 34; עמ' 66, ש' 21). סלמאן אמנם הוסיף והעיד שגם שירותי ההובלה נילווים לשירותים האחרים (שם), אך עדותו זו, לפחות בכל מה שראינו לגבי התקשרותה של הנתבעת עם יונידרס, אינה מדויקת.

הכרעה

1. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי הוכח בפנינו שעיקר העיסוק של הנתבעת הינו במתן שירותי הובלה. אמנם הנתבעת נותנת ללקוחותיה שירותים נלווים נוספים, כגון אלו שתוארו בסע' 11 לתצהירו של סלמאן, אך אלו אינם מהווים את עיקר העבודה, עד כדי כך שהנתבעת אף אינה מתמחרת אותם בנפרד, אלא שהם מתווספים לעלות ההובלה.
2. הסחורה שהנתבעת מובילה היא לעולם לא סחורה שהיא רוכשת, או שבבעלותה, אלא מדובר במוצרים של לקוחותיה והיא מובילה אותם עבורם. לשירות זה נלווים כאמור שירותים לוגיסטיים נוספים, ואולם מהעדויות עלה בבירור, כי אלו שירותי נלווים לשירותי ההובלה, כאשר עיקר הפעילות הינו הובלה. הדבר עולה אף משמה של הנתבעת, אשר בחרה לכנות עצמה "חברה להובלות".
3. לא מצאנו בעובדה כי הנתבעת הוכרה על ידי משרד התמ"ת כמרכז לוגיסטי, כדי לשנות ממסקנה זו. הנתבעת לא הבהירה די מה הנפקות של הכרה זו ומדוע יש בה, אם בכלל, כדי להטות הכף ולקבוע כי עיקר עיסוקה אינו בהובלה. ממילא שאין סתירה בין הדברים.
4. נכון הדבר שהתובעים יכולים היו להציג ראיות נוספות בהקשר זה, ובעיקר נוכח העובדה כי נטל ההוכחה על שכמם, ואולם סבורים אנו כי התובעים הציגו די ראיות, כאמור לעיל, בכדי לחייב את הנתבעת להסביר מדוע חרף כל אותן ראיות, לרבות השם שבחרה לעצמה, ועדות הבעלים כי ההובלה מהווה את עיקר הכנסותיה, אין לקבוע כי מדובר במפעל הובלה.
5. לאור האמור – אנו קובעים כי על עבודתם של נהגי רכב משא בנתבעת, כהגדרתם בצווים, חלים צווי ההרחבה בענף ההובלה.

ב. תקופת עבודתם של התובעים בנתבעת

1. עקילה טען כי החל לעבוד בנתבעת בחודש מרץ 1999 ועבד ברציפות עד שפוטר בחודש יוני 2007. סעיד טען כי החל לעבוד בנתבעת בחודש פברואר 2002 ועבד ברציפות עד התפטרותו, בדין מפוטר, בחודש יוני 2007.
2. הנתבעת טענה כי עקילה אמנם עבד אצלה בתקופה הנטענת, ואולם לא ברציפות: תקופה ראשונה היתה בין 3/99 ועד 12/03, תקופה שניה מ-1/05 ועד 10/05 ותקופה שלישית 6/06 ועד 6/07 (סע' 15 לכתב ההגנה המתוקן. ככל הנראה נפלה טעות קולמוס עת נרשם שם שמועד סיום עבודתו בתקופה השלישית הינו 7/06). הנתבעת טענה שכל תקופה כאמור הסתיימה בהחלטתו של עקילה להתפטר ומעולם לא בפיטוריו (סע' 53 לתצהיר סלמאן).

באשר לסעיד נטען כי החל לעבוד ביום 1.8.02 וסיים בהתפטרותו ביום 12.6.07.

1. המסמכים שהוצגו בפנינו תומכים בטענת הנתבעת, בכל הנוגע לתקופות העבודה של כל אחד מהתובעים:

א. לגבי עקילה – צורפו לתצהירו כנספח 1 טופסי 106 (כולם הודפסו בשנת 2009) אשר לפיהם לא קיים טופס לשנת 2004; לא דווח על עבודה בנתבעת בחודשים 11-12/2005; לא דווח על עבודה בנתבעת בחודשים 1-5/2006; לא דווח על עבודה בנתבעת החל מחודש 7/2007.

עקילה לא צירף ולו תלוש שכר אחד מהתקופות החסרות ולא מסר כל ראיה אובייקטיבית שתעיד על עבודתו בתקופות אלו.

בתלושי השכר שצורפו לשנת 2005 נרשם מועד תחילת עבודה 1/1/05.

בתלושים מחודש 6/06 ואילך, נרשם מועד תחילת עבודה 1/6/06.

דו"ח המל"ל, אשר הוגש לתיק בית הדין ביום 26.1.11, תואם אף הוא את הנטען ע"י הנתבעת והעולה מיתר המסמכים כפי שאוזכרו לעיל.

ב. לגבי סעיד – תלושי השכר מעידים על תחילת עבודה ב-1.8.02 ולא הוצגו תלושים מתקופה קודמת.

1. משביקשו התובעים לשכנע כי עבדו בתקופות שאינן מגובות במסמכים שלעיל, היה עליהם להציג ראיה או עדות נוספת שתתמוך בהצהרתם בדבר תקופת העבודה. כך לדוגמא, סעיד שעבד בנתבעת בשנת 2004, לכאורה במקביל לעקילה, בקווים של חברת יונידרס, לא העיד שעקילה עבד לצידו בשנה זו. גם עקילה לא העיד שסעיד החל לעבוד לצידו כבר ב-2/02. אף לא הובאה בפנינו עדותו של כל עובד אחר בנתבעת, שיתמוך בטענת התובעים ביחס לתקופת עבודתם.

כך, גם לא הוצגה כל הוכחת תשלום מהנתבעת בתקופות החסרות.

1. מנגד, נציג יונידרס אשר העיד בפנינו זכר הפסקה בתקופת העבודה של עקילה, וכדבריו: "אני זוכר בוודאות פעם אחת שהוא עזב וחזר, לא זוכר מתי וכמה זמן. זה היה לפני הרבה זמן" עמ' 12, ש' 15). עדותו זו סתרה את עדותו של עקילה לרציפות מוחלטת בעבודתו בנתבעת. התובעים אמנם ביקשו כי נטיל דופי בעדותו זו, ואולם לא זאת בלבד שלא מצאנו מדוע, אלא שאף אם היינו עושים כן, עדיין אין בידינו כל ראיה שתתמוך בטענת התובעים, המגובה בהצהרה יחידה וכללית בלבד, העומדת בניגוד למסמכים כתובים.
2. בסיכומיו טען עקילה שהתלושים לשנת 2005, בהם קיבל שכר נמוך משכר משרה מלאה, מעידים על כך שלא ניתן להסתמך עליהם. בכך הוא רותם את העגלה לפני הסוסים. ככל שהיה מוכיח שאכן עבד באותה תקופה במשרה מלאה, או שקיבל שכר גבוה מזה הנקוב בתלושים, היה מקום לשעות לטענתו, אך משלא עשה כן – אין בפנינו כל בסיס לקבוע שהיקף עבודתו שונה מזה המפורט בתלושים.
3. באשר לסעיד, כאשר נשאל ביחס למועד תחילת עבודתו בנתבעת השיב שאינו זוכר במדויק, אלא הסתמך על מה שרשום בתלוש (החל מעמ' 39, ש' 18) ואולם, כאמור, בתלוש מופיע תאריך תחילת עבודה – 1/8/02.

התובעים ביקשו כי נסתמך על הכיתוב בתלוש 8/02 "חישוב מצטבר כן/08" ואולם אין לדעת בוודאות מה נובע מכיתוב זה, שחוזר על עצמו במדויק, גם בשאר התלושים לאותה שנה. לנו נראה דווקא כי הכיתוב "08" מעיד על חודש תחילת העבודה באותה שנה (כך בשנים הבאות, נרשם בכל התלושים "חישוב מצטבר כן/01"). מכל מקום אין מבססים תביעה על ניחושים והשערות.

מכיוון שטענה דומה נטענה גם ביחס לעקילה – הרי שהדברים יפים גם לגביו.

1. לבסוף נציין, כי אין בעובדה שהנתבעת שילמה לתובעים חלק יחסי של דמי ההבראה כבר מחודש העבודה הראשון, כדי ללמד על קיומו של ותק קודם. תלושי השכר מעידים על תשלום יחסי של דמי ההבראה מדי חודש בחודשו, ומדובר בדרך תשלום לגיטימית, שאין בה כדי להעיד על תקופת העבודה.
2. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את תקופת עבודתם הנטענת בנתבעת, מעבר לתקופות שאושרו על ידי הנתבעת וגובו במסמכים ועל כן אנו קובעים כי התובעים הועסקו בנתבעת בתקופות הבאות:

עקילה: 3/99 – 12/03; 1/05 – 10/05; 6/06 – 6/07.

סעיד: 1/8/02 – 12/6/07.

ג. נסיבות סיום עבודתם של התובעים

1. שני התובעים טענו כאמור לזכותם לפיצויי פיטורים – עקילה מחמת שפוטר וסעיד מחמת שהתפטר בדין מפוטר.
2. באשר לעקילה, הוא טען בתצהירו כי פוטר באופן פתאומי ובלא הודעה מוקדמת בחודש יוני 2007 (סע' 5 לתצהירו). מעבר לכך לא פירט דבר באשר לנסיבות פיטוריו הנטענים, אף לא פרטים מינימליים כגון על ידי מי פוטר, באיזה יום פוטר, האם היו עדים לכך וכיו"ב. לאחר ששמענו את עדותו התרשמנו בבירור, שעקילה התפטר מעבודתו, כאשר לטענתו ביקש לשפר את זכויותיו ו/או להעלות שכרו, אך סורב (כדבריו: "אמרתי לו שאני רוצה תוספת למשכורת בכל חודש", עמ' 28, ש' 11). הוא חש מושפל מתגובתו של סלמאן כלפיו ועזב את העבודה מרצונו. וראה מעדותו בפנינו:

"הוא (סלמאן, מ.נ.ד) אמר לי שאם אני רוצה שאני אלך, שאני אזרוק את המפתחות ושאני אלך אם לא מתאים לי, אז אני החלטתי שאם הוא מדבר אלי ככה אז אני לא נשאר" (עמ' 28, ש' 8).

ובהמשך:

"לא יכולתי לעבוד למחרת הריב עם סלמאן, כי הרגשתי מאוד פגוע ולא היתה אמונה. אני ציפיתי שהוא ירים לי טלפון ויפייס אותי וזה לא קרה." (עמ' 32, ש' 11).

על יסוד זה, ובהעדר כל גרסה המפרטת את נסיבות פיטוריו הנטענים, אנו דוחים את הטענה כי עקילה פוטר מעבודתו ועל כן נדחית תביעתו לפיצויי פיטורים.

1. נעיר, כי אף אם יכולה להשתמע מעדותו (בחקירה הנגדית) טענה להתפטרות בדין מפוטר, הרי שמכיוון שגרסתו העובדתית של עקילה הינה כי פוטר ולא כי התפטר, ומשדחינו את הטענה כי פוטר, אין אנו מוצאים לנכון לבדוק כלל אם ניתן לקבוע כי עסקינן בהתפטרות בדין מפוטר.

מעבר לכך, לא הוצגה בפנינו גרסה סדורה ביחס לבסיס המחלוקות בין עקילה לסלמאן ולא נטען כי עקילה התריע כי יתפטר אם לא יקבל את זכויותיו. ממילא שטענה כזו היתה סותרת את גרסתו העובדתית כפי שהוצגה בפנינו.

1. באשר לסעיד, הרי שהוא טען בתצהירו שבחודש 6/07 נאלץ להתפטר מעבודתו אצל הנתבעת בשל "הרעה מוחשית וממשית" בתנאי העסקתו ובשל "אי תשלום הזכויות" להן הוא זכאי על פי הדין (סע' 5). בכך מסתמך סעיד על סע' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, הקובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

1. סעיד הפנה למכתבו מיום 24.6.07 אותו שלח לנתבעת ובו פירט את סיבת התפטרותו (נספח 3 לתצהירו). ולהלן עיקרי המכתב:

"הנדון: פרעון חובכם לחתום מטה

בהמשך לשיחתנו מיום 19/6/07 שבה ביקשתי ממך לשחרר אותי מעבודתי כנהג משאית בחברה, וזאת מהנימוקים הבאים:

1. לאורך כל התקופה לא הפרשת עבורי לקרן תעוז לפי גובה השכר שציינת בתשלום שלך אלא שילמת סך 100 ₪ בלבד...וזאת עבירה על ההסכם הקיבוצי.

2. לאורך כל השנים עבדתי שעות נוספות ולפעמים עבדתי כ-14 שעות ביממה ועבור שעות אלו לא שולמה לי כל תוספת, וזו גם עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה.

3. כל יום עבודה שבו שהיתי במשרדי החברה – לפי בקשתך – חייבת אותי ביום חופש...

4. ע"פ האמור לעיל בסעיפים 1,2,3 – הנכם נדרשים לשלם לי פיצויי פיטורים...

..."

1. בהמשך המכתב מפורטים הסכומים הנדרשים עבור פיצויי פיטורים ו"הפרשי קרן תעוז" וכן נדרשת המצאתם של הטכוגרפים של המשאית, לשם חישוב השעות הנוספות.
2. סלמאן טען בתצהירו, כי את המכתב הנ"ל קיבל זמן מה לאחר שסעיד סיים את עבודתו, ואילו את הודעת ההתפטרות קיבל מסעיד כבר ב-12.6.07, ובו ביום הפסיק סעיד לעבוד, וזאת מבלי להעלות בשלב זה כל תלונה ביחס לאי מימוש מלוא זכויותיו.
3. עדותו של סעיד בעניין זה היתה לא ברורה ולא עקבית ולא הוצגה בה תמונה עובדתית סדורה ביחס לאירועי התפטרותו (עמ' 44-45). סעיד זכר שב-19.6.07 הודיע על התפטרותו ונתבקש להמשיך ולעבוד עוד שבוע. יחד עם זאת הוא לא זכר מתי היה יום עבודתו האחרון ואם ב-19.6.07 עדיין עבד (עמ' 45, ש' 23). עוד הוא העיד שמיד כאשר החליט לעזוב את העבודה בנתבעת, החזיר את המשאית לביתו של סלמאן (עמ' 43, ש' 13). עדותו זו תואמת את עדותו של סלמאן כי עוד בערב בו הודיע סעיד על התפטרותו, הביא את המשאית לביתו (סע' 5 לתצהיר סלמאן).

בנוסף אישר סעיד בעדותו שהמכתב נושא תאריך 24.6.07 נכתב בעצת ההסתדרות (עמ' 38, ש' 19; עמ' 40, ש' 8) ואולם מעדותו עלה שבהסתדרות נועץ רק לאחר שהודיע על התפטרותו ואף לאחר שסיים לעבוד בפועל. התובע לא זימן את נציג ההסתדרות בו נועץ לעדות ולא ידע להסביר האם עבד כלל לאחר ה-19.6.07, כאשר במשכורת 6/07 קיבל שכר עבור 12 ימי עבודה ויום חופש אחד בלבד, ולא תבע מעבר לכך. נציין, כי על פי לוח השנה, 13 ימי עבודה ביוני 2007, בהינתן 6 ימי עבודה בשבוע, מסתיימים ביום 15.6.07, כך שזהו לכל המאוחר יום העבודה האחרון של סעיד, בהנחה שלו היה עובד מעבר לכך, לא היה מוחל על שכרו עבור אותם ימים, מרגע שממילא הגיש תביעתו זו.

1. אשר על כן, אנו קובעים כי מכתבו של סעיד לנתבעת, נושא תאריך 24.6.07, נכתב ונשלח, לאחר שסעיד סיים עבודתו בנתבעת ואין בפנינו כל ראיה, כי תוכנו של המכתב נמסר לנתבעת טרם לכן, לאור עדותו של סעיד שהיה מודע לדברים שנכתבו שם, רק לאחר שהתייעץ עם ההסתדרות.
2. אפילו היה מכתבו של סעיד נשלח לנתבעת לפני התפטרותו ולא כפי שקבענו, הרי שספק אם יש בו כדי להצביע על נסיבות שאין להמשיך ולעבוד בהן ונסביר.

בניגוד לטענתו, לא הוצגה כל תשתית המלמדת על "הרעת תנאים", ולכל היותר מכוון סעיד בדבריו לסע' 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, שענינו נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו שימשיך בעבודתו.

במכתבו מתייחס סעיד לשלושה עניינים: הפרשות לקופת תעוז "בהתאם להסכם קיבוצי", תשלום עבור שעות נוספות שבוצעו בעבר וקיזוז יום חופש בימים בהם נדרש לעבוד במשרדים. באשר לקופת תעוז – לא הוצג בפנינו כל הסכם קיבוצי המקנה לסעיד זכות לקופה כאמור. אמנם קבענו לעיל כי חל על העסקתו צו ההרחבה בענף ההובלה, אך הוא לא הפנה במכתבו לצו ההרחבה האמור וניכר כי לא התייחס כלל לענף ההובלה אחרת היה דורש פיצויי פיטורים בשיעור 150%, בהתאם לצו, דבר שלא עשה. באשר לגמול השעות הנוספות – מדובר בטענה שהועלתה באופן כללי למדי, המתייחסת למקרה עבר, תוך שסעיד עצמו לא ידע באותה עת לפרטה ולבסוף, באשר לקיזוז ימי חופש שלא כדין – מדובר בטענה שכלל לא עלתה בפנינו ולכן אין בידינו לקבוע אם יש לה יסוד בדין.

1. עולה אפוא, כי לא זו בלבד שמכתבו של סעיד נשלח למעסיק לאחר התפטרותו, הרי שגם כך הוא אינו ברור דיו בכדי להוות מכתב התראה כדין.
2. על פי הפסיקה, על עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, להוכיח כל אלו: ראשית, כי אכן היו נסיבות בתנאי העבודה שבהן לא ניתן היה לדרוש הימנו להמשיך בעבודתו; שנית, כי התפטר על רקע זה ולא מטעם אחר; שלישית, כי נתן התראה סבירה למעביד בדבר כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (דב"ע שן/10-3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).
3. במקרה הנדון, אנו יוצאים מנקודת הנחה שהתקיים התנאי הראשון, ולו מחמת שסעיד היה זכאי לזכויות מכוח צו ההרחבה בענף ההובלה, אותן לא קיבל. יחד עם זאת, לא השתכנענו כי סעיד אכן התפטר מחמת עמידה על זכויותיו שבדין וממילא שלא נתן למעסיקו הזדמנות נאותה לתקן את המחדל.
4. בנסיבות אלו, אנו דוחים את הטענה כי סעיד התפטר בדין מפוטר ודוחים את תביעתו לפיצויי פיטורים.

ד. התיישנות

בטרם נעבור לבחון את טענות התובעים ביחס לזכויות הכספיות המגיעות להם, נפנה לבחון את טענת הנתבעת (כפי שעלתה כבר בסעיפים 11, 24, 25, 27, 45 לכתב ההגנה המקורי) להתיישנות דיונית של תביעות כספיות לתקופה שקדמה ל-7 שנים עובר להגשת התביעה.

1. בסיכומיהם, טענו התובעים כי יש להחיל בעניינם את סע' 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אשר זו לשונו:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

1. התובעים טוענים כי התובע 1, עקילה, ידע על זכויותיו רק כשנתיים לפני מועד סיום עבודתו בנתבעת והפנו לעדותו לפיה רק כאשר פנה לבנק בבקשת הלוואה ופקיד הבנק ציין בפניו שהתלושים שלו מהנתבעת אינם תקינים, הבין שמקפחים את זכויותיו ואילו התובע 2, סעיד, העיד שרק לאחר שפנה להסתדרות, בתום תקופת עבודתו, למד על זכויותיו שקופחו.
2. אין בידינו לקבל טענות אלו, שכן אין בהן כדי לענות על דרישות סע' 8 לחוק ההתיישנות. סעיף זה אינו מתייחס לידיעת המצב המשפטי, אלא לידיעת המצב העובדתי, וזאת מתוך חזקת ידיעת החוק. התובעים לא הצהירו על כל עובדה שנעלמה מהם ולכן סע' 8 לחוק ההתיישנות אינו יכול לסייע בידם.
3. מוסיפים התובעים ומסתמכים בסיכומיהם על סע' 9 לחוק ההתיישנות, ולפיו " הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". אלא שבהקשר זה טוענים התובעים דבר והיפוכו, שכן מחד טוענים הם להודאה מטעם הנתבעת ומאידך טוענים באותה נשימה שהיא לא שילמה להם ולו מקצת זכויותיהם (סע' 130א' לסיכומיהם). לא מצאנו כל היגיון בטענתם זו.
4. אשר על כן, אנו קובעים כי בהתאם לסע' 5(1) לחוק ההתיישנות, הרי שכל תביעה לתשלומים שמועדם היה לפני יום 19.4.03 – התיישנה.

ה. שכרם של התובעים לצורך בחינת הזכויות המגיעות להם

1. בין הצדדים לא נחתם הסכם העסקה ולא הוצגו בפנינו הודעות על תנאי עבודה שנמסרו למי מהתובעים.
2. יחד עם זאת, התרשמנו בבירור, הן מעדויות הצדדים והן מתלושי השכר, כי התקיימה הסכמה בין הצדדים, ולפיה ישולם לתובעים שכר חודשי כולל בערכי נטו והסכמה זו קוימה (לדוגמא, עמ' 29, ש' 6; עמ' 38, ש' 7). כך, בתקופת העבודה השלישית והאחרונה של עקילה, עולה מתלושי השכר ששכרו עמד על סך 4,000 ₪ נטו לחודש ועלה לסך 5,000 ש"ח נטו לחודש מחודש 9/06 ועד סיום עבודתו. כך גם תלושי השכר של סעיד עד 9/06 מעידים על שכר נטו בסך 5,000 ₪, ואילו מ-10/06 עלה השכר ל-5,250 ₪ נטו, עד למועד סיום עבודתו.
3. עד לחודש 1/04 נרשמה המשכורת של התובעים כחודשית בחלק העליון של התלוש, המפרט את רכיבי השכר, וממועד זה ואילך, מפורטת המשכורת לפי מס' ימי עבודה במכפלה, לכאורה, של ערך יום עבודה, אם כי עדיין נשמר שכר הנטו החודשי לתשלום במלואו. ביחס לעקילה, שלא עבד בשנת 2004, החל משנת 2005 מפורק הסכום החודשי לרכיבים, תוך שמירה על סכום הנטו לתשלום.
4. סכום הנטו ששולם לתובעים כלל מספר רכיבים, אשר פורטו בתלושים: שכר יסוד, הבראה, חופשה, חגים ותוספת מאמץ. בשלב מאוחר יותר התווספו גם רכיבים כגון טלפון, ביגוד אש"ל, מבלי שהיה בהם כדי להגדיל את שכר הנטו החודשי.
5. משנוכחנו כי שכרם של התובעים שולם באופן קבוע על בסיס חודשי, וככל שימי העבודה של התובעים פחתו בחודש מסוים, הנתבעת השלימה את שכר הנטו באמצעות רכיבים אחרים, כגון "תוספת מאמץ", אנו קובעים כי למעשה היה שכרם של התובעים משתלם על בסיס חודשי, בערכי נטו.
6. באשר לרכיבים שפורטו בתלושי השכר נאמר כך – עלה בבירור שהנתבעת לא סיכמה עם התובעים מהם הרכיבים מהם יורכב שכרם החודשי, ואולם במהלך השנים, פורטו רכיבים אלו בתלושי השכר ולכן יש לראות בכך משום הסכמה בין הצדדים, כל עוד אין היא נוגדת את החוק. לפיכך, בקביעת זכויותיהם של התובעים נדריך עצמנו כך: רכיבים שניתן לכלול בשכר חודשי ולא הוכח לגביהם כי הם פיקטיביים – יוכרו כפי שמם ויהוו חלק מהשכר הקובע לתשלום זכויות התובעים, רק אם כך נקבע בדין. לעומתם, רכיבי שכר שהחוק אינו מתיר הכללתם בשכר החודשי ובכללם חופשה שנתית ושעות נוספות – לא ייחשבו כרכיבים נפרדים (אלא אם היה מוצג פנקס חופשה, ראה להלן) ונראה אותם כחלק משכרם של התובעים.

מכאן נפנה לבחון את הזכויות הנתבעות, לפי סדרן בכתב התביעה המתוקן.

ו. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת

1. כפי שהבהרנו בהרחבה לעיל, לא הוכח כי עקילה פוטר כטענתו ולא הוכח כי התקיימו התנאים שבדין לקבוע שסעיד התפטר בדין מפוטר.
2. אשר על כן, אנו דוחים את תביעות התובעים לפיצויי פיטורים ואת תביעת עקילה לדמי הודעה מוקדמת.

ז. חגים

1. התובעים עותרים לתשלום מלוא ימי החג עבור תקופת עבודתם. התביעה הינה עבור ימי חג בהם לא עבדו.
2. בעדותם אישרו התובעים כי לא עבדו בימי החג של היהודים ולא הפנו לכל תלוש בו הופחת שכרם החודשי עקב חג (עמ' 32, ש' 1; עמ' 37-38).
3. משקבענו ששכרם של התובעים היה חודשי, ולא פחת כאשר עבדו פחות ממלוא ימי העבודה בחודש, הרי שאין הם זכאים לתשלום נוסף עבור ימי חג. נפנה בהקשר זה לתלושי השכר, אשר פירטו את מספר ימי החג ששולמו לתובעים ולא מצאנו כי התובעים נותרו חסרים ברכיב זה.
4. אשר על כן, התביעה לדמי חגים – נדחית.

ח. פיצוי בגין תוספת משפחה

1. הקדמנו הדיון ברכיב תביעה זה, שכן הוא רלוונטי לקביעת השכר המשולב לחופשה שנתית וקרן השתלמות.
2. לטענת התובעים הם זכאים לתוספת משפחה, בהסתמך על הסיפא של נספח א' לצו ההרחבה בענף ההובלה, שהוא טבלת השכר לנהגים. בטבלה מפורטים תעריפי השכר בהתאם לוותק ובשולי הטבלה מופיעים תעריפי תוספת משפחה אותם יש להוסיף על תעריפי השכר שבטבלה.
3. מכיוון שהתובעים קיבלו שכר העולה באופן ניכר על השכר לפי הטבלה, גם לאחר שנוסיף לו את תוספת המשפחה, הרי שהם אינם זכאים לתוספת משפחה בנוסף לשכר אותו קיבלו בפועל.
4. משכך – דין התביעה לתוספת משפחה להידחות.

ט. פדיון חופשה שנתית

1. סע' 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להן – חוק חופשה שנתית) מטיל על המעסיק חובה לנהל פנקס חופשה לעובדיו וכלל הוא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעסיק: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).
2. הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס חופשה שנתית, והסתפקה בהפניה לרישומי החופשה אשר בתלושי השכר וזאת למרות שלפי עדותו של סלמאן, יש בידיו פנקס חופשות המעיד על תאריכי החופשות של העובדים (עמ' 63, ש' 26).
3. אמנם מששכרם החודשי של התובעים שולם בכל חודש במלואו, הרי שככל שהיה מוכח שיצאו בפועל לחופשה שנתית, היה הדבר מלמד על מימוש זכותם זו כדין ואולם מרגע שאין בפנינו פנקס חופשה שנתית, אין בידינו לדעת, האם זקיפת ניצול החופשה בתלושי השכר הינה רישומית גרידא, שמא היא משקפת מימוש חופשה בפועל.
4. מכיוון שמדובר בסוגיה שהנטל להוכחתה מוטל על המעסיק, אנו קובעים כי הנתבעת לא הוכיחה שהתובעים מימשו את מלוא זכותם לחופשה כדין.
5. הזכות לפדיון חופשה קמה במועד סיום העבודה, בענייננו חודש 6/07, והיא מתיישנת בחלוף 3 שנים. התביעה הוגשה אפוא בטרם חלוף מועד ההתיישנות.
6. באשר לעקילה – הרי שתקופת עבודתו האחרונה הינה מיום 1.6.06 ועד לחודש 6/07 (כולל), דהיינו 13 חודשי עבודה. בהתאם לחוק הוא זכאי עבור תקופה זו ל-13 ימי חופשה קלנדריים. באשר לתקופת העסקה קודמת, מכיוון שהיא הסתיימה בחודש 10/05 (וקיים פער זמנים שאינו מאפשר קביעת רציפות בינה לבין התקופה הבאה אחריה), הרי שהזכות לפדיון חופשה שנתית התיישנה במועד הגשת התביעה דנן.

סכום פדיון החופשה – בהתאם לסע' 10 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, ומכיוון שעסקינן בשכר חודשי, יש לשלם לתובעים את פדיון החופשה בהתאם לשכר העבודה הרגיל שהיו מקבלים, עבור שעות עבודתם הרגילות.

עיון בתלוש השכר המלא האחרון, מעלה כי פורטו בו רכיבים רבים ובכלל זה שכר יסוד, חופשה, הבראה, טלפון (15 ₪), ביגוד (120 ₪) , אש"ל (100 ₪), חגים, ש. נוספות ותוספת מאמץ, הכל כאמור תוך שמירה על סכום הנטו החודשי – 5,000 ₪. רק לשם המחשה, נפנה לתלוש חודש 4/07, שם אין תשלום עבור "ש. נוספות" ואולם תשלום "תוספת מאמץ" עומד על סך תשלום שני רכיבים אלו בתלוש 5/07.

מכיוון שאין כל מניעה בדין לכלול רכיבים כגון הבראה, טלפון, ביגוד ואש"ל בשכר חודשי, ובלבד שאין בכך כדי לפגוע בזכותו של עובד לשכר מינימום פי חוק/ענפי, ומנגד אין מדובר בשכר עבור "שעות העבודה הרגילות", אנו קובעים כי אין להחשיב רכיבים אלו ברכיבי השכר לצורך פדיון חופשה.

מאידך, באשר לרכיבים "ש. נוספות" ו"תוספת מאמץ", הרי שהנתבעת לא הראתה כי מדובר ברכיבי שכר עבור עבודה שהיא "מעבר לשעות העבודה הרגילות" וכאמור, ראינו שאין מדובר אלא בדרך להשלים את השכר החודשי לסכום הנטו החודשי המוסכם. נעיר, כי הרכיב "ש. נוספות" מופיע פעם ראשונה ויחידה בתלוש 5/07 בסך 1,000 ₪ ולא נמסר לגביו שום הסבר או תחשיב, שיצדיק קביעה כי מדובר ברכיב אמיתי המשקף את כותרתו.

1. אשר על כן, שכרו החודשי ברוטו של עקילה בחודש 5/07 עמד על סך 5,333.58 ₪, נחלקו ב-30 ונכפיל ב-13 ימי חופשה ומכאן שהוא זכאי לפדיון חופשה בסך 2,311 ₪. משלא חל עליו צו ההרחבה בענף ההובלה – הוא אינו זכאי לתוספת נוספת על סכום זה.
2. באשר לסעיד – הוא תבע עבור השנים 3-5 להעסקתו, 15 ימים לכל שנה, ובסה"כ 45 ימי חופשה. המספרים תואמים את הוראות צו ההרחבה.

בהתאם לאותו הגיון בו הלכנו בעניינו של עקילה, הרי ששכרו החודשי המלא האחרון של סעיד, בחודש 4/07, עמד על סך 5,707 ₪ וזאת לאחר הפחתת הרכיבים הבראה, טלפון, ביגוד ואש"ל.

1. בהתאם לסע' 57 לצו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001, עבור חופשה שנתית, לרבות פדיון חופשה שנתית, תשולם תוספת של 50% מ"השכר המשולב", המוגדר בסע' 47 לצו כ"השכר ברוטו ליום עבודה רגיל, כולל תוספת היוקר, תוספת משפחה, ותוספת וותק, ולמעט פרמיות, תמריצים ומענקים, גמול שעות נוספות וגמול עבודה בשבתות ובחגים."

עבור 45 ימים זכאי אפוא סעיד לפדיון חופשה בסך 8,560.5 ₪ במכפלת.1.5 ובסה"כ 12,841 ₪.

י. דמי הבראה

1. כפי שכבר עמדנו על כך לעיל, אין מניעה בדין לכלול את דמי ההבראה בשכרו החודשי של העובד ובלבד שהדבר נעשה בהסכמה, ומבלי לגרוע מזכויותיו הקוגנטיות של העובד.
2. במקרה הנדון, אנו סבורים כאמור, כי יש לראות בתלושי השכר המפורטים של התובעים, אל נוכח תקופות העבודה הממושכות של התובעים, כמעידים על הסכמה לכלול את דמי ההבראה בשכרם החודשי המוסכם, ולא מצאנו כי יש בהסכמה זו כדי לגרוע מזכויותיהם האחרות על פי דין.
3. סעיד טען בתצהירו כי לא קיבל מהנתבעת את תלושי שכרו, "למעט תלושים בודדים" (סע' 11). עקילה טען דברים דומים (סע' 12 לתצהירו). לעומת זאת בחקירתו הנגדית אישר עקילה ש"בשנתיים האחרונות" לעבודתו החל לקחת את תלושי השכר באופן מסודר, שכן לפני כן הם לא עניינו אותו (עמ' 31, ש' 8-9). ואילו סעיד אישר שכאשר הלך להסתדרות היו עימו תלושי השכר שלו (עמ' 38, ש' 23). סלמאן טען שכל חודש כל נהג מקבל את תלושי השכר (סע' 50 לתצהירו).
4. מכיוון שמדובר בתקופות עבודה ארוכות מאוד והתובעים אישרו כי למעשה קיבלו את תלושי השכר ולכל הפחות היתה להם גישה אל התלושים (אך לא עניין אותם להסתכל בהם), הרי שדי לנו בכך בכדי לקבוע שיש לראות בפירוט המופיע בתלושי השכר, ככל שאינו מנוגד לדין, כמשקף את הסכמות הצדדים.
5. לפיכך, אנו קובעים שאת תשלומי ההבראה המופיעים בתלושי השכר של התובעים, יש להפחית מתביעתם לדמי הבראה.
6. התובעים לא טענו טענה חלופית ולפיה דמי ההבראה אשר שולמו לפי תלושי השכר, נופלים מסכום דמי ההבראה לו הם זכאים על פי הדין ועל כן דין התביעה להידחות.
7. למען הזהירות, מצאנו לנכון לבדוק האם אכן שולמו דמי ההבראה כדין ונוכחנו כי באשר לעקילה – הרי שהוא עבד 13 חודשים בתקופה האחרונה, עבורם הוא זכאי ל-5.5 ימי הבראה. בפועל הוא קיבל 0.42 ימי הבראה לחודש ובסה"כ 5.46 ימים. לפיכך, הוא קיבל את ימי ההבראה להם הוא זכאי על פי דין עבור תקופה זו. נכון הדבר גם ביחס לסעיד, והכל אל נוכח העובדה שבהתאם לצו ההרחבה בענף ההובלה (2001) זכאים העובדים על פי ל-5 ימי הבראה עבור כל אחת מהשנים הראשונה ועד החמישית.
8. אשר על כן, התביעה לדמי הבראה נדחית.

יא. אש"ל

1. אש"ל הינה זכות שנועדה במהותה לשפות עובד על הוצאותיו בגין ארוחות או לינה. צו ההרחבה בענף ההובלה קובע את התנאים לתשלום האש"ל כדלקמן:

"הוצאות אש"ל

עובדים שיאלצו לאכול לרגל עבודתם מחוץ לעיר שבה נמצא משרד החברה וכן עובדים שיאלצו ללון מחוץ לבתיהם לרגל ביצוע עבודתם, ישתתף המעביד במימון ארוחותיהם ו/או לינתם, לפי המקרה בשעור שיהיה מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה, וכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס-הכנסה המוצאות מפעם לפעם ע"י המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה."

1. לסיכומיהם צירפו התובעים את חוזר נציבות שירות המדינה מחודש 3/09, מספר שנים לאחר סיום עבודתם, ולפיו "תעריף קצובת הכלכלה הינו 26.75 ₪". על תעריף זה הסתמכו בתביעתם לפיצוי ברכיב זה.
2. התובעים לא הוכיחו, לא את התקיימות התנאים לתשלום אש"ל בשירות המדינה, לא את התעריף הרלוונטי למועד סיום עבודתם ולא כי התשלום ששולם להם נופל מזה שהיו זכאים לכאורה לקבלו.
3. בנסיבות אלו, דין התביעה לפיצוי בגין אש"ל נדחית.

יב. פיצוי בגין קרן השתלמות

1. בהתאם לסע' 64 לצו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001, זכאים העובדים כי לאחר 11.5 חודשי עבודה (תום תקופת הניסיון), יפתח המעסיק על שמם קרן השתלמות, אליה יפריש 6% מ"השכר המשולב החודשי כהגדרתו בסע' 47" לצו ההרחבה. סע' 47 לצו ההרחבה קובע, כאמור, כי "השכר המשולב" הינו "השכר ברוטו ליום עבודה רגיל, כולל תוספת היוקר, תוספת משפחה, ותוספת וותק, ולמעט פרמיות, תמריצים ומענקים, גמול, שעות נוספות, וגמול עבודה בשבתות ובחגים."
2. הזכות קמה אפוא רק ממועד פרסום צו ההרחבה בשנת 2001 ואולם במקרה הנדון, כפי שקבענו לעיל, ובכפוף להתיישנות ולתקופות העבודה, עקילה כלל אינו זכאי לזכות זו ואילו סעיד, אשר החל לעבוד ב-1.8.2002 זכאי לפיצוי בגין העדר הפרשות לקרן השתלמות, החל מחודש 15.7.2003 בלבד.
3. צו ההרחבה מ-2007 (אשר פורסם כאמור ב- 13.5.2007) הוסיף וקבע כי ההפרשות לקרן ההשתלמות יעשו לפי "...150% מהשכר המשולב של העובד, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א' לצו זה, כפי שתעודכן מעת לעת, בצירוף תוספת יוקר, תוספת וותק ותוספת מקצועית ולא כקבוע בסעיף 64 (ג) לצו הקודם". יתר הוראות סע' 64 לצו משנת 2001, ובהן ההוראה שהזכות קמה מחלוף 11.5 חודשי עבודה, נותרו בעינן.
4. מכאן שעד לצו של 2007 לא הוגבלו ההפרשות בגובה השכר שפורט בטבלאות השכר שצורפו בנספח לו (להלן – השכר הטבלאי) ואילו החל משנת 2007, הועלה שיעור ההפרשות ל-150% אך הופחת בסיס השכר לכדי השכר הטבלאי.
5. מתלושי השכר עולה כי שכרו ברוטו של סעיד לצורך הפרשות עמד על סך 5,500 ₪ בקירוב.

כך שסעיד זכאי ל-46 פעמים הפרשות בשיעור 6% ממשכורת בסך 5,500 ₪ (15,180 ₪) ולעוד הפרשה אחת בסך 309 ₪ (13.5.2007- מחצית יוני 2007) שהם 6% ממשכורת בסך 5,152 ₪ (לפי ויתקו ולפי השכר הטבלאי במכפלת 150%).

בסה"כ זכאי אפוא סעיד לפיצוי חלף הפרשות מעסיק לקרן השתלמות, מכוח צווי ההרחבה בענף ההובלה, בסך 15,489 ₪.

יד. פיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני

1. בכתב התביעה נטען כי התובעים זכאים לביטוח פנסיוני מכוחו של הסכמים קיבוציים מיום 11.5.00 ומיום 5.1.06 בענף ההובלה. כבר הבהרנו שהתובעים לא הוכיחו שהנתבעת חברה בארגון מעסיקים שהינו צד להסכמים קיבוציים אלו ולכן דין הטענה להידחות.
2. בתצהיריהם העלו התובעים טענה עובדתית חדשה ולפיה "היה מוסכם עם הנתבעת" לקיים עבורם ביטוח פנסיוני (ראה סע' 25 לתצהיר סעיד). לא זו בלבד שמדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, אליה התנגדה הנתבעת, אלא שהטענה נטענה בכלליות ללא פירוט נסיבות ההבטחה וללא הוכחתה.
3. אף אם היה מוכח כי בשלב מוקדם של יחסי העבודה בין הצדדים ניתנה למי מהם הבטחה בדבר ביטוח פנסיוני, הרי שבפועל ניתן ללמוד מהתנהגותם של התובעים והנתבעת, על ויתור על הסכמה זו. ויתור כזה אפשרי, מקום שאין המדובר בזכות הקבועה על פי חוק, הסכם קיבוצי או צו הרחבה.
4. צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001 לא הרחיב כל זכות לביטוח פנסיוני. הזכות הורחבה לראשונה בצו ההרחבה משנת 2007, אשר פורסם רק ב-13.5.2007.
5. שכרו האחרון של סעיד הינו כאמור לעיל 5,707 ₪ ברוטו. עבר חודש בלבד בו עבד בתקופת תחולתו של צו ההרחבה משנת 2007, הוא זכאי לפיצוי חלף דמי גמולים (6%) בסך 342 ₪.

טו. גמול עבודה בשעות נוספות

1. בהתאם לכתב התביעה המתוקן (סע' 42 ואילך) עקילה טען כי עבד 13 שעות ביום, לפי מתכונת קבועה של סבבי נסיעות, ליעדים שונים בכל יום בשבוע. לגרסתו, יצא מהבית בכל יום בין 04:30 ל-5:00, נסע ישר ליעדי החלוקה, ומשם חזר בשעה 15:00-16:00 למפעל יונידרס בחיפה לצורך פריקת סחורה (כביסה מלוכלכת) והעמסת סחורה (מדים נקיים) לצורך חלוקה ליום המחרת. יום עבודתו הסתיים, כאשר הגיע לביתו בשעה 18:00-18:30. עקילה העמיד תביעתו על 5 שעות נוספות ביום, עבור תקופה של 100 חודשים, בהם עבד בממוצע 24 ימים ובסה"כ 12,000 שעות נוספות בסך 466,600 ₪.
2. סעיד טען (סע' 85 ואילך לכתב התביעה המתוקן), שעבד 12 שעות ביום. הוא אינו טוען לסידור עבודה קבוע, אלא לסידור יומי משתנה, לפי דרישות הנתבעת, למעט יום רביעי שהיה קבוע. לטענתו יצא מן הבית בשעות 04:30-5:00 וחזר הביתה בשעה 17:00-17:30. הוא עותר לתשלום 4 שעות נוספות במכפלת 65 חודשי עבודה בהם עבד בממוצע 24 ימים, ובסה"כ לתגמול בסך 252,200 ₪.

שני התובעים חזרו בתצהיריהם על אשר פורט בכתב התביעה המתוקן.

שני התובעים טענו כי לו הייתה הנתבעת שומרת את הטכוגרפים של המשאיות בהן נסעו, או מבצעת מעקב אחר לשעות עבודתם ניתן היה לדעת בוודאות מה היו שעות עבודתם.

1. סלמאן טען בתצהירו שבתקופת עבודתם של התובעים, היה קצין הבטיחות המועסק על ידו, מקבל את הטכוגרפים של המשאיות לצורך בדיקתם וככל שעובד היה עובר על שעות העבודה המותרות, הוא היה מקבל התראה על כך, אך התובעים לא עבדו מעבר לשעות העבודה המותרות. לטענתו, על פי הוראתו, הנהגים עובדים במשמרות של 9 שעות ברוטו, מתוכן הם זכאים להפסקות מנוחה לצורך אכילה והתרעננות. יחד עם זאת, ככל שנהג החליט לבצע סידורים פרטיים בתוך יום עבודה, או להאריך בהפסקותיו, אין ביכולתו לעקוב אחר זאת.

סלמאן לא הכחיש שעקילה עבד בעיקר עם יונידרס, ולא הכחיש את הערים שעקילה טען שהיה בהן בסבבים קבועים בכל ימות השבוע. יחד עם זאת הוא הכחיש את כמות נקודות החלוקה בכל עיר, כפי שעקילה פירט בימי העבודה שלו וטען כי הן היו פחותות באופן משמעותי.

לטענתו, הטכוגרפים נשמרים בחברה למשך 6 חודשים בלבד והעובדה שהתובעים הגישו תביעתם באיחור ניכר ממועד סיום עבודתם, לא אפשרה הצגת הטכוגרפים לבית הדין ולו באופן חלקי.

1. בחינת הראיות מלמדת כי גרסתם של התובעים הינה מופרזת ואינה מבוססת דיה, כפי שיפורט להלן.
2. התובעים ביקשו להכיר בשעות נסיעתם מהבית לעבודה ובחזרה, כאשר שעות אלו אינן מוכרות כשעות עבודה. ניתן להניח כי מדובר בכ-40 דקות עד שעה ביום (לשני הכיוונים יחד).
3. עקילה זימן להעיד מטעמו את נציג יונידרס ואולם עדותו לא פעלה לטובתו, אלא ההיפך. נציג יונידרס טען שיום עבודה של נהגי יונידרס, בדומה ליום עבודתו של עקילה, מתחיל בהעמסת סחורה במפעל בשעה 05:00 (30 דקות), ממשיך בסיבוב אצל הלקוחות, ומסתיים בין 12:15 ל-14:15 לאחר סיום פריקת הסחורה במפעל (15 דקות). (עמ' 16-20) הוא אישר עקרונית את הערים המפורטות בסבבי העבודה היומיים שתוארו על ידי עקילה. יחד עם זאת הוא הבהיר כי מספר נקודות החלוקה המפורטות בכל עיר בעדותו של עקילה, מוגזם. לדבריו יכולה להיות נקודת עצירה אחת לצורך פריקת סחורה, שתשרת בפועל 10 נקודות חלוקה (עמ' 14, ש' 14 וכן עמ' 15, ש' 8) ולכן כאשר עקילה טוען שביצע עשרות נקודות חלוקה ביום, אין להבין מכך שמדובר בעשרות נקודות לפריקת סחורה. לפי עדותו, בכל נקודת פריקה ישהה הנהג בין דקות ספורות לבין 15 דקות (שם). חישוב גס מלמד שביום בו יש 20 נקודות עצירה, בכל אחת ישהה הנהג כ-10 דקות, יהווה זמן החלוקה (ללא נסיעות) כ-3.5 שעות. זמן הפריקה וההעמסה אורך עוד כשעה ולא מצאנו די בחומר הראיות שבפנינו, כדי לתמוך בעדותו של עקילה שמעבר לכך נהג ברכב 8.5 שעות (נטו), כפי גרסתו (ל-13 שעות עבודה), מה גם שבמכתב הדרישה משנת 2009, טען עקילה ל-12 שעות עבודה ביום (וכך גם בסע' 40 לכתב התביעה המקורי).

עדותו של נציג יונידרס, אשר כאמור זומן מעם התובעים, תומכת אפוא בעדותו של סלמאן ולפיה יום עבודה (ברוטו) נמשך לא יותר מ- 9 שעות ולעיתים פחות מכך. נוכח תנאי העבודה, אנו מניחים שלתובעים היתה ומומשה האפשרות לבצע הפסקות ביום עבודה כאמור ומכל מקום הם לא טענו אחרת.

1. עקילה אף הוא טען בעדותו שמחמת נוחיותו העדיף שלא לנסוע ליונידרס בבוקר לצורך העמסה, ולכן המתין במפעל יונידרס בין שעת הפריקה (שהיא לטענתו 15:00 ולטענת נציג יונידרס 12:00-14:00) לבין שעת ההעמסה (שהיא לטענת נציג יונידרס 17:00). כלומר גם לפי גרסת עקילה מדובר בכ-2 שעות שבחר להמתין בהן עד להעמסה, על מנת לחסוך לעצמו את הנסיעה בבוקר ליונידרס (עמ' 24, ש' 32 ואילך). שעות המתנה אלו, שנעשו מבחירה, אינן יכולות להיחשב כשעות עבודה.
2. סעיד העיד שהיו ימי עבודה של 8 שעות ופחות מכך, אך היום גם ימי עבודה של 12 שעות (עמ' 41). בהתחשב בעובדה שמדובר על תביעה לתקופה שמסתיימת בשנת 2007 ובכך שבניגוד לתצהירו הודה סעיד שאין מדובר במתכונת קבועה של 12 שעות ביום, לא ניתן לפסוק לו גמול שעות נוספות על יסוד עדותו זו.
3. בנוסף לעבודה בימים א'-ה', עבדו התובעים בימי שישי, לרוב שעות ספורות בלבד לצורך טיפול ברכב, ואולם מכיוון שלא הוכחה מסגרת עבודה שבועית העולה על מכסת השעות השבועיות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה (שכן כאמור היו גם ימי עבודה בהם עבדו פחות מ-9 שעות), הרי שלא ניתן לקבוע ששעות העבודה בימי שישי, חורגות ממסגרת שעות העבודה השבועית ומזכות בגמול שעות נוספות.
4. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעים לא הוכיחו עבודה במתכונת קבועה הכוללת שעות נוספות ואף אם קיים יסוד לסבור כי היו ימים בהם עבדו בשעות נוספות, מבלי שקיבלו על כך גמול, הרי שלא הוכיחו אותן השעות באופן בו ניתן לפסוק להם את הגמול עבורן.
5. לא למותר לציין, כי מדובר בתביעה שתקופתה הינה עד שנת 2007, בטרם נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אשר ממנו ואילך (1.2.2009), חובת ההוכחה של שעות העבודה של עובד הטוען לעבודה בשעות נוספות, מוטלת על המעסיק.

טענת קיזוז

1. בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת כי הינה זכאית לקיזוז "כל זכות ששולמה ובין היתר תשלומים לקופת גמל "תעוז" וכן של כל תשלום אחר שהופרש לקרן הפנסיה ו/או קופת גמל כלשהי" (סע' 33, 56).
2. לא מצאנו כל יסוד לטענת קיזוז זו. אין מדובר בתשלומים ששולמו בטעות, במחדל, או התקבלו במרמה. מדובר בזכויות מסוג אלו שמעסיק נותן לעובדו בהתאם לחוזה עימם ואין הוא זכאי להחזרן, מקום בו נמצא במסגרת הליך שיפוטי שאותו מעסיק קיפח את עובדו בזכויות אחרות להן הוא זכאי על פי דין.
3. לפיכך, ומכיוון שהזכויות שנפסקו לתובעים אינן חופפות לזכויות שקיזוזן מתבקש – טענת הקיזוז נדחית.

סוף דבר

1. על יסוד האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים את התשלומים הבאים:

לתובע 1, עקילה חסון:

א. פדיון חופשה שנתית בסך 2,311 ₪.

לתובע 2, סעיד חליל:

א פדיון חופשה בסך 12,841 ₪.

ב. פיצוי חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך 15,489 ₪.

ג. פיצוי חלף דמי גמולים (6%) בסך 342 ₪.

1. משהוגשה התביעה בחלוף תקופה ממושכת ממועד סיום העסקתם של התובעים, ללא כל נימוק מניח את הדעת, ישאו הסכומים הנ"ל הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה (18.4.10) ועד מועד התשלום המלא בפועל.
2. יתר התביעות – נדחות.
3. בנסיבות העניין ומשעיקר תביעתם של התובעים נדחתה, ישאו הם בהוצאות הנתבעת בגין ההליך בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪, זאת בתוך 30 ימים מהיום.
4. לצדדים הזכות להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ןזאת בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ד, 14 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.