1. בתביעת לשון הרע שלפני ניתנה החלטה להפרדת הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק. התובע ויתר על תצהירו ולאחריו עשו כן הנתבעים והצהירו "אלו עדי". בהחלטתי בשאלת האחריות, הגעתי למסקנה כי משלא הוכחש/ נסתר עניין הפרסום, שיש בו משום הוצאת לשון הרע, עובר הנטל אל שכמי הנתבע להוכיח את הגנותיו. אמנם לנוכח "משיכת" התצהיר, אמור היה הפרק בשאלת האחריות לבוא על סיומו, ואולם החלטתי אחרת, מתוך רצון ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט.

2. ב"כ התובע השיג על החלטתי לפני בית המשפט המחוזי (אשר אישר את ההחלטה), ולאחר מכן לפני בית המשפט העליון אשר קיבל את הערעור.

3. בית המשפט העליון (רע"א 1813/12 יאיר חזה נ' בצלאל אלוני (2012) (פורסם בנבו)) כתב בפסק דינו, כי התרת הבאת ראיות הנתבעים לא נומקה על ידי בחשש לעיוות דין או בצורך להציגן על מנת שיוכל בית המשפט להכריע באופן צודק וראוי, עוד הוסיף כי:

"ככל שהמשיבים מבקשים לתקן מהלך שגוי שבו נקטו, הם רשאים לפנות בבקשה מתאימה - ויתכן שהדרך לעשות כן עדיין פתוחה להם - ובית המשפט יצטרך לדון בה. בבקשה כזו יהיה צורך לנמק מדוע יתאפשר למשיבים לחזור בהם מהודעתם המפורשת לפרוטוקול... ככל שנגרם אי צדק למשיבים (ואני רחוק מלומר זאת, שכן בעל-דין צריך ליטול אחריות על מהלכים דיוניים וראייתיים בהם הוא נוקט במודע, אחרת לא ניתן יהיה לנהל הליכים משפטיים מסודרים), אין לתקנו בהסתמך על "מתת שמיים" שנפלה לידיהם כתוצאה מהחלטת בית משפט השלום, שיש עימה שיבוש של כללי ניהול ההליך".

4. לאחר שניתנה החלטת בית המשפט העליון, הגיש ב"כ הנתבע בקשה להתיר העדת עד מטעם הנתבעים 1-2, הלוא הוא הנתבע 1. בבקשה טען ב"כ המבקשים כי החלטתם נעשתה משום ש"הופתעו" על ידי ב"כ התובע וכי התבררה מאוחר יותר כטעות בשיקול דעת וכי מן הראוי לאפשר להם להעיד העד מטעמם. עוד טען כי לא "משך" את תצהירו של הנתבע, אלא כי הודיע שלא יעלה אותו לעדות והצהיר "אלו עדי". עוד טען כי פסיקה הדנה בבקשה להבאת עד נוסף, לאחר שהעידו עדים אחרים והוצהר "אלו עדי", מאשרת לעתים את הבקשה.

5. ב"כ המשיב, שבין לבין התפטר מייצוג, התנגד לבקשה. לטענתו, למרות טענתו המתיימרת של ב"כ המבקשים, האחרון לא הראה פסיקה התומכת בטענתו, אלא ציטט מ – 2 פסקי דין בהם דווקא נדחתה הבקשה. עוד טען כי המבקש כלל לא הצביע על נימוקים משכנעים וכבדי משקל לקבלת בקשתו לסטייה מהכלל וכי משמעות קבלת הטענה היא ניהול ההליך מחדש תוך פגיע בהסתמכות המשיב ובזכויותיו המהותיות והדיוניות – כאחד. עוד טען כי בית המשפט העליון עצמו כתב כי התצהיר "נמשך". ב"כ המשיב הוסיף כי לא רק שהמבקש "ידע" על הראיה, אלא שאף הגישה ומשכה לאחר מכן.

6. איני מקבלת את טענתו של ב"כ הנתבע כי התצהיר לא "נמשך" שעה שבא כוחו של אותו מצהיר, הודיע כי העד לא יועלה לעדות. זאת ועוד, בית המשפט העליון ציין מפורשות כי תוצאת התנהגותו היא "משיכת" התצהיר. אין לערער על קביעה זו.

7. באשר לטענה של טעות בשיקול הדעת שבגינה יש להתיר את הבאת העדות עתה, יש להצביע על טעם של ממש לקבלתה שאם לא כן, יהפוך ניהול המשפט לאינסופי. בית המשפט העליון ציין כי המבקשים רשאים להגיש בקשה מתאימה לערכאה זו. מהבקשה שהוגשה לא עולה כי נגרם עיוות דין לנתבעים. יתר על כן, עיינתי בתצהיר ש"נמשך" על מנת לבחון האם הוא-הוא שיסייע לבית המשפט להכריע באופן צודק וראוי. מסקנתי היא שלילית.

8. הנתבע 1 הגיש תצהיר בן 8 עמודים. בתצהירו הרחיב ו"הצהיר" בעניינים משפטיים - ואילו באשר להגנותיו כתב כחצי עמוד בלבד - כדלקמן:

"ו. אטען, כי עומדת לי ההגנה האמורה בס' 13(5), זאת לאור היות המחזה המוצג ו/או כתיאורו של התובע הפרסום המצונזר (ס' 156 ואילך), פרסום שיצא תחת ידיה של נשיאת ביה"מש המחוזי מרכז, אשר בתיקוניה את המחזה, הקנתה לי הגנה מפני עוולת לשון הרע.

ז. ככלל אטען להגנת אמת דברתי וכי היה בפרסום עניין ציבורי עפ"י ס' 14 לחוק איסור לשון הרע וזאת מהטעמים הבאים:

1. הייתי עד לחלק מהעובדות המתוארות בספר ואילו חלקן הנכבד האחר הובא לידיעתי במשך עשרות שנים על ידי המנוחה.

2. אותן עובדות שלא היו בידיעתי האישית ו/או שלא הובאו לידיעתי ע"י המנוחה, נודעו לי על ידי חלק מבני משפחת המנוחה, שכניה ומכריה.

3. לא למותר לציין כי היה בפרסום קרי, בספר או המחזה עניין ציבורי מובהק הנוגע למנוחה, למעורבותי בחייה ולנסיבות בהן צמחה במד"י זמרת בקנה מידה עולמי כפי שלא היה קודם לכן.

ח. לחלופין אטען כי עומדת לי הגנת תום הלב ע"פ ס"ק 15(2) ו/או 15(3) ו/או 15(4) ו/או 15(10) בחוק וזאת מהטעמים הבאים כולם או מקצתם:

1. עלי היתה מוטלת חובה מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום לאור היחסים שביני לבין המנוחה והתובע, כמו גם אחרים שהיו מעורבים בחייה.

2. הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר שלי ולשמה ולענייניה האישי הכשר של המנוחה.

3. הפרסום היה בין השאר בהקשר לעניין ציבורי שהינו חייה של המנוחה והקשרו אליה, או על אופיי, עברי, מעשיי או דעתי הנלמדים מהתנהגותי.

4. לא למותר לציין, כי מזה עשרות שנים התובע מוציא את שמי לרעה, בטענות שונות ומשונות של כביכול השתלטות על חייה המנוחה וניתוקה מהתובע, והפרסום נועד בין השאר להכחיש לשון רע זה שפרסם התובע קודם לכן אודותי".

10. אין באי קבלת התצהיר שנמשך עיוות דין למבקשים, שכן ההגנות לא בוססו אפילו לכאורה. כך למשל, חלקו העובדתי מתבסס ברובו על עדויות שמועה. באשר לטענת ההגנה לפי ס' 13(5) – כבר נקבע בהחלטה קודמת כי הסכם הפשרה קבע מפורשות כי נוסח המחזה שנבדק ע"י כב' נשיאת ביהמ"ש המחוזי איננו חוסם טענות או תביעות, וממילא התייחס למחזה, אך לא לספר בו נכתבו דברים אשר יש בהם משום הוצאת לשון הרע.

באשר לטענות ההגנה לפי ס' 15 – הגנת תום הלב, סברתי כי גם כאן, לא שכנע ב"כ המבקשים כי יש להחילה עליהם.

11. מהאמור לעיל נובע כי לא הוצג לפני טעם משכנע בגינו יש לסטות מהכלל של בירור התובענה לפי חוק. הנני קובעת את אחריותם של המבקשים לפרסומים שיש בהם לשון הרע כלפי המשיב.

כל שנותר לדון בשאלת הנזק בלבד.

12. למיטב הבנתי טרם הגיש התובע תצהיר לעניין הנזק. יגישו תוך 45 ימים. הנתבעים יגישו תצהיריהם תוך 45 יום מיום קבלת תצהירי התובע.

נקבע להוכחות ליום 24/1/13 שעה 11.30.

כל צד ידאג לזימון עדיו.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ב, 09 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.