כתב התביעה שלפני פותח במילים: "גם במלאת 10 שנים למותה של עפרה חזה ז"ל, לא שככו- למרבה הצער- היצרים סביב חייה ומותה של הזמרת הלאומית." ביחסים שבין אחיה למנהלה המוסיקלי עוסקת תביעה זו.

1. הנתבע בצלאל אלוני (להלן "הנתבע") היה מי שגילה את כשרונה של הזמרת עפרה חזה ז"ל (להלן "הזמרת"), אספה אל ביתו, שימש כמנהלה המוזיקלי, והיה ידוע כמי שסייע לבניית הקריירה הבינלאומית שלה. לאחר מותה, כתב הנתבע את הספר "מכתבים לעפרה" (להלן "הספר"), בהוצאת הנתבעת 2. בספרו, מתאר הנתבע את הזמרת, חייה, משפחתה והיחסים ביניהם. את אחיה התובע, יאיר, הוא מתאר באור שלילי ואת מערכת היחסים שבינו לבין הזמרת- כעכורים. בנוסף, כתב על פי הספר את המחזה "עפרה- סיפור חייה" (להלן "המחזה") הועלה בתיאטרון חיפה (הנתבעת 3– "התיאטרון").

2. בשנת 2009 הגישו מנהל העיזבון והתובע, ביחד עם אחרים מבני משפחתה של הזמרת, תביעה למניעת העלאתו של המחזה. על פי פסק הדין, שניתן בהסכמה, נקבע, בין היתר, כי תמונה ע"י המשפחה ומנהל העזבון אישיות בתחום המחזות והתיאטרון אשר יהיה רשאי לערוך במחזה שינויים, על פי שיקול דעתו הבלעדי, על מנת למנוע פגיעה בזכר הזמרת או במשפחתה. עוד נקבע שם כי "במקרה של מחלוקת באם תיקון או שינוי חורגים ממטרת המינוי, יובאו העמדות לפני בית המשפט שיכריע בדבר ללא טיעון ובעל פה."

3. ביום 30.9.09 הגישו אותם עותרים- בקשה למתן צו מניעה בטענה כי הנתבע מפר את ההסכמות שבפסק הדין. ביום 1.10.09 נערך דיון לפני נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז דאז, כב' השופטת גרסטל, אשר קראה את המחזה והשמיטה או תיקנה בו תיקונים, על פי שיקול דעתה. בהמשך, הודיעו הצדדים כי הבקשה לא תידון וכל צד יהא רשאי לתבוע את הצד האחר, אם ימצא זאת לנכון.

4. משהגיש התובע את תביעתו, טען כי הספר, כמו גם המחזה שהועלה בעקבותיו, פגעו בפרטיותו, הוציאו לשון הרע כנגדו, פגעו בקנינו הרוחני, ואף הפרו את פסק הדין שניתן בהסכמה.

5. הנתבעים טענו למיצוי העילה בהליך הקודם. לגופו של עניין טענו הנתבעים 1,2 כי התובע עצמו אישר את הדברים שנכתבו בספר, ואילו שלא אושרו, ראה הנתבע 1 בעיניו, או שסופרו לו ע"י הזמרת עצמה- הגנת "אמת דיברתי". בנוסף, הכחישו כל נזק שנגרם לתובע.

6. התיאטרון טען כי אם נגרם לתובע נזק כלשהו, היה זה בעטיו של הספר, שאין הוא קשור אליו כלל. עוד טען כי את הזכויות במחזה רכש בהנחה שהינו מבוסס על מידע אמיתי שהיה מצוי בידיעת הנתבע ואשר התבסס על היכרותו רבת השנים עם הזמרת. התיאטרון אף שלח הודעת צד ג' כנגד הנתבע בטענו כי התבסס על מצגיו קודם לרכישת הזכויות במחזה.

7. תביעת התובע הוגשה בסכום של 1,000,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו, לשמו הטוב, ולעסקיו. בסעיף 181 לכתב התביעה נכתב: "כן ובנוסף, נגרמו ליאיר ולעסקיו נזקים ממוניים. התובע שומר לעצמו את הזכות לטעון לפרטים נוספים לעניין הנזק אם ולאחר שתיקבע אחריותם של הנתבעים לפרסום". בסכומים, צומצם הסכום לכ-766,000 ₪.

8. הדיון פוצל להכרעה בשאלות האחריות והנזק. טענת האחריות נדונה והוכרעה, לאחר שהנתבעים משכו את תצהיריהם בעקבות התובע. על ההחלטה הוגשו ברעו"ת ובסופו של יום קבע בית המשפט העליון (רע"א 1813/12) כי משנמשכו תצהירי הנתבעים לעניין אחריותם לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965, נשמט הבסיס להגנתם. משכך- יש לראותם כאחראים לפרסום.

בין לבין, ירדה ההצגה מהבמות, והנתבע הפסיק את הפצת הספר שנמכר ב-513 עותקים בלבד.

9. משהוכרעה שאלת האחריות, פנו הצדדים לשאלת הנזק. התובע טען לנזקים נפשיים, ותמך טענה זו בחוות דעת פסיכיאטרית, פגיעה במוניטין, פגיעה ביכולת ההשתכרות, פגיעה בפרטיות, הוצאות משפטיות אליהן נגרר, ופגיעה בזכויות הקניין הרוחני שלו. כל אלו נעשו, לשיטתו, ע"י הנתבעים, בזדון, ללא קבלת רשות ולצורך עשיית רווחים. בנוסף לחוות הדעת צורפו גם תצהירים נוספים, כתמיכה לטענותיו.

10. הנזק הפסיכיאטרי בסכום של 220,950 ₪.

המומחה, ד"ר פלדינגר, התבקש ע"י התובע לחוות דעתו על מצבו הנפשי העכשווי של התובע והקשר בין מצב זה לבין מה שנכתב עליו בספר ובמחזה, באתר ה"וויקיפדיה", ובדיוניים המשפטיים בהם נטל חלק. על פי חוות הדעת, סיפר לו התובע על משפחתו ואחותו הזמרת, ועל התנגדותו לקשריה עם הנתבע אשר אותה הביע מבלי שהדבר פגע בקשר הטוב , החם והמשפחתי שהיה ביניהם.

11. בחוות הדעת נכתב כי לאחר הופעת הספר ולאור מה שנכתב בו אודותיו, החלו להופיע אצל התובע נדודי שינה, מתח, קושי בריכוז, ניתוק חברתי ועוד. בעקבות כך פנה לקופ"ח והחל ליטול כדור להגעה ולשינה מסוג "וובן", אשר הצליח להפיג אך במעט את המתח בו היה שרוי.

12. בהמשך, בשנת 2009, בעקבות העלאת המחזה, וכתבת שער גדולה בעיתון, הוחמר מצבו הנפשי של התובע ותפקודו במישור התעסוקתי, חברתי והמשפחתי פחתו והורעו. מאז, החל ליטול תרופה נוגדת דכאון וחרדה שאינה עוזרת לו במיוחד. הבדיקה מתארת מצב קוגניטיבי תקין. התובע סיפר לרופא על קשייו הנפשיים ועל כי הפך מאדם בוטח בעצמו לאדם מתוח, חסר בטחון וללא שמחת חיים. על פי האנמנזה הנ"ל נעשה האבחון: "ניתן לאבחן את מר חזה כסובל מהפרעה הסתגלותית קשה וממושכת עם מאפיינים חרדתיים ודכאון...מצב נפשי זה, בהסתמך על בדיקתו ועל התיעוד שהוצג בפני, נגרם כתוצאה מחשיפתו הממושכת בצורה כה שלילית, משפילה ומביישת בספר ובהצגה, אודות אחותו המנוחה עפרה.

השימוש בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון לאחר הפרסומים מלמדים ברמה גבוהה של בטחון כי קיים קשר סיבתי בין הפרסומים ובין הבעיות הנפשיות מהן סובל מר חזה.

..

קרוב לוודאי שקיומו הממושכת והנשנית של ,הסטרסור" (הפרסום מעורר הפאתלוגיה) העצימה את המחלה של מר חזה למצב של chronic adjustment disorder.".. עוד נקבע שם כי נכותו של מר חזה הינה בדרגה של 30%.

13. חקירת המומחה העלתה כי התובע פנה אליו לראשונה בעת שבית המשפט הורה על הגשת תצהירי העדות, כי התובע לא היה בטיפול פסיכולוגי או אחר מעת פרסום הספר, וכי חוות הדעת מתבססת על תיאוריו של התובע, שנראו למומחה אמינים. התברר כי למרות שהוצגה לפני המומחה כתבה בה תואר התובע כאיש שנוי במחלוקת, שלו מערכת יחסים קשה וסכסוכים משפטיים עם המשפחה, המומחה לא נתן משקל לעובדה זו. לא נלקחה בחשבון גם העובדה שהספר, כך גם המחזה, כבר מזמן אינם מוצגים בציבור, כי מצבו הוחמר עקב הכתבות הנרחבות שהוא היה יוזמן ואף כי לא ניתן לשלול שהמצב הנפשי שתואר הינו תולדה של סכסוך משפחתי אחר, (שהוכח קיומו) ולאו דווקא בגין הפרסומים נושאי תביעה זו.

14. בסיכומי התובע טען פרקליטו כי משנמנעו הנתבעים להגיש חוות דעת סותרת, יש לקבל את זו שהוגשה על ידו, וכי בית המשפט רשאי להתעלם ממנה במספר עילות התערבות מצומצמות, בין היתר אם הושגה באמצעים בלתי כשרים או ניתנה בחוסר תום לב. עוד נטען כי ההלכה המשפטית הכירה באחריות המזיק לנזקים בלתי צפויים שמקורם בחולשותיו המקדמיות והבלתי צפויות של הנזוק (כלל ה"גולגולת הדקה") וכי יש לקבל את תגובתו של התובע כיחודית לו, ולפסוק על פיה. באשר לשיעור הפיצוי, נערך תחשיב לפיו יש להתחשב במספר שנות עבודתו הנותרות של התובע ואחוזי הנכות שנקבעו לו.

אינני מקבלת את חוות הדעת לנוכח הספקות והתמיהות שהועלו לעיל, במיוחד כשנקבעו לתובע 30% נכות, אך לא הומלץ לו, והוא אף לא פנה לביטוח הלאומי לקבלת קצבת נכות, שהוא זקוק לה, על פי מצבו הכלכלי כפי שהוצג.

15. חברו של התובע, מר יהודה פיכוטקה, הגיש תצהיר תמיכה בו. לטענתו, היתה לספר, כמו גם למחזה, השפעה רבה מאוד על התובע והוא הפך מאדם מלא שמחת חיים לאדם כבוי, שהפרסום השלילי מעסיק אותו רבות בשעות היום, וטורד מנוחתו בלילות. בעדותו, סיפר כי התובע הפך לאובססיבי בגין הפרסום ושיתף אותו משום שגם הוא (העד) היה מעורב בתביעה משפטית. על פי עדותו, הייתה תגובתו של התובע בלתי פרופורציונלית לארוע ("הוא מתקשר אלי בלילה ומטריד אותי עם השטויות שלו", "אני לא מתרשם מכך שמישהו מוציא שם רע, ניסיתי להרגיע אותו."- עמ' 20 לפרו').

16. חברו של התובע לאגודת חובבי הרדיו, מר פרידלנדר העיד כי לא קרא את הספר ולא חזה במחזה, ואלו לא היו מגיעים לידיעתו לולא סיפר לו התובע עליהם. לשיטתו, קיימת יריבות רבת שנים בין התובע לנתבע, שהוא אף ניסה להתערב בה, אלא שהנתבע, המונע מאינטרסים אישיים, סירב להתייחס לפניותיו הקודמות, שבאו עוד בתקופת חייה של הזמרת ז"ל.

17. עדויות אלו אינן יכולות לתמוך בטענת הנכות הנפשית של התובע שנגרמה עקב הפרסום. הן תבואנה בחשבון בדיון בשאלת עוגמת הנפש שנגרמה לו.

18. הנזק הכלכלי-

לטענת התובע הינו זכאי ל211,700 ₪ בגין הפגיעה בעסקיו. לתמיכה, צירף חישוב שנערך ע"י רואה חשבון אשר כתב כי התובע עוסק באינסטלציה ותיקונים והכנסותיו לשנת 2005 עמדו על כ-55,000 ש"ח, לאחר עליה קלה בשנת 2006 חלה ירידה, עד ל-8,000 ₪ לשנת 2009, ו-14,500 לשנת 2011. החישוב, שלא הוצג כחוות דעת אלא כמספרים על דף נייר, לא לקח בחשבון את חנות פרחים, המנוהלת ע"י אשת התובע, הרשומה על שמה, למרות שבאתר האינטרנט מופיע עסק זה, שהכנסותיו יציבות, על שם התובע.

19. רואה החשבון נשאל: "החל משנת 2006 ההכנסות בירידה משמעותית. מה הסיבה?

ת. לא נכנסתי לסיבות.

ש. אני רואה שבשנתיים האחרונות ישנה עלייה, עליה דיברתם?

ת. אלה הנתונים."

20. בעדותו (עמ' 39 לפרוטוקול) טען התובע כי "חנות הפרחים לא מרוויחה הרבה כסף, ההכנסות שלנו יציבות, אבל ההוצאות והרווחים נעשו בעיקר מעבודות החשמל והאינסטלציה שאני עושה. בשנים האחרונות ירדה לי העבודה כתוצאה מהכדורים ומהמשפט. ביהמ"ש לא רצה לעזור לנו. הפרחים זה רווח מישני ולא מספיק לקיום המשפחה.

ש. נראה לך הגיוני שאתה טוען שבשנת 2011 הרווחת 1,200 ₪ לחודש ומדובר בסכום לפני מס. אתה מחזיק רו"ח, להכנסות של 1,200 ₪. נראה לך הגיוני שההכנסות של הפרחים הן פחותות או שוות ל-1,200 ₪ ברוטו כשאתה מחזיק דירה ומכונית?

..

ת. אני בשנים האחרונות אני חייב למעלה מ-300,000 ₪, לקחתי הלואות רבות, יש לי 7 כרטיסי אשראי. לא סיפרתי לאשתי כדי שהיא תישן בלילה, בני חייב 200,000 ₪."

עוד נשאל התובע: "ההצגה הועלתה בסוף 2010, אתה הצגת את הכנסותיך והן עלו ב-3

השנים האחרונות. איך אתה יכול להסביר את זה?

ת. יכול להיות שכל הנושא של הנזקים שנגרמו לי נגרמו כתוצאה מהספר וההצגה. זה שההכנסות גדלו- הגדילה לא הייתה משמעותית.

ש. יכול להיות שקיבלת יותר עבודה בעקבות הפרסום?

ת. אני גר 20 שנה ברמת אביב ואף אחד לא ידע מעולם מי אני. לא הרגשתי עליה בהכנסות בעקבות ההצגה. יכול להיות שיש כאלה שהוציאו אותי מהעבודה בגלל הסיפור הזה.

ש. אני מפנה לאתר האינטרנט של חנות הפרחים ושאתה מנהל אותו, כתבת "חנות משגשגת"

ת כתבתי כך כד שאנשים ירצו לקנות אצלנו.

ש. באתר אתה מפרסם שאתה מנהל אותה?

ת. כך כתבתי, אבל זה לא נכון."

התובע לא הוכיח ירידה בהכנסות. אף לו היה מוכח הדבר, בהעדר קשר סיבתי בין הירידה בהכנסות ו/או העלייה לאחריה, לבין הפרסומים- הנני דוחה את טענת התובע לראש נזק זה.

21. פגיעה בזכות הפרטיות

לטענת התובע, ניצלו הנתבעים את דמותו ללא קבלת רשות מממנו, לצורך עשיית רווחים. לשיטתו, כבר נפסק כי אין צורך להוכיח רווח ממשי, אלא די בכוונת רווח. בגין פגיעה זו נתבע סכום של 50,000 ₪.

בסיכומיו, מתייחס התובע אל הפגיעה בפרטיות ואל הפרת ההסכם (פסק הדין) בצותא חדא ומפנה לס' 2(6) לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א- 1981, הקובע כי עשיית שימוש בשם אדם, בכינויו בתמונתו או בקולו לשם רווח- מהווה פגיעה בפרטיות.

22. "על הזכות המוגנת בסעיף 2(6) לחוק קבע השופט אליעזר ריבלין בעניין אלוניאל: "זוהי הגנה אשר ענינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו אותה הוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו." ובהמשך: "פרטיותו של אדם נפגעת בשל השימוש בשמו למטרות רווח מבלי שניתנה לשם כך הסכמתו, מקום בו שימוש שכזה גורם לו לנזק נפשי," (דן חי, הגנה על הפרטיות בישראל, ע.ד ספרות משפטית בע"מ, עמ' 238).

המונח "רווח" קיבל פרשנות מרחיבה, דהיינו שאם כוונת הפרסום הינה לעשיית רווח, גם אם תוצאתו לא הייתה כזו, יחשב כפרסום המקנה הגנה על פי החוק הנ"ל (ת"א (ת"א) מיקי ברקוביץ ואח' נ' עונות מקומית בע"מ ואח', ת"א (תל-אביב)667/97 עמר נ' רשות הדואר).

23. הנני מקבלת את טענת התובע כי פרסום הספר, כך גם מכירת הזכויות במחזה והעלאתו, נעשו לצורך מסחרי ורווח כלכלי לנתבע ולתיאטרון. על פי לשונו של הסעיף, עצם השימוש, כמו גם מטרת הרווח הינם התנאים הדרושים שבהתקיימם- חלות הוראות הסעיף: "ההנחה בבסיס החוק היא כי תמונתו של אדם, המשקפת את דמותו ותדמיתו, היא מקנייניו הפרטיים של האדם ושייכת לצנעת פרטיותו. מותר לעשות שימוש בה, רק אם הדבר משרת אינטרס ציבורי מיוחד הגובר על אינטרס הפרטיות. ואכן, אין מקריות בכך שהמחוקק בחר להגביל את האיסור על השימוש בתמונה למטרה מסחרית דווקא, שכן השאיר אפשרות פתוחה להשתמש בתמונת אדם למטרות לגיטימיות אחרות הקשורות בחופש ביטוי ומתן מידע לציבור...בדרך זו מצא המחוקק לאזן בין אינטרס ההגנה על פרטיות היחיד לבין אינטרס הציבור בחופש הביטוי וזרימת המידע החופשי." (ת"א (י-ם) 1049/90 רופ נ' און הנדסת מיזוג אויר (1973) בע"מ, פ"מ נ'(4) 500).

ככל שהיה אינטרס ציבורי בפרסום הספר ו/או העלאת המחזה, לא היתה חשיבות ואף לא צורך בתיאור התובע בהם. הנני מקבלת את עתירת התובע לפיצוי ברכיב זה למלוא סכומה- 50,000 ₪. בסכום זה ישאו הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד. לעניין זה, חובתו של התיאטרון נפרדת ועצמאית מחובת הנתבע, ואין היא שואבת כוחה מההסכם בין השניים. לפיכך הודעת צד ג' לעניין עילה זו- נדחית.

24. הוצאת לשון הרע

לטענת הנתבעים, בחר התובע לותר על הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע ובמקום זאת העדיף לנקוט בדרך של הוכחת הנזק שנגרם לו עקב מעשי/מחדלי הנתבעים. לשיטתם, לא הוכחו נזקים אלה ואף לא קשר סיבתי בין הספר והמחזה לנזק הנטען. לטענתם, לא הוכח שמו הטוב של התובע קודם לפירסום, נהפוך הוא. התיאטרון אף טען כי התחקיר העיתונאי, כמו גם הכתבה הנרחבת על התובע באו ביוזמתו ומרצונו לזכות בכותרות. לטענת התיאטרון, הנזק והפגיעה שנגרמו, ככל שנגרמו לתובע- באו בעטיים של פרסומים רבי תפוצה אלה.

25. לטענת התובע בסיכומי התשובה, לא ויתר מעולם על הפיצוי הסטטוטורי והעובדה שטען כי נגרמו לו נזקים בפועל, אין פירושה שהוא מוותר על הנזק הלא ממוני, ללא הוכחת נזק :"סעיף 7א אינו מצמצם את הנזק לנזק שאינו ממוני, אלא הנזק, ככל שיהיה, כאשר התובע מתקשה להוכיח את נזקיו המיוחדים הנובעים מפרסום לשון הרע." (ת"א (שלום ת"א) 169967/02 סל קליני קבע"מ נ' אטרקט סחר בע"מ, פורסם במאגרים).

26. "כאשר מדובר בתביעה בגין לשון הרע על פי החוק והוכח נזק, בין שמדובר בנזק ממוני- הדורש הוכחה מדויקת, ובין שמדובר בנזק לא ממוני- אשר הוכחתו שונה מהוכחת נזק ממוני, כפי שיפורט בהמשך, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על פי דיני הנזיקין הכללים, כאשר אין מגבלה עקרונית על סכום הפיצוי. כאשר לא הוכח נזק אך בית המשפט סבור כי בנסיבות העניין יש לפצות את התובע, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק וזאת עד לסך של 50,000 ₪ או עד לסך של 100,000 ₪ (כפל פיצוי) במקרים בהם הוכח שהפרסום נעשה "בכונה לפגוע" (סעיף 7א(ג) לחוק)". (עו"ד אילן בומבך נ' עו"ד אמיר פישביין (פורסם במאגרים). "גיבושה של עוולת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של נזק. יחד עם זאת, לצורך פסיקת פיצוי, חלות ההוראות הכלליות של דיני הנזיקין, המחייבות קיומו של נזק כתנאי לפסיקת פיצוי, שהרי סעד הפיצוי, מטבעו, מצריך קיומו של נזק עליו יש לפצות...

עוולת לשון הרע גוררת באופן טבעי נזקים שלא אחת קשה לאמוד אותם במונחים ממוניים, וקשה להיטיב אותם בדרך ממונית ישירה.." (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פורסם במאגרים) ור' גם: "בעוד שבסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע רף עליון לפיצוי במקרה שבו לא הוכח כל נזק- אין הוא מגביל את הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני." (רע"א 3832/11 אמיר פישביין נ' אילן בומבך). .

27. התובע ועדיו הוכיחו כי התובע הושפע קשות מהפרסום, וכי נגרמה לו עוגמת נפש רבה, שלוותה בדיכאון , שגם אם לא הכרתי בו כנכות קלינית, וגם אם אין הוא פרופורציונלי- אין להתעלם ממנו. סבורתני כי בנסיבות אלו קמה לתובע הזכות לפיצוי בגין העילה הנזיקית, שאינו מוגבל בסכומי הפיצוי הסטטוטורי.

הנני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 125,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.

28. הפרת הסכם-

לטעמי, לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים הופר. בסיכומיו טוען התובע כי ההסכם קבע כי לא יעשה כל שימוש בדמויות המשפחה, אלא בהסכמתם בהתאם למתווה שנקבע בהסכם. לטענתו, קבע הממונה מטעם המשפחה, יו"ר איגוד הבמאים מר רני בלייר, כי יש בנוסח המחזה משום פגיעה חמורה וקשה בדמויות המשפחה. עוד נטען ע"י התובע כי בהסכם נקבע כי המחזה לא יועלה ללא התיקונים עליהם הורה הממונה ו/או אישורו הסופי. למרות האמור, הנתבע והתיאטרון העלו את המחזה ללא שקיבלו את היתר הממונה ובלא שביצעו את התיקונים כנדרש.

במהלך הדיון, ניתן היה להתרשם כי התובע ויתר על עילה זו, ומכל מקום לא הוצגו בפני נוסחים שונים של המחזה, הערות והסתיגויות של הממונה ועוד. מכיון שכך, נדחה ראש נזק זה.

29. התיאטרון כנתבע-

טענת התיאטרון המתקבלת על ידי הינה כי הענקת הרישיון שהעניק הנתבע לתיאטרון, הקנתה לו את הזכות להעלות את המחזה, שלל את זכותו לערוך בו שינויים וקבעה כי אלה יעשו ע"י הכותב בלבד. זאת ועוד, לטעמי, העניקה בדיקת נוסח המחזה ע"י בית המשפט גושפנקא להעלאתו המחזה בנוסח שאושר על ידה. כפי שראינו, לא הוכח כי היתה סטייה מנוסח זה. יתרה מכך, כתב התביעה ציטט מובאות רבות מהספר ואף לא אחת מהמחזה. גם הטענות הקשות שהועלו ע"י התובע, נטענו בעיקר כנגד הנתבע ולא כנגד התיאטרון.

30. כל אלה מביאים אותי למסקנה כי למעט הפגיעה בפרטיות, בה על הנתבעים לשאת ביחד ולחוד, בכל הנוגע לעילה הנוספת שהתקבלה- דין התביעה כנגד התיאטרון להידחות. למעלה מהצורך אציין כי אף לו סברתי שיש מקום לקבלה, מן הראוי היה לקבל גם את הודעת הצד השלישי שנשלחה ע"י התיאטרון לנתבע, עקב אחריותו המוחלטת של האחרון לפרסומים.

31 הוצאות

התובע טען כי נגרמו לו הוצאות בסכום של 34,089 ₪, סכום ששולם על ידו לבא כוחו הקודם אשר ייצגו בתביעה זו ובתובענה בבית המשפט המחוזי. משהסתיים ההליך שם בדרך שהסתיים, מוצתה גם זכותו של התובע בגינו. החלפת הייצוג איננה מביאה בהכרח למסקנה כי על בית המשפט לפסוק שכר טרחה לשני מייצגים. ההוצאות אותן ראוי לטעמי לפסוק, הינן, בהתחשב בסכום התביעה לעומת תוצאתה, 15,000₪.

סיכומו של דבר

הנתבעים 1,,3,2 ישלמו לתובע ביחד ולחוד, סכום של 50,000 ₪.

כן ישלמו הנתבעים 1,2 לתובע סכום של 125,000 ש"ח

בנוסף, ישאו הנתבעים 1,2 במחצית מאגרת המשפט ובשכר התייצבות העדים כפי שנפסק.

שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000₪ יחול אף הוא על הנתבעים 1,2.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.

הודעת צד ג'- נדחית.

ניתן היום, כ' אייר תשע"ד, 20 מאי 2014, בהעדר הצדדים.