נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד יונתן טל

הנאשמת ובא כוחה עו"ד חאלד אזברגה

מתורגמן: מר מיסק

במועד שנקבע לטיעונים לעונש, לאחר קבלת תסקיר ביום 9.9.12, טען ב"כ הנאשמת כי יש לבטל את כתב האישום נגד הנאשמת חרף הרשעתה מיום 30.1.12. זאת על יסוד טענת הגנה מן הצדק. ביסוד הטענה, עומד ארוע שהתרחש בכנסת ישראל בעת שחברת כנסת שפכה מים מכוס על חבר כנסת אחר. הטענה היא כי חברת הכנסת לא נחקרה ולא הועמדה לדין ובנסיבות אלה, העמדתה לדין של הנאשמת מהווה אכיפה בררנית.

לשאלת בית המשפט את ב"כ הנאשמת מה בסיס ההשוואה בין שני המקרים, ניתנה תשובה: "מים". ב"כ הנאשמת טוען כי הארוע הנטען חמור פי כמה ממעשיה של הנאשמת בשל נסיבותיו, המבצעת המעשה וקורבן המעשה שם, בעוד שהנאשמת שלפנינו היא אישה שמצבה האישי מיוחד כמתואר הן על פי האבחון שנעשה לה והן על פי המתואר בתסקיר שרות המבחן.

לצורך הברור העובדתי עליו נשענת טענת ב"כ הנאשמת, ביקש להורות על התיצבותו של היועץ המשפטי לממשלה, או מי מטעמו, לצורך חקירתם על שיקוליהם באי העמדתה לדין של חברת הכנסת.

ב"כ המאשימה הגיב לטענות הנאשמת באומרו שאין לפנינו כל חומר על חקירה של חברת הכנסת או אפילו על תלונה נגדה ובכל מקרה הנאשמת שלפנינו עברה את העבירה פעמיים בהפרש של חודש בין ארוע לארוע ולאחר שנחקרה בארוע הראשון. מכאן, שגם אילו נסגר התיק הראשון נגדה, היה מקום לשוב ולפתוח אותו בעקבות חזרתה על מעשה תקיפה בארוע השני.

המעט שניתן לומר על טענת ב"כ הנאשמת הוא שהיא טענה חסרת יסוד, שמנסה לאלץ את פסיקת בתי המשפט ולכופף אותה ללא כל בסיס של ממש.

הרשעת הנאשמת נקבעה לאחר שמיעת הוכחות בהכרעת דין מפורטת חודשים רבים לפני העלאת הטענה של הגנה מן הצדק ע"י הנאשמת.

הטענה של הגנה מן הצדק מסווגת על פי החוק כטענה "מקדמית" שאומנם מותר להעלותה בשלב שלאחר תחילת המשפט, גם ללא נטילת רשות, ואולם אין לראותה כטענה שניתן לטעון אותה אחרי הרשעת נאשם. יוזכר, שקבלת הטענה מובילה לביטול כתב אישום. בענין זה ניתן ללמוד מהוראת סע' 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 כי ביטול כתב אישום יכול שייעשה עד להכרעת הדין ולא לאחר מכן.

לא זו אף זו, אכן האלמנט היחיד המשותף לשני הארועים הינו השימוש במים שעשתה הנאשמת בארוע המתואר באישום הראשון בגינו הורשעה והטענה שחברת הכנסת אף היא עשתה שימוש במים שהטיחה בחבר כנסת אחר. אין כל ראיה כי תלונה הוגשה ע"י חבר הכנסת, אין ראיה שהיתה חקירה כלשהי בענין וממילא אין כל בסיס לממצא על שיקולי התביעה, אם בכלל נדרשה לשקול, בענין העמדתה לדין של חברת הכנסת.

לא הובאה לפני בית המשפט כל תשתית המתיחסת להליך משמעתי כלשהו שאולי עברה חברת הכנסת, כמו כן לא היתה כל התיחסות לשאלת החסינות העומדת לחברת הכנסת וכל הכרוך בהסרת חסינות כזאת.

מעבר לכל האמור לעיל, יישום פסיקת בית המשפט העליון בפרשת אורי גנור [בג"צ 935/89 נ. היועץ המשפטי לממשלה , פד"י מד' (2), 485], פס"ד בפרשת יפת [ר' ע"פ 2910/94, יפת נ. מ"י , פד"י נ(2), 221] והרחבת ההלכה בפס"ד בורוביץ [ע"פ 4855/02, מ"י נ. בורוביץ , נ"ט (6), 776] אינו מוביל לקבלת הטענה במקרה הנדון. אין כל תשתית לקביעה כי נפלו פגמים כלשהם בהליכים שננקטו נגד הנאשמת או כי ישנה פגיעה בתחושת הצדק וההגינות בהעמדתה לדין. האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של מי שמבצע עבירות אלימות הוא מובהק ולא היה כל מקום לשקול אי העמדתה של הנאשמת לדין או ביטול כתב האישום לאחר העמדתה לדין.

באין שיויון בין המקרים זה הנידון וזה הנטען להשוואה – אין מקום לקביעה שהיתה אפליה בהעמדתה של הנאשמת לדין או באיתור פגם בהפעלת שיקול הדעת של התביעה בעשותה כן.

בנוסף לאמור, מועד העמדתה של הנאשמת לדין קדם פרק זמן משמעותי מאד לארוע שבגינו נטענת הטענה של הגנה מן הצדק ע"י הנאשמת. ממילא בחינת שיקול דעתה של התביעה והתנהלותה, תוך הצבת כל הדרישות ממנה לאכיפה שוויונית והוגנת, איננה יכולה להתבצע על סמך ארועים מאוחרים מאד שהתרחשו כאמור זמן רב לאחר העמדה לדין.

על יסוד כל האמור, אני דוחה את הטענה של הגנה מן הצדק.

ניתנה היום, ו' חשון תשע"ג, 22 אוקטובר 2012, במעמד הצדדים.