ביום 9/7/13 דחיתי את בקשת הנתבע לבטל את פסק הדין שניתן כנגדו במעמד צד אחד. ביום 8/9/13 החלטה זו בוטלה בבית המשפט המחוזי הנכבד, אך מבלי שבוטל פסק הדין, והדיון הוחזר אליי למתן החלטה שלמה בבקשה, הכוללת התייחסות לנושא סיכויי הגנת הנתבע בתביעה בה עסקינן. בעקבות החלטה זו הצדדים השלימו טיעוניהם בשאלה זו של סיכויי הגנה. טיעוניהם אלה באו בפניי רק ביום 29/1/14, ועתה הגיעה עת ההכרעה.

כאשר עסקינן בשאלה האם לבטל פסק דין במעמד צד אחד, על בית המשפט לשקול שני שיקולים. האחד, נסיבות העיכוב של הצד השני בפנייתו לבית המשפט בכדי להביא בפניו את טיעוניו לגופו של ההליך. השני, מהו הסיכוי שטיעונים אלה יתקבלו על ידי בית המשפט, ככל שיחליט לשמעם. בין שני השיקולים קיים יחס של כלים שלובים, כך שככל שנסיבות העיכוב מלמדות על הצדקה פחותה יותר, שלא לדבר על אשם גדול יותר, בהתנהלות הצד השני במסגרת ההליך, כך על צד זה להצביע על סיכויים גדולים יותר לקבלת עמדתו לגופו של ההליך.

במקרה זה, כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 9/7/13, לא היתה כל הצדקה להתנהלות הנתבע. הוא ידע על מועד הדיון אליו לא התייצב, שכן הודה בקבלת כתב התביעה, כאשר מבית המשפט כתב התביעה יצא עם ההזמנה למועד הדיון, ועל כן סביר ששני אלה הגיעו ביחד לנתבע. אף אם היה מקום לקבל טענתו התמוהה שקיבל רק את כתב התביעה, הרי שעמד בכך על קיום ההליכים, ועל כן ידע שצפוי להתקיים דיון, במועד כזה או אחר. יתר על כן, לכל המאוחר חודשים ספורים לאחר קיום הדיון, היה מודע לקיומו של פסק הדין, ועל כן עסקינן בשיהוי בלתי מתקבל על כל דעת של כשנתיים וחצי בהגשת בקשתו לביטול פסק הדין. אדרבא, כאשר שיהוי זה נקטע רק נוכח הליכי הוצאה לפועל של פסק הדין.

נוכח מאפיינים אלה של התנהלות הנתבע סברתי כי אין להידרש לשאלת סיכויי ההגנה שלו, שכן גם אם אלה יהיו גבוהים במיוחד, אין בהם בכדי להוות כל משקל נגד להתנהלותו האמורה. אדרבא, דווקא מי אשר אחוז תחושה פנימית שסיכויי הגנתו טובים, אינו יושב בחיבוק ידיים משך כשנתיים וחצי, כשהוא מודע לכך שבית המשפט פסק בניגוד לעמדתו, וניאות לפנות לבית המשפט רק כאשר ננקטים כנגדו הליכי הוצאה לפועל.

קל וחומר הם פני הדברים כאשר בחינת סיכויי ההגנה מגלה כי לא רק שאלה אינם גבוהים במיוחד, אלא שהם דלים במיוחד. נתייחס להלן אחת לאחת לטענות ההגנה של הנתבע.

ראשית טוען הנתבע כי לתובע אין מעמד לתבוע אותו, שכן עילת התביעה החוזית לה טוען התובע אינה שלו אלא של תאגיד. לעניין זה מפנה הנתבע להצעת המחיר שהיא נספח א' של כתב התביעה אשר לשיטתו מלמד על כך שהצד לחוזה אינו התובע אלא תאגיד בשם oran technologies. אולם כנגד כך טוען התובע שהמדובר בשם העסק שלו, ולא בשם של תאגיד, כך שאין זו ישות משפטית נפרדת מהתובע. דברי התובע נראים הגיוניים לאור העדר כל אזכור למספר ח"פ לצד אותו שם, כאשר הנתבע מצדו, שידע לצרף לבקשתו אסמכתאות, לרבות מסמכים מרשויות ציבוריות, לא הביא כל אסמכתא לכך שעסקינן בתאגיד, כמו למשל פלט מרשם החברות, או ממרשם תאגידים אחר.

שנית טען הנתבע כי אף הוא עצמו לא היה צד להתקשרות החוזית, אלא תאגיד בשם "דן סיטי". אולם גם כאן לא הביא התובע כל אסמכתא לכך שמדובר בתאגיד. מנגד, מצביע התובע על כך ששמו הפרטי של הנתבע, כמו גם נציג מטעמו בשם עמי פוקס, מופיע בפרטי נמען הצעת המחיר מעל לשם דן סיטי, ואף מציין שהשם האחרון הוזכר אך בכדי שיובן באיזה עניין ניתנה הצעת המחיר. מעבר לכך, בצדק רב מציין התובע שההמחאות שקיבל מהנתבע היו על שם אמו של הנתבע, כאשר אילו היה מדובר בהתקשרות חוזית עם תאגיד, מצופה היה למצוא המחאות של התאגיד.

שלישית טען הנתבע כי התובע אינו רשאי להגיש את התביעה החוזית כאשר במקביל הגיש תביעה שטרית נוכח ההמחאות שלא כובדו ואשר נמסרו לו במסגרת קיום החוזה. אולם, התביעה בה עסקינן לא כוללת רק את הסכומים שאמורים היו להיות משולמים באמצעות ההמחאות. מעבר לכך, איני רואה כל פגם בכך שמי אשר לא הצליח לממש שטרות שנמסרו לו ככלי למימוש התחייבות חוזית יגיש תביעה בעילה של הפרת חוזה. עילת תביעה שטרית נועדה לחסוך לתובע היזקקות לעילה החוזית, אך לא לחסום בפניו את העילה החוזית, ככל שכשלה העילה השטרית.

לבסוף טוען התובע טענות לגבי סכום התביעה וסכום פסק הדין. על כך יש לומר כי התובע רשאי היה לכלול בתביעתו אף הוצאות שנגרמו לו בניסיונות לגבות את המגיע לו מהנתבע באמצעות עורך דין, חלף פנייה מוקדמת מידי לבית המשפט, גם אם פניה זו היתה בסופו של דבר בהליך שככלל אין בו ייצוג בידי עו"ד. מעבר לכך, לא היתה כל מניעה שהתובע יכלול בתביעתו, ובית המשפט יפסוק לו על פי הערכתו, את האמור בסעיפים 4-5 לכתב התביעה, דהיינו עוגמת נפש, אובדן ימי עבודה, תשלומים לרשויות, וריבית והצמדה עד יום הגשת התביעה.

נוכח כל האמור, גם כאשר אמדתי את סיכויי הגנת הנתבע בטענותיו השונות, לא מצאתי כל סיבה לבטל את פסק הדין, אלא שבחינה זו מחזקת את המסקנה כי היה מקום למתן פסק הדין במעמד צד אחד. אשר על כן, אני שב ודוחה את הבקשה לביטול פסק הדין.

נוכח הנפח הרב של הטיעון הכולל בבקשה לביטול פסק הדין, הן בשלב שטרם החלטתי המקורית בבקשה והן בשלב של הדיון מחדש בבקשה בעקבות החלטת כבוד בית המשפט המחוזי, כמו גם משך הזמן הכולל שנדרש לגיבוש שתי ההחלטות, סבורני כי יש מקום לחיוב הנתבע בהוצאות התובע בבקשה. אמנם, בהחלטתי הראשונה לפנים משורת הדין לא חייבתי הנתבע בכך, אך כאשר באו הדברים לגלגול שני (וזאת מבלי למנות את פסק הדין עצמו), הוגדשה הסאה כך שיש מקום לנהוג בעניין על פי הכלל בדבר פסיקת הוצאות לטובת הצד הזוכה. אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע, נוסף על האמור בפסק הדין, הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪, שיישאו ריבית והצמדה מיום 8/9/13 ועד מועד התשלום.

ניתנה היום, ז' ניסן תשע"ד, 07 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. העתקים יועברו לצדדים בהקדם, והתקופה להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תימנה החל ממועד ההמצאה.