מונחת לפני בקשה להבהרת סעיף 39 לפסק דינו של בית משפט זה (כב' הנשיא (בדימוס) א' גורן) מיום 1.3.09 בתובענה שבכותרת, אשר הוגשה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל).

1. רקע הדברים וההליכים

על הרקע הנדרש להחלטה זו עמדו, בהרחבה, הן בית משפט זה והן בית המשפט העליון, וזאת בשורה ארוכה של החלטות אשר ניתנו בהליכים הרבים שבהם נקטו הצדדים בקשר עם פסק הדין מיום 1.3.09. אשר על כן, אסקור להלן אך בתמצית את הרקע הנדרש להכרעה בהחלטה זו;

ביום 1.3.09 פסק בית משפט זה (כב' הנשיא (בדימוס) א' גורן) בתובענה שבכותרת, אותה הגיש יגאל ארנון (להלן: ארנון, ההתייחסות תהיה לארנון שכן מרבית ההליכים נדונו בחייו, טרם נכנסו לנעליו המבקשות) נגד המשיבים, שלמה פיוטרקובסקי ואפשי השקעות בע"מ (להלן, ביחד: פיוטרקובסקי), בעניין זכויותיו במניות של חברת סלקום (ישראל) בע"מ (להלן: סלקום). בית המשפט קבע, בתמצית, כי 1% ממניות חברת סלקום המוחזקות בידי פיוטרקובסקי הוחזקו בנאמנות עבור ארנון, וכי האחרון עמד בהתחייבויותיו לפי הסכם הנאמנות. על יסוד האמור ניתן צו הצהרתי בו נקבע, בין היתר, כי 1% ממניות חברת סלקום המוחזקות בידי פיוטרקובסקי שייכות לארנון "על כל הזכויות שנבעו או הנובעות מכך והקשורות לכך, לרבות דיבידנדים". בהתאם לכך, נפסק כי ארנון זכאי לכך שפיוטרקובסקי יעביר לידיו את המניות הנדונות. עוד נקבע, בסעיף 39 לפסק הדין, כי הוא יחול "גם על הזכויות בדיבידנדים, כמפורט בתובענה המתוקנת".

הצדדים ערערו על פסק הדין והערעורים נמחקו בהסכמה ביום 6.12.11, תוך שהוסכם בין הצדדים, כי היה ותתעורר מחלוקת בכל הנוגע ליישומו של פסק הדין, יהא כל צד רשאי להגיש בקשה למתן הוראות לבית משפט זה.

ואמנם, הצדדים הגישו, עד כה, שתי בקשות למתן הוראות אשר נדונו לפני, הראשונה שבהן הוכרעה ביום 13.5.12, והשנייה שבהן הוכרעה ביום 26.6.13. עניינה של הבקשה השנייה, שהוגשה ביום 19.3.13, היה בהפרשי הצמדה וריבית שלטענתו של ארנון יש להוסיף לסכום הדיבידנד ששולם לו על ידי פיוטרקובסקי, לאחר ובעקבות מתן פסק הדין. הסכום האמור שולם ביום 23.5.12 בערכים נומינליים, ללא הפרשי הצמדה וריבית, ובבקשתו למתן הוראות מיום 19.3.13, ביקש ארנון מבית המשפט להורות לפיוטרקובסקי לשלם לו הפרשי הצמדה וריבית על כלל כספי הדיבידנדים הללו, ועבור חלק מהתקופה דרש גם ריבית פיגורים.

בהחלטתי מיום 26.6.13 קיבלתי את בקשתו של ארנון בחלקה, תוך חלוקת פרק הזמן הרלבנטי, מיום חלוקת הכספים על ידי סלקום ועד ליום העברתם בפועל לידי ארנון, לשלוש תקופות כדלקמן: התקופה הראשונה: מיום חלוקת הכספים על ידי סלקום ועד ליום מתן פסק הדין (1.3.09); התקופה השנייה: מיום מתן פסק הדין ועד ליום 3.6.10, אז העביר פיוטרקובסקי את כספי הדיבידנד לחשבון נאמנות על שם ארנון; התקופה השלישית: מיום 3.6.10 ועד ליום 23.5.12, אז הועברו הכספים בפועל לידי ארנון. בכל הנוגע לתקופה הראשונה, דחיתי את תביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית; בכל הנוגע לתקופה השנייה, קיבלתי את תביעת ארנון וחייבתי את פיוטרקובסקי בתשלום ריבית פיגורים; בכל הנוגע לתקופה השלישית, קיבלתי את תביעת ארנון וחייבתי את פיוטרקובסקי לשלם הפרשי הצמדה וריבית בניכוי הפירות שצבר חשבון הנאמנות שבו הופקדו הסכומים ובאותה תקופה. בהחלטתי קבעתי עוד, כי גם הדיבידנדים שחולקו לאחר מתן פסק דינו של כב' הנשיא גורן הועברו לחשבון הנאמנות, ומשכך דינם כדין יתר הסכומים שהופקדו באותו החשבון בתקופה השלישית.

ארנון ופיוטרקובסקי לא השלימו עם החלטתי מיום 26.6.13 והגישו עליה בקשות רשות ערעור. בפסק הדין מיום 7.10.13 החליט בית המשפט העליון (כב' השופטת א' חיות) לדחות את בקשתו של ארנון וליתן לפיוטרקובסקי רשות לערער על ההחלטה. בית המשפט העליון הורה, כי ערעורו של פיוטרקובסקי יתקבל בחלקו באופן שייקבע כי עבור התקופה השנייה הוא יחויב בהפרשי הצמדה ובריבית רגילה ולא בריבית פיגורים (רע"א 5072/13 פיוטרקובסקי נ' ארנון (7.10.13, להלן גם: פסק הדין בבקשות רשות הערעור)).

בין לבין, ביום 29.8.13, הגיש ארנון לבית משפט זה בקשה לתיקון טעות בהחלטה מיום 26.6.13 לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בטענה כי החלטה זו חייבה את פיוטרקובסקי בתשלום סכומי כסף לארנון, אך לא הבהירה כי סכומים אלו עצמם יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד שישולמו בפועל. פיוטרקובסקי מצדו ביקש להשיב לבקשה זו רק לאחר שתוכרענה בקשות רשות הערעור. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבקשות רשות הערעור, הגיש ארנון הודעת עדכון בעניינו לבית משפט זה ובתגובה קבעתי בהחלטתי מיום 10.10.13, כך:

"אני סבורה שהחלטת בית המשפט העליון מבהירה את עניין הריבית לחלוטין. מכל מקום מאפשרת לצדדים להגיש הודעה על חישוב ריבית מוסכם כמבוקש".

בסופו של דבר, ביום 7.11.13, דחיתי את הבקשה לתיקון טעות, בזו הלשון:

"לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון בו נקבע במפורש אילו תשלומים יש לשלם, אין כל מקום לדיון נוסף בבקשה. הבקשה נדחית".

על החלטתי מיום 7.11.13 הגיש ארנון בקשת רשות ערעור, בה טען שפסק הדין בבקשות רשות הערעור כלל לא עסק בהפרשי ההצמדה והריבית שאליהם התייחסה הבקשה לתיקון טעות. לטענת ארנון, החלטתי בבקשה למתן הוראות, שהתקבלה בחלקה בפסק הדין של בית המשפט העליון בבקשות רשות הערעור, פסקה לטובתו סעד כספי מסוים, ואילו עניינה של הבקשה לתיקון טעות הוא בהוספת הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק עד למועד תשלומו בפועל. כלומר, לשיטת ארנון עניינה של הבקשה לתיקון טעות הוא בתקופה שמיום 23.5.12 ועד ליום התשלום בפועל, בעוד הבקשה למתן הוראות עסקה בתקופה הקודמת ליום 23.5.12. ארנון טען, כי הוא לא כלל בבקשת רשות הערעור הקודמת את השגתו בעניין זה, כיוון שראה בהשמטת ההוראה בדבר הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל, טעות סופר, וביקש למצות את ההליכים בבית המשפט קמא. עוד טען ארנון, כי רק במקרים חריגים יימנע בית המשפט מלהוסיף ריבית והצמדה לחוב פסוק, ואם לא עשה כן המדובר בהשמטה מקרית שניתן לתקנה. פיוטרקובסקי, מצדו, התנגד לבקשה בציינו, כי בבקשת רשות הערעור הקודמת שהגיש, הצהיר ארנון כי הוא מקבל את יתר קביעות בית המשפט קמא בבקשה למתן הוראות, להוציא אלה שביקש לערער עליהן. פיוטרקובסקי טען עוד, כי פסק הדין בבקשות רשות הערעור הבהיר את המחלוקות בין הצדדים בסוגיית הריבית ועוד טען, כי על פי ההלכה הפסוקה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שלא לפסוק הפרשי הצמדה וריבית.

בפסק הדין מיום 5.2.14 קיבל בית המשפט העליון (כב' השופטת א' חיות) את בקשת רשות הערעור של ארנון (רע"א 8309/13 ארנון נ' פיוטרקובסקי (5.2.14)). בית המשפט העליון הבהיר בפסק דינו, כי המחלוקת הכספית בין הצדדים נגעה בתחילה לסכומי דיבידנדים ששילמה סלקום עבור מניות שהוחזקו בידי פיוטרקובסקי, וכי משנמצא כי ארנון הוא בעליהן של מניות אלה, שילם לו פיוטרקובסקי את קרן סכומי הדיבידנדים ביום 23.5.12. בית המשפט העליון הבהיר, כי כיוון שהדיבידנדים הללו צריכים היו להיות מועברים לארנון זמן רב קודם לתאריך זה חויב פיוטרקובסקי להוסיף עליהם הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בפסק הדין בבקשות רשות הערעור. בית המשפט העליון ציין, כי המסקנה המונחת בבסיס ההליכים הקודמים היא, כי היה על פיוטרקובסקי להוסיף לקרן הדיבידנדים ששילם לארנון ביום 23.5.12 גם הפרשי הצמדה וריבית. אולם, לא נקבע במפורש כי הפרשי ההצמדה והריבית הללו יישאו בעצמם הפרשי הצמדה וריבית עד למועד שבו ישולמו בפועל.

בית המשפט העליון קבע, כי הבקשה לתיקון טעות סופר שהגיש ארנון עוסקת בחיוב שיש להטיל על פיוטרקובסקי בשל כך שניאות לשלם את הפרשי ההצמדה והריבית עבור הדיבידנדים רק בחודש אוקטובר 2013, לאחר פסק הדין בבקשות רשות הערעור. בית המשפט העליון קבע, כי הלכה למעשה המדובר בתקופה רביעית, המתחילה ביום שבו צריכים היו להשתלם אותם הפרשי הצמדה וריבית (23.5.12), ומסתיימת ביום שבו שולמו בפועל. בית המשפט העליון קבע, כי העיסוק בתקופה זו נשמט מהחלטת בית משפט זה בבקשה למתן הוראות, ועל כן ממילא לא נדון על-ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בבקשות רשות הערעור. על רקע האמור קבע בית המשפט העליון, כך:

"לגופו של עניין אין כל ספק כי משנפסק בבקשה למתן הוראות סעד כספי, אשר צריך היה להיות משולם כבר ביום 23.5.2012, היה מקום לקבוע כי סעד זה יישא בהפרשי הצמדה וריבית עד למועד תשלומו בפועל. כפי שנקבע פעמים רבות בעבר, השמטת הוראה בדבר הפרשי הצמדה וריבית מהחלטה הפוסקת סעד כספי היא ככלל השמטה מקרית הניתנת לתיקון בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט ... ופיוטרקובסקי לא טען לקיומן של נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מכלל זה. כמו כן יש להבהיר כי מדובר בטעות הניתנת לתיקון על-ידי בית המשפט שנתן את ההחלטה, ולכן לא הייתה על ארנון חובה לכלול את ההשגה עליה במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש על ההחלטה בבקשה למתן הוראות.".

בפסקה 7 לפסק הדין, סיכם בית המשפט העליון את פסק דינו, בזו הלשון:

"סיכומם של דברים, הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות מיום 26.6.13 תתוקן, כך שאל הסכום שנפסק בה לטובת ארנון יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.5.12 עד ליום התשלום בפועל.".

2. הבקשה הנוכחית

ביום 3.2.15 הגיש ארנון ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה לביצוע ולהבהרת פסק הדין מיום 1.3.09, בה התבקש רשם ההוצאה לפועל לפנות לבית משפט זה, מכוח סמכותו לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ולבקש ממנו להבהיר את סעיף 39 לפסק הדין, שבגדרו הורה בית המשפט כי "פסק הדין יחול גם על הזכויות בדיבידנדים, כמפורט בתובענה המתוקנת".

לאחר קבלת תגובתו של פיוטרקובסקי לבקשה ותשובת ארנון לתגובת פיוטרקובסקי, הועברה לבית משפט זה, ביום 6.5.15, בקשתה של כב' רשמת ההוצאה לפועל המחוזית, מרים סגל, להבהרת סעיף 39 לפסק הדין, ובהחלטתי מיום 7.5.115 הורתי, כך:

"ראי רע"א 8309/13 מיום 5.2.14 החלטה של כב' השופטת א' חיות (ובעיקר ס' 7 להחלטתה).".

ביום 12.5.15 התקבלה לתיק בית המשפט בקשה מטעם ארנון למתן החלטה בבקשת ההבהרה שהועברה לבית משפט זה מלשכת ההוצאה לפועל. בבקשתו טען ארנון, כי מפאת שגגה, לא הועברו, לצד בקשת ההבהרה מיום 6.5.15, כתבי הטענות שהגישו הצדדים ללשכת ההוצאה לפועל בקשר עם בקשת ההבהרה, וכי ככל הנראה בשל כך לא הבחין בית משפט זה, כי עניינה של הבקשה בהפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שלפני מתן פסק הדין. ארנון טען, כי פועל יוצא של האמור הוא, כי בית משפט זה, בהחלטתו מיום 7.5.15, הפנה, בשגגה, לפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.2.14, שעסק אך בהפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שלאחר מתן פסק הדין, ואיננו רלבנטי כלל להבהרת סעיף 39 לפסק הדין ולשאלה האם פסק הדין כולל הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שלפני פסק הדין. ארנון טען בבקשתו, כי הגם שבית משפט זה כבר הביע את דעתו בשאלה הטעונה הבהרה כעת, וזאת במסגרת ההחלטה מיום 26.6.13 בבקשה למתן הוראות, הרי שבית המשפט העליון, במסגרת פסק הדין בבקשות רשות הערעור, הפנה את ארנון להליכי הוצאה לפועל, וכך שבה השאלה לפתחו של בית משפט זה, במסגרת בקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. ארנון ציין בבקשתו, כי בנסיבות אלה, הוא מותיר לשיקול דעתו של בית משפט זה את ההחלטה, האם מותב זה הוא המותב שיכריע כעת בבקשת ההבהרה, או שמא נכון שיהא זה מותב אחר.

ביום 19.5.15 התקבלה לתיק בית המשפט תגובת פיוטרקובסקי לבקשת ארנון למתן החלטה בבקשת ההבהרה. פיוטרקובסקי טען בתגובתו, כי אין כל בסיס לבקשת ארנון, שהיא במהותה ערעור פסול במסווה של בקשה, וכי פעם אחר פעם, באופן פסול, ארנון ממחזר טענות שנדחו, הן על ידי בית משפט זה והן על ידי בית המשפט העליון. פיוטרקובסקי טען, כי בית משפט זה הבהיר שוב ושוב את פסק הדין מיום 1.3.09, וכי לא נדרשת כל הבהרה נוספת. בהקשר זה נטען, כי עוד בהחלטת בית משפט זה מיום 7.5.15, הבהיר בית המשפט כי על פי סעיף 39 לפסק הדין מיום 1.3.09, ארנון לא זכאי להצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה, שתחילתה ביום בו חילקה סלקום את הדיבידנדים וסיומה במועד מתן פסק הדין. פיוטרקובסקי טען, כי בהחלטה מיום 7.5.15 הפנה בית משפט זה לפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.2.14, ובמיוחד לסעיף 7 שבו, וזאת שלא בכדי, באשר בהתאם לפסק הדין האמור, ההצמדה והריבית היחידים שארנון היה זכאי להם אז, ביום 5.2.14, הם הפרשי הצמדה וריבית ביחס לתקופה שמיום 23.5.12 ועד לתשלומם בפועל. פיוטרקובסקי טען עוד, כי בפסק הדין מיום 5.2.14 התייחס בית המשפט העליון במפורש להחלטת בית משפט זה מיום 26.6.13, שדחתה את תביעת ארנון להצמדה וריבית ביחס לתקופה הראשונה, וכי הכרעה זו נותרה על כנה ולא שונתה על ידי בית המשפט העליון. פיוטרקובסקי טען, כי בניגוד לטענת ארנון, בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.2.14 לא הושארה לארנון האפשרות לפתוח מחדש את סוגיית ההצמדה והריבית ביחס לתקופה הראשונה, וכי פסק הדין גם לא הפנה לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. לבסוף טען פיוטרקובסקי, כי בקשת ארנון להחלפת מותב, כדי שאולי ימצא מותב אחר בבית משפט זה שייעתר להשגתו על החלטות קודמות של המותבים שדנו בעניינו, היא לא פחות משערורייתית.

ביום 21.5.15 התקבלה תשובת ארנון לתגובת פיוטרקובסקי לבקשת ארנון למתן החלטה בבקשת ההבהרה. ארנון טען בתשובתו, כי פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.2.14 כלל לא עסק בהפרשי הצמדה וריבית בגין כספי הדיבידנדים שהתקבלו בתקופה שלפני מתן פסק הדין, וזאת לא רק בשל העובדה שהנושא כלל לא היה רלבנטי לאותה החלטה, אלא גם ובעיקר, משום שבית המשפט כבר קבע בפסק הדין בבקשות רשות הערעור, כי הדרך להבהיר את פסק הדין בנוגע להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שלפני מתן פסק הדין היא במסגרת הליכי הוצאה לפועל. ארנון טען, כי בנסיבות אלו, טענת פיוטרקובסקי כאילו בית המשפט העליון כבר הכריע בסוגיית הפרשי ההצמדה והריבית בגין כספי הדיבידנדים שהתקבלו בתקופה שלפני מתן פסק הדין היא טענה כה מופרכת, שנדרשת מידה לא מבוטלת של עזות מצח כדי להעלותה.

בהחלטתי מיום 2.6.15 הורתי, כך:

"לאור ריבוי ההליכים בבתי המשפט בערכאות השונות ובהוצאה לפועל, בכדי שניתן יהיה לברר האם הפרשי ההצמדה נשוא הבקשה האחרונה נדונו אם לאו, אני מורה כדלקמן: 1. הצדדים יגישו בתוך 30 ימים הודעה משותפת ובה יפורטו באופן כרונולוגי כל ההליכים לאחר פסק דינו של השופט גורן, לרבות כל בקשות ההבהרה בכל הערכאות, לרבות הוצאה לפועל. כל הליך יצוין במספר ולצדו תמצית ההחלטה. ככל שהצדדים חלוקים על תמצית ההחלטה תוגש תמצית לפי הבנת כל אחד מהם, אך בגוף ההודעה המשותפת. 2. באותה הודעה יוסיפו ויפרטו הצדדים (וככל שיש חילוקי דעות הם יצוינו בגוף ההודעה) את שלושת התקופות כפי שחילקתי בהחלטתי למתן הוראות, וכן את התקופה הרביעית אליה התייחסה כב' השופטת חיות בהחלטתה מיום 5.2.14. הצדדים יציינו לגבי כל אחת מהתקופות כיצד הוגדר הסכום ששולם (באופן סופי בערכאה שסיימה את הדיון באותו שלב). 3. לבסוף יציינו הצדדים מהי התקופה השנויה במחלוקת כעת, ביחס לתקופות שלעיל. לאחר מכן תינתן החלטה.

בשולי הדברים אציין כי אין מקום להחלפת מותב משום שלא הבעתי דעתי לגופו של עניין מאחר וסברתי, שמדובר בנושא שכבר הוכרע.".

ביום 7.7.15, לאחר קשיים לא מבוטלים, הוגשה הודעה משותפת מטעם הצדדים (בשל תקלה לא הועברה הבקשה להבהרת פסק דין למתן החלטה, ורק בעקבות בקשה למתן החלטה שהוגשה ביום 2.2.17 על ידי ארנון, התוודע בית משפט זה לתקלה שבגינה התעכבה ההכרעה בהחלטה). בהודעתם המשותפת הבהירו הצדדים, שהמחלוקת בהליך הנוכחי נוגעת אך להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה - מהיום בו חילקה סלקום דיבידנדים ועד למועד מתן פסק הדין ביום 1.3.09

3. האמנם נדרשת הבהרת פסק הדין בסוגיית הפרשי ההצמדה והריבית בגין התקופה הראשונה

לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים ועמדתי על כל ההליכים שהתקיימו עד כה בין הצדדים, כמפורט בהודעתם המשותפת של הצדדים מיום 7.7.15, באתי לכלל מסקנה כי אכן אין כל בסיס לבקשת ארנון להבהרת סעיף 39 לפסק הדין, באשר עמדת בית המשפט בעניין זה כבר פורטה כדבעי בשורה של החלטות;

כפי שהוספתי וציינתי בהחלטתי מיום 13.5.12, סוגיית הפרשי ההצמדה והריבית בגין התקופה הראשונה נדונה בסמוך למתן פסק הדין על ידי כב' השופט י' זפט בהחלטתו מיום 5.5.09. באותה החלטה נקבע, כי לא ניתן לבסס על פסק הדין מיום 1.3.09 תוספת חיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה. בית המשפט ציין שם עוד, כי ככל שארנון סבר כי המדובר בהשמטה, היה עליו להגיש בקשה לתיקון טעות סופר, אולם בקשה כאמור לא הוגשה. ערעור שהגיש ארנון על החלטת כב' השופט י' זפט נדחה ובהמשך, נדחתה גם בקשתו של ארנון לתקן את כתב הערעור שהוגש, באופן שיכלול גם טענה להוספת הפרשי הצמדה וריבית. באופן דומה, נדחתה בקשת ארנון להארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר בפסק דין. על רקע האמור, ציינתי בהחלטתי מיום 13.5.12, כי מוטב לארנון לשקול מחדש את כוונתו להגיש בקשה למתן הוראות בקשר עם הפרשי ההצמדה והריבית, ככל שהיא מתייחסת לתקופה הראשונה.

ביום 19.3.13, בחלוף כמעט שנה ממועד מתן החלטתי, ועל אף הדברים לעיל, הגיש ארנון בקשה למתן הוראות שעניינה בהפרשי הצמדה וריבית שלטענתו יש להוסיף לסכום הדיבידנד. בבקשה צוין, כי הבקשה הוגשה לאחר שארנון שקל בכובד ראש את הערת בית המשפט בהחלטה מיום 13.5.12, אולם בסופו של דבר מצא, כי יש לבקשתו בסיס איתן בדין. יוער כבר עתה, כי ארנון טען בבקשתו מיום 19.3.13, כי החלטתו של כב' השופט זפט מיום 5.5.09 ניתנה בקשר עם זכאותו להפרשי ריבית והצמדה בגין התקופה הראשונה (היינו מיום חלוקת הכספים על ידי סלקום ועד למועד מתן פסק הדין), וממילא אין היא מתייחסת לזכאותו של ארנון להפרשי ריבית והצמדה על הכספים שחולקו לפני מתן פסק הדין בגין התקופה השנייה ובקשר עם זכאותו להפרשים על הכספים שחולקו לאחר מועד מתן פסק הדין. היינו, ארנון, בעצמו, לא הכחיש כי טענתו ביחס להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה כבר הוכרעה על ידי כב' השופט זפט, ברם לעמדתו מאחר שמדובר בהחלטה שניתנה במסגרת הליכי ביניים להבטחת עיקולים, כוחה היה יפה להליכים אלו בלבד ולא להליך שכאן.

כאמור, בגדרי החלטתי מיום 26.6.13 דחיתי את תביעתו של ארנון לקבלת הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה, בזו הלשון:

"כפי שכבר ציינתי בהחלטתי מיום 13.5.12, עוד בהחלטתו מיום 5.5.09 קבע כב' השופט זפט, כי לא ניתן לבסס על פסק הדין מיום 1.3.09 תוספת חיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית על כספי הדיבידנד. בית המשפט ציין שם עוד, כי ככל שארנון סבר כי המדובר בהשמטה, היה עליו להגיש בקשה לתיקון טעות סופר, אולם בקשה כאמור לא הוגשה. ערעור שהגיש ארנון על החלטת כב' השופט י' זפט נדחה ובהמשך, נדחתה גם בקשתו של ארנון לתקן את כתב הערעור שהוגש, באופן שיכלול גם טענה להוספת הפרשי הצמדה וריבית. באופן דומה, נדחתה בקשת ארנון להארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר בפסק דין. באותה החלטה אחרונה, הובהר לארנון כי פתוחה בפניו הדרך ליזום הליך של בקשת הבהרה של פסק הדין, לפי ס' 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967. בעקבות בקשה כזו, אם מגיע רשם ההוצאה לפועל למסקנה כי פסק הדין "טעון הבהרה לשם ביצועו", אז נתונה הרשות בידו – ולא בידי בעלי הדין ככאלה – לפנות בכתב לבית המשפט שנתן את ההחלטה בבקשת הבהרה. כזאת לא עשה ארנון בשעתו ובניגוד לנטען על ידי ארנון, הבקשה שלפני אינה יכולה להחליף את הדרך הפרוצדוראלית שנקבעה לכך בחוק. איני סבורה כי לכך כיוון בית המשפט העליון שעה שהורה כי היה ותתעורר מחלוקת בכל הנוגע ליישומו של פסק הדין, יהא כל צד רשאי להגיש בקשה למתן הוראות לבית משפט זה.

מכל מקום, גם אני איני סבורה כי ניתן לבסס על פסק הדין מיום 1.3.09 תוספת חיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית על כספי הדיבידנד ולעניין זה מקובלים עלי נימוקיו של כב' השופט זפט, שהתבססו על הסעד שביקש ארנון בסיכומיו, על סכום האגרה ששילם ארנון כתוצאה מהחלטת כב' השופט אורנשטיין ועל נוסח כתב התביעה.

מכאן, שאין כל בסיס לבקשה שלפני, ככל שעניינה בהפרשי הצמדה וריבית לתקופה הראשונה, כהגדרתה לעיל." (ההדגשות שלי – מ' א' ג').

כאמור, ארנון ופיוטרקובסקי הגישו בקשות רשות ערעור על החלטתי מיום 26.6.13. בבקשת רשות הערעור שהגיש ארנון, הלין האחרון על החלטתי שלא לדון בטענותיו בנוגע לתקופה הראשונה, ועוד טען, לגופו של עניין, כי הוא זכאי להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה כאשר לשיטתו החלטת כב' השופט זפט אינה מהווה מעשה בית-דין בעניין זה, כיוון שניתנה במסגרת הליכי העיקול בלבד.

כפי שציינתי, במסגרת פסק הדין של בית המשפט העליון בבקשות רשות הערעור נדחתה בקשתו של ארנון לערער על החלטתי, ומנגד התקבלה בקשתו של פיוטרקובסקי לערער על פסק הדין, ערעורו התקבל בחלקו ונקבע שעבור התקופה השנייה הוא יחויב בהפרשי הצמדה ובריבית רגילה ולא בריבית פיגורים. בפסק דינו, התייחס בית המשפט העליון לטענתו של ארנון בדבר זכאותו להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה, בזו הלשון (פסקה 12 לפסק הדין מיום 7.10.13, רע"א 5072/13):

"בפסק דינו של הנשיא גורן ניתנו שני צווים הצהרתיים, צו עשה אשר קיומו הותנה בתנאים וסעד כספי לתשלום סך של כ-60 מיליון ש"ח. מתוך ארבעת הסעדים הללו, הסעד הכספי הוא זה שהוצאתו לפועל מעוררת את הקשיים המועטים ביותר, כיוון שחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, והפסיקה שבאה בעקבותיו, מסדירים את מרבית השאלות המשפטיות הכרוכות בו. על כן, ספק בעיניי אם כוונת הצדדים והמותב שנתן את פסק הדין בערעור הייתה להקים מערכת חלופית להוצאתו של סעד זה אל הפועל. מכל מקום, סירוב בית המשפט המחוזי לדון בסוגיה זו אינה סותמת את הגולל עבור ארנון, וכאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי רשאי ארנון להעלות את טענותיו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. מכל הטעמים הללו, ובשים לב לכך שמדובר בהליך של בקשת רשות ערעור, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בנושא זה. למען הסר ספק יובהר כי אינני מחווה כל דעה לגוף הדברים בשאלת זכותו של ארנון להפרשי הצמדה וריבית בכל הנוגע לתקופה הראשונה.".

ארנון נאחז בדברים אלה כצידוק להגשת בקשתו הנוכחית, ברם הכרעתי בכל הנוגע להפרשי ההצמדה והריבית בגין התקופה הראשונה נותרה על כנה ולא שונתה על ידי בית המשפט העליון, ובפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.2.14, שב ומציין בית המשפט העליון כי תביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה נדחתה על ידי בית משפט זה, ועוד מציין הוא, כי בקשת רשות הערעור של ארנון בהקשר זה נדחתה. היינו, אף שקיים, לכאורה, בסיס תיאורטי להגשת הבקשה הנוכחית, הרי שעמדתי בסוגיה ברורה, היא פורטה בשורה של החלטות, ואין, כיום, כל צורך בכל הבהרה נוספת.

ככל שקיים עוד ספק, אשוב ואבהיר כי לעמדתי אין מקום לתביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה, ואין לי אלא להפנות לנימוקים שפורטו בהקשר זה בהחלטותיי הקודמות.

עוד אוסיף, כי לא ניתן להתעלם מהשיהוי הרב שדבק בבקשה זו, אשר הוגשה בחלוף שש שנים ממועד מתן פסק הדין, כאשר המחלוקת בין הצדדים בסוגיית הפרשי הריבית וההצמדה בגין התקופה הראשונה כבר הייתה ידועה עוד ביום 5.5.09, אז ניתנה החלטת כב' השופט זפט, וכאשר ארנון הופנה על ידי בית המשפט העליון להליך של בקשת הבהרה של פסק הדין עוד ביום 24.12.09. מצב דברים זה מעורר את החשש, כי מטרתה של בקשה זו היא לשמש כמנוף לערעור נוסף על ההחלטות שהתקבלו עד כה בעניינם של הצדדים, ובפרט החלטתי מיום 26.6.13, שבגדרה הבהרתי את סעיף 39 לפסק הדין, וזאת בניסיון לעריכת מקצה שיפורים באותן החלטות. גם מטעם זה, דין הבקשה להידחות.

4. סוף דבר

לא היה כל מקום להגשת בקשה זו, משעמדת בית משפט זה ביחס לסעיף 39 לפסק הדין הינה ידועה, ולפיה אין מקום לתביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה.

ארנון יישא בהוצאות פיוטרקובסקי בגין בקשה זו ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 שקלים. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן החלטתי ועד לתשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ח שבט תשע"ז, 14 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.