1. בפניי בקשת הנתבעים 1 ו- 3 לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.
2. עניינה של התביעה ברשלנות רפואית המיוחסת לנתבעים, ואשר לפי הנטען הובילה למותו של המנוח ברו מאהר מוסא לאחר ניתוח שעבר אצל הנתבע 1. על פי כתב התביעה מותו של המנוח נגרם עקב רשלנותו של הנתבע 3, ד"ר קלייטמן איגור, אשר היה הרופא המרדים בניתוח.
3. לטענת הנתבעים, התובעים הינם תושבי העיר רמאללה, המצויה בשליטת הרשות הפלסטינית, ונחשבים על פי הוראות החוק והפסיקה כתושבי חוץ הנעדרים נכסים בשטח ישראל. התובעים אף לא ציינו בתביעתם את כתובת מגוריהם כקבוע בחוק בתקנות, ובשני נימוקים אלה די על מנת לחייב את התובעים בהפקדת ערובה.
4. עוד לטענת הנתבעים, עיון בטענות התביעה ובאופן התנהלות ההליך מלמדים שסיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים. התביעה מתנהלת במשך למעלה מעשר שנים, כאשר התביעה המקורית הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וכבר בדיון הראשון עלה הקושי שיש לתובעים בעניין הערכת מצבו של המנוח לפני הניתוח וסיכויי שיפור מצבו אילו בוצע הניתוח, עובדה המטילה בספק רב את סיכויי התביעה להתקבל.
5. התובעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, טענת הרשלנות מגובה בחוות דעת של מומחה בעל שם בתחום ההרדמה, ולכן סיכויי התביעה גבוהים. עוד לטענתם, מדובר בתביעה לנזקי גוף, ומשום כך אין לנעול את שערי בית המשפט בפני התובע, אפילו אם היה חסר אמצעים.
6. התובעים מתייחסים לטענת הנתבעים וטוענים כי גם אם ישנה טענת הגנה לפיה מצבו הרפואי של המנוח בעת שהגיע לבית החולים היה כזה שגם אם מותו נגרם כתוצאה מרשלנות בניתוח הנזק שנגרם הוא קטן יחסית, הרי טענה זו לא הוכחה וקיימים נזקים נוספים של התובעים, מעבר לאלו הכרוכים בכושר עבודה, לרבות עוגמת נפש וכאב וסבל.

דיון

1. אין מחלוקת על כך שהתובעים מתגוררים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. התובעים אף לא הצביעו על נכסים שלהם בישראל, מהם ניתן יהיה לגבות כספים במקרה שיחויבו בהוצאות הנתבעים.

עם זאת, כפי שנפסק ברע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 27.6.10) ובפסקי דין נוספים אשר אליהם הפניתי בהחלטתי מיום 13.3.12 בבקשה להפקדת ערובה שהגיש הנתבע 2, לא די בהיותו של התובע תושב חוץ על מנת לחייבו בהפקדת ערובה אלא יש לשקול, בין היתר, גם את סיכויי ההליך ומורכבותו, שיהוי בהגשת התובענה ומצבו הכלכלי של התובע.

1. התובעים הגישו כראיה מטעמם את חוות דעתו של ד"ר קורט סיימון. הנתבעים 1 ו- 3 הגישו את חוות דעתו של ד"ר פנחס הלפרן.
2. ד"ר סיימון קובע בחוות דעתו כי ניהול ההרדמה עובר לניתוח של המנוח היה רשלני, וכי רופא אחר היה נוהג אחרת מכפי שנהגו במקרה של המנוח. לפי חוות הדעת:
   • 1. הרופא מרדים אמור היה לבדוק את המנוח לפני הניתוח.
     2. הרופא המרדים אמור היה להכניס צנתר תוך ורדי מרכזי על מנת לבדוק ולמדוד את המצב התת נפחי.
     3. לאחר שינוי בתנוחה של המנוח, צריך היה המרדים להיות ער לאפשרות של בריקרדיה וירידה בלחץ הדם.
     4. המרדים אמור היה לתת אטרופין בזמן אינדוקציה להרדמה כדי למנוע בריקרדיה שעלולה לקרות במהלך שינוי תנוחה, במיוחד בחולים כמו המנוח.
3. עוד לפי חוות הדעת, לו היה הרופא המרדים מבצע את כל הפעולות המפורטות לעיל, הייתה אפשרות למניעת דום הלב, שכאשר נגרם לא ניתן היה להחיות את המנוח.
4. ד"ר הלפרן קובע בחוות דעתו כי הטיפול בוצע כמקובל אולם אירע סיבוך. לפי חוות הדעת מהלך העניינים לא ניתן היה לחיזוי מראש ולא ניתן היה למנוע אותו, ומשהתרחש הסיבוך, המנוח טופל באורח סביר על ידי צוות מיומן ובעל הכישורים הדרושים. בהתייחסו לטענות מומחה התובעים כתב ד"ר הלפרן, בין היתר, כי המנוח נבדק על ידי רופא מיומן עובר לניתוח, גם אם לא היה רופא מרדים; נעשו בדיקות טרום ניתוחיות של המנוח על ידי ד"ר בן דוד, עוזרו של המנתח ולא הייתה הצדקה להכניס צנתר.
5. יחד עם זאת, מחוות דעתו של ד"ר הלפרן עולה, בין היתר, כי המנוח אכן לא נבדק על ידי רופא מרדים עובר לניתוח (אלא על ידי רופא מיומן אחר); לא הוכנס צנתר; הרופא המרדים העריך את המנוח בדרגת סיכון 2 לפי סיווג ASA כאשר לכאורה הוא היה בדרגת סיכון 3 והמנוח קיבל ואליום ללא התייעצות עם הרופא המרדים.
6. המומחים טרם נחקרו וטרם נשמעו הראיות, אולם בנסיבות המקרה, כאשר המנוח נפטר בעקבות הניתוח וישנן טענות ראויות לבירור, אין מקום לחייב את התובעים בהפקדת ערובה.
7. אני דוחה, אפוא, את הבקשה.
8. הוצאות הבקשה יישקלו בסיום ההליך.

ניתנה היום, כ' סיון תשע"ג, 29 מאי 2013, בהעדר הצדדים.