בא-כוח התובעים: עו"ד מרואן ג'דעון

באת-כוח הנתבעים: עו"ד בנימינה בוטוש ויזל

בבקשה שהגישו התובעים ביום 27.1.2014, ביקשו הם להתיר להם להגיש חוות דעת מומחה רפואי חלופית, במקום חוות-דעתו של ד"ר קורט סיימון, שאותה הגישו בתמיכה לתביעתם. כן ביקשו כי ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 5.3.2014 תידחה וכי תיקבע רק לאחר שתוגש חוות הדעה החלופית שביקשו להגיש.

בהתאם להחלטה מאותו יום (27.1.2014), הגישו הנתבעים את תגובתם ביום 30.1.2014, שבה הודיעו על התנגדותם לבקשת התובעים, ובהתאם להחלטה נוספת מאותו יום, הושלמה תגובתם, אף היא באותו יום. היום, 9.2.2014, השיבו התובעים לתגובת הנתבעים.

לאחר עיון בבקשה, בתגובות ובתשובה ובמיוחד לאחר עיון חוזר בתיק כולו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין כל הצדקה להיעתר למבוקש, וכי יש לדחות את הבקשה.

משנדחית הבקשה, אף דינה של התביעה להידחות, בכפוף לאמור בסופו של פסק-דין זה. כל זאת מן הטעמים שעליהם נעמוד עתה.

רקע ועיקרי העובדות הרלוונטיות

2. עניינה של התביעה הנדונה הוא תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעל-פי הנטען נגרמו לבן משפחתם, המנוח מאהר ברו (להלן – המנוח) כתוצאה מרשלנות רפואית נטענת.

האירוע שאליו מתייחסת התביעה אירע ביום 14.9.1995 – לפני שמונה-עשרה שנה וכשלושה חודשים – ואילו התביעה הנדונה הוגשה אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 8.10.2002 – לפני שתיים-עשרה שנה וכארבעה חודשים (לצורך העניין, על גבול תקופת התיישנות התביעה). בחודש אפריל 2010 הועברה התביעה להמשך שמיעתה בבית משפט זה (לפני כבוד סגנית הנשיאה עירית כהן). לאחרונה, ביום 1.12.2013, בהתאם להחלטת כבוד סגנית הנשיאה עירית כהן מיום 5.11.2013, הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפניי.

התביעה המקורית הוגשה נגד שני רופאים נוספים, אך התביעה נגד אחד מהם נדחתה זה מכבר ונגד השני נמחקה.

3. אין בכוונתי לסקור את כל השתלשלות הדברים, האירועים וההליכים במסגרת תביעה זו, אך להלן נסקור את עיקרי הדברים הקשורים בחוות-דעת המומחה מטעם התובעים, ד"ר קורט סיימון, מומחה בתחום ההרדמה וטיפול נמרץ (להלן – ד"ר סיימון). כן נתייחס אל עיקרי הדברים בכל הקשור בהגשת חוות-דעה רפואית מטעם התובעים, בבקשתם להוסיף חוות דעה נוספת ובבקשתם הנדונה, שהוגשה רק לאחרונה ממש וסמוך למועד שמיעת ההוכחות, שבה ביקשו להחליף את חוות-דעתו של ד"ר סיימון.

4. את התביעה, שכאמור, הוגשה ביום 8.10.2002, תמכו התובעים בחוות-דעתו של ד"ר סיימון מיום 24.12.1998, לפני כשש-עשרה שנה (וכארבע שנים קודם להגשת התביעה).

בקדם המשפט שהתקיים ביום 28.2.2011 – לפני כשלוש שנים – ביקשו התובעים שבית המשפט ימנה רופא מומחה מטעמו כדי שיחווה את דעתו בשאלת מצבו הרפואי של המנוח קודם לניתוח והנתבעים ביקשו להגיש את עמדתם בעניין עד יום 13.3.2011. עמדת הנתבעים הוגשה באיחור, ביום 6.4.2011, ובה הודיעו על התנגדותם לכך שימונה מומחה מטעם בית המשפט. על-פי החלטה מיום 12.4.2011 הורשו התובעים להשיב לכך עד יום 27.4.2011. משלא הוגשה תשובתם, ניתנה ביום 13.6.2011 החלטה שבה נקבע, כי לא ימונה מומחה מטעם בית המשפט ואילו התובעים התבקשו להודיע עד יום 4.7.2011, אם הם מבקשים להגיש חוות-דעת מומחה מטעמם. הודעת התובעים הוגשה באיחור, ביום 14.7.2014, ובה הודיעו כי הם אמנם מבקשים להגיש חוות-דעת מומחה מטעמם. בהתאם לכך נקבע בהחלטה מיום 26.7.2011, כי הם רשאים לעשות כן עד יום 26.9.2011.

5. המועד שנקבע חלף ורק כעבור כשבועיים, ביום 11.10.2011, הגישו התובעים את בקשת הארכה הראשונה מטעמם, להגשת חוות-דעת המומחה, כך שתוגש עד יום 15.12.2011. בהחלטה מאותו יום, נעתר בית המשפט לבקשתם.

ביום 15.12.2011, המועד שנקבע להגשת חוות-דעת המומחה, הגישו התובעים את בקשת הארכה השנייה בעניין זה, ובית המשפט נעתר לבקשתם וניתנה להם ארכה עד יום 29.12.2011. ביום 3.1.2012, באיחור של מספר ימים, התבקשה הארכה השלישית, כך שחוות-דעת המומחה תוגש עד יום 1.2.2014 ובית המשפט נעתר למבוקש בהחלטתו מאותו יום, שבה הוסיף וקבע, כי לא תינתן ארכה נוספת.

למרות קביעת בית המשפט כי לא תינתן ארכה נוספת, יום לאחר שחלף המועד להגשת חוות-דעת המומחה, ביום 2.2.2012, ביקשו התובעים עוד ארכה, שזו הארכה הרביעית שהתבקשה. למרות הודעת הנתבעים על התנגדותם לארכה זו, קבע בית המשפט בהחלטה מיום 7.2.2012, כי לתובעים ניתנת הארכה שהתבקשה, וזאת עד יום 21.3.2012.

6. בין לבין, ביום 13.3.2012 ניתנה החלטת בית המשפט בעניין בקשת הנתבעים לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם ונקבע כי על התובעים להפקיד סך של 15,000 ₪ תוך שלושים יום. גם לשם הפקדה זו ביקשו התובעים ארכה, ובהתאם להחלטה מיום 9.4.2012 ניתנה להם ארכה בת שלושים יום לשם כך, כפי שביקשו.

בינתיים, ביום 15.5.2012 ניתן פסק הדין בהסכמת שני הצדדים בעניין אחד הרופאים שנתבעו בכתב התביעה המקורי וכאמור לעיל, התביעה נגדו נדחתה.

יום 21.3.2012, שהיה המועד האחרון שנקבע להגשת חוות-דעת המומחה הנוספת מטעם התובעים, חלף ולאחריו חלפו עוד כחמישה חודשים נוספים מבלי שהוגשה חוות-דעת מומחה ומבלי שהתבקשה ארכה נוספת להגשתה. למרות זאת, בהחלטה נוספת מיום 6.8.2012 ניתנה לתובעים הארכה החמישית להגשת חוות-דעת המומחה, כך שתוגש עד יום 9.9.2012 וזאת הגם שכאמור, לא הוגשה מטעמם בקשת ארכה נוספת.

ביום 28.8.2012 הודיעו התובעים כי לא יגישו חוות-דעת מומחה מטעמם וזאת מאחר שלטענתם, לא היה עוד צורך בכך, משניתן פסק הדין האמור, שעל-פיו נדחתה התביעה נגד אחד הרופאים הנתבעים.

7. ביום 29.8.2012 ניתנה החלטה נוספת, שבה חזר בית המשפט וקבע כי התובעים רשאים להגיש את חוות-דעת המומחה עד יום 9.9.2012, כפי שכאמור, נקבע בהחלטה קודמת. ביום 3.12.2012 ניתנה עוד החלטה, שבה התבקשו התובעים להבהיר עד יום 14.9.2012 את עמדתם בהודעתם האמורה, כי לא יגישו חוות-דעת-מומחה, וזאת בשים לב לפרוטוקול היון מיום 28.2.2011 ולעמדתם מיום 26.7.2011.

הודעת התובעים בעקבות החלטה זו הוגשה ביום 12.9.2012, ובה נאמר בין השאר, כי לא עלה בידי בא-כוחם של התובעים ליצור קשר עם ד"ר סיימון ולפיכך מבקשים התובעים להגיש חוות דעה של מומחה אחר. לשם כך ביקשו ארכה בת חמישה חודשים וחצי – הארכה השישית – כך שתוגש עד יום 28.2.2012. בעקבות הודעה זו, ניתנה ביום 13.9.2012 החלטה המורה לתובעים להודיע את עמדת הנתבעים בעניין בקשתם זו.

משחלפו כחודשיים והתובעים לא הודיעו דבר, ניתנה החלטה נוספת ביום 7.11.2012, שבה נקבע, כי על התובעים להודיע עד יום 6.12.2012 כיצד הם מבקשים להמשיך בתביעתם. בתגובה לכך, בבקשה שהגישו התובעים כעבור כחודש, ביום 5.12.2012, הם שבו וביקשו כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו. כך גם חזרו על כך שלא עולה בידיהם ליצור קשר עם ד"ר סיימון, אשר נראה כי מאז ניתנה חוות-דעתו, שינה את כתובתו.

בהחלטה מיום 19.12.2012 קבע בית המשפט, כי אם התובע מבקש להגיש חוות-דעה משלימה של מומחה מטעמו, כי אז יעשה כן לא יאוחר מעד יום 19.1.2013. ביום 13.1.2013 הגישו התובעים הודעה ובקשה, שבה חזרו על כך שיש להם קושי ליצור קשר עם ד"ר סיימון, כי יצרו קשר עם רופא אחר שמוכן לחוות את דעתו, וכי הוא זקוק לפרק זמן של כשלושה עד ארבעה חודשים. לפיכך ביקשו ארכה בת כחודש ימים, כדי לבחון את האפשרות של הגשת חוות הדעה המשלימה. זוהי אפוא, הארכה השביעית שביקשו התובעים לשם הגשת חוות-דעת מומחה מטעמם. בהחלטה מיום 17.1.2013 התבקשו הנתבעים להגיב עד יום 31.1.2013 ובתגובתם מיום 2.1.2013 הודיעו כי הם מתנגדים לכל ארכה נוספת.

ביום 10.2.2013 קבע בית המשפט כי יתקיים קדם משפט ביום 6.3.2013, לשם קביעת המשך ההליכים בתובענה.

8. בקדם המשפט מיום 6.3.2013 נדונו מספר עניינים ובהם, בקשה נוספת שהגישו הנתבעים לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. בנוסף לכך, בית המשפט הציע לצדדים הצעת פשרה לסיום התובענה (שלא פורטה בפרוטוקול הדיון) ונקבעו מועדים למסירת עמדות הצדדים בעניין זה. התובעים נדרשו להודיע את עמדתם עד יום 2.4.2013 ונקבע, כי אם יסכימו להצעה, יודיעו הנתבעים את עמדתם עד יום 2.5.2013.

ביום 2.4.2013 ביקשו התובעים ארכה להגשת עמדתם בעניין הצעת הפשרה ובהחלטה מיום 3.4.2013 נינתה להם ארכה להגשתה, כך שתוגש עד יום 18.4.2013. ביום 17.4.2013 ביקשו התובעים ארכה שנייה להגשת עמדתם וזו ניתנה בהחלטה מאותו יום, כך שעמדתם תוגש עד יום 1.5.2013.

ביום 30.4.2013 הודיעו התובעים כי הם מחליפים את בא-כוחם, כך שהחל ממועד זה יהיו מיוצגים בידי בא-כוחם הנוכחי (עו"ד ג'דעון).

ביום 19.5.2013 ניתנה החלטת בית המשפט המזכירה לתובעים, שטרם הגישו את עמדתם בעניין הצעת הפשרה שהוצעה, והם התבקשו להגישה עד יום 2.6.2013. כך ניתנה להם ארכה שלישית לשם כך.

בינתיים, ביום 29.5.2013 ניתנה החלטה שעל-פיה נדחתה בקשתם הנוספת של הנתבעים לחיוב התובעים בהפקדת ערובה נוספת להבטחת הוצאותיהם. החלטה זו ניתנה לאחר שהתובעים הגיבו לבקשה והנתבעים השיבו לה.

ביום 31.5.2013 ביקשו התובעים ארכה נוספת בת שלושים יום, כדי לתת את עמדתם בעניין הצעת הפשרה שהוצעה. בהחלטה מיום 2.6.2013 ניתנה לתובעים הארכה הרביעית שהתבקשה לשם כך. משחלפה הארכה שניתנה והתובעים לא הודיעו דבר, ניתנה החלטה ביום 9.7.2013 שבה שב בית המשפט והזכיר לתובעים כי טרם הגישו את עמדתם. חלפו עוד למעלה מחודשיים, וביום 20.9.2013 ניתנה עוד החלטה של בית המשפט, שבה התבקשו התובעים לנמק עד יום 15.10.2013 מדוע לא תימחק תביעתם מחמת חוסר מעש.

בהודעה מיום 15.10.2013 – למעלה מחצי שנה מאז המועד הראשון שבו היה על התובעים להודיע את עמדתם בעניין הצעת הפשרה שהוצעה – הודיעו התובעים כי הם מבקשים להמשיך בניהול תביעתם. בנוסף לכך ביקש בא-כוחם, כי בשל ההיקף הרב של המסמכים הקשורים בתביעה, תינתן לו "תקופת מה מסוימת לשם השלמת לימוד החומר הרב המונח על שולחנו" בעניין התביעה הנדונה. מטעם זה ביקש, כי בית המשפט ימנע ממחיקת התביעה מחמת חוסר מעש.

ביום 20.10.2013 ניתנה החלטה שלפיה התובענה הנדונה תיקבע לשמיעת הוכחות וכי החלטה על מועד שמיעתן ועל מועד לשמיעת סיכומי טענות הצדדים תישלח אליהם.

כפי שכבר הוזכר לעיל, ביום 5.11.2013, ניתנה החלטת סגנית הנשיאה עירית כהן, שלפיה התובענה הנדונה תועבר להמשך שמיעתה לפניי. בפועל, למרות ההחלטה האמורה, הועבר התיק אליי ביום 1.12.2013.

9. בשל אי בהירות שהייתה בתיק באשר לזהות הנתבעים שהתביעה בעניינם נמשכת, ניתנה ביום 9.12.2013 החלטה שבה נדרשו מהתובעים הבהרות בעניין זה. החלטה זו אף כללה התראה על כך שמכאן ואילך לא תתאפשר אי עמידה של התובעים במועדים שנקבעים וכי הדבר יגרור את מחיקת התביעה מחוסר מעש.

לאחר שהעניין הטכני האמור הסתיים בהחלטה מיום 18.12.2013, ניתנה באותו יום החלטה נוספת, שבה נקבע כי מאחר שמדובר בתביעה משנת 2002, נקבע מועד קרוב לשמיעת ההוכחות, אשר תשמענה ביום 13.2.2014.

הצדדים הגישו בקשות לזימון עדים מטעמם וניתנו החלטות בהתאם. בשל שהיית המומחה מטעם הנתבעים מחוץ לישראל במועד שנקבע, התקבלה בקשתם מיום 31.12.2013 לדחיית ישיבת ההוכחות, ונקבע כי היא תידחה ליום 5.3.2014. בעקבות שינוי זה ועל-פי בקשות שהגישו הצדדים ובהתאם למספר החלטות שניתנו בעניין, זומנו העדים למועד החדש שנקבע.

10. ביום 27.1.2014 הוגשה הבקשה הנדונה, שבה ביקשו התובעים רשות להגשת חוות-דעת מומחה חלופית מטעמם וכן ביקשו כאמור לעיל, כי הדיון שנקבע לשמיעת ההוכחות, יידחה בהתאם.

עיקרי טענות הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה

11. בבקשתם טענו התובעים, כי לקראת ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 5.3.2014 הוזמן ד"ר סיימון להעיד מטעמם, אך ההזמנה שנשלחה אליו לכתובתו הרשומה במשרד הפנים, חזרה עם הודעה כי הוא "עזב". לטענתם, בירור נוסף העלה, כי הוא אף עזב את הארץ וכן התברר כי עוד בשנת 2008 ניתן פסק-דין בבית המשפט המחוזי בירושלים, שעל-פי האמור בו, ד"ר סיימון עזב את הארץ ולא אותר (ת"א 4047/02 בבית המשפט המחוזי בירושלים). עוד נאמר בבקשה, כי בא-כוחם של התובעים ביקש לברר את פרטי כתובתו של ד"ר סיימון במשרד הבריאות ונמסר לו שהמידע יתקבל תוך כשבועיים. לפיכך ומאחר שהתברר שהמומחה מטעם התובעים לא יוכל להעיד, ביקשו הם כאמור, כי בית המשפט יתיר להם להגיש מטעמם חוות דעה של מומחה אחר. כן ביקשו, כי מטעם זה יידחה הדיון שנקבע.

בהחלטה מיום 27.1.2014, שכללה הערה על הגשת בקשת התובעים רק עתה, הגם שישיבת ההוכחות נקבעה למעלה מחודש קודם לכן, התבקשו הנתבעים להגיב לבקשה. תגובת הנתבעים והשלמה לתגובתם הוגשה כאמור לעיל, ביום 30.1.2014.

12. בתגובתם ובהשלמה לתגובתם טענו הנתבעים, כי התובעים לא תמכו בתצהיר את טענותיהם בעניין אי יכולתם לכאורה, לאתר את ד"ר סיימון ואף לא פירטו מה נעשה לשם כך. עוד טענו, כי על פני תקופה ארוכה למדיי ניתנה לתובעים הזדמנות להשלים את חוות-דעתו של ד"ר סיימון בחוות דעה נוספת, אך חרף כל הארכות הרבות שניתנו להם לשם כך (שמועדיהן פורט בהשלמה לתגובתם), התובעים לא עשו כן ולא הגישו חוות-דעת מומחה משלימה מטעמם. הנתבעים אף שבו והדגישו, כי מדובר בתביעה שעניינה אירוע משנת 1995, לפני קרוב לעשרים שנה, וכי בתובענה הנדונה התנהלו הליכים רבים בשני בתי משפט ובפני מגשר, אך התובענה לא הגיעה לסיומה. לפיכך לטענתם, "גם לנתבעים הזכות להביא לסיומו של הליך כה ממושך ויקר".

13. היום, 9.2.2014, הגישו התובעים את תשובתם וזאת בהתאם להחלטה מיום 30.1.2014. בתשובה זו חזר בא-כוחם של התובעים על כך שקיבל על עצמו את ייצוג התובעים רק בחודש מאי 2013, אז נעשה ניסיון למצוא דרך לסיום התביעה, אך הדבר לא צלח. בשל היקף החומר הקשור בתביעה, נתקל הוא לטענתו, בקושי בלימוד החומר והדבר ארך זמן. עוד נטען בתשובה זו, כי בבקשה הנדונה לא ביקשו התובעים להגיש חוות-דעה משלימה, כפי שביקשו בעבר, אלא הם מבקשים להגיש חוות דעה נוספת, וכי אין לבלבל בין השתיים. עוד נאמר בתשובה זו כי "התובעים מעולם לא ידעו, עד לאחרונה, כי המומחה מטעם עזב את הארץ" (כך!). לכך הוסיפו כי לא רק התובעים אחראים להימשכות ההליכים, אלא גם הנתבעים. כך הוסיפו התובעים וטענו, כי רק לאחר שההזמנה שנשלחה לד"ר סיימון חזרה ולאחר מאמצים מרובים, נודע להם כי ד"ר סיימון אינו עוד בארץ וכי ככל הנראה, הוא שוהה באנגליה. לטענתם, מיד משנודע להם הדבר, פנו וביקשו את הבקשה הנדונה. התובעים אף הוסיפו כי "התובעים חוזרים ומדגישים כי רק עתה נודע להם כי ד"ר סיימון אינו בארץ".

לטענתם, "לא אחת ביקשו התובעים לקבוע את התיק להוכחות, אולם התיק התגלגל לו משופט לשופט והועבר מבית משפט לאחר". בהקשר זה יוער כבר עתה, כי לא ראיתי בקשות מעין אלו מטעם התובעים, בוודאי לא בשנים האחרונות. התובעים אף לא הפנו לבקשות שהגישו שבהן ביקשו שהתיק ייקבע לשמיעת הוכחות.

מכל מקום, התובעים חזרו פעם אחר פעם והוסיפו עוד, כי "אילולא תקלה מצערת זו, אשר לא הייתה ידועה לתובעים, הם היו מוכנים לקיים הדיון במועדו ...". אולם לטענתם, רק משהתברר להם שד"ר סיימון אינו ניתן לאיתור, הוגשה בקשתם הנדונה. מטעם זה חזרו וביקשו כאמור, ארכה נוספת להגשת חוות-דעת מומחה מטעמם וכן ביקשו כאמור, את דחיית ישיבת ההוכחות.

דיון והכרעה

14. כאמור בפתח הדברים, דינה של הבקשה הנדונה להידחות ומשנדחית הבקשה, אף דין התביעה להידחות, בכפוף לאמור בסופם של הדברים.

די בקריאת ההשתלשלות העובדתית כדי להבין שיש דברים שיש לשים להם סוף. די בקריאתם כדי להבין שלתובעים ניתנו די והותר הזדמנויות להגשת חוות-דעת מומחה רפואי מטעמם וכי לעניין זה אין כל הבדל בין חוות דעה משלימה לחוות דעה מחליפה. אולם אפילו היה הבדל, כטענת התובעים, הרי שלתובעים כבר ניתנה הזדמנות בעבר להגשת חוות דעה מחליפה, לאחר שכבר הודיעו בעבר כי לא ניתן לאתר את ד"ר סיימון.

כך גם די בקריאת הדברים כדי להבין שאין כל אמת בטענות התובעים באשר לאי ידיעתם כי לא ניתן לאתר את ד"ר סיימון. אפילו היה אמת בטענותיהם בעניין זה – ואין בהן אמת – ואפילו הייתה עובדה זו מתגלה לתובעים רק עתה כפי שטענו, לא היה מקום לאפשר להם להחליף עתה את חוות-דעתו של ד"ר סיימון. שכן וכפי שפורט לעיל, כבר ניתנה להם הזדמנות לכך מטעם זה בדיוק.

15. לתובעים ניתנו ארכות מעל ומעבר וניתנו להם הזדמנויות ללא סוף לשם הגשת חוות דעה משלימה של מומחה מטעמם ואף לשם הגשת חוות דעה שתחליף את זו של ד"ר סיימון. נושא הגשת חוות הדעה הנוספת נדון כאמור לעיל, בקדם המשפט מיום 28.2.2011. לאחר שנדחתה בקשת התובעים למנות מומחה מטעם בית המשפט ועל-פי החלטה מיום 12.4.2011, היה עליהם להודיע עד יום 27.4.2011 אם הם מבקשים להגיש חוות-דעת מומחה נוספת מטעמם. משלא הגישו דבר עד יום 13.6.2011 ניתנה במועד זה החלטה שהורתה להם לעשות כן עד יום 4.7.2011. הודעתם בעניין זה הוגשה באיחור, ביום 14.11.2011, ובה הודיעו כי הם מבקשים להגיש חוות-דעת מומחה נוספת. בהחלטה מיום 26.7.2011 נקבע כי הם רשאים להגישה עד יום 26.9.2011. מאז החלו לבקש ארכות לשם הגשת חוות-דעת המומחה ובסך הכול, כמפורט לעיל, הגישו שבע בקשות ארכה לשם כך, שהאחרונה שבהן הוגשה ביום 13.1.2014. כך נמצא שלרשות התובעים עמדה תקופה בת מעל שנה וחצי להגשת חוות-דעת מומחה נוספת, אך הם לא נשו כן.

16. בנוסף וכאמור, אין שחר לטענה שרק לאחרונה נודע לתובעים כי לא ניתן לאתר את ד"ר סיימון. ראשית לכל, ראוי היה שיבקשו לאתרו עוד לפני שנים. ראוי היה שהתובעים יבדקו ויבררו אם מומחה שחיווה את דעתו בשנת 1998 – לפני למעלה משש-עשרה שנה – עודנו זמין, ניתן לאיתור ומוכן להיחקר על חוות-דעתו. במקום שבו מדובר במומחה שחוות-דעתו הוגשה לפני יותר משש-עשרה שניה, אין ממתינים עד מועד ההוכחות כדי לדעת אם הוא בר איתור. היה על התובעים לעשות כן לפני שנים ואף כאמור, לוודא במשך כל השנים שאמנם ניתן לזמנו למתן עדות.

מכל מקום וכמפורט לעיל, כבר ביום 12.9.2012 הודיע בא-כוחם של התובעים כי אין באפשרותם של התובעים ושל בא-כוחם לאתר את ד"ר סיימון ולפיכך ביקשו הם להגיש חוות-דעת מומחה אחרת. על כך חזרו התובעים בבקשה נוספת מיום 5.12.2012, שבה ביקשו כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו, וזאת מאחר שאין באפשרותם לאתר את ד"ר סיימון. לתובעים ניתנו ארכות מטעם זה לשם הגשת חוות-דעה חלופית, ובהודעה נוספת מטעמם, מיום 13.1.2013, לפני יותר משנה, חזרו על כך שלא ניתן ליצור קשר עם ד"ר סיימון ומטעם זה ביקשו ארכה נוספת בת שלושה עד ארבעה חודשים.

בנסיבות אלו, התובעים ובא-כוחם אינם יכולים להישמע בטענתם כי רק עתה, לאחרונה ולקראת ישיבת ההוכחות נודע להם כי אין אפשרות לאתר את ד"ר סיימון, אשר ככל הנראה עזב את הארץ לפני שנים; לטענתם, כבר בשנת 2008 לא ניתן היה לאתרו.

17. עוד נוסיף, כי אין כל רלוונטיות לטענת בא-כוחם של התובעים בעניין חילופי עורכי-דין לייצוג התובעים. לא רק שעורכי הדין הוחלפו עוד בחודש מאי האחרון, לפני כתשעה חודשים, כך שלרשות בא-כוחם הנוכחי עמד די והותר זמן לצורך לימוד התביעה, אלא שאין בחילופי עורכי-דין כדי להוות נימוק להמשך משיכת התביעה הנדונה עד אין קץ.

18. כפי שכבר נאמר, האירוע שאליו מתייחסת התביעה אירע ביום 14.9.1995, לפני כשמונה-עשרה שנה ושלושה חודשים. התביעה הנדונה הוגשה ביום 8.10.2002, לפני כשתיים-עשרה שנה וארבעה חודשים, כשבע שנים לאחר האירוע (על גבול תקופת ההתיישנות). מאז חודש אפריל 2010, אז הועברה התובענה הנדונה מבית המשפט בתל-אביב, חלפו עוד כמעט ארבע שנים שבמהלכם לא עשו התובעים דבר מעבר להגשת בקשות על בקשות שבהן ביקשו עוד ועוד ארכות, בין לשם הגשת חוות-דעת מומחה נוספת ובין לשם מסירת עמדתם באשר להצעת פשרה שהוצעה.

עמדת התובעים נסמכה על חוות-דעתו של ד"ר סיימון, שניתנה ביום 24.12.1998, לפני כשש-עשרה שנה והיה זה כארבע שנים קודם להגשת התביעה, בעוד שבמשך כל הזמן הממושך מאז ניתנה, לא טרחו התובעים לבדוק אם ד"ר סיימון, קיים, זמין, ניתן לאיתור, אם יוכל להתייצב להעיד ואם הוא מסכים להתייצב להעיד.

בנסיבות אלו, אין לי אלא להוסיף את הסכמתי המלאה לטענת הנתבעים, שהובאה בסוף תגובתם. כאמור שם, "מדובר בתביעה בטענה לרשלנות רפואית בגין אירועים שאירעו בשנת 1995, לפני כעשרים שנה! ... גם לנתבעים הזכות להביא לסיומו של הליך כה ממושך ויקר".

19. מכל הטעמים האמורים, בקשת התובעים נדחית. הם אינם מורשים להגיש אף לא חוות-דעה נוספת של מומחה מטעמם.

נמצא אפוא, כי אין בידי התובעים חוות-דעה רפואית להוכחת טענותיהם. בנסיבות אלו, אין התובעים יכולים להוכיח את תביעתם הנסמכת על עניין שברפואה וזאת כנדרש על-פי תקנה 127 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לפיכך ראוי לדחות את התביעה כבר עתה.

20. תקנה 101(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מעניקה לבית המשפט שיקול דעת לדחות תביעה על הסף וזאת אף מיוזמתו ו"בכל עת"; קרי, בכל שלב משלבי המשפט. אחד הנימוקים המאפשרים זאת, הקבוע בתקנת משנה (א)(3), הוא "כל נימוק אחר שעל פיו הוא [בית המשפט] סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה".

אחד המקרים הבאים בגדרו של נימוק זה הוא במקום שבו נמצא כי התביעה היא תביעת סרק הנעדרת כל סיכוי. ההלכה בעניין זה, המצדיקה דחיית תביעה על הסף בהיותה תביעת סרק וזאת על יסוד החלופה של "כל נימוק אחר" הובאה בין השאר, ברע"א 993/06 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיראני (2011) (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקאות 20-18) ואלו הם אפוא, עיקרי הדברים:

"האמצעי הדיוני של דחיית תובענה על-הסף בלא שתתברר לגופה קבוע בתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, המונה שלושה טעמים שמכוחם מוסמך בית המשפט לדחות תובענה. על טעמים אלה נמנה טעם לפיו ניתן לדחות תובענה על-הסף מ'כל נימוק אחר' שעל-פיו בית המשפט סבור כי ניתן לדחות מלכתחילה את התובענה (תקנה 101(א)(3) לתקנות).

מטרתה של תקנה 101 הינה 'לעקור על הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש' (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 409 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה, פסקה 1 לפסק דיני (11.6.2009) ...; ע"א 316/56 קרמש נ' סול, פ"ד יא(3) 1336, 1341 (1957)). יסודו של אמצעי הדחייה על-הסף נעוץ ברצון למנוע מבית המשפט לבזבז זמנו לריק בדיון בטענות שאין בהן ממש, כאשר הוא נוכח לדעת שהתביעה תיכשל גם אם תתברר עד תומה (ע"א 14/61 עזבון המנוח אברבנאל נ' "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פ"ד טו(2) 1840, 1841 (1961); ענין חלקה 21, פסקה 2). המילים 'כל נימוק אחר' פורשו ככל נימוק של חוק או של עובדה, אשר בית המשפט סבור כי מוטב לבררו מלכתחילה ובנפרד מיתר השאלות השנויות במחלוקת (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה 682 (כרך א', 2007) ... בהקשר זה, אף מאורעות שאירעו לאחר הגשת התובענה עשויים להיחשב לשיקול רלוונטי, ולא רק מאורעות שקדמו לה (ד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1) 242, 247 (1975)). בין היתר, שימוש לרעה בהליכי משפט עשוי לשמש עילה לדחיית התובענה, למשל, כאשר זו לוקה בחוסר תום-לב (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 179 (מהדורה עשירית, 2009) ...; ע"א 813/87 רוטברד נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מג(3) 514, 517 (1989)).

תובענה שנדחתה על-הסף מקימה מעשה בית דין, ובדרך-כלל לא ניתן להגיש לאחריה תביעה נוספת באותו ענין. זאת, אף אם הדיון השיפוטי שהתקיים בה התמקד בגזרה צרה מאוד מתוך המתחם הכולל של השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים (זוסמן, שם; ענין חלקה 21, שם). על רקע זה, ובהתחשב בזכות הגישה לערכאות ובזכותו של בעל-דין ליומו בבית המשפט, נדרשת זהירות מיוחדת בנקיטת צעד קיצוני ויוצא-דופן זה (גורן, בעמ' 177). אכן: 'על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים – נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת' (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, פסקה י"ב (4.6.2007); ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582-583 (2003))".

מטרת תקנה 101(א)(3) היא אפוא, למנוע מראש בירור תביעה אשר בכל מקרה, לא תאפשר את קבלת הסעד הנתבע או שידוע מראש כי אין בידי התובע להוכיחה. הטעם לכך נעוץ כאמור, ברצון למנוע את בזבוז זמנו של בית המשפט בטענות שאין בהן ממש, במקום שבו כישלון התביעה ברור, אפילו תתברר עד תומה. כפי שנקבע לעניין זה, אין רלוונטיות לשאלה אם כישלון התביעה נובע מאירועים שאירעו קודם להגשת התביעה או שאירעו לאחר שכבר הוגשה. גם במקום שבו אירוע שאירע לאחר הגשת התביעה הכשיל אותה, הוא יישקל, אם הביא לכך שאין עוד טעם בבירורה. כך גם אם הסיבה שמובילה לדחיית התביעה אינה נוגעת לכל הטענות שנטענו במסגרתה. כלל זה, המאפשר את דחיית התביעה על הסף נקבע חרף מעמדה של זכות הגישה לערכאות (שבעניינה מרחיב בית המשפט שם, בפסקאות 26-21), מאחר שכאמור, לא רק אינטרס התובע עומד לבחינה, אלא גם עיקרון הצדק, שאינו מחייב רק את זכות התובע שיהיה לו יומו בבית המשפט, אלא הוא מחייב גם, כאמור בדברים שהובאו, את "מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט".

21. בענייננו הפכה התביעה לתביעת סרק נעדרת כל סיכוי. תנאי להוכחת טענות התובעים הוא הוכחת עניין שברפואה הניתן להוכחה רק באמצעות חוות-דעה של רופא מומחה ובהיעדרה, אין התובעים יכולים להוכיח דבר. בנסיבות שנוצרו, אין כל טעם בהמשך בירור התביעה התלויה ועומדת בבית המשפט למעלה משתיים-עשרה שנה ועל-כן על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו, להורות בכל עת על דחיית התביעה על הסף ובטרם בירורה. כפי שנקבע וכאמור, לא רק אינטרס התובעים לברר את טענותיהם צריך להישקל, אלא יש לשקול גם את הצורך במניעת המשך בזבוז זמנו של בית המשפט ואף את המשך הטרדת הנתבעים בבירור הליכי סרק.

22. מכל הטעמים האמורים, התביעה נדחית.

23. למרות מסקנה זו ולמרות תוצאה זו של התביעה, התובעים יהיו רשאים לבקש לבטל פסק-דין זה, אם עד יום 16.2.2014 יגישו הודעה בצירוף תצהיר שאליו יצורף מכתב חתום בידי ד"ר סיימון כי הוא יתייצב לחקירתו במועד ההוכחות שנקבע (5.3.2014).

לפיכך לעת הזו, לא מבוטל מועד הדיון שנקבע, אולם מובהר כי נקבע מועד קרוב להגשת הבקשה לביטול פסק הדין בצירוף ההודעה האמורה, כדי לאפשר לבית המשפט לנצל את מועד ההוכחות שנקבע לשמיעת הליכים אחרים. ביטול הדיון במועד מאוחר יותר, ימנע אפשרות זו ועלול לגרור גם חיוב התובעים בתשלום הוצאות לאוצר המדינה.

אם לא יבוטל פסק הדין עד יום 17.2.2014, יהיו הנתבעים רשאים להגיש בקשה מתאימה בעניין פסיקת הוצאות וזאת עד יום 27.2.2014.

ניתן היום, ט' באדר א' התשע"ד, 9 בפברואר 2014, בהיעדר הצדדים.