16 פברואר 2015

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

נציג ציבור עובדים – מר חנניה דהאן

נציג ציבור מעסיקים – מר חיים וינר

פתח דבר

1. התובע והנתבע 2 (להלן – אספרנסה) הקימו יחד את הנתבעת 3 (להלן – החברה). לצורך מימון פעילות החברה, צירפו השניים, בהסכם שנחתם בחודש יוני 2006, את הנתבעת 1 כבעלים נוסף בחברה. במועד צירופה של הנתבעת 1 לחברה, היא נוהלה ע"י מר אברהם אדלר ז"ל ולאחר פטירתו היא נוהלה על ידי בנו, מר ירון אדלר (להלן – אדלר). בהתאם להסכמות הצדדים, שלושת השותפים החזיקו 33.3% ממניות החברה כל אחד ובנוסף לכך סוכם, כי הנתבעת 1, אשר תממן את פעילות החברה באמצעות הלוואה, תקבל 34% ממניות ההנהלה ובכך תהיה לשותפה המנהלת. הנתבעת 1 היתה הגורם היחיד שמימן את פעילות החברה והיא העמידה לחברה הלוואה על סך 2.5 מיליון ₪ (עד כאן, מתוך פסק הבוררות בין הצדדים, ר' להלן).

תעודות הזהות של הצדדים, אשר לא צוינו בכתבי הטענות בהליך זה, נלקחו מתוך פסק הבוררות.

1. התביעה שבפנינו הוגשה בטענה כי התובע היה גם עובד שכיר בחברה ועל כן הינו זכאי לזכויות שונות, הנובעות מתקופת עבודתו בחברה ומסיומה. בנוסף עתר התובע לחיוב הנתבעים 1 ו- 2 באופן אישי בסכומים שיפסקו לזכותו, בהתאם לדיני הרמת המסך.
2. במקביל לתביעה דנן, הגיש התובע תביעה נוספת כנגד הנתבעים, שעניינה יחסי בעלי המניות בחברה, והיא הועברה לבוררות, בהתאם לתניית בוררות שבהסכם ביניהם. ביום 29.5.13 ניתן פסק הבוררות ולאחר בקשות נוספות שהוגשו לבורר והוכרעו על ידו, הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לביטול פסק הבוררות (הפ"ב 35283-06-13). בפסק דין מיום 27.2.14 נדחתה הבקשה לביטול פסק הבוררות ובהתאם אושר הפסק (לעיל ולהלן – פסק הבוררות). הנתבעים ביקשו לצרף את פסק הבוררות כראיה בתיק. בהחלטה מיום 16.9.13 נקבע כי ניתן יהיה להגיש את פסק הבוררות כראיה, לאחר שיאושר ע"י בית המשפט המוסמך ובסע' 16 לפסק דין חלקי שניתן בתיק ביום 4.3.14, לאחר שאושר פסק הבוררות, נקבע כי הוא יהווה חלק מחומר הראיות התיק (וראה סע' 23 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968).
3. ביום 4.3.14 ניתן כאמור פסק דין חלקי בתיק דנן, ביחס לסוגיית קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין החברה. בפסק הדין נקבע, כי בין התובע לחברה התקיימו יחסי עובד ומעביד, בנוסף למעמדו כשותף בחברה והצדדים נדרשו לסכם ביחס לסוגיות שנותרו במחלוקת (להלן – פסק הדין החלקי).

פסק הדין החלקי מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.

ההליך שהתקיים בפנינו

1. במסגרת שני הדיונים הראשונים שהתקיימו בתיק, הודיעו הצדדים על המוסכמות ביניהם, אשר מובאות להלן בשנית (עמ' 5, ש' 17; עמ' 8, ש' 19):
2. התובע הועסק בנתבעת 3, בנוסף להיותו בעל מניות. התובע החל לעבוד ביום 25.9.06 וסיים ביום 30.4.09. הצדדים לא חתמו על חוזה עבודה.
3. התובע קיבל תלושי שכר במהלך העסקתו והתלושים משקפים את שכרו בפועל. שכרו של התובע היה על בסיס חודשי.
4. בגין שתי שנות עבודתו האחרונות זכאי התובע לדמי הבראה בסך 3,861 ₪, מהם שולמו לו 2,000 ₪ בחודש 07/2008, בכפוף למחלוקת אם יש לזקוף הסכום על חשבון שנים קודמות.
5. התובע היה זכאי ל- 32 ימי חופשה בכל תקופת עבודתו, וזכותו לפדיון כפופה להוכחת ניצול בפועל.
6. ככל שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים, אזי השכר הקובע הוא 5,820 ₪.
7. נשמעו בפנינו מחד עדות התובע ומאידך עדויות אדלר, שהוא כאמור הבעלים של הנתבעת 1, ומר יובל שרף, מנהל חנות כלי העבודה שהופעלה על ידי החברה (להלן – שרף והחנות). התובע ואדלר מסרו עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית, ואילו שרף נחקר בחקירה ראשית ונגדית, לאחר שנדרש צו הבאה להבטחת הגעתו למתן עדות. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
8. לאחר שהצדדים השלימו סיכומיהם, נותר לנו בפסק דין משלים זה לדון במחלוקות הבאות:
9. האם התובע פוטר או התפטר וכנובע מכך זכאותו לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין העדר שימוע?
10. האם התובע זכאי לשחרור מלוא כספי קופת הגמל שלו בחברת הביטוח הראל (תגמולים ופיצויים)?
11. האם התובע זכאי ליתרות תשלום בגין דמי הבראה ופדיון חופשה?
12. האם קמה עילה לחיוב הנתבעים 1-2 בסכום מן הסכומים להם זכאי התובע על פי פסק דין זה?
13. האם זכאים הנתבעים לקיזוז סכום כלשהו מסכומים שיפסקו לזכות התובע?

נדון להלן בסוגיות אלה כסדרן ונתייחס במסגרת הכרעתנו לטענות הצדדים.

א. נסיבות סיום יחסי העבודה בין התובע לחברה

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, ביום 30.4.09 הופסקה עבודתו לאלתר על ידי אדלר, אשר ניתק לו את מכשיר הטלפון הנייד, לקח את רכבו הצמוד ומנע ממנו גישה לחנות, מבלי שנערך לו שימוע. עוד מסר התובע, כי הטענה כאילו עזב את העבודה מיוזמתו אינה נכונה וכן הכחיש את אשמת גניבת סחורה מהחנות, שיוחסה לו בדיעבד, והוסיף כי אינה אלא האשמת שווא שנועדה לנשל אותו מזכויותיו כעובד החברה; לו היה ממש בטענת המעילה, ראוי היה כי הנתבעים יפנו למשטרה "בזמן אמת" לבירור הטענות (סע' 6, 10-11 לתצהיר; עמ' 16, ש' 1-3; מעמ' 20, ש' 31 עד עמ' 21, ש' 5).

גרסתו של התובע נתמכה, לטענתו, בעדותו האמינה של שרף, שהוגדר על ידי הנתבעים בהליך הבוררות "כאיש הישר ביותר בעולם", וממנה עלה כי הנתבע 2 (להלן גם – אספרנסה) מסר לשרף שאדלר "פיטר את התובע" – עדות שלא נסתרה על ידי אספרנסה, שנמנע מלהעיד בהליך, הגם שהוא נתבע בו באופן אישי. מחדל זה, לצד הימנעות הנתבעים מזימון עדים רלבנטיים אחרים כגון לקוחות החברה, שלטענת הנתבעים לא קיבלו סחורה שהתובע "הזמין" עבורם ו/או גורם מהנהלת החשבונות, שיעיד על ההתנהלות הכספית "הלא תקינה" בחברה – אך מחזקים את התביעה ומפריכים את הגנת הנתבעים.

1. הנתבעים טענו, כי הרצון להפסיק את השותפות עם התובע התגבש על רקע מעילתו באמון השותפים, באופן חוזר ונשנה, ואי סדרים בהתנהלותו, החל באיחורים בלתי מוסברים לעבודה וכלה בחשד לגניבת סחורה בשווי מצטבר של כ- 180,000 ₪ ממחסני החברה, תוך הנפקת חשבוניות פיקטיביות על שם לקוחותיה, שהיו בטיפול התובע. נוכח אירועים אלה, זימן אדלר את השותפים לשיחה ביום 30.4.09 במטרה לברר הטענות כלפי התובע ולקבוע מתווה להיפרדות הצדדים, שכן אדלר חפץ לפרוש מהחנות, החברה והשותפות. במעמד השיחה הציע אדלר לתובע לקבל את חלקה של הנתבעת 1 בחנות, בחברה ובשותפות ללא תמורה, אלא רק כנגד השבת מלוא יתרת החוב שהחברה חבה לנתבעת 1 באותו מועד. התובע סירב להצעה והודיע על רצונו לעזוב את החברה לאלתר, אף מבלי ליתן הודעה מוקדמת כמתחייב. מכאן – שמדובר בהתפטרות שאינה מזכה בפיצויי פיטורים; ולחלופין, אף אם ייקבע כי התובע פוטר מעבודתו, הרי שנסיבות פיטוריו מצדיקות שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים (סע' 14, 19-30 לתצהיר אדלר; עמ' 22, ש' 2-5; עמ' 26, ש' 4-14).
2. בסיכומיהם המשלימים הוסיפו הנתבעים, כי בפסק הבוררות (בסע' 22, 27) התקבלה גרסתם לפיה התובע לא סולק ולא נושל מהחברה, אלא שניתנה לו האפשרות לקבל את מניות החברה ללא תמורה, לאחר פירעון ההלוואה של הנתבעת 1. עוד קבע הבורר (בסע' 35, 41-42 ו- 46), כי התנהגות התובע הינה חסרת תום לב ועולה כדי הפרת אמונים הפוגעת בחברה בכל הנוגע ל"פרשת החשבוניות הפיקטיביות" ו"פרשת בגדי היוקרה". יתרה מכך, בסע' 54-55 לפסק הבוררות אף נקבע, כי הפיצוי שקיבל התובע בהליך הבוררות – מחצית משווי מניותיו כשותף – "ראוי" כי ישקף גם את זכויותיו כעובד. קביעות אלה, המהוות מעשה בית-דין, משמיטות הקרקע תחת גרסת התובע כי פוטר מהחברה ואין כל עילה לסטייה מקביעות אלה, שהתקבלו לתיק כראיה וממילא מתיישבות עם הודאת התובע בעדותו כי אכן סירב להצעת שותפיו לקבל את חלקיהם בשותפות.
3. בתשובתו לסיכומים המשלימים, טען התובע כי הנתבעים כלל לא הוכיחו את התקיימות התנאים הנדרשים להכרה בפסק הבוררות כמעשה בית-דין; ואף אם היו מוכיחים תנאים אלה, ולא כך, הרי שבהתאם לפסיקה יש להיזהר בהפעלת הכלל של מעשה בית-דין, ביחס לפסק בורר שניתן בהליך בו הבורר היה פטור ממסגרת הדין המהותי ודיני הראיות, כאשר בענייננו "הניתוק" בין פסק הבורר לכללי הדין והראיות הוא כה עצום, עד כי הסתמכות על פסק הבורר תביא לעיוות הדין. עם זאת, התובע ביקש להדגיש כי בפסק הבוררות (בסע' 12-14, 56) נדחתה במפורש התביעה שכנגד של הנתבעים בה תבעו מהתובע סך של 191,500 ₪ בגין "מעילה".

המסגרת הנורמטיבית

1. הלכה היא, כי חייבת להיווצר וודאות ש"הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני". "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשני פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע שם/3-116 שלום סלמה – מדינת ישראל, פד"ע יב 375 (1981); דב"ע ל/3-1 זמל הרמן – דואיב גילה, פד"ע א 18, 24). השאלה אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות נקבעת על-פי הבדיקה מיהו הצד הפועל לסיום היחסים.

ככל שאף אחד מהצדדים לא נתן ביטוי שאינו משתמע לשני פנים לכוונתו לסיים את יחסי העבודה – ניתן ללמוד על כוונה זו "מעצם ההתנהגות של הצד אשר לו מייחסים את הסיום, והמצב העובדתי." כשבית-הדין נדרש להכריע בשאלת זהות מסיים היחסים, שמא העובד או המעביד, עליו "לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה" (דב"ע ל/3-18 נח בנצילוביץ – "אתא" בע"מ, פד"ע ב 41, עמ' 53-54).

1. בטרם נידרש להכרעתנו נבהיר, כי אף שקבענו בפסק הדין החלקי שפסק הבוררות התקבל בתיק זה כראיה (ובכלל זה עובדות שנקבעו בו מהוות מעשה בית דין), אין בכך כדי לקבוע שאנו מקבלים את "המלצת" הבורר (בסע' 55 לפסק הבוררות), לפיה "ראוי" שהפיצוי שנפסק לתובע מכח מעמדו כשותף בחברה ישקף גם את זכויותיו כעובד. הכרעתנו בתביעה דנן מתייחסת לזכויותיו של התובע הנובעת מכח מעמדו כעובד בחברה והיא ניתנת על בסיס התרשמותנו מהעדויות שנשמעו בפנינו ומכלול הראיות שהוצגו, כאשר פסק הבוררות מהווה כאמור חלק מהחומר הראייתי שבפנינו.

בפסק הבורר לא נדונה השאלה האם התובע פוטר או התפטר, שאלה שכלל לא נתבקש הבורר להכריע בה, ולפיכך, ממילא שאין למצוא בו מעשה בית דין ביחס לשאלה זו.

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר שנתנו דעתנו לעדויות הצדדים ומכלול ראיותיהם, הגענו לכלל מסקנה כי התובע פוטר מהחברה. אנו קובעים כי ביום 30.4.09 העמיד אדלר בפני התובע את האפשרות לחסל את חוב החברה לנתבעת 1, בתמורה להישארותו השותף היחיד בחברה, או לפרוש מן החברה. מכיוון שהאפשרות הראשונה לא היתה ישימה, הרי שלמעשה אדלר "הראה לתובע את הדלת החוצה" ופיטר אותו מעבודתו.
2. אין חולק שהנתבעת 1, שהינה כאמור בבעלות אדלר, היתה הגורם היחיד שמימן את פעילות החברה באמצעות הלוואה. הנתבעת 1 החזיקה ב 34% ממניות ההנהלה ובכך היתה השותפה המנהלת, בעוד התובע ואספרנסה שימשו כאנשי שיווק ומכירות בחברה, לפי חלוקה אזורית, בנוסף למעמדם כבעלי מניות בחברה.
3. בכתב הגנתם המקורי טענו הנתבעים, שהתובע עזב את החברה לאחר שנחשפו מעשי תרמית שביצע (סע' 19) בכתב הגנתם המתוקן טענו הנתבעים שלאחר ששותפיו הודיעו לו שלא יעברו לסדר היום על "מעשיו החמורים", ובהעדר תשובות המצדיקות את מעשיו, הודיע התובע על התפטרותו מהחברה ואף עבר לעבוד אצל מתחרה (סע' 15 ואילך). בתצהירו, חזר אדלר על הדברים, כאשר הוסיף, שבפגישה מיום 30.4.09 הציע לתובע הצעה "נדיבה" ולפיה היה נכון להעביר לתובע את חלקו בחברה, כנגד תשלום החוב של החברה לנתבעת 1, אך התובע "סירב להצעה והודיע על רצונו לעזוב" (סע' 24-26 לתצהירו). אדלר לא ציין מה היה סכום החוב של החברה לנתבעת 1 במועד האמור.
4. בחקירתו הנגדית נשאל אדלר על הפגישה מיום 30.4.09 וכך השיב, בין היתר (עמ' 22, ש' 2-5, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

"ש. מה פתאום מיליון וחצי ₪ שאתה רוצה ביום 30/4/09 מהתובע?

ת. אני טוען שלא נאמרו באותה פגישה מספרים. נאמר שאני לא רוצה להיות שותף יותר שלו עקב א' ב' ג' ואני מוכן לתת את החברה ללא תשלום רק בעד החזרת החוב של הנתבעת 3 לנתבעת 1. לא דיברנו על סכום החוב."

ובהמשך הוסיף (עמ' 26, ש' 4-14, ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.):

"ת. התובע מעולם לא סולק. הוא קיבל הצעה. הייתה לו אפשרות ללכת ולהביא את החוב על ידי משקיעים אחרים או משפחה...

ש. איך אתה אומר לבית הדין שניתנה לו הצעה כאשר אתה אומר לבית הדין באותה שיחה בכלל לא ידענו את הסכומים.

ת. יש חוב, אפשר לבדוק את החוב, ואפשר לקחת את המניות.

ש. אני מפנה אותך לסעיף 26 לתצהירך – ככה זה היה שהצעת לו את ההצעה הנדיבה לטענתך ובאותו רגע הוא דחה אותה?

ת. הוא התבקש לקחת כמה ימים ולחזור עם תשובה. הוא לא חזר עם תשובה באותו רגע."

עוד העיד אדלר בעניין נסיבות סיום יחסי העבודה כדלקמן (עמ' 28, ש' 17-25, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

"ש. מכח איזה זכות יש לך לבוא באפריל 2009 ולהגיד שאתה עוצר את המימון של השותפות?

ת. אני לא אמרתי שאני עוצר. אני אמרתי שאיתו אני לא רוצה להיות שותף יותר והוא ידע טוב את הסיבות. היה תהליך ארוך של שנה וחצי שגם אשתו הייתה מעורה בו, ואז החלטתי שאני לא רוצה להיות שותף שלו יותר. אמרתי לו שאני איתו לא רוצה להיות שותף, שיקח את החברה ויחזיר לי את החוב. הוא אמר שאין לו, ואמרתי לו לך תמצא משקיע.

ש. אז איזה זכות יש לך לבוא ולהגיד לו את זה?

ת. אני לא מחפש פה זכויות. זו הייתה העמדה שלי...".

1. גם התובע נדרש בחקירתו הנגדית להתייחס לתוכן הפגישה מיום 30.4.09 והעיד כך (החל מעמ' 15, ש' 27 עד עמ' 17, ש' 6, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

"ש. הגרסה של ירון אדלר – הוא מספר סיפור שנובע ממערכת החשבונות של החברה. מספר על אי סדרים בחברה שהובילו למחלוקת קשה איתך שבעקבותיה אומר לך רוני אדלר קח את החלק שלנו בשותפות בחינם בלי כסף, רק תדאג שהחברה תחזיר לנו את ההלוואה. אתה לא מגיש תצהיר תגובה וגם היום לא אמרת שמה שרוני אדלר אמר בתצהיר זה לא נכון. מדוע לא עשית את זה. מדוע אתה לא כופר במה שהוא אמר?

ת. אני חושב שכפרתי המון פעמים במה שהוא אמר. כפרתי ואמרתי שהוא התנהג איתי בבריונות והוא גזל ממני את הזכויות שלי וניתק לי את הטלפון ולקח לי את האוטו ואת המפתחות של העסק והכל בכח.

ש. אתה יכול לתאר לי מי היה נוכח בפגישה מיום 30/4/09 חוץ ממך ומירון אדלר?
ת. הנתבע 2.

...

ש. אתה יכול לומר לנו מה אמר הנתבע 2 בפגישה הזו?

ת. לא זוכר מה בדיוק הוא אמר לפרטי פרטים. אבל אני יודע שמה שקרה שם הם באו שניים נגד אחד והם אמרו שלא מתאים יותר להמשיך בשותפות ואם אני רוצה לקחת את החברה אז שאני אביא מיליון וחצי שקל וזהו ומפה והלאה הם לא ממשיכים בשותפות אלא אם כן אני רוצה לקחת את החברה. הם ידעו מראש שאני לא יכול להביא מיליון וחצי שקל. ואז במקום שנפרד בצורה יפה מהשותפות הם ניתקו לי את הטלפון, שלחו מישהו שיקח את האוטו והמפתחות.

...

ש. ושוב חוזרת השאלה, מדוע לא סיפרת בתצהירך שבתאריך 30/4/09 הציעו לך להשאר בעל הבית היחידי בחברה?

ת. כי מה שנתתי בתצהירי זה שבסופו של דבר שכל הקנוניה הזו נעשתה כדי לסלק אותי מהחברה. אני הלכתי פה על העיקר, העיקר היה לסלק אותי מהחברה. גם להציע לי להביא את המיליון וחצי שקל האלה זה לעשות צחוק. פשוט סילקו אותי ופיטרו אותי.

...

ש. אתה מאשר לנו שעל אותה חברה שאתה טוען בבוררות שהיא שווה מיליוני שקלים אומרים לך קח תחזיר מיליון וחצי שקל ותשאר בעל הבית לבד בעסק ששווה מיליונים. אז למה אם קיבלת הצעה כזו אטרקטיבית למה לא ציינת את זה ולמה סירבת להצעה?

ת. אני לא סירבתי הם פשוט ידעו מראש שאין לי כסף."

1. מעדויות אלה שצוטטו לעיל בהרחבה, מצטיירת תמונה לפיה בין השותפים נערכה פגישה ביום 30.4.09 שמטרתה, כלשונו של אדלר, היתה "קביעת מתווה היפרדות הצדדים".

הפגישה נערכה ביוזמת אדלר.

"הפרדות הצדדים", משמעה בהקשר הנדון, גם הפרדות בעלי המניות וגם הפסקת העבודה של בעל המניות אשר ימכור חלקו בחברה.

אדלר הבהיר בפגישה זו לתובע את עמדתו הנחרצת לפיה, אין בכוונתו להמשיך עימו בשותפות זו (לרבות, כאמור, יחסי העבודה), ולפיכך הציב בפני התובע אולטימטום לקבלת כל מניות החברה, תמורת השבת חוב החברה לנתבעת 1 שבבעלות אדלר, שבאותו מועד עמד על כ- 1.5 מיליון ₪ (כך לפחות העיד התובע, ולא נטען סכום אחר), אחרת לא יוכל התובע להמשיך בתפקידו בחברה. התובע העיד ולא נסתר, כי סכום זה לא היה בהישג ידו והנתבעים ידעו זאת מראש. כך גם נקבע בסע' 27 לפסק הבוררות "...ניתנה לו אפשרות לקבל את מניות החברה ללא תמורה, למעשה – ב"אפס", אבל לאחר שתפרע ההלוואה של הנתבעת 1...".

1. האמור לעיל מלמד, כי לא התובע הוא זה שבחר מרצונו לסיים את עבודתו בחברה, אלא שהנתבעים הם אלו שגמלו בליבם להפסיק את השותפות ויחסי העבודה עם התובע ולמעשה לא הותירו בידיו ברירה להמשיך בעבודתו, כאשר "האפשרות לקבל את מניות החברה ללא תמורה" משמעה בפועל היה פירעון הלוואה בסכום שלא היה בהישג ידו של התובע; מכאן – אף אם נקבל את גרסת הנתבעים לפיה התובע "סירב" ל"הצעתם הנדיבה", אין סירוב התובע עולה כדי התפטרות רצונית מהעבודה. נוסיף על כך, שהתובע לא הודה באותו מעמד וגם היום אינו מודה כי ביצע את המעילה המיוחסת לו. הנתבעים עצמם אינם טוענים כי התובע הודה בפניהם במעילה ועל כן לא ברור כיצד הסיקו כי לאחר שהתגלתה התרמית, התובע "ברח כל עוד נפשו בו". עזיבת התובע את הפגישה מבלי ליתן תשובה מפורשת לנתבעים, כפי שהעיד אדלר (בעמ' 26, ש' 14) לצד עדותו של התובע, שלא נסתרה, כי נותק מכשיר הטלפון שהיה ברשותו ונלקחו ממנו הרכב הצמוד ומפתחות החנות, מלמדים לדידנו בבירור כי התובע פוטר, למעשה, מעבודתו בחברה על ידי הנתבעים.
2. חיזוק למסקנתנו כי התובע פוטר מעבודתו, נמצא בעדותו האמינה של עד הנתבעים, שרף. עד זה הוגדר כאמור על ידי הנתבעים בהליך הבוררות כ"איש הישר ביותר בעולם", כפי שאף אדלר אישר בעדותו לפנינו (עמ' 31, ש' 9). לפיכך, מצאנו לנכון ליתן לעדותו האובייקטיבית של שרף, אשר הותירה עלינו רושם אמין ביותר, משקל רב. מעדותו של שרף עלה, בין היתר, כדלקמן (עמ' 39, ש' 24-26, ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.):

"ש. אני מפנה אותך לשורה 15 עמוד 86 – אתה אומר שמשה (אספרנסה, מ.נ.ד) אמר מה שקרה והבנת שרוני (אדלר, מ.נ.ד) פיטר את התובע. איך הבנת את מה שהבנת ומי אמר לך את הדברים?

ת. כמו שאמרתי פה. משה אמר לי שרוני פיטר את התובע וזהו."

שרף שב על עדותו זו בהמשך (עמ' 40, ש' 4-5, ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.):

"ת. אני לא חושב שאמרתי את המילים פרישתו מהחברה, אבל אם אמרתי אז התכוונתי שהוא עזב את החברה ושאמרו לי שפיטרו אותו. איך ולמה אין לי מושג."

ובהקשר אחר, כשנדרש להתייחס לסיבת פתיחת החברה החדשה על ידי הנתבעים, השיב כך (עמ' 42, ש' 20, ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.):

"ת. הבנתי שזה באיזה מקום בגלל הבעיה שנוצרה בגלל שפיטרו או העזיבו את התובע. לא נכנסתי לפרטים."

1. מעדותו זו אנו למדים, כי אספרנסה מסר בעצמו לשרף, בזמן אמת, שהתובע פוטר מעבודתו על ידי אדלר. נוסיף על כך, שאספרנסה, אשר נתבע בתביעה דנן גם באופן אישי, נמנע ממסירת כל גרסה בהליך, הגם שהוכח בפנינו כי הוא נכח בפגישה המתוארת מיום 30.4.09 ובאפשרותו היה לשפוך אור על המחלוקת דנן.
2. משקבענו כי התובע פוטר מעבודתו, נפנה להלן לבחינת טענתם החלופית של הנתבעים כי התובע פוטר בנסיבות המצדיקות שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים (סע' 30 לתצהיר אדלר).

האם התובע פוטר בנסיבות השוללות את זכאותו לפיצויי פיטורים?

1. נפתח ונבהיר כי טענות הנתבעים לפיהן התובע התפטר ולחלופין פוטר בנסיבות השוללות זכאות לפיצויי פיטורים, הינן למעשה טענות עובדתיות סותרות, אשר הדין אוסר להעלותן. משדחינו את טענת הנתבעים כי התובע התפטר מעבודתו, הרי שהמסקנה היא כי פוטר, ותו לא.
2. אף על פי כן, ומחמת ששני הצדדים טענו בעניין זה בפנינו, נתייחס להלן אף לטענת הנתבעים כי התובע פוטר בנסיבות השוללות זכאותו לפיצויי פיטורים.

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, הנתבעים לא הוכיחו כל מעורבות מצידו במעשה הגניבה, טענה שהועלתה רק בדיעבד, לשם נישולו מזכויותיו כעובד ושותף בחברה, ומבלי שפנו למשטרה בעניין. בעדותו של אדלר, שהעיד לבדו בעניין זה, הודה הוא כי אין בידי הנתבעים כל ראיה המוכיחה גניבה מצד התובע ואף ראיות אחרות שנטען כי הן ברשות הנתבעים, לא הוצגו כלל. הנתבעים נמנעו מזימון עדים רלבנטיים להוכחת טענת הגניבה המיוחסת לתובע, כגון אותם לקוחות שלכאורה טענו כי לא קיבלו סחורה שמופיעה בחשבוניות ו/או רואה-חשבון החברה שיעיד על ההתנהלות הכספית הלא תקינה ו/או אספרנסה עצמו, שלטענת אדלר סירב לערב את המשטרה.

התובע הוסיף, כי אף שרף העיד בבירור על כך שאדלר ידע ושלט בכל הוצאה בחברה וכן העיד שמעולם לא נמסר לו שחושדים בתובע וכי הוא עצמו לא הבחין בעצמו בכל התנהלות חריגה מצד התובע. בתשובתו לסיכומיהם המשלימים של הנתבעים, הפנה התובע לכך שהתביעה שכנגד, בה הם תבעו מהתובע בהליך הבוררות 191,500 ₪ בעילה של "מעילה" – נדחתה כליל.

1. הנתבעים פירטו בכתב הגנתם המתוקן (בסע' 14) ובתצהירו של אדלר (סע' 14-23) את הנסיבות המצדיקות לטענתם את שלילת זכאות התובע לפיצויי פיטורים, כדלקמן:
2. נטילת סחורה בשווי מצטבר של כ- 180,000 ₪ במועד הרלבנטי ממחסני החנות, בגינה דרש התובע משרף להוציא חשבוניות ללקוחות שונים של החברה, שהתובע נהג לספק להם סחורה. אולם, בפועל התברר כי התובע מעולם לא מסר סחורה זו לאותם לקוחות ותעודות המשלוח הוסתרו על ידי התובע במגירה בחנות;
3. מדיווח של רואה-חשבון החברה עלה, כי למעלה מ- 18 חודשים מתום יחסי הצדדים, התנהלה חקירת מס הכנסה כנגד החברה, אשר גילתה שהתובע מכר ללקוחות החברה "בגדי עבודה", תוך שלמעשה הוא רכש בגדי יוקרה בחנות בנהריה שכלל לא מוכרת בגדי עבודה, ובכך גרם לחברה לשלם עבור בגדי יוקרה עבור התובע, בסברה כי מדובר בבגדי עבודה;
4. איחורים בלתי מוסברים מצד התובע לעבודה ו/או יציאות מוקדמות ממנה ו/או הודעת התובע כי הוא מסייר בין לקוחות החברה, בעוד שמערכת איכון שאדלר הורה על התקנתה ברכבי החברה, הראתה כי התובע שוהה למעשה בירושלים באותו מועד, כשהוא עוסק בענייניו הפרטיים.
5. בסיכומיהם המשלימים הפנו הנתבעים לקביעה בפסק הבוררות (בסע' 35) כי "האפשרות שאהרון (התובע, מ.נ.ד) היה אחראי לפרשת החשבוניות סבירה יותר מכל אפשרות אחרת"; וכי התנהגות התובע עלתה כדי הפרת אמונים וחוסר תום לב. עוד הפנו הנתבעים לקביעת הבורר, כי התובע היה אחראי לפרשת "בגדי היוקרה" אשר סיכנה את החברה בחקירה פלילית של רשות המסים; ואילו ידעו על כך השותפים בזמן אמת – "נכון, ראוי וניתן היה לפטר את התובע לאלתר, ולטעמי ללא זכר לפיצויים" (סע' 42 לפסק הבוררות).

המסגרת הנורמטיבית

1. החובה לשלם פיצויי פיטורים בעת פיטורי עובד היא חובה שבחוק, המוחרגת רק בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים). מכוח סע' 17 לחוק פיצויי פיטורים, ומכוח תקנון העבודה בתעשייה, כמו גם מחמת הגיונם של דברים, עבירה של גניבה ממעביד, היא מהעבירות החמורות (סע' 53 לתקנון) והעונש המרבי בגינה הוא – פיטורים תוך שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים.
2. הנתבעים טוענים כי יש לשלול מהתובע פיצויי פיטורים בשל מעשי הגניבה המיוחסים לו. רבות נפסק בסוגיה של שלילת פיצויי פיטורים בגין גניבה ממעביד (ראה: ע"ע 300320/98 סווירי אריה – רם חן חניונים בע"מ, עבודה ארצי לג (59), 32, (23.6.02); דב"ע מג/32-3 סמי מזרוב ואח' – ארנולד ליבליך, פד"ע יד 258). גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים בין העובד למעסיקו [ראה דברי כב' השופט צור בע"מ 272/06 משה אוחנון – קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ, (23.7.07), פסקה 10 לפסק-דינו; ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה – קליין בן ציון, עבודה ארצי לג (7), 28, (2.7.01)].
3. הנטל להוכיח, כי עובד גנב ממעסיקו מונח על כתפי המעסיק, כך נפסק בע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, מיום 25.4.06:

"..נטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית הדין כי העובד אכן גנב."

ובאשר למידת ההוכחה נקבע שם:

"...כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות."

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר בחינת ראיות הצדדים ועדויותיהם, לא מצאנו בהן כדי להרים את נטל ההוכחה, אף אם לא היה זה נטל מוגבר, לביסוס טענת הנתבעים כי התובע גנב מהחברה סחורה ו/או פעל באופן המצדיק שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים. להלן נפרט טעמינו.
2. בכתב הגנתם המתוקן ובתצהיר העד מטעמם, העלו הנתבעים טענות חמורות כנגד התובע ואף ביקשו לקזז 191,500.35 ₪ מכל סכום שייפסק לזכותו, בגין עלות הסחורה ש"נגנבה" על ידי התובע מהחברה (סע' 22 לכתב ההגנה המתוקן) – טענה שנזנחה בסיכומי הנתבעים, ככל הנראה עקב דחיית התביעה שכנגד בהליך הבוררות.

ודוק, במסגרת שלב הראיות, הסתפקו הנתבעים בעדותו היחידה של אדלר, אשר לא רק העיד במפורש כי אין בידי הנתבעים ראיות להוכחת מעשי הגניבה המיוחסים לתובע (בעמ' 30, ש' 18-32), אלא שהתברר במהרה כי עדותו נסמכת בעיקר על דברים ששמע מאספרנסה, וכלשונו "אני כל היום הייתי מקבל תלונות מהנתבע 2 על התובע" (עמ' 32, ש' 11-17); אף עדותו של אדלר בתצהירו (בסע' 14) כי "תעודות המשלוח הוסתרו על ידי התובע במגירה בחנות המכר" התגלתה כנסמכת על דברים ששמע מאספרנסה (עמ' 32, ש' 23-27), תוך שאדלר הוסיף והעיד כי לא הוגשה תלונה למשטרה מחמת בקשתו של אספרנסה שלא לערבה בעניין (עמ' 30, ש' 31-32) – כל זאת כאמור עת אספרנסה עצמו בחר להדיר רגליו מבית הדין ונמנע מלהעיד בפנינו. יש להניח, שלו היה ממש בטענות אלה, היה אספרנסה, אשר נתבע בהליך זה גם באופן אישי, מתייצב להעיד על מנת לחזק את גרסתם - ומשלא עשו כך, חזקה כי עדותו לא היתה תומכת בגרסת הנתבעים.

1. ניסיון הנתבעים להסתמך על שרף לביסוס טענת הגניבה המיוחסת לתובע נכשל אף הוא; אדלר העיד כי שרף הוציא את "החשבוניות הפיקטיביות" לבקשת התובע, כי שרף ערך את הטבלה בעמוד הראשון לנספח 5 לתצהירו של אדלר וכי שרף היה נוכח בעת גילוי החשבוניות שהוסתרו על ידי התובע במגירה (עמ' 27, ש' 18-25; עמ' 30, ש' 22; עמ' 32, ש' 27); אלא מאי? עדות זו נסתרה במפורש בעדותו האמינה של שרף (עמ' 39, ש' 7-14; עמ' 43, ש' 1-20). שרף העיד בבירור, כי אדלר, אשר היה השותף היחיד עם זכות החתימה על המחאות בחברה, ואשר היה בעל אפשרות גישה מרחוק למחשבי החברה, היה מעורה בכל הוצאה כספית וביקש עדכונים תכופים משרף על המתרחש בחנות, לרבות עיון במסמכים ובעסקאות שבוצעו וכן בדיקת חשבוניות טרם חתימת ההמחאות (מעמ' 43, ש' 29 עד עמ' 44, ש' 13; עמ' 45, ש' 2-9). עוד עלה מעדותו, כי בכל סוף שנה נערכה ספירת מלאי במחסני החנות, כאשר מעולם לא נמצא "חוסר עצום של סחורה במחסן" (עמ' 41, ש' 13-32) ומעולם לא קיבל שרף פנייה מלקוח כלשהו על סחורה שחויב בגינה ולא התקבלה אצלו (עמ' 43, ש' 10-16).

מכאן, שדווקא עדותו האמינה של עד הנתבעים, פעלה כנגד טענת הנתבעים כי התובע גנב סחורה מהחברה ובוודאי שלא תמכה בה.

1. נוסף לאמור, אדלר הפנה בעדותו (סע' 17 לתצהיר) לדיווחים שקיבל מרואה-החשבון ירוסלביץ, שהוא גם רואה החשבון של החברה וגם רואה החשבון של הנתבעת 1 (עמ' 41, ש' 4-11), על החקירה של רשות המס כנגד החברה "בשל פעולותיו הפסולות של התובע". גם הפעם, בחרו הנתבעים שלא לזמן לעדות את רואה החשבון ו/או גורם כלשהו מהנהלת החשבונות, שיכול היה לאמת את הטענות כנגד התובע.

כך גם לא זומן לעדות ולו לקוח אחד של החברה, מתוך רשימת הלקוחות שלטענת הנתבעים לא קיבלו את הסחורה המופיעה בחשבוניות, וכשנשאל אדלר בעדותו השיב "לא חשבתי שזה רלוונטי לפה" (עמ' 28, ש' 5-7) ובהמשך עדותו הוסיף "מה אני צריך להוכיח את חוסר היושר של התובע?" (עמ' 30, ש' 9-10); ללמדך – כי הנתבעים לא עשו בהליך זה כל מאמץ כדי להרים את נטל ההוכחה, אף אם לא היה זה נטל מוגבר, לביסוס הטענות החמורות שהעלו כנגד התובע.

1. באופן דומה, גם טענותיו של אדלר כי התובע נעדר רבות מעבודתו ו/או שיקר ביחס למקום הימצאותו כשטען שהוא בעבודה והתגלה כי הוא "מסתובב בירושלים" – לא הוכחו כלל. בתצהירו, העיד אדלר כי טענות אלה נסמכות על דו"חות "מערכת איכון" שהורה על התקנתה ברכב התובע, למעקב אחריו (סע' 21). הגם שדו"חות אלה היו לכאורה ברשותו של אדלר ובנקל ניתן היה להציגן בדיון (עמ' 30, ש' 20-21) – לא טרחו הנתבעים להציג ולו דו"ח אחד לתמיכה בגרסתם. כשנשאל אדלר בעדותו לפשר מחדל זה, השיב "אני לא רואה בזה שום קשר" (עמ' 29, ש' 17-19) – וכך גם אשמה זו נותרה ללא כל תימוכין (וכל זאת מעבר לכך שאף לו היתה מוכחת, אין בה הצדקה לשלילת פיצויי פיטורין).
2. באשר לפרשת "בגדי היוקרה", הרי שזו התעוררה למעלה מ- 18 חודשים לאחר תום יחסי התובע עם הנתבעים (סע' 16 לתצהיר אדלר), כך שעניין זה בוודאי לא עמד לנגד עיניו של אדלר, עת פיטר את התובע ביום 30.4.09.
3. התובע הכחיש את המעשים המיוחסים לו וכך העיד בתצהירו (סע' 9-11, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

"9. שותפיי העלו בדיעבד טענות שקריות ביחס להתנהלותי, ובדו תלונות שווא שמאחוריהן רצון לגזול את זכויותיי – הכספים המגיעים לי עקב פיטוריי, ונתבעים בתביעה הזו.

10. לא נטלתי שום סחורה, ולא גנבתי או מעלתי כטענת הנתבעים, האשמת שווא שתופרך במשפט. השותפים פשוט החליטו להיפטר ממני ולגזול את כל הכספים שמגיעים לי לכיסם...

11. הטענה כאילו "עזבתי" שיקרית, וביחס לטענת הגניבה ראוי היה לנתבעים ללכת למשטרה להתלונן "בזמן אמת" על מנת שתיפתח חקירה פלילית אשר ממנה יתברר כי אני (לעומתם) לא חטאתי בדבר, וכי הם היו מודעים לכל מהלך, שלטו בחברה, ופיקחו על עבודתי הנאמנה..."

גם בחקירתו הנגדית העיד התובע כי לא ניתנו לו, במועד הרלבנטי לתביעה, הסברים אודות המעשים המיוחסים לו ועדותו כלל לא נסתרה (מעמ' 20, ש' 31 עד עמ' 21, ש' 5):

"ש. מה הם הסבירו לך. למה הם רוצים לצאת?

ת. הם אמרו שהשותפות יותר לא מתאימה. לדעתי הם רצו לגזור את החלק שלי בחברה.

ש. מה הם אמרו באותה פגישה?

ת. שזה לא מתאים להם יותר. הפגישה הייתה חמש דקות.

ש. הם לא נתנו שום הסברים?

ת. ידעתי רק שהנתבע 2 אמר לי יום קודם שירון (אדלר) רוצה אותנו לשיחה. הוא לא אמר לי על מה. גם באותה פגישה לא נתנו לי הסברים."

1. עיון בסיכומיהם המשלימים מלמד, כי הנתבעים נסמכים בגרסתם אך על קביעות הבורר בכל הנוגע להתנהגות התובע ומעורבותו בפרשת החשבוניות ו"בגדי היוקרה". ודוק, עיון בפסק הבוררות מלמד כי קביעות אלה מבוססות על "מאזן ההסתברויות האזרחי" (בסע' 16, 35), בעוד עסקינן בטענה חמורה של "גניבה ממעביד", לגביה נפסק במפורש כי נדרשת מידת הוכחה מוגברת "מעבר למאזן ההסתברות". איננו מוצאים בקביעת הבורר כי "... האפשרות שאהרון (התובע) היה אחראי לפרשת החשבוניות סבירה יותר מכל אפשרות אחרת" ו/או בקביעתו בעניין מידת מעורבות התובע בפרשת "בגדי היוקרה", שהתגלתה כאמור זמן רב לאחר תום יחסי הצדדים – כדי לשנות ממסקנתנו כי לא הורם נטל ההוכחה הדרוש לביסוס גרסת הנתבעים כי התובע גנב מהם סחורה באופן המצדיק שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים.

לא למותר לציין עוד, כי הבורר קבע בפסק הבוררות כי: "התובע לא הצליח להוכיח כי כל הפרשה נובעת מהתנכלות אישית" (סע' 35), אך שלא כדרכו של הבורר, אנו קובעים כי לא על התובע להוכיח ממה נובעת הפרשה, כי אם על הנתבעים להוכיח את עצם פרטי "הפרשה" ואת מעורבותו של התובע במעשים שהם מייחסים לו. עיון בראיות שפירט בהקשר זה מלמד לכל היותר על אי סדרים שהתקיימו בחברה, אך ללא קשר חד משמעי לתובע דווקא, למעט העובדה שמדובר בשלושה לקוחות ש"בדרך כלל" רכשו מהתובע. אין די בתשתית ראייתית זו שהובאה בפני הבורר, ובוודאי שלא בתשתית הראייתית הדלה עוד יותר שהובאה בפנינו, כדי לשכנענו בדבר מעורבותו של התובע במעשים לא כשרים בחברה, באופן המצדיק שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים.

1. על יסוד כל האמור במצטבר, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים ודמי הודעה מוקדמת בנסיבות סיום עבודתו בחברה. כפועל יוצא מכך, גם טענות הנתבעים לקיזוז הסך של 5,820 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת (סע' 39.1. לסיכומים המשלימים) ושווי הסחורה בסך של 191,500.35 ₪, טענה שממילא נזנחה בסיכומיהם – דינן להידחות בהתאם.

שיעור פיצויי הפיטורים וההודעה מוקדמת

1. בהיעדר מחלוקת כי תקופת עבודת התובע בחברה הינה מיום 25.9.06 ועד ליום 30.4.09, וכי שכרו הקובע לפיצויי פיטורים הינו 5,820 ₪ – התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 15,520 ₪.
2. בנוסף, זכאי התובע לפיצוי בגין אי קבלת הודעה מוקדמת לפיטורים, בסך של 5,820 ₪, בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001.

פיצוי בגין היעדר שימוע

1. בכתב תביעתו המתוקן (סע' 2) עתר התובע לתשלום פיצוי בגין נסיבות סיום העסקתו והיעדר קיום שימוע בסך 5,000 ₪. בסיכומיו הוסיף התובע, כי לא ניתן לראות בשיחה מיום 30.4.09 כ"שימוע", כטענת הנתבעים, שכן הוכח כי מדובר היה בשיחת פיטורים במסגרתה סולק התובע מעבודתו ללא הצדקה.

מנגד, טענו הנתבעים בכתב הגנתם המתוקן (סע' 15) כי התובע התפטר לאחר שנערך לו שימוע בשיחת השותפים, במסגרתה הובהר לו כי "שותפיו לא מוכנים לעבור לסדר היום על מעשיו החמורים".

1. בפסיקותיו הרבות של בית הדין הארצי לעבודה, עוגנה הזכות לקיום שימוע לעובד טרם פיטוריו לא רק במגזר הציבורי אלא גם בפרטי. עניינה של זכות זו במתן אפשרות לעובד, אשר מעסיקו שוקל קבלת החלטה שיש בה פוטנציאל פגיעה בו, לשטוח את טענותיו בפני המעסיק וליתן בידי העובד הזדמנות אמיתית לשכנע את מעסיקו לשנות את עמדתו טרם קבלת ההחלטה.
2. כאמור לעיל, לטענת אדלר מטרת הפגישה מיום 30.4.09, היתה "לשם בירור הטענות כנגד התובע וקביעת המתווה להיפרדות הצדדים" (סע' 24 לתצהיר), אלא שלפי דבריו הוא לא נערך כל בירור של הטענות כנגד התובע, אלא אך הוצעה לתובע הצעה לרכוש את החברה (סע' 26). ברור לחלוטין, שבמועד זה גמלו הנתבעים בליבם להפסיק את עבודת התובע בחברה (ביחד עם סיום שותפתו עימם), בגין חשדם ל"מעשים חמורים" מצד התובע, ולמעשה הציבו בפניו אולטימטום שלא הוכח שיכול היה לעמוד בו. לא ניתנה לתובע הזדמנות כנה להזים את הטענות כנגדו, כפי שהתובע העיד ולא נסתר (מעמ' 20, ש' 31 עד עמ' 21, ש' 5). לא מצאנו בעדויות ההגנה כל עדות לטענות שהועלו בפני התובע באותה שיחה ו/או לתשובות התובע לטענות אלו.
3. נציין, שככל שהיה מדובר בהחלטה לפרק את השותפות בחברה מטעמים עסקיים גרידא, דבר אשר היה גורר אחריו גם הפסקת יחסי עובד ומעביד, ייתכן והיינו מגיעים למסקנה שונה בדבר חובת השימוע בנסיבות העניין, אך מכיוון שמדובר במקרה בו ההחלטה התקבלה על יסוד חשדות לפלילים, מבלי שניתנה לתובע הזדמנות נאותה להתייחס לטענות כנגדו ולטעון לחפותו, הרי שמדובר בפגם, אשר שלל מהתובע זכות מהותית, ולכן מצדיק פסיקת פיצוי.
4. בנסיבות האמורות, אנו מקבלים את גרסת התובע וקובעים כי התנהלות הנתבעים מצדיקה פסיקת הפיצוי הנתבע, שהוא סכום סביר לנסיבות העניין, בסך 5,000 ₪.

ב. זכאות התובע לשחרור כספי הפיצויים

1. בתביעה המקורית (26.4.10) עתר התובע להורות לנתבעים לשחרר לפקודתו את הכספים אשר נצברו לזכותו בקופת הגמל, הראל חברה לביטוח בע"מ. בכתב תביעה מתוקן (19.7.11), עתר התובע לתשלום זכויות נוספות, תוך ששב על דרישתו לשחרור קופת הגמל כאמור בכתב התביעה המקורי. בדיון המוקדם מיום 6.7.11 (עמ' 3, ש' 26-27) הסכימו הנתבעים ליתן בידי התובע מכתב לשחרור כספי התגמולים, ובאשר לכספי הפיצויים נטען כי יש לדחות את בקשת התובע לשחרור הכספים משמדובר בהתפטרות מעבודה, בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים (סע' 29 לסיכומיהם המשלימים).
2. משדחינו את טענת הנתבעים כי התובע התפטר מעבודתו או פוטר בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי הפיטורים – אנו מורים לנתבעים להעביר לידי התובע בתוך 14 יום מהיום, מכתב לשחרור כל הכספים שנצברו לזכותו בחברת הביטוח "הראל" (תגמולים ופיצויים), בצירוף טופס 161 ערוך וחתום כדין.
3. בכפוף לשחרור מלוא הקופה כאמור לעיל, החברה רשאית לקזז מסכום פיצויי הפיטורים שנפסק לתובע לעיל, עד סך של 15,520 ₪ (מדו"ח הקרן שצורף לתצהיר התובע נראה שהסכום שנצבר הינו גבוה מסכום זה).

ג. זכאות התובע ליתרת דמי הבראה ופדיון חופשה

דמי הבראה

1. בדיון המוקדם מיום 5.1.12 (עמ' 5) הודיעו הצדדים כי בגין שתי שנות עבודתו האחרונות זכאי התובע ל- 11 ימי הבראה, בסך 3,861 ₪, לפי 351 ₪ ליום. בדיון המוקדם הנוסף מיום 2.12.12 (עמ' 8) חזרו הצדדים על הסכמתם לעניין זכאות התובע ליתרת דמי הבראה בגין 11.5 ימים והוסיפו שאין מחלוקת ביניהם כי בחודש 07/2008 שולמו לתובע דמי הבראה בסך 2,000 ₪, כאשר לטענת התובע מאחר ומדובר בסכום היחיד שקיבל במהלך כל תקופת עבודתו – יש לזקוף את הסכום האמור על חשבון שנים קודמות. עיון בסיכומיהם המשלימים של הצדדים מלמד, כי מוסכם עליהם למעשה כי התובע זכאי ליתרת דמי הבראה בגין 11.5 ימים, בסך 4,197 ₪, אולם לדידי הנתבעים יש לנכות מתוך סכום זה את הסך של 2,000 ₪ ששולם לתובע כאמור בחודש 07/2008 (סע' 26-27 לסיכומים המשלימים).
2. זכאותו של עובד לקצובת דמי הבראה, לאחר סיומם של יחסי עבודה, מוגבלת לתקופה של השנתיים שקדמו לסיום ההעסקה. עם זאת, ככל שבמהלך השנתיים האחרונות שולמו דמי הבראה, בעוד שבשנים קודמות לא שולמו כלל דמי הבראה, ניתן לזקוף תשלומים אלה על חשבון החוב בגין דמי ההבראה.
3. לפיכך, ובהיעדר מחלוקת כי לתובע לא שולמו דמי הבראה בתקופת עבודתו למעט הסך של 2,000 ₪ בחודש 07/2008 – התובע זכאי ליתרת דמי הבראה בסך 4,197 ₪, כפי שנתבע על ידו (סע' 8 לתצהיר) והוסכם על ידי הנתבעים.

פדיון חופשה שנתית

1. בהתאם להסכמת הצדדים (עמ' 8), התובע היה זכאי ל- 32 ימי חופשה בכל תקופת עבודתו, וזכותו לפדיון כפופה להוכחת ניצול בפועל. בסיכומיו (סע' 44), טען התובע כי הנתבעים לא הציגו פנקס חופשה כמתבקש ולא זימנו כל גורם מהנהלת החשבונות בחברה שיעיד על מעקב החופשות, ואף שרף, שבהתאם לעדותו של אדלר נהג לערוך רשימה בדבר חופשות העובדים – לא נשאל על כך בעדותו. התובע הוסיף, כי אף דו"חות מערכת האיכון שהותקנה ברכבו ואשר היה בהם כדי להוכיח שהייתו בחופש – לא הוצגו כלל. לפיכך, ביקש התובע לקבל את תביעתו במלואה ולדחות את ניסיון הנתבעים להסתמך על מעקב יתרת החופשה שבתלושי השכר, אשר דווקא לקראת סיום העסקתו, פעלו הנתבעים להקטנת היתרה, למראית עין בלבד.
2. מנגד, טענו הנתבעים בסיכומיהם המשלימים (סע' 22-25) כי ניהלו מעקב רציף אחר צבירת וניצול ימי החופשה של כלל עובדי החברה ובכללם התובע, בתלושי השכר, כאשר מתלושי השכר של התובע עולה, כי הוא ניצל 17 ימי חופשה מתוך 25 הימים להם היה זכאי בגין כל תקופת עבודתו. עוד נטען, כי נוסף להיותו עובד, התובע שימש כאחד מבעלי המניות בחברה ומעולם לא התכחש לאמור בתלושי השכר שקיבל. לפיכך, הנתבעים הודו בזכאות התובע ליתרת פדיון חופשה, בגין 8 ימים בלבד, בסך 1,856 ₪.
3. בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, נטל ההוכחה כי עובד קיבל חופשה שנתית מוטל על המעסיק בשל חובתו לנהל פנקס חופשה (סע' 26) [ראה גם: ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שרותים בע"מ, מיום 27.3.06 ודב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט – קסטנר, פד"ע ג, 215].
4. בעדותו נשאל אדלר לעניין מעקב חופשות התובע והשיב כך (עמ' 32, ש' 30-32):

"יובל שרף היה לו רשימה שהוא היה רושם כל החודש מי שהיה חסר והיה מעביר את זה לחנה להנהלת חשבונות את הימים שהוא היה חסר. לשאלה היכן נמצאים הרישומים האלה אני משיב שבהנהלת החשבונות."

1. ודוק, רישומים אלה, שלכאורה היו ברשות הנתבעים, ולתובע כבר לא יכולה להיות גישה אליהם, כלל לא הוצגו בפנינו. יתרה מכך, שרף זומן לעדות מטעם הנתבעים, אולם לא נשאל בעדותו הראשית על מעקב חופשה שביצע לכאורה ואף לא זומן כל גורם אחר מהנהלת החשבונות שיכול היה להעיד על ניצול ימי חופשת התובע בפועל. לא למותר לציין, שהוכח בפנינו כי הנהלת החשבונות של הנתבעת 1 שבבעלות אדלר, היתה האחראית גם על הנהלת החשבונות בחברה, כך שניתן היה לזמנה לעדות בנקל, מה גם שעדות התובע כי לא שהה בחופשה כלל וכי לא היה מקבל תלושי שכר באופן שוטף (סע' 5, 12 לתצהיר) – לא נסתרה, מכאן שאין בעובדה כי התובע היה שותף בחברה כדי לפגום בזכותו לפדיון חופשה ככל עובד.
2. בנסיבות אלה, ובהיעדר כל ראיה לכך שהתובע אכן ניצל ימי חופשה שנתית בפועל, אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 32 הימים המוסכמים, בסך 7,424 ₪.

ד. האם קמה עילה לחיוב הנתבעים 1-2 בסכומים שנפסקו?

טענות הצדדים

1. בתביעתו עתר התובע לחיוב הנתבעים 1 ו- 2 באופן אישי, מבלי לפרט בכתב התביעה את העילה לכך, אלא שבדיון המוקדם מיום 5.1.12 הצהיר בא-כח התובע כדלקמן (עמ' 5) והנתבעים לא התנגדו לכך:

"אני שומע מבית הדין שראוי לשקול אם יש מקום לתבוע את הנתבעים 1 ו- 2. לטענתנו יש לכך בסיס מכיוון שהם העתיקו את הפעילות של הנתבעת 3 לחברה חדשה על מנת לרוקן את הנתבעת 3 מתוכן ולמנוע מהתובע את זכויותיו."

1. בסיכומיו, הוסיף התובע וטען כי גרסתו בדבר העתקת פעילות החברה על ידי הנתבעים 1 ו- 2 לחברה חדשה וזהה, הוכחה ואושרה בעדותו של אדלר, ממנה עלה במפורש כי הקמת החברה החדשה, תוך ריקון החברה הנתבעת מנכסיה, נועדה אך למניעת מצב בו התובע יקבל סעד מבית משפט, באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לנתבעים 1-2, אשר המשיכו להיות בעלי המניות היחידים בחברה לאחר פיטורי התובע בחודש 04/2009. לאחר הגשת סיכומיו המשלימים, הותר לתובע להגיש פסיקה עדכנית של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 3903-05-11 פאולינה איפראימוב ואח' – ר-צ פלסט בע"מ ואח', שניתן ביום 4.12.14 (להלן – עניין ר-צ פלסט). לדידי התובע, ממצאי ומסקנות עניין ר-צ פלסט תואמים את התשתית העובדתית בתביעה שלפנינו, כאשר נפסק באותו עניין כי לא היתה הצדקה להעתקת מלוא פעילות החברה לחברה חדשה, כבענייננו, ופעולות הקמת החברה החדשה תוך ריקון החברה המקורית מנכסיה, אישש את הטענה כי המהלך היה מכוון ובמטרה להביא את החברה המקורית לכדי חדלות פירעון, כדי להתחמק מתשלום זכויות, בדומה לנסיבות בתיק דנן. בעניין ר-צ פלסט נקבע, כי המהלך מצדיק הרמת המסך, "השקוף" עד כדי כך "שלא צריך להרימו" ומכאן שגם במקרה דנן יש לחייב את הנתבעים 1 ו- 2 באופן אישי, בהתאם.
2. מנגד, טענו הנתבעים בסיכומיהם המשלימים כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 מחמת חוסר יריבות. כעולה מהסכם השותפות, יחסי התובע עם הנתבעים 1 ו- 2 היו יחסי שותפים בלבד; התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לנתבעים 1 ו- 2 ובפסק הבוררות אף נקבע, כי התובע הוא זה שפעל תוך הפרת אמונים ולא הנתבעים.
3. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי התובע היה בעצמו אחד מבעלי המניות בחברה ולפיכך, ככל שיחויבו הנתבעים 1 ו- 2 באופן אישי בחובות החברה, הרי שהחיוב יוטל באופן אוטומטי גם על התובע עצמו, בהתאם לחלקו היחסי בחברה. כמו-כן, אין בכתב התביעה כל פירוט לעילה המצדיקה, לכאורה, את הרמת המסך בין החברה לבין בעלי מניותיה ומשכך, כל נימוק שהעלה התובע בהמשך אינו אלא הרחבת חזית אסורה.

המסגרת הנורמטיבית

1. נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות הינה שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה מבעלי המניות בה (דב"ע נג/3-205 וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345 (1994); ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש עתונות – אילת בע"מ, מיום 17.12.02, להלן – פרשת זילברשטיין), מתוך הבנה כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה זו. לפיכך, נוקטים אנו בדרך זו, של הרמת מסך ההתאגדות, רק במקרים החריגים בהן הוכחו בפנינו, נסיבות המצדיקות זאת על פי הדין. העילה המובהקת להרמת מסך ההתאגדות מתייחסת למקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין השולטים בחברה במסך התאגדותה לטובתם, כאשר המונח "שימוש לרעה" מתייחס בעיקר למעשי תרמית של בעלי העניין בחברה כלפיה או כלפי נושיה, עירוב נכסי החברה עם נכסיהם הפרטיים של בעלי העניין בה, חוסר תום לב מובהק של בעלי המניות, מימון עצמי קטן, ריקון החברה מנכסיה על ידי הברחת הנכסים מהחברה לבעלי מניותיה ללא תמורה מספקת וכיו"ב.
2. דוקטרינת "הרמת המסך" מעוגנת בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (כפי שתוקן בתיקון 3 מיום 17.3.05), שזו לשונו:

"(א)  (1)  בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)  באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)  באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו–193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)  לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)  בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג)  ..."

1. לאור האמור, נקודת המוצא של דיוננו אינה רק בשאלה אם התקיימה עילה להרמת מסך כמפורט בחלופות של סע' 6 לחוק החברות, אלא גם בשאלה אם השתכנענו כי הרמת המסך הינה צודקת ויעילה בנסיבות העניין. וראה לעניין זה מדברי ההסבר של התיקון לסע' זה בחוק, אשר בא לצמצם את קשת המקרים בהם תבוצע הרמת מסך:

"סעיף 6 עשוי להתפרש כמרחיב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהיליה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. כדי להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים שבהם ייוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך רק כאשר נכון צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מהמקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון, צודק ויעיל לעשות כן..."

(ה"ח 3131, ח' בתמוז התשס"ב, 18.6.2002, עמ' 640.

1. בעניין ר-צ פלסט שניתן כאמור לאחרונה, הוסיף בית הדין הארצי לעבודה וקבע בסוגית "הרמת המסך" כדלקמן (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד):

"בהתאם להוראות החוק, הרמת מסך תיעשה במקרים שבהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם או לקפח נושה, או במקרים בהם נעשה מעשה שפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. עוד נקבע כי במסגרת השיקולים אם להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין היתר, לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה."

1. בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה מבין כלל המתקשרים עימה, ונקבע כי "מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד." (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817, בסע' 7; ראה גם פרשת זילברשטיין וע"ע 129/10 זוננשיין – G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ, מיום 31.10.11 והאסמכתאות שם (להלן – עניין זוננשיין).
2. בעניין ר-צ פלסט הפנה בית הדין הארצי לעבודה לפסק הדין ע"ע 309/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב – ישראל שיינפלד, מיום 16.2.2012, בו נפסק, בין היתר, כי הקמה סדרתית של חברות עולה כדי חוסר תום לב המצדיק הרמת מסך ההתאגדות, והוסיף כך:

"22. עוד נקבע בפסיקה כי במקרה בו מוכחת התנהלות בה מוקם ומנוהל עסק הממשיך, ולו חלקית, את פעילות החברה, כך שהמהלך מרוקן למעשה את החברה מנכסיה קמה הצדקה להרמת מסך ההתאגדות (פרשת זוננשיין לעיל, בפסקה 9, והאסמכתאות שם)."

1. בית הדין הארצי לעבודה בחן את התשתית הראייתית שהונחה לפניו בעניין ר-צ פלסט והגיע למסקנה שבאותו מקרה, בו הוקמה חברה חדשה תוך ריקון החברה המקורית מנכסיה ומפעילותה, חובת תום הלב מחייבת את הרמת המסך (סעיפים 28-36 לפסה"ד).

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול הנסיבות שלפנינו ולטענות הצדדים וכן בשים לב להוראות החוק והפסיקה, שאת תמציתם הבאנו לעיל, הגענו לידי מסקנה כי נכון, צודק ויעיל במקרה זה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 1 ו- 2, באופן אישי. להלן נפרט את הטעמים למסקנתנו.
2. סמוך לאחר פיטורי התובע בחודש 04/2009, הקימו הנתבעים 1 ו- 2 חברה חדשה עם שם כמעט זהה לנתבעת 3 (להלן – החברה החדשה) והמשיכו להפעיל דרכה את אותה החנות, תוך העתקת פעילות, נכסי, זכויות וחובות הנתבעת 3 לחברה החדשה, בה הנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי המניות היחידים. אדלר נשאל בחקירתו הנגדית על מהלך זה והעיד כדלקמן (מעמ' 22, ש' 26 עד עמ' 24, ש' 20, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

"ת. לשאלתך, אני והנתבע 2 נותרנו השותפים היחידים בחברה מאפריל או מאי 2009 כאשר התובע הודיע שהוא לא רוצה להשאר בעצמו בחברה...

ש. בשנת 2010 אתה והנתבע 2 המשכתם להיות שותפים בלי התובע, אבל זה כאשר הפעילות של הנתבעת 3 הועתקה לחברה חדשה שהקמתם עם שם דומה מ.א. ארמין. נכון?
ת. נכון.

ש. את כל המלאי וכל העובדים את כל הזכויות שהיו בחברה הנתבעת 3, הכל, העברתם לחברת מ.א. ארמין שעסקה באותה פעילות?

ת. נכון. העברנו גם את החובות והכל נעשה בהמלצתו של רואה החשבון.

ש. אם זה כמו שאתה אומר הייתה יוזמה, או המלצה של רואה החשבון, מדוע את רואה החשבון ירוסלביץ שהזמנת להעיד בבוררות לא זימנת להעיד פה?

ת. לא חשבתי שיש צורך...

ש. תסביר לי מה ההמלצה הזו של רואה החשבון ירוסלביץ לטענתך להעתיק את הפעילות לחברה חדשה שבה היו רק שניים מתוך שלושת השותפים המקוריים שלא נראית הגיונית חוץ מהמקרה שבו אתה רוצה לנשל את התובע מהזכויות שלו?

...

ת. לשאלתך מה הייתה הסיבה להקמת חברת מ.א. ארמין אני משיב - שלפי הבנתי זה לא היה בשביל לנשל או להסתיר או לעשות מסך, אלא לא להפריע להמשך פעילות החברה. כשבית הדין שואל אותי מה יקרה אם יפסק בהליך הזה שהתובע זכאי לסכומים מסוימים, אז אני משיב שאין כסף בחברה כי היא נסגרה בשנת 2010. כנ"ל גם לגבי החברה שנפתחה לאחר מכן מ.א. ארמין גם היא נסגרה. גם היא כבר סגורה. החנות כבר נסגרה בשנת 2010 בערך. מ.א. ארמין עדיין חייבת כספים לנתבעת 1 כי לא נשארו כספים בחברה. החברה התחילה ללא הון עצמי. ההון העצמי הושקע על ידי מר אברהם אדלר ז"ל באמצעות הנתבעת 1.

ש. במהלך חיסול הפעילות הכלכלית של הנתבעת 3 ולאחר מכן של החברה מ.א. ארמין. גבה הנתבע 2 בשבילך כמיליון שקלים זאת לפי העדויות שנשמעו בבוררות.

ת. אצלי חוב כל עוד החנות פתוחה. זה נכון שבמהלך שנת 2010 הנתבע 2 גבה חובות ואני לא יכול לאשר את הסכום. עד היום יש חובות שלא שולמו.

ש. אם הפעילות של החברה היא מפסידה בשנת 2009 מה ההיגיון להמשיך באותה פעילות גם בשנת 2010 בחברה חדשה כי לטענתנו החברה כל הזמן הרוויחה כסף ולא הפסידה.

ת. איפה נטען שהחברה הפסידה כסף. אני לא טוען שהנתבעת 3 הפסידה כסף. החברה הרוויחה כסף אבל הייתה בחוב לנתבעת 1 בגין ההשקעה המקורית."

ובהמשך עדותו הוסיף אדלר (עמ' 27, ש' 3-16):

"ש. אז תסביר לי איך אתה אומר בסעיף 39 לתצהירך שהחברה החדשה מ.א ארמין הוקמה רק כדי להוציא לפועל את המשבר שנגרם אחרי 30/4/09 לשם ביצוע סגירה מסודרת של החנות ללא הפרעה מצד התובע. על איזה הפרעה?

ת. אופציה להפרעה. ירוסלביץ (רואה החשבון) הסביר שברגע שאתה לא מחליף חברה יש אפשרות שהשותף השלישי יפגע בתהליך היומיומי.

ש. איך הוא יכול לפגוע כאשר העסק ממשיך לעבוד?

ת. ללכת לבית המשפט להגיד שיש לו מניות והוא יכול לבקש לעצור פעילות.

...

ש. אחרי שאתם נפרדים הוא הולך לבית משפט ונוקט הליך משפטי ואתה ניסית למנוע את זה?

ת. אנחנו ניסינו למנוע את זה."

1. גם שרף נשאל בחקירתו הנגדית על הקמת החברה החדשה ואישר כי למעשה פעילות החברה ולקוחותיה "הועתקו" לחברה החדשה והשינוי היחיד היה בשם החברה ובהותרת הנתבעים 1 ו- 2 בעלי המניות היחידים בה (עמ' 42, ש' 14-25).
2. מעדותו של אדלר עלה בבירור כי הקמת החברה החדשה נועדה למנוע מהתובע מלהתערב בחברה, אך גם למנוע ממנו לקבל את זכויותיו בחברה, כאשר לא נעלמה מעינינו העובדה לפיה אספרנסה, הנתבע 2, לא העיד כלל בהליך וכך גם רואה החשבון של הנתבעים, שהינו גם רואה החשבון של הנתבעת 1, שלטענתו של אדלר, הקמת החברה החדשה היתה בהמלצתו. בנסיבות אלה, בהן עולה בבירור כי תכלית הקמת החברה החדשה היתה קיפוח זכויות התובע, ומניעת האפשרות לפרוע כל חוב כלפיו – אכן במקרה זה יעיל וצודק להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 1 ו- 2 באופן אישי. יפים בדיוק לעניין זה הם דברי בית הדין הארצי בעניין ר-צ פלסט (בסע' 36):

"מצב הדברים הנוכחי לפיו, המערערות אינן יכולות להיפרע מן המשיבה בשל קופתה הריקה, בה בשעה שקמה חברה אחרת בצלמה ובדמותה של המשיבה ובמקומה, וזו החדשה עומדת מן הצד ואומרת למערערות אין יריבות בינינו, לא תפרענה ממני – הוא בלתי צודק בעליל. המסך במקרה זה הוא כה שקוף שלא צריך להרימו..."

1. לבסוף, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים בסיכומיהם כי הרמת המסך תביא בהכרח להטלת חיוב אישי גם על התובע, מכח מעמדו כבעל מניות ובהתאם לחלקו היחסי בחברה, שכן הרמת המסך בענייננו בוצעה מחמת התנהלות הנתבעים 1 ו- 2 לאחר פיטורי התובע ונישולו מהחברה, בחודש 04/09, כאשר ממועד זה ואילך אין חולק כי הנתבעים 1 ו- 2 היו השותפים היחידים בחברה, כפי שאישר אדלר בעדותו (עמ' 22, ש' 26-27; עמ' 29, ש' 14-15).
2. אשר על כן, אנו קובעים כי הנתבעים 1 ו- 2, חייבים לשלם לתובע את הסכומים שנפסקו לטובתו בפסק דין זה, ביחד ולחוד עם החברה.

ה. טענות הקיזוז של הנתבעים

1. בכתב הגנתם המתוקן (סע' 22) ובתצהיר העד מטעמם, ביקשו הנתבעים לקזז את הסך של 191,500.35 ₪ מכל סכום שייפסק לזכות התובע, בגין עלות הסחורה ש"נגנבה" על ידו מהחברה. טענה זו נזנחה כאמור בסיכומי הנתבעים, ומכל מקום דחינו אותה לעיל ואף הבורר דחה אותה.
2. עוד ביקשו הנתבעים בסיכומיהם המשלימים (סע' 39) לקזז את הסך של 5,820 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת – ואף טענה זו נדחתה על ידינו לעיל.
3. בסיכומיהם המשלימים (סע' 39.2) הוסיפו הנתבעים והעלו טענת קיזוז חדשה, בגין הוצאות המשפט בסך 15,000 ₪ שנפסקו לזכותם בבית המשפט המחוזי והתובע טרם שילם להם אותן, כמפורט להלן:

"ביום 27.2.14 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין בתיק 35283-06-13 במסגרתו דחה את בקשת התובע כאן להורות על ביטול פסק הבוררות של כב' הבורר עו"ד סולי וואנו. בית המשפט המחוזי חייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪. למרות שממועד פסק הדין חלפו למעלה מ- 30 יום, התובע ממשיך להפר את פסק הדין ועד ליום זה לא שילם לנתבעים את ההוצאות שנפסקו לחובתו. אשר על כן, ככל שבית הדין הנכבד יחייב את הנתבעים לשלם לתובע סכום כלשהו, יתבקש בית הדין הנכבד להורות כי מסכום פסק הדין יקוזז סך של 20,820 ₪ (סכום שכולל את הסך של 5,820 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת שנדחה לעיל) ... ול- 15,000 ₪ הנותרים יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית פיגורים מיום 27.2.14 ועד למועד התשלום בפועל."

1. התובע הגיב לסיכומיהם המשלימים של הנתבעים ולא הכחיש את החוב בגין הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו בבית המשפט המחוזי; תחת זאת, ביקש התובע לפסוק לזכותו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בהליך דנן, בסכום שלא יפחת מסך של 15,000 ₪, תוך הפנייה לפסיקה אזורית, בה נפסק סכום דומה נוכח טענת מעסיק להפסד בסך של כ-200,000 ₪ שנדחתה, בדומה לטענת הקיזוז שנדחתה בענייננו.
2. בנסיבות אלה, מכיוון שמדובר בחוב שאינו שנוי במחלוקת, אף כי נוצר בשלב מאוחר לכתבי הטענות שפתחו בהליך, אנו מקבלים את טענת הקיזוז ביחס לסכום זה וקובעים שככל שהתובע טרם שילם לנתבעים את ההוצאות שנפסקו לחובתו בבית המשפט המחוזי (הפ"ב 35283-06-13) – הנתבעים רשאים לקזז מהסכומים שנפסקו לזכות התובע בהליך זה סך של 15,000 ₪, נושא הפרשי ריבית והצמדה מיום 27.2.14 ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר

1. על יסוד האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים, כשהם נושאים הפרשי ריבית והצמדה כחוק, ממועד סיום העבודה 30.4.09 ועד מועד התשלום המלא בפועל:
2. פיצויי פיטורים בסך 15,520 ₪; בכפוף להעברת מכתב לשחרור מלוא הכספים שנצברו לזכות התובע בקופת הגמל ב"הראל", כאמור לעיל, רשאים הנתבעים לקזז מסכום הפיצויים שנפסק בסעיף זה, את הכספים שנצברו לזכות התובע ככספי פיצויים בקופת הגמל, נכון ליום 30.4.09. הנתבעים אינם רשאים לקזז כאמור את הפרשי הריבית וההצמדה על סכום הפיצויים.
3. הודעה מוקדמת בסך 5,820 ₪;
4. דמי הבראה בסך 4,197 ₪;
5. פדיון חופשה שנתית בסך 7,424 ₪;
6. פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע בסך 5,000 ₪.
7. בנוסף, על הנתבעים להעביר לידי התובע בתוך 14 יום מהיום, מכתב לשחרור מלוא כספי הפיצויים והתגמולים שנצברו לזכותו בחברת הביטוח "הראל", בצירוף טופס 161 חתום כדין.
8. באשר להוצאות בהליך – הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד, את הוצאותיו בגין תביעה זו בסך 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
9. הנתבעים רשאים לקזז מהסכומים שנפסקו לתובע את ההוצאות שנפסקו לטובתם בבית המשפט המחוזי בסך של 15,000 ₪, ככל שטרם שולמו, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 27.2.14 ועד למועד התשלום בפועל.
10. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ה, 16 פברואר 2015, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.