1. החלטה זו יש לקרוא ברצף לפסק החלקי מיום 6.6.11. יוזכר כי התובע ניזוק בגופו בתאונה מיום 5.9.04, במסגרת עבודתו כשוטר. תביעה זו הגיש ב 26.4.10 כנגד מבטחתו בביטוח תאונות אישיות הפניקס הישראלי חברה לביטוח (להלן "הפניקס"). תגמולי הביטוח נתבעו בגין הנכויות הצמיתות .כמו כן נתבע החזר הפרמיה ששולמה לתקופת אי כושר נטענת. מדובר בביטוח חיים שכלל פרק כיסוי עבור מוות או נכות מתאונה. התביעה הוגשה אף כנגד סוכן הביטוח – למידה ותתקבל טענת המבטחת להתיישנות התביעה . הפניקס הגישה אכן בקשה לדחייה על הסף מטעמי התיישנות. ב 6.6.11 ניתן פסק דין חלקי מפורט שקיבל הבקשה ודחה על הסף התביעה כנגד הפניקס, בשל התיישנותה, לאחר שהצדדים כולם הסכימו בישיבה כי ניתן להחליט על בסיס הבקשה התגובה והתשובה, בלא צורך בבירור ראייתי. לאחר דחית התביעה כנגד הפניקס הוסיפה אפוא תביעתו של התובע להתנהל כנגד הסוכן בלבד. במסגרת זו אושר לאחרון לצרף מחדש את הפניקס – הפעם בהודעה לצד שלישי (יחד עם המלצה לשקול הצורך בצירוף לגופו).

2. ייאמר כי התביעה העיקרית כנגד הפניקס נדחתה על פי דין ההתיישנות אשר היה בתוקף נכון למועדים הרלבנטיים, ביחס לתביעת תגמולי ביטוח שיסודם בנכות. מאז חלו שינויים ראויים בדין: המפקח על הביטוח הוציא חוזר ב 19.8.13 "התיישנות בחוזה ביטוח הכולל כיסוי ביטוחי לנכות". חשוב מכך, במרץ 2014 תוקן חוק חוזה הביטוח (להלן "החוק"), בתיקון מס' 6. התיקון הנו של סע' 31 לחוק, הקובע תקופת התיישנות בת 3 שנים בתביעה לתגמולי ביטוח . לפי התיקון - כאשר עילת התביעה נגד מבטח הנה נכות ממחלה או תאונה, תמנה תקופת ההתיישנות מן היום בו קמה למבוטח הזכות לתבוע את תגמולי הביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח (במלים פשוטות, במה שמתייחס לנכות צמיתה: מרוץ ההתיישנות ביחס לתגמולי ביטוח המגיעים בגין נכות צמיתה - יחל מרגע התגבשות אותה נכות, כנכות צמיתה, שכן רק אז יקום כוח התביעה).

בכך שינה התיקון מהלכת אמיתי (ע"א 1806/05) שנזכרה בפסה"ד החלקי, היא ששימשה יסוד להגשת בקשת הדחיה על הסף, ובעקבותיה אף הוצא אותו חוזר פיקוח מ 19.8.13 (תחולתו של החוזר במה שנוגע לחובת הגלוי הקבועה בו – מ 1.12.14) . הלכת אמיתי החילה דין ההתיישנות הכללי, באופן שדי בקצה חוט בדבר הקשר הסבתי והנזק כדי שיחל מרוץ ההתיישנות, מה שבפועל הביא לא אחת ואף בענייננו לתחילת מרוץ ההתיישנות, ממועד התאונה או בסמיכות לה. בהתאמה, עם תיקון מס' 6 לחוק, התייתר הצורך באותו חוזר נזכר של המפקח על הביטוח מ 2013, ונקבע שלא יכנס לתוקף והוא מבוטל (החלטת המפקחת על הביטוח מיום 9.4.14). קדם לו חוזר נוסף – ממרץ 2011 ותחילתו מיום 1.6.11 – חוזר מקיף שעניינו בישוב תביעות וטיפול בפניות הציבור, ואף הוא כלל הנחיות המופנות למבטחת בנושא התיישנות והשעיית המרוץ במקרה ומופרות חובות יידוע שנקבעו בו. ראה סע' 8(ז) של החוזר.

3. התובע אינו יכול להיבנות מאותם שינויים שבדין ההתיישנות, שכן תחולתם אינה רטרואקטיבית. כך קבע סע' 2 לתיקון מס' 6 הנ"ל כי " הוראות סעיף 31 לחוק העיקרי, כנוסחו בסע' 1 לחוק זה, יחולו על עילת תביעה שהיא נכות שנגרמה ממחלה או מתאונה שטרם התיישנה לפי הדין שחל עליה ערב יום תחילתו של חוק זה". ועיין גם בסעיפי התחולה הרלבנטיים (סע' 13(ו)(3) ו 13(ח) ) לאותו חוזר הפיקוח על הביטוח ממרץ 2011 , שעניינו בישוב תביעות וטיפול בפניות הציבור. לאור סעיפי התחולה, גם חוזר זה לא היה ישים.

4. בישיבת 25.12.12 פוצל הדיון בין שאלות האחריות וגובה הפיצוי המגיע. הצדדים הגישו תצהירים. המצהירים נחקרו והצדדים הגישו סיכומים בשאלת האחריות. לכך אפוא מתייחסת החלטה זו. אקדים ואציין כי ראיתי לדחות התביעה כנגד הסוכן , ובהתאמה גם את ההודעה לצד שלישי - בחלקן הארי: בכל הקשור לתגמולי הביטוח שיסודן בנכות צמיתה, שהזכות לתבעם התיישנה כאמור. זאת מאחר ובענין זה לא מצאתי שהיתה מוטלת על הסוכן חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, וממילא לא הפר אותה בהתרשלות. עם זאת ראיתי לקבל חלקית – בכפוף להוכחת גובה הנזק – את התביעה וההודעה במה שקשור להחזר פרמיות ששולמו לתקופת אי כושר. לטעמי בענין זה כן הפר הסוכן בהתרשלות חובת הדרכה שהייתה לו כלפי התובע. להלן נימוקי לתוצאה זו אליה הגעתי.

5. אין חולק כי היתה לתובע פוליסה תקיפה נכון ליום התאונה. גרסתו באה בתצהירו מיום 20.1.13. אין צורך לשוב ולסקור בפירוט את תיאור התאונה והנכויות שנקבעו בחווה"ד מטעם התובע או ע"י ועדה רפואית של משרד הביטחון. אלו נסקרו כבר בפסה"ד החלקי. כזכור התאונה מיום 5.9.04, והתובע טוען בתצהיר כי מיד כשנפגע הודיע לנתבע הוא סוכן הביטוח שלו, על התאונה. בתצהיר לא צוין אימתי ואיך הודיע.

לעומת זאת צירף התובע את מכתבו מ 24.12.06 (יש חותמת התקבל של הסוכן), ובו דיווח על התאונה. הסוכן טוען כי זו למעשה הפעם הראשונה בו הודיע לו התובע על התאונה, וטענה זו מקובלת עלי, כפי שצוין גם בפסה"ד החלקי. וזה נוסח המכתב.

" בתאריך 5.9.04 סוס משטרתי נכנס בי. קבלתי מכות בראש והסוס גלגל אותי. מאז אני בטיפולים רפואיים, וכן בתביעה כנגד משרד הבטחון. לאחר שיקבעו לי אחוזי נכות צמיתה, אני אגיש תביעה ומסמכים רלבנטיים".

6. חרף דברי התובע בעמ' 8 לפר' לפיהם יידע את הסוכן שנפגע בתאונה, בפגישה מקרית אצל שכנים, אני מקבל גרסת הסוכן כי אכן התובע יידע אותו לראשונה רק בסמיכות ל 24.12.06, כי נפגע בתאונה. ואז גם רשם הסוכן עבור התובע את מכתב ההודעה והתובע חתם עליו (עמ' 13 לפר'). גם בכתב התביעה אין רמז לטענה הכבושה שלא פורטה, ונטענה כללית בתצהיר, כאילו ניתנה הודעה לסוכן בשלב מוקדם יותר, היינו לפני ה 24.12.06, ו"מייד" לאחר התאונה. מכל מקום, התוצאה לא הייתה משתנה אף לו יודע הסוכן בעל פה על דבר התאונה, כבר כמה ימים לאחר שאירעה. הרי אין חולק כי הסוכן העביר המכתב מ 24.12.06 לפניקס, אשר הטביעה עליו חותמת התקבל יומיים אח"כ ,היינו ב 26.12.06; ובאותה עת טרם התיישנה התביעה ולא עמדה על סף התיישנות.

מדברי המצהירה מטעם הפניקס (עמ' 19-20 לפר'), עולה כי המכתב לא עשה דרכו לגורם המתאים שטיפל בתביעה, בתוך החברה, אולם הפניקס ממילא לא היתה יכולה להיבנות מכך, כאשר לעניין מתן הודעות הסוכן נחשב שלוחה וידיעתה כידיעתו (ראה להלן), וממילא משעה שהתקבלה הודעה על התאונה בחברת הביטוח לאחר שהועברה על ידי הסוכן , על המבטחת לדאוג להעברת התביעה לגורם המטפל המתאים ולפתוח מס' תביעה. הסיבה להתיישנות התביעה כלפי הפניקס הנה אי הגשתה במועד לביהמ"ש, או לחלופין אי דרישה וקבלה מבעוד מועד של ארכה בכתב להגשתה לפי סע' 19 של חוק ההתיישנות.

7. אזכיר כי על פי קביעת פסה"ד החלקי ודין ההתיישנות ששרר במועדים הרלבנטיים, החל מרוץ ההתיישנות ביחס לכל התחומים בהם נטען לנכות הרבה לפני אפריל 2007 (שלוש שנים עובר להגשת התביעה, כאשר תקופת ההתיישנות הקבועה בסע' 31 של חוק חוזה הביטוח הנה כאמור 3 שנים, מרגע תחילת המרוץ). לפי הקביעה, החל המרוץ לכל המאוחר בינואר 2006 (לגבי חלק מן הנכויות – עוד קודם), כך שהתביעה התיישנה כלפי הפניקס כמבטחת, עוד בינואר 2009 (ולגבי חלק מן הנכויות – עוד קודם).

8. טענתו של התובע כלפי הסוכן הנה כי האחרון לא התריע בפניו כי עליו להגיש תביעה לביהמ"ש שתעצור מרוץ ההתיישנות, והסוכן אף אמר לו שיוכל לתבוע רק כאשר תקבע לו נכות צמיתה בגין כל פגיעה ופגיעה. ב 2.7.09 התקבל בידי הסוכן מכתבה של הפניקס המודיע על התיישנות התביעה.

התובע מציין כי מתוך אמונה בסוכן הביטוח לא פנה כלל להתייעץ עם עו"ד, שכן הבין מן הנתבע כי הנושא בטיפולו המסור. הסוכן הנתבע ציין מצדו כי לאחר שנדחתה התביעה על ידי הפניקס מחמת התיישנותה, פנה הוא לפניקס כדי לנסות להעביר רוע הגזירה לפנים משורת הדין, ונדחה. אז הפנה התובע לעו"ד. הסוכן ציין בחקירה כי בעוד שהוא בקיא בפוליסה עצמה, אין לו ידיעה לגבי תקופות ההתיישנות, לרבות פרק הזמן של שלוש שנים (הקבוע בסע' 31 של החוק) - עמ' 14 לפרוטוקול שורה 28; עמ' 15 שו' 6; עמ' 16 שורה 17 ואילך. הוא פנה לפניקס ב 27.1.09 כאשר הביא לו התובע את קביעת הועדה הרפואית של משרד הביטחון, ושב וחזר על כך שבלא מסמכים רפואיים לא ניתן להגיש תביעה למבטחת, וקודם לכן לא המציא לו התובע תיעוד רפואי.

9. א. טענה נוספת המופנית אל הסוכן הנה שגם לא דרש מן המבטחת שתעמיד התובע לבדיקה רפואית על ידי רופאים מטעמה, שכן מי שקובע שיש נכויות צמיתות ושעור הנכות לצורך הפוליסה הם רופאי המבטחת. טענה זו אדחה כבר כעת על אתר ולא אזקק לה שנית בפרק הדיון: שכן התובע הוא זה שבידיו הנתונים, והוא זה שצריך לפנות לסוכן עם תום זמניות הנכות בכל תחום. חווה"ד של מומחה התובע ד"ר פינקלשטיין (נוירולוג) הנה אך מ 14.5.09 . היא מעלה כי היתה לתובע ידיעה על ההתקפים האפילפטיים והקשר לתאונה כבר חודשים לאחר התאונה (סע' 9 של פסה"ד החלקי). הבעיה כאמור הנה שעל פי הדין ששרר במועדים הרלבנטיים החל מרוץ ההתיישנות לא במועד בו הפכה הנכות לצמיתה, אלא במועד בו כבר היה בסבירות קצה חוט לנזק ולקשר הסבתי במה שקשור לאפשרות היוותרות נכות בכל תחום רפואי רלבנטי, גם אם קדם מועד זה בהרבה למועד התגבשות הנכות הצמיתה. לו היה התובע נבדק בטרם התגבשה הנכות הצמיתה היה נתקל בתשובה שיש לשוב ולהיבדק בחלוף פרק זמן נוסף כדי לבדוק האם התגבשה נכות צמיתה. ד"ר פינקלשטיין קבע נכות נוירולוגית בגין ליקוי מוחי אורגאני בעקבות התאונה ונכות בגין אפילפסיה בעקבות התאונה. לדבריו חמש שנים לאחר התאונה אין לצפות לשיפור ולכן הנכות היא צמיתה. אך אין קביעה בחווה"ד שלו שהנכות הפכה לצמיתה קודם, ומתי. מתי אפוא היה אמור הסוכן לבקש שהתובע ייבדק אצל רופאי המבטחת לשם קביעת הנכות הצמיתה? וכיצד היה אמור להיוודע שהגיע הזמן, אם התובע לא הציב בפניו נתונים שהצביעו על צמיתות הנכות בכל תחום ותחום? האם חלק מחובות הזהירות שלו כסוכן הינה לרדוף אחר המבוטח מדי שלושה חודשים או חצי שנה כדי לדעת האם הפכה נכותו צמיתה ובאיזה תחום מבין התחומים הרפואיים השונים? איני סבור כך.

ניתן לצפות שהמבוטח הוא אכן שיעדכן את הסוכן בעניין זה כמי שבידו הנתונים והידיעה על מצבו הרפואי בכל זמן נתון, ברגע בו תהא נכותו צמיתה בתחום מן התחומים. וכפי שציין התובע אף במכתבו מ 24.12.06 (אף אם נכתב המכתב בידי הסוכן, נחתם הוא בידי התובע, כלומר היתה לתובע מודעות לכך).

ב. גם בתחום הפסיכיאטרי שם הוגשה מטעם התובע חוו"ד של ד"ר קריינין מ 10.5.08 , צוין כי מאז האירוע הטראומטי וחבלת הראש הופיעו שינויי התנהגות והתקפים אפילפטיים. כלומר גם כאן אותו קצה חוט ותחילת מרוץ התיישנות היו כמה חודשים לאחר התאונה, כנזכר בפסה"ד החלקי. גם כאן אין אינדיקציה שהציב התובע, שהנכות הפכה צמיתה עובר למועד בו ניתנה חוות דעתה של ד"ר קריינין – מועד בו התיישנה כבר התביעה בתחום זה. ולכן גם כאן יש לשאול – האם ומתי הציב התובע בפני הסוכן קודם להתיישנות התביעה , אינדיקציה או מסמך ממנו עולה שהנכות הנפשית הפכה לצמיתה ויש אפוא לבקש בדיקה אצל רופאי המבטחת?: גם כאן לא הציב התובע כל אינדיקציה כזו בפני הסוכן ותצהירו שותק לחלוטין בנקודה זו. נטל ההוכחה של תביעתו כלפי הסוכן – רובץ על התובע. עליו להמחיש שיסודות עוולת הרשלנות מתקיימים במצטבר ביחס לסוכן. הנתונים כאמור בידו של התובע. הוא לא התיימר לטעון כי פנה לסוכן בשלב כלשהו ומסר לו כי נקבעה לו נכות בתחום מן התחומים השונים להם הוא טוען, או לחלופין כי הנכות צמיתה. ברור שכמי שאינו מיוצג, לא היתה לו מודעות לדין ההתיישנות שחל אז, ולא קבע את מועד התגבשות הנכות כצמיתה כמועד "מינימום" לתחילת המרוץ, ביחס לתגמולי ביטוח שיסודם בנכות צמיתה. אולם כעת מצויים אנו במישור טענת התרשלות שמעלה התובע כלפי הסוכן, ויסודה בכך שהסוכן לא ביקש מהפניקס להעמיד התובע לבדיקה. משעה שהתובע לא המחיש בתביעתו כאן, שהנכויות הפכו לצמיתות עובר למועד בו נקבעו בחווה"ד השונות, וגם לא שפנה לסוכן קודם לכך בטענה שיש נכות צמיתה, הרי לא המחיש כל התרשלות של הסוכן בענין זה.

ג. גם בתחום האורולוגי החל המרוץ לכל המאוחר מינואר 2006 (סע' 12 לפסה"ד החלקי). גם שם לא הציב התובע כל נתון לפיו פנה לסוכן בשלב מן השלבים עובר למועד ההתיישנות בינואר 2009, והציב בפניו אינדיקציה שיש לו נכות צמיתה או ביקש להעמידו לבדיקה לפני המבטחת. נכותו בתחום זה בועדה הרפואית של משרד הבטחון נקבעה בועדה מיולי 09'. אם הפכה הנכות צמיתה במועד מוקדם יותר ומתי – אין לדבר אינדיקציה והתובע לא הציב כזו (אף שמועד הקביעה יכול ולא יחפוף מועד הפיכת הנכות לצמיתה, שיכול להיות מוקדם יותר. עדיין יש להמחיש באיזה מועד מדובר).

ד. הדבר נכון אם כן לגבי הנכויות כולן: בהיעדר אינדיקציה לנכות צמיתה עובר למועד בו התיישנה התביעה בכל תחום רפואי, לא היה אמור הסוכן לפעול כדי להעמיד התובע לבדיקה, שתוצאתה היתה ממילא שהנכות בתחומים השונים עודנה זמנית. התובע, כמי שעליו להמחיש התרשלות של הסוכן אכן לא הציב אינדיקציה כזו, ולא המחיש שפנה לסוכן בטענה שהנכות צמיתה, עובר למועד ההתישנות ביחס לאותה נכות. תצהירו שותק בנקודה זו והסוכן טוען כי פנה לפניקס ב 27.1.09 במכתב, כאשר הביא לו התובע פרוטוקול ועדה רפואית של משהב"ט בה נקבעו נכויות צמיתות (ראה בהמשך). המכתב נענה על ידי הפניקס ב 2.6.09 – באותו מכתב שדחה התביעה בגין התיישנות. אזכיר שוב כי התביעה כמות שהוגשה היא לתגמולי ביטוח בגין נכויות צמיתות, ולא בגין תקופת אי כושר או נכות זמנית, שאז עוד ניתן היה לומר שהתובע היה אמור להיבדק ולו לצרכי קביעת אי כושר תעסוקתי או נכות זמנית. בכל מקרה, רק תביעה לביהמ"ש עוצרת מירוץ ההתיישנות, ולא תביעה למבטחת. במצב דברים זה וחרף הסרבול, חייב הדין כמתכונתו אז, לקבל ארכה בכתב מהפניקס לפי סע' 19 של חוק ההתיישנות או לחלופין: להגיש תביעה לביהמ"ש, ואז לבקש ארכות מביהמ"ש לצורך התגבשות הנכות בתחומים השונים כנכות צמיתה.

ה. בעניין זה אפוא לא התרשל הסוכן ולא הפר חובת זהירות או נאמנות כלפי התובע. יש מקרים בהם חייב אכן סוכן הביטוח בגדר תפקידו לשמש כ"יומן תזכורות" של המבוטח – אך אלו נוגעים בעיקר למועדי פקיעת פוליסה , תזכורות חידוש וכיוצ"ב המצויים בתחום ידיעתו ושליטתו של הסוכן. אין לצפות מן הסוכן שידע מתי הפך המצב הרפואי לצמית, או ש"ירדוף" אחר המבוטח מדי כמה חודשים בעניין זה. הגיונית, זו אינה חובה הנובעת מחובות הנאמנות של סוכן בהם חב הוא בין כשלוח של המבוטח (בענייננו לא הומחשה שליחות) ובין כמתווך (ראה להלן).

10.גרסת התובע נסקרה. להלן גרסת הסוכן (אין כמעט מחלוקות עובדתיות אלא מעט השלמת פרטים):

א. הסוכן טוען כי אך ב 24.12.06 או מעט עובר לכך, הודיע לו התובע כי נפגע בתאונה מיום 5.9.04 – טענה זו כאמור מקובלת עלי. לדברי הסוכן, הודיע לו התובע כי הוא מצוי בטיפולים במסגרת ועדה של משרד הביטחון וטרם נקבעה לו נכות. הסוכן הודיע לו כי עליו להודיע לפניקס על התאונה. לפיכך נפגש עם התובע וכתב לו אותו מכתב הודעה על התאונה מיום 24.12.06 , התובע חתם עליו והסוכן שלח אותו לפניקס, עוד אותו יום. המכתב התקבל בידה כאמור ביום 26.12.06. הסוכן מדגיש כי הפוליסה אינה מזכה בפיצוי בגין אובדן כושר עבודה. בהמשך כאמור כאשר הביא לו התובע פר' הועדה הרפואית של מהשב"ט, פנה הסוכן לפניקס ב 27.1.09 ונענה ב 2.6.09 כי התביעה התיישנה.

כפי שביארתי, לאחר דחית התביעה העיקרית נגד הפניקס בשל התיישנות, התביעה נגד הסוכן יסודה אך באובדן הפיצוי לתגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה, בשל התיישנות, והשבת דמי פרמיה ששולמו בתקופת אי הכושר. ממילא אין בכתב התביעה (או בסיכומים) טענה לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה או נכות זמנית.

ב. הסוכן ציין בחקירה כי התובע גם לא טען בפניו כי הוא מצוי באובדן כושר ולא הביא לו מסמכים מרופא תעסוקה, שאחרת, טוען הסוכן, היה מגיש עבורו בקשה לשחרור מפרמיות לתקופת אי הכושר, כקבוע בפוליסה.

ג. הסוכן מבאר כי היות והפוליסה מכסה רק בגין נכות מתאונה ולא אובדן כושר (להבדיל משחרור מפרמיה לתקופת אי כושר – י.פ) הרי שעד שלא נקבעו לתובע הנכויות, לא ניתן היה להגיש תביעה לנכות (הכוונה לתביעה למבטחת להבדיל מתביעה לביהמ"ש – י.פ). לאחר שהתובע עדכן הסוכן כי נקבעו לו נכויות והביא לו המסמכים, פנה הסוכן לפניקס במכתב מיום 27.1.09 אליו צירף טופס תביעה ואת פרוטוקול הועדה במשרד הביטחון מ 16.4.08, שם נקבעו לתובע נכויות (הנכויות שנקבעו בתחומים להם טען התובע כאן, שנגרמו עקב התאונה, היו 10% בגין אנצפלופטיה בעקבות חבלת ראש, 10% PTSD נכות זמנית, ו 1% כאבי ראש לאחר חבלה בלא הפרעה תפקודית).

ד. הפניקס הגיבה כאמור ב 2.6.09 , באותו מכתב בו דחתה התביעה בשל התיישנות.

ה. הסוכן מדגיש כי אין זה מחובתו לדאוג להגשת התביעה לביהמ"ש במועד מבחינת דין ההתיישנות, וכי לא מונה כשלוח של המבוטח (כפי שיפורט בפרק הדיון, בעניינים הקבועים בפרק ו' – אכן נחשב הוא שלוח של המבטחת, אך ענייננו אינו בכללם, ולכן לא רלבנטית טענה זו של הסוכן. דיינו בכך שמקובל עלי, כי חובות הזהירות שלו כסוכן אינן כוללות הדרכה משפטית ביחס לדין ההתיישנות וכיצד יש להתנהל על מנת שלא תתיישן תביעה) .

11. הסוכן מדגיש שאף הטענה של התובע לפיה על הפניקס להעמידו לבדיקה מטעמה לקביעת שעור הנכות הצמיתה – אינה נכונה (דחיתי כאמור טענה זו של התובע לגופה, בסע' 9 לעיל, והאמור כאן הנו בבחינת תוספת). הסוכן טוען כי ממילא לא חלה עליו החובה לדרוש מהפניקס שתעמידו לבדיקה. על פי הפוליסה, התובע הוא שצריך לצרף חוו"ד להמחשת שעור הנכות, כאשר על פי תנאי הפוליסה רשאית הפניקס אך לא חייבת לבדקו על ידי מומחים מטעמה, אם היא חולקת על חווה"ד מטעם התובע. יש ממש בטענה זו של הסוכן.

אמנם עיון בסע' 6 לפרק התנאים של פרק "ביטוח נוסף למקרה נכות עקב תאונה" מעלה כי הניסוח עמום בנקודה זו, אך צירוף ההנחיות למבוטח שהנו חלק מן הפוליסה (נספח ב' לתצהיר מטעם הפניקס המפנה למסמכים שיש לצרף לטופס התביעה), מעלה כי גם אם אין זיקה מחייבת לקביעת גופים שלישיים בפוליסה, הרי שבמקרה רפואי על התובע לצרף לטופס התביעה חוו"ד בדבר שעור הנכות הצמיתה, או פרוטוקול הועדה מביטוח לאומי שקבעה הנכות הצמיתה. ברור אפוא כי המבטחת מאפשרת לתובע לצרף כל תיעוד רפואי לרבות חוו"ד פרטית או של גוף שלישי כמו ועדה רפואית של ביטוח לאומי או משהב"ט (הדבר עלה גם מעדותה של המצהירה מטעם הפניקס). במה שקשור לפרוטוקולי ועדות רפואיות למיניהן, הגיונית הרלבנטיות הנה לוועדה הדנה גם בקשר הסבתי, שהרי הכיסוי בפוליסה הוא לנכות תאונתית. מכל מקום יצרף המבוטח אשר יצרף - אם די במה שצירף על מנת לשכנע המבטחת בדבר שעור הנכות שיש לייחס לתאונה וצמיתותה – מה טוב. אם לא – נשמרה זכותה בפוליסה להעמיד המבוטח לבדיקת מומחה מטעמה.

כאמור, המשך הדיון כאן מתייתר לאור קביעתי שדחתה טענת התובע בענין זה, בסע' 9 לעיל. הנטל על התובע כמי שבידיו הנתונים, לפנות לסוכן ולעדכנו כאשר בשלו התנאים , ונותרה נכות צמיתה. כך אכן עשה – אך רק בחלוף תקופת ההתיישנות. השאלה האם מוטלת החובה על הסוכן להדריך התובע כיצד לפעול לבל תתיישן תביעה - היא הסוגיה העיקרית, אך זו סוגיה נפרדת, שתטופל בפרק הדיון .

12. מטעם הפניקס הוגש תצהירה של גב' נעה גרצקס. בתצהיר מצוין כי את טופס התביעה הגיש המבוטח אך ב 2009 באמצעות הסוכן. בכך אין חידוש, שכן הסוכן מציין בתצהירו כאמור כי פנה למבטחת עם טופס תביעה ב 27.1.09, כאשר הביא לו התובע את פרוטוקול הועדה הרפואית של משהב"ט מיום 16.4.08. חקירתה לא הניבה תוספת מידע משמעותי – כאשר התייחסתי כבר לדבריה מהם עלה כי מכתב ההודעה על מקרה הביטוח – אותו מכתב מ 24.12.06 - אמנם הגיע ליעדו בחברת הפניקס, אך לא לגורם המטפל בתוך החברה. מצידי אעיר כי הדבר אינו ראוי לשבח, אך גם אינו רלבנטי בנסיבות לאור הלו"ז, כאשר ממילא התיישנה כבר התביעה בינואר 09' וממילא לא היתה לסוכן חובה "לרדוף" אחר הפניקס בעניין זה, לפחות לא בטווח זמן לא סביר של דרישות למענה מידי. יש הרי פרק זמן סביר גם למבטחת לתן מענה למכתב פניה. חובת הנאמנות של הסוכן כשלוח של הפניקס לעניין מתן הודעות , וחובת הנאמנות שלו לתובע מכוח תיווך (ראה לעיל) חייבה אותו להדריך את התובע מחד שעליו להודיע על מקרה הביטוח , ומאידך להעביר לפניקס את ההודעה – וכך אכן עשה כאשר יידע אותו התובע שנפגע בתאונה.

דיון

13. חלקה הארי של התביעה בפן הכספי נוגע לטענת רשלנות של הסוכן שבאי הדרכה מספקת של התובע גרם להתיישנות התביעה לתגמולי הביטוח בגין הנכויות הצמיתות. בכך אדון כעת.

בהמשך אדון בטענה המייחסת לסוכן התרשלות במה שקשור לתשלום דמי פרמיה בתקופת אי הכושר – התובע טוען שהוא זכאי להשבתם.

14. יש לומר כי התנהלות התובע לכל אורך הדרך בפרשה – לא הייתה זריזה. מכל מקום, חבל כי לא פנה ליעוץ משפטי במועד. אין ממש בטענת ב"כ הנתבע כי יכול היה התובע להסתמך על יעוץ משפטי שעמד לרשותו בדמות בא כוחו בהליך זה: שכן אותו בא כוח ייצג אותו במועדים הרלבנטים בתביעה כנגד משרד הבטחון, ושירותיו לא נשכרו אותה עת לצורך ייצוג התובע במימוש זכויותיו על פי הפוליסה. לא הומחש מכל מקום שייצג במועדים הרלבנטיים אף לצורך הליך זה. ניתן להניח בסבירות, כי לו באה פניה לארכה כתובה לפניקס להגשת תביעה, לא היתה המבטחת מסרבת לתן הארכה בכתב לפי סע' 19 של חוק ההתיישנות, לפרק זמן סביר עד לאחר שתיקבענה נכויות במשרד הביטחון. הדבר הוא מן המקובלות, כאשר קנויה ידיעתה של מבטחת כי אם לא תעשה כן תוגש תביעה לביהמ"ש, ותיאלץ היא להיזקק לעלויות ייצוג כאשר יכול וניתן לסיים התיק בהסכמה, כפי שקורה תכופות ביחס לתביעות לתגמולי ביטוח שיסודן בנכות תאונתית. עו"ד, לו נשכרו שירותיו במועד, היה יודע או למצער צריך לדעת שעליו לפנות בכתב למבטחת ולקבל ארכה כזו, או לחלופין להגיש התביעה לביהמ"ש ומה יתרת התקופה העומדת לרשותו ולו בחישוב מקורב: בשים לב לסימני השאלה בפסיקה עד שניתנה הלכת אמיתי ב 21.5.08, היה עליו להכיר או לפחות לברר העמדות האפשריות השונות, ובאין ודאות לנקוט בגישה המשפטית המחמירה מבית שמאי (שאכן התקבלה בהלכת אמיתי) בענין המועד ממנו יחל מרוץ ההתיישנות, ובשים לב לכך לדאוג מבעוד מועד לקבל ארכה בכתב מן הפניקס או להגיש התביעה. והרי גם לאחר קביעת הנכויות במשהב"ט יכול היה התובע להיזקק לחוו"ד מטעמו בתחומי נכות שלא הוכרו על ידי משרד הביטחון כקשורים לתאונה או מזכים בנכות. הרלבנטיות הנה רק להפסקת מרוץ ההתיישנות בכל תחום רפואי בו טוען התובע לנכות עקב התאונה, לפרק זמן שהיה מאפשר להכין התביעה לאחר גיבוש הנכויות הצמיתות, אם לא ניתן היה לסיים במישרין מול המבטחת.

15. אולם העובדה שהתובע יכול היה לשכור לעצמו עו"ד מבעוד מועד שיטפל בתביעתו כלפי המבטחת, ובחר שלא לעשות כן, אין משמעה שיש להטיל אחריות על סוכן הביטוח .

יש ממש בטענת ב"כ הנתבע כי סוכן ביטוח אינו אחראי לניהול בפועל של תביעה כלפי המבטחת. זה אינו חלק מחובותיו של סוכן ביטוח כלפי מבוטח.

16. השאלה לאשורה כאן האם התרשל הסוכן כלפי התובע, משעה שלא הדריך, אף לא ידע להדריך אותו, בשאלות עליהן עמדתי בפסה"ד החלקי שניתן: ראשית שרק תביעה לביהמ"ש עוצרת מרוץ ההתיישנות, ושנית מהי התקופה העומדת לרשותו להגיש התביעה על מנת שלא תתיישן, או לחלופין שעליו לדאוג בתוך תקופה זו לקבל ארכה בכתב מן המבטחת להגשת התביעה, לפי סע' 19 של חוק ההתיישנות שהנה הדרך המותווית בדין להתנאה על תקופת ההתיישנות.

17. אני דוחה טענת התובע, כאילו פעל הסוכן במזיד ובכוונת מכוון, בהטעיה, או באי טיפול מכוון בתביעה או באי התרעה כאילו ידע כביכול שעליו להתריע ועל מה. לא הוצג שום אינטרס של הסוכן לפגוע בתובע או בתביעתו. זו טענה שאינה מסברת האוזן ולא הוכחה. מחקירת הסוכן עלה באופן ברור כי הוא אכן לא בקיא בדיני ההתיישנות ביחס לחוזה ביטוח. השאלה אפוא הנה האם התרשל, כלומר האם צריך היה להיות בקיא , כדי שיוכל לספק הדרכה נאותה ללקוחותיו, והתובע בכללם.

18. היות ולא התבקש על ידי התובע לראות בסוכן את שלוחו לא חל היפוך השליחות, והסוכן נחשב שלוחה של המבטחת בעניינים המנויים בסימן ו' של חוק חוזה הביטוח. אני מציין הדבר שכן הסוכן אזכר אותו, וחזר כמה פעמים על כך שהוא שלוח של המבטחת. בעניינים בהן דן סימן ו', אכן נקבעה ברירת מחדל לפיה הסוכן ייחשב שלוח של המבטחת, וברגיל משרת משטר זה את עניינו של המבוטח. אולם ענייננו אינו נוגע לאותם שלושה עניינים בהם דן סימן ו'. לכן במקרה דנן סוגיה זו לא מקדמת הדיון כאן, ביחסים כלפי הסוכן. אזכיר כי אני דן כרגע במישור היחסים שבתביעה העיקרית ,היינו בין התובע לסוכן.

אותם עניינים שבסימן ו' לעיל, לגביהם ייחשב הסוכן כשלוח של המבטחת הנם שלושה: שלב הכריתה של חוזה הביטוח שאינו רלבנטי לכאן (אין חולק כי מדובר היה על פוליסה בתוקף, ולא על סוגיה הנוגעת לשלב הכריתה); קבלת דמי ביטוח שאף היא אינה לכאן (אין חולק כי שולמה הפרמיה); ומתן הודעות. אף העניין השלישי אינו מקדם אותנו. נובע ממנו שהודעה שנמסרת לסוכן כמו נמסרה למבטחת, וידיעתה כידיעתו. אין חולק כאמור כי נמסרה הודעה בכתב על דבר התאונה לסוכן ב 24.12.06. ידיעתה של הפניקס כידיעת הסוכן החל מאותו שלב – אך ממילא כאמור נמסרה לה אותה הודעה עצמה על התאונה כבר יומיים אח"כ.

הסוגיה הנצרכת להכרעה כעת אינה נוגעת לשלושת העניינים הנ"ל, אלא לשאלה אחרת כאמור – האם חלה על סוכן הביטוח כלפי המבוטח החובת להיות בקי בדיני ההתיישנות, ולתן ללקוח הדרכה משפטית כיצד לפעול לבל תתיישן תביעתו, על פי פוליסה קיימת, ואם יש כזו חובה – מה היקפה. לא ניתן לצאת מנקודת מוצא שלצורך השאלה הנבחנת, מהווה הסוכן שלוח של המבטחת.

19. מהו אם כן מעמדו של סוכן הביטוח בתווך שבין המבוטח למבטחת, באותם עניינים עליהם לא חל סימן ו' של חוק חוזה הביטוח? ברע"א 2281/05 אריה חברה לביטוח נ' קפלנסקי אוזכרו מספר אפשרויות: שהסוכן הוא שלוח של המבוטח, שהוא שלוח של המבטחת, שהוא שלוח של שניהם, שאינו שלוח של מי מן הצדדים אלא מתווך ביניהם, או כי מעמדו יהא תלוי נסיבות. הוכרע כי נקודת המוצא תהא שהסוכן הנו מתווך בין המבטחת למבוטח, אך בכל מקרה ניתן לנסות ולהמחיש יחסי שליחות מוסכמת עם מי מן הצדדים, נחזית או סטטוטורית (סע' 11-20 של פסה"ד). נקבע כי גם אם ייחשב סוכן הביטוח כמתווך (ולא שלוח) אין הדבר פוטר אותו מכל חובה כלפי הצדדים, שכן תיווך הוא יחס חוזי שמטיל על הצדדים לו חובות שונות, בהן חובת נאמנות, זהירות, והחובה לנהוג בדרך מקובלת ותום לב; ובמקרה המתאים ניתן יהא כאמור להמחיש מעמדו של הסוכן כשלוח של אחד הצדדים (לרבות של המבטחת משיקולים של הגנה על המבוטח כצרכן, במקרים המתאימים לכך, כאשר ברור מאידך שלא כל מקרה הוא מתאים לכך; היינו שהמקרים בהם דן סימן ו' אינם בהכרח בגדר רשימה סגורה).

20. במקרה דנן לא ניסו הצדדים להמחיש נתונים המאפשרים לקבוע מעמדו של הסוכן כשלוח של מי מן הצדדים, ויכול שבמקרים מסויימים העדיפות מבחינת המבוטח הנה שהסוכן ייחשב דווקא כשלוחו שלו, על חובת הנאמנות הנלווית. אין זה נכון שהיותו של סוכן שלוחה של מבטחת פועל בהכרח ותמיד לטובת המבוטח. הדבר נכון ברגיל באותם עניינים בהם נקבעה (ולכן אכן נקבעה) ברירת המחדל ככזו, בסימן ו' של חוק חוזה הביטוח. מכל מקום גם באין הוכחה ליחסי שליחות עם מי מן הצדדים, אני נכון להניח לטובת התובע שחלה על הסוכן חובת נאמנות והחובה לפעול בתום לב כלפי התובע כמבוטח, ולו מכוח תפקידו כמתווך, וכאמור אף בסע' 15 של פסה"ד בענין קפלינסקי. אולם התובע לא יוכל להיוושע מכך. הוא לא יכול היה להיוושע אף לו הייתי צועד צעד נוסף ורואה בסוכן שלוחו שלו, החב לו חובת נאמנות מכוח שליחות.

21. אותה חובת נאמנות בה חב הסוכן כלפי מבוטחו , בין מכוח תיווך בין מכוח שליחות, אינה מקימה אחריות מוחלטת אלא חובות מסוימות ולא אחרות. היא לא כוללת ואינה יכולה לכלול חפיפת תחומים עם יעוץ משפטי, השמור באופן מובהק לעו"ד ועולה כדי יעוץ טקטי כיצד לנהל תביעה מול מבטחת.

זו גם אינה תוצאה רצויה, תעמיד מחד הסוכנים בסימני שאלה ביחס לניגוד עניינים אפשרי ומה בדיוק חובותיהם מול המבטחות מחד ומול המבוטחים מאידך (גם בשים לב לחוסר הוודאות ביחס למעמדם בעניינים שאינם נופלים לגדר סימן ו' לחוק חוזה הביטוח), ובעיקר עשוי שתפגע במבוטחים.

באופן טבעי, יש סוכנים בקיאים יותר ופחות בעניינים המשיקים לתחום מומחיותם. אולם ברגיל, סוכן ביטוח אינו הגורם המתאים לכך לגופו של ענין, אף מעבר לשאלה האם הטלת חובת זהירות מעין זו אינה עומדת בניגוד לסע' 20(4) של חוק לשכת עורכי הדין. הכשרתו ומומחיותו של סוכן הביטוח אינה ביעוץ משפטי. זו גם אינה יכולה להיות הציפיה הסבירה ממנו של מבוטח. אמנם יתכן שביחס לחלק מן הפעולות בהן הוא חב כלפי המבוטח במסגרת חובת הנאמנות שלו, בין כשלוח ובין כמתווך, יכול ויראה לעתים שיש מתחם חפיפה או השקה לפעולות משפטיות. אולם לא קשה לקבוע בענייננו כי החובה שלהפרתה נטען כאן, משמעה בפועל הנה הטלת חובת הייעוץ המשפטי על סוכן הביטוח, מבלי לקרוא לילד בשמו, ואף בסוגיה משפטית לא פשוטה. זו סוגיה שבדלת אמות הייעוץ והטקטיקה המשפטית, המסורים לעורך דין שנשכרים שירותיו לצורך ייצוג מול מבטחת, ואינה ברגיל לא במומחיותו של סוכן הביטוח , אף לא מחובותיו כלפי המבוטח.

22. השאלה אימתי יש להגיש תביעה לבל תתיישן מול מבטחת נגזרת במצטבר מן התשובות לשאלות אימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בנסיבות המקרה, האם לא חל בענין כלל השעיה כלשהו, ומהי תקופת ההתיישנות הקבועה בדין למקרה הביטוח הספציפי. התשובה לשאלות אלה במצטבר עשויה להיות לא פשוטה ומצריכה מומחיות משפטית. אין זה רצוי שסוכן הביטוח יהא ה"אורים והתומים" שידריך בהם את המבוטח. כלומר מעבר לכך שאין לסוכן הביטוח בדין המצוי חובת יעוץ משפטי, אף לא רצוי להטיל עליו חובה מעין זו, במסגרת חובות הזהירות שלו כלפי המבוטח. אין ליצור כלל רע רק בשל האמפטיה המובנת, למי שתביעתו לתגמולי ביטוח התיישנה.

23. א. צא וראה בענייננו: כזכור היתה בזמנו מחלוקת פוסקים בערכאות השונות בשאלה האם מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות, בטרם התגבשה הנכות כנכות צמיתה. הרבה קולמוסין נשתברו בסוגיה זו, עד שהוצבה ההלכה בענין אמיתי (ע"א 1806/05). ואף אותה הלכה, כמו גם הפסיקה המחוזית אותה הפכה – ניתנה בדעת רוב.

ב. אני מסכים כי ניתן היה לצפות, לאו דווקא כחובה משפטית בת נפקות, אלא בחיי המעש, שסוכן ביטוח שעיסוקו בתחום עשרות שנים, ידע לפחות שתקופת ההתיישנות הנקובה בחוק חוזה הביטוח קצרה מזו שבדין הכללי ועומדת על 3 שנים. מדברי הנתבע בחקירתו עולה כי לא ידע זאת.

אולם התקופה העומדת לרשות תובע להגיש תביעתו בטרם תתיישן אינה נגזרת כאמור רק מתקופת ההתיישנות הקבועה בדין למקרה הביטוח, אלא גם מתשובות לשאלות נוספות של תחולת כלל השעיה זה או אחר, ואימתי קנוי כוח התביעה ממנו יחל מרוץ ההתיישנות. חוזרי המפקח על הביטוח בצירוף הלכת אסולין (רע"א 10641/05) יכולים להכניס רובד נוסף שלרוב הנו בר אכיפה (למרות שכאמור חוזר הפיקוח שנזכר, מ 2011, אינו חל ממילא על המקרה דנן לאור סעיפי התחולה הקבועים בו, ובפסה"ד החלקי פורט מדוע המקרה דנן אינו מאפשר לקבוע שמדובר במקרה בו פעלה המבטחת בחוסר תום לה ו"הרדימה" המבוטח עד חלוף תקופת ההתיישנות, באין קביעה רגולטיבית במועדים הרלבנטיים לגבי חובות התרעה יזומות, היקפן ומדי איזו תקופה).

ג. כפי שיש לעמוד על המשמר לבל תתיישן תביעה, גם אין טעם להגיש תביעה מוקדמת שטרם בשלה לבירור בביהמ"ש, אם ניתן להימנע מכך. כך שאין לומר שחובה על סוכן להתריע התרעה כללית שאין לה תוכן ממשי בפני כל מבוטח, שיקדים ויגיש תביעה לביהמ"ש בלי קשר לסטטוס הנכויות והמצב הרפואי, ובלי קשר לשאלה מה התקופה האפקטיבית להגשת התביעה, רק למען הזהירות, שמא ואולי תתיישן. מועד הגשת התביעה צריך שיקבע בשים לב לידיעה של המועד ולו המקורב , בו צפויה התביעה להתיישן, ובשים לב לנתונים הספציפיים והאם בשלה התביעה להגשה מאידך. אמנם לעתים (בעיקר בדין ההתיישנות ששרר בעבר ביחס לתגמולי ביטוח שיסודם בנכות), גזירה היא (ולא אידיאל) שיש להגיש תביעה לא בשלה מאימת ההתיישנות ולהיזקק להארכות מועד מביהמ"ש לשם קידומה; אולם גם אז כאמור יש והיתה אלטרנטיבה בדמות בקשת ארכה כתובה מן המבטחת.

ד. בשים לב שההחלטה מתי להגיש תביעה לביהמ"ש היא פרי שיקולים מורכבים ומצריכה קודם כל ידיעה של תקופת ההתיישנות ה"אפקטיבית" בנתוני התיק והמבוטח: גם בהנחה שלא היה איסור בדין על יעוץ משפטי למי שאינו אוחז ברישיון עריכת דין – האם סוכן הביטוח הוא באמת הגורם המתאים שעליו ללקט הפסיקות השונות, לבדוק נפקותן ופרשנותן וחידושי הלכה, לבדוק אם יש חוזר פיקוח רלבנטי, אם יש כלל השעיה רלבנטי בדין, וממתי קנוי כוח התביעה בנתוני המקרה? האם רצוי להטיל על סוכני הביטוח חובת זהירות שיסודה בחובת יעוץ מעין זו? התשובה לטעמי, נענית בשלילה באופן מובהק, הן בדין המצוי והן ברצוי. אין זה תחום מומחיותם של סוכני הביטוח, ואין להטיל עליהם חובות יעוץ משפטיות המסורות לעורך הדין, אף לא חובה לנהל עבור המבוטח "מאחורי הקלעים" תביעה מול המבטחת, שהנה שונה בתכלית מתיווך נאמן שבין המבוטח למבטחת.

24. למעלה מן הצורך (שכן הדבר לא נטען בתורת טענת התרשלות נוספת שתיוחס לסוכן ): ברור גם שלא ניתן להטיל אחריות על הסוכן רק בשל כך שאינו ממליץ לכל מבוטח לפנות לעו"ד כבר מרגע שנודע לו כי נפגע. הזכות לפנות לעו"ד אמורה להיות ידועה בסבירות לכל מבוטח, גם בלא הפניה של סוכן הביטוח. היא ידועה היתה לתובע, גם אם סבר בטעות שהדבר מיותר.

25. א. אין להפוך את סוכן הביטוח מכוח עוולת הרשלנות והטלת חובות זהירות יש מאין ליועץ משפטי דה פאקטו, ואין להחליף בין תפקידו של סוכן לזה של עו"ד. לו היה התובע מיוצג במועדים הרלבנטיים, לא הייתי מתקשה לתן מענה חיובי לשאלה האם התרשל בא כוחו. על ב"כ הנוטל על עצמו ייצוג, להיות בקי בדין ההתיישנות החל, שהנה שאלה משפטית מובהקת. ואם אינו בקי, לברר מה המועד שחל ועמדת ההלכה – ואם אין הלכה ברורה, מהם סימני השאלה בנושא, ומה מקדם הבטיחות שעליו להביא בחשבון כדי שלא תתיישן התביעה שהועברה לייצוגו. בין על דרך קבלת ארכה בכתב מן המבטחת מבעוד מועד, ובין על דרך הגשת התביעה מבעוד מועד לביהמ"ש ובקשות ארכה עד להפיכת הנכות לצמיתה שאז ניתן יהא להגיש חוו"ד. זו מלאכתו ומומחיותו של עוה"ד שנוטל על עצמו ייצוג. הוא זה שעליו לדרוש בסבירות בשאלה מאימתי קם כוח התביעה ומתחיל המרוץ, ויתר השאלות הצריכות לעניין זה. זו אינה מלאכתו של סוכן ביטוח.

ב. עו"ד הנוטל על עצמו ייצוג בתביעת תגמולי ביטוח הופך למעשה למעין "יומן תזכורות" במה שקשור לצורך להבטיח אי התיישנות התביעה. זו מומחיותו וגם לשם כך נשכרו שירותיו, מבלי לגרוע מחובת שיתוף הפעולה של הלקוח, שאינו יכול לצפות מאידך שינחית תביעה במשרד בא כוחו ויתעלם מפניות אליו להמצאת נתונים ומסמכים הנדרשים לצורך קידום תביעתו. וגם סוכן הביטוח הנו מעין "יומן תזכורות" ואין הוא נטול חובות כלפי לקוחו. אך לא במה שקשור לייעוץ משפטי וניהול תביעה. הסוכן למשל אמור להיות מסוגל לעקוב אחרי מועדי הפקיעה של פוליסות קיימות ולתזכר לקוח קיים כי הפוליסה שלו עתידה לפקוע בתאריך מסוים בעוד חודש או חודש וחצי על מנת שיהא סיפק בפני המבוטח להיערך ושלא ימצא עצמו נטול כיסוי. בעניינים כגון אלה דן פסק דין אליו אף הפנה ב"כ התובע רע"א 5695/06 בהא סייף נ' פוזי מרעי ואח'. הובהר שם כי חובת הסוכן להסביר ללקוח התר אחר פוליסה מתאימה את מגוון האפשרויות הביטוחיות, וכי הכיסוי הביטוחי המוצע תואם את צרכיו. עליו לבאר ללקוח תניות מרכזיות ביטוחיות, ולמנוע ממנו טעויות שעשויות להביא לביטול הפוליסה, להעמידו לעת חידוש על שינויים משמעותיים בנוסח פוליסה שגרתי שחודשה מדי שנה, ליידעו בדבר מועד סיום מתקרב של פוליסה, ואף ביחס לכוונת מבטח שלא לשוב ולחדש פוליסה שחודשה בעבר. אכן אין חולק כי לסוכן הביטוח חובות כלפי המבוטח, ואם יתרשל במילוין עשוי שיסב ללקוח נזק.

אולם ההפניה אינה מועילה שכן אותן חובות עליהן הצביע ביהמ"ש העליון באותה פרשה נוגעות אכן למומחיותו של סוכן הביטוח ככזה, ועוד בשלב הכריתה, היינו חידוש או בחירה של פוליסה חדשה. ענייננו שלנו אינו בשלב הכריתה או המו"מ, מה גם שהתביעה נדחתה שם כלפי הסוכן. ביהמ"ש העליון קיבל אמנם שחובתו של הסוכן להשגיח שהמבוטח לא יוותר בלא ביטוח, אולם משעה שמעמיד הוא הלקוח על פקיעת הביטוח, והאחרון מחליט שלא לחדשו אצל המבטחת הקיימת או אחרת – אין ללקוח אלא על עצמו להלין. כאמור, אחריות הסוכן אינה מוחלטת ותלויה בהתרשלות שלו שהסבה נזק. וקודם צריך שתתקיימנה חובות זהירות מושגית וקונקרטית.

גם פסק דין נוסף אליו הפנה התובע אינו מועיל – ע"א 3214/98 אמנון שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ. שם ניתנו תשובות לא נכונות בהצעת הביטוח שמולאה בסיועו של הסוכן, וגרמה לאי כיסוי ביטוחי ביחס למקרה ביטוח (אש), מה שהותיר המבוטחת עם נזק ניכר. נקבע שם כי סוכן ביטוח יכול וצריך לצפות כי מתן תשובות לא נכונות בהצעה יכול להוליך לביטול הפוליסה על ידי המבטחת, וזו מומחיותו ומיומנותו (סע' 14 של פסה"ד). שם הוכרה אפוא אחריותו של הסוכן , עם תרומת אשם של המבוטחת עצמה. אם כן – שוב מדובר בעניין המצוי בתחום מומחיות מובהק של הסוכן, ושוב נוגע הוא לשלב הכריתה. אין רלבנטיות לענייננו.

ג. כאמור, אין חולק על כך שיש לסוכן הביטוח חובות זהירות מסוימות כלפי לקוחו. במקרה בו נטען לרשלנות של הסוכן השאלה היא מהי החובה הרלבנטית, האם אכן מוטלת היא על הסוכן ואם כן האם הופרה בהתרשלות שגרמה נזק. אלו יסודות עוולת הרשלנות. לטעמי כאן לא הפר הסוכן חובה, וממילא לא חטא בהתרשלות. חובת הזהירות הקונקרטית שלהפרתה נטען כביכול, הנה בפועל ממין הייעוץ המשפטי ועוד בסוגיה לא פשוטה, ואף עולה כדי ניהול תביעה עבור המבוטח דה פאקטו, מאחורי הקלעים. הדרכה משפטית צמודה מעין זו כבר אינה בסמכותו או תחום מומחיותו של סוכן ביטוח אלא של עו"ד. אני דוחה אפוא התביעה כנגד הסוכן בעניין זה. אין בכוונתי לעשות צו להוצאות, לאור מסקנתי שהסוכן התרשל בענין אחר- יעוץ לתובע בענין שחרור מפרמיות, וגם אם מדובר בפן הכספי בחלקה המזערי של התביעה (ראה להלן).

26. א. ממילא יש לדחות ההודעה לצד שלישי באותו ענין בו דחיתי התביעה העיקרית, וכך אני מורה. אולם כאן אין בכוונתי לפטור הסוכן מהוצאות בהודעה לצד שלישי. זאת מאחר שגם לו התקבלה התביעה כלפי הסוכן בענין אובדן תגמולי הביטוח, לא ניתן היה לקבל ההודעה לצד שלישי בענין זה. אתייחס לדבר בקצרה, היות והוא נוגע אך לסוגיית ההוצאות. הנתבע יוצג מטעם ביטוח האחריות המקצועית שלו. זהו בדיוק הגורם שאמור היה לכסות אחריותו במקרה בו היה נקבע שהתרשל והתרשלותו גרמה לנזק של התיישנות התביעה כלפי הפניקס.

מכוח מה אפוא התבקש לחייב בשיפוי או השתתפות את אותה מבטחת עצמה שהתביעה נגדה התיישנה? אציין כי תקופת ההתיישנות בתביעת אחריות מקצועית כנגד הסוכן אינה אמורה לחפוף את תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסע' 31 של חוק חוזה הביטוח. זו אינה תביעה לתגמולי ביטוח בה דן סע' 31 לחוק, אלא תביעת אחריות מקצועית בטענה לאובדן אותם תגמולים בשל רשלנות. אך לו התקבלה התביעה כלפי הסוכן מכוח רשלנות, הפניקס אינה מבטחתו באחריות מקצועית. אין כפל ביטוח שכן אין כאן אותו סיכון ביטוחי המבוטח אצל שתי חברות שונות. מכוח מה אמורה היתה אפוא האחרונה לחוב כלפי הסוכן בהודעה, כמי שהתביעה נגדה התיישנה?

ב. הטענות שמועלות בסיכומים הנן שהסוכן היה שלוח של הנתבעת , ואם הפרה המבטחת חובתה ליידע את התובע או הנתבע כיצד עליהם לנהוג לאחר שקיבלה הודעה על התביעה בתאריך 26.12.06 ולא התריעה ביחס לתקופת ההתיישנות – כי אז התרשלה. ראשית, לא ברורה הקביעה הנחרצת כאילו הסוכן הנו שלוח של הפניקס בענייננו. הנתבעת בסיכומיה מתיימרת לקבוע כן לפי סימן ו' של חוק חוזה ביטוח שכבר קבעתי שאין לו תחולה בענייננו. שנית, הנתבע לא יכול לטעון בשם התובע, שהיה על הפניקס להדריכו, וענין זה כבר נידון בהרחבה בפסה"ד החלקי, ונדחה בנסיבות המקרה הקונקרטי. הנתבע לא חידש דבר בסיכומיו בענין זה. שלישית, לא ברורה הטענה - אף לו התקבל שהסוכן היה שלוחה על המבטחת - שחלה על המבטחת חובת זהירות כלפיו, להדריך את הסוכן עצמו. להדריכו במה? כיצד להדריך את הסוכן כשלוחה שלה (לשיטת הסוכן כאמור) כיצד לנהל התביעה נגדה בשם המבוטח , מה דין ההתיישנות החל, ומתי להנחות המבוטח להגיש תביעה? זו כאמור אינה חובה המוטלת על הסוכן. ויש פה מחזור עקיף של טענות שכבר נידונו בהרחבה ונדחו בפסה"ד החלקי. מאותם נימוקים שנזכרו שם יש לדחותן אף כאן. משעה שלא חלה על המבטחת בנסיבות במועדים הרלבנטיים, חובת הדרכה וגלוי יזומים כלפי התובע, מקל וחומר שלא חלה חובה זו כלפי הסוכן.

ג. כאמור בהרחבה אף בפסה"ד החלקי, יכול וראוי היה לחייב מבטחות לתן הדרכה למבוטחים ביחס לסוגיית ההתיישנות שבחוזי ביטוח, אולם חובה זו ולא פחות מכך היקפה ואופן מימושה המדויק לא ניתן היה לגזור גזירה של אמת במישרין מעקרון תום הלב, במועדים הרלבנטיים. היא היתה מטבעה ענין לרגולטור או למחוקק לענות בו, שכן הצריכה מנגנונים מדויקים ביחס לטיב ותוכן ההדרכה היזומה מועדיה והיקפה, ונפקות הפרת החובה. יש פה קביעת חובות פרטנית בכללים מפורטים שעניינם לחקיקה או רגולציה ולא ליצירת נורמה פרטנית פוזיטיבית על ידי ביהמ"ש, יש מאין, מכוח חובת תום הלב הכללית. מאידך ביהמ"ש יאכוף באין סיבה טובה שלא לעשות כן הכללים שנקבעו בחוזרי הפיקוח, לאחר קביעתם ומרגע תחולתם. ראה סע' 22 עד 30 של פסה"ד החלקי.

שני הגורמים הנזכרים אכן ראו לטפל בסוגיה: המפקח על הביטוח בחוזר הביטוח שעניינו ביישוב תביעות וטיפול בפניות הציבור משנת 2011 (ובחוזר הספציפי מ 2013 (שבוטל), בסוגית ההתיישנות), והמחוקק בתיקון מס' 6 של חוק חוזה הביטוח. משעה שלא חלו אותם חוזרי פיקוח במועדים הרלבנטיים, וכפי שנקבע בפסה"ד החלקי , באין קביעת רגולטורית מפורטת שתגדיר גדרי חובת ההסבר למבוטח - לא הפרה הפניקס בנתוני המקרה הספציפי חובת תום הלב הכללית שלה כלפי מבוטחה (בעצם העלאת טענת התיישנות לא ניתן לראות הפרה כזו) . במועדים הרלבנטיים לא חבה היא בחובת גלוי והדרכה יזומים כלפי המבוטחים. לא ברור אפוא באיזו חובת הדרכה יזומה חבה הפניקס כלפי סוכן הביטוח, כאשר לא חבה היא באותה חובה באופן יזום, נכון למועדים הרלבנטיים לתביעה, כלפי התובע עצמו.

ד. בסע' 12 לסיכומי הנתבע נטען כלפי הפניקס כי לו שלחה הפניקס מכתב לתובע וציינה כי עליו להגיש טופס תביעה עם מסמכים רפואיים או חוו"ד רפואית (הדבר מצוין כאמור בפוליסה עצמה, והתובע הודה בחקירתו כי לא קרא אותה) – סביר כי התובע היה פועל בהתאם וזוכה לתגמולי ביטוח . לא ברור כלל מה מקור ההנחה. ראשית, התובע פעל הרי מתוך הנחה שגויה כי עיתותיו בידו. שנית, לא הומחש כאמור כי מצבו הרפואי היה צמית עובר למועדים בהם ניתנו חווה"ד על ידי המומחים מטעמו או על ידי הועדה הרפואית של משרד הבטחון. על כן לא ברור כיצד יכול היה להגיש חוו"ד על נכות צמיתה, כשמצבו הרפואי טרם התגבש.

ה. בנסיבות אלה אני רואה לחייב הנתבע-המודיע בהוצאות כלפי הצד השלישי בסך כולל של 4000 ₪. נקבע כאן סכום מתון לאור קבלה עקרונית של התביעה וההודעה לצד שלישי, בסוגית החזר הפרמיות (ראה להלן בהמשך). סוגיה אחרונה זו הנה כאמור "המעט שבמעט", כאשר החלק הארי בתביעה ובהודעה נגעו לאחריות הסוכן להתיישנות התביעה.

התביעה להשבת דמי הפרמיה לתקופת אי כושר שבעקבות התאונה

28. הפוליסה לביטוח חיים כוללת נספח המשחרר מבוטח מדמי פרמיה, בכפוף לתנאי הנספח, משעה שמצוי הוא באי כושר תעסוקתי מלא. הסוכן טען כזכור כי התובע לא טען בפניו כי הוא מצוי באובדן כושר עבודה, ולא הביא לו מסמכים מרופא תעסוקה, שאחרת, היה הסוכן מגיש עבורו בקשה לשחרור מפרמיות לתקופת אי הכושר, כקבוע בפוליסה.

29. איני מקבל טענה אחרונה זו של הסוכן. הסוכן אמור היה לדעת והדבר כן בתחום מומחיותו, כי לתובע יש שחרור מפרמיה בתקופת אי כושר, ואם ידע מן התובע כטענתו, כי הוא עודנו בטיפולים רפואיים, מן הדין היה שינחה אותו כי הוא זכאי לשחרור מפרמיה במקרה של תקופת אי כושר לעבודה שיסודה בתאונה, ויבקש לדעת ממנו האם הוא באי כושר, ואם כן יבקש ממנו תיעוד רפואי תומך - גם אם התובע לא טען בפניו פוזיטיבית כי הוא באי כושר. ענין זה נכנס (לפחות אמור להיכנס) לתחום מומחיותו של הנתבע כסוכן ביטוח, והדרכה מינימלית של המבוטח לגבי זכות כספית שלו בפוליסה, שאינה עולה כדי ניהול תביעה או יעוץ משפטי, וכלולה בחובות הנאמנות שלו כסוכן כלפי המבוטח, גם אם נחשב הוא בגדר מתווך גרידא בין המבטחת למבוטח.

30. הסוכן לא התיימר לטעון כי הסביר לתובע שהוא זכאי על פי הפוליסה לשחרור מפרמיה במקרה של אי כושר תעסוקתי, אלא כי התובע לא טען בפניו שהוא באי כושר ולא הביא לו תיעוד רפואי תומך. שאחרת, כך טען הסוכן, היה מכין לו בקשה לשחרור מפרמיות. כלומר גם הסוכן הודה מבין השיטין כי הדבר מצוי בתחום השירות שהוא אמור לספק למבוטח מול המבטחת, והדבר ברור ממילא. אך מדוע שיטען התובע מיוזמתו כי הוא באי כושר, או יביא לסוכן תיעוד תומך – אם סביר שהתובע כלל לא היה מודע לזכאות הביטוחית שבפוליסה לשחרור מפרמיות?: התובע הודה כי לא טרח לקרוא הפוליסה וברור כי ידיעותיו הבטוחיות – מוגבלות עד לא קיימות.

31. אני סבור כי משעה שלמד הסוכן, ולו בדצמבר 2006, שנתיים ושלושה חודשים לאחר התאונה, כי התובע נפגע בתאונה פגיעה של ממש, הרי שגם אם לא היה ער לכל הפרטים הרפואיים, די היה בכך שידע שבפגיעה רצינית עסקינן, כדי לחייבו להסביר באותו שלב לתובע, על דבר זכאותו בפוליסה לשחרור מפרמיות במקרה של אי כושר תעסוקתי. מדובר במנגנון מקובל שכל סוכן סביר מודע וחייב להיות מודע לקיומו או אפשרות קיומו בפוליסה, עם או בלי תקופת המתנה (תלוי בפוליסה). וקשה להלום שהתובע עדכן הסוכן על דבר הפגיעה בדצמבר 2006, אך מלא פיו מים לחלוטין ביחס לטיבה. או כי הסוכן לא טרח להתעניין כלל במצב הרפואי, משעה שעודכן בתאונה. כלומר במועד בו קבעתי שהתובע דווח לסוכן לראשונה על התאונה, סביר וניתן לקבוע שהסוכן גם ידע די הצורך, כדי להקים חובתו להסביר לתובע אודות קיום הזכות לשחרור מפרמיה. לו היה מסביר, ממילא כנראה היה נדרש על ידי התובע גם לשאלת אופן המימוש, כלומר אלו מסמכים רפואיים וטפסים יש להמציא כדי לזכות באותו שחרור מפרמיות, שמא החזר לתקופה או חלקה ששולמה מאז התאונה (בניכוי תקופת המתנה אם יש). סביר כי בדצמבר 2006 ידע הסוכן כי התאונה לא היתה פגיעה של מה בכך. יכול שבדצמבר 2006 כבר לא היה מדובר באי כושר שזיכה התובע בפטור מפרמיה. בענין זה איני מחווה עמדה והוא שייך לשלב הנזק היינו מה היתה תקופת אי הכושר שנבעה מן התאונה ועמדה בתנאי הנפסח לפטור מפרמיות.

אך בדצמבר 2006, כשיודע הסוכן בתאונה ולמד שהפגיעה הראשונית בה היתה משמעותית, קמה חובתו לבאר לתובע הזכות לשחרור מפרמיות במידה ויש אי כושר תעסוקתי, וממילא הזכות, ככל שקיימת, לבקש החזר הפרמיות לתקופת העבר בה התקיימו בתובע תנאי הפטור והוא הוסיף לשלם פרמיות. לו הדריך הסוכן את התובע, והתובע היה מתעלם מהדרכתו – לא היה לתובע אלא על עצמו להלין. אך הדבר לא נעשה.

32. כאמור, זה כבר אינו יעוץ משפטי או ניהול תביעה אלא הדרכה מינימלית במימוש זכות ביטוחית, שאמור סוכן ביטוח להושיט למבוטחו, בגדר חובתו כסוכן. ניתן לגזור החובה מחובת הנאמנות של הסוכן הן למבוטח והן למבטחת, בתורת מתווך. כאמור – זו ברירת המחדל של מעמדו המשפטי, משעה שלא מומחש על ידי הצדדים כי הסוכן היה שלוח של מי מהם. והרי אם אין לסוכן אפילו חובות הדרכה וסיוע מינימליים מעין אלה כלפי המבוטח, במימוש זכויות ביטוחיות , קודם כל הסבר על קיומן, מה נפקות יש מבחינת המבוטח לקיום סוכן ביטוח? על הצורך לחדש פוליסה יכול מבוטח מסודר ללמוד באמצעות תזכורות בסמארטפון, גם אם בפועל נסמך הוא על תזכורת הסוכן כשיש סוכן (שכן גם זו חובה של הסוכן כלפי מבוטחו). על כיסוי ביטוחי מתאים לצרכיו ומחיר הכיסויים וחלופות ביטוחיות יכול הוא ללמוד מיועץ ביטוח בפגישת יעוץ – גם אם בפועל ייעזר הוא בסוכן כאשר יש כזה. כלומר הסוכן אמור לספק "סל שירותים" למבוטח על מנת שלא יכשל במימוש זכויות ביטוחיות. חובתו זו אינה מוחלטת כאמור, והיא לא עולה כאמור כדי מה שבפועל הנו ניהול תביעה עבור הלקוח מאחורי הקלעים או יעוץ משפטי. אך יש לסוכן חובות נאמנות כלפי המבוטח, הן בשלב הכריתה של חוזה הביטוח והן בהמשך הדרך לעת קרות מקרה הביטוח, או כאשר בא הלקוח להיוועץ בו ביחס לחלופות וכיסויים וכיוצ"ב עניינים שנובעים ממומחיותו.

33. אני קובע אפוא כי הסוכן הפר בהתרשלות חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלו, כאשר לא יידע התובע בזכות לשחרור מפרמיות. השאלה באיזה נזק מדובר, היינו מה סכום הפרמיות שהתובע היה זכאי לשחרור מהן או להשבתן, היא שאלה התלויה במה שימחיש התובע בדבר תקופת אי הכושר התעסוקתי. יובהר כי סוגיה זו אינה נוגעת לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר – שהסוכן הבהיר שהנו כסוי שאין בפוליסה, אף לא לסוגית התיישנות התביעה לתגמולי הביטוח בגין נכות צמיתה. העובדה שאדם מצוי באי כושר תעסוקתי אין פירושה שהתגבשה נכותו הצמיתה. בדרך כלל דוקא לעת אי הכושר התעסוקתי מדובר במצב לא צמית, אף כי במקרים החמורים יכול וגם אי הכושר התעסוקתי המלא יוסיף וימשך גם מעת הפיכת הנכות לצמיתה. מדובר כאמור בסוגיות נפרדות, והעובדה שנקבעה כאן חובה של הסוכן כלפי המבוטח אותה הפר בהתרשלות, אין משמעה שאלמלא הופרה לא הייתה התביעה העיקרית מתיישנת כלפי הפניקס.

34. העובדה שהסוכן התרשל אין משמעה שהתובע פטור. גם לתובע תרומת אשם , שכן הודה כאמור בחקירה כי לא טרח וקרא הפוליסה, ולכל הפחות היה אמור לעשות כן . ההלכה קבעה שחובת זהירות של מבוטח סביר מחייבת אותו ב"מינימום" לעיין בתנאי הפוליסה אם הייתה בידיו: ע"א 682/82 בן אריה נ' סהר חברה לביטוח פ"ד לז(3) 589. אמנם לא לעולם תוטל תרומת אשם של מבוטח שלא טרח ועיין בפוליסה, למשל כאשר מדובר על סוגיה סבוכה, או לטעמי, "אותיות קטנות" לגביהן הופרה חובת הבלטה צורנית המוטלת על מבטחת ביחס סייג לחבות או היפה (סע' 3 של חוק חוזה הביטוח). אך בענייננו, לפחות משעה שנפגע, היה צריך התובע כמבוטח סביר לעיין בעצמו או באמצעות מי מקרוביו בפוליסה. עיון ולו "עיון מלמעלה" היה מגלה לו הנספח שכותרתו המובלטת מדגישה השחרור מתשלום פרמיות במקרה של אובדן כושר עבודה או את דף הגלוי הנאות הנושא כותרת פשוטה אף יותר ומרכז עיקרי הנספח. סביר שדי היה בכך על מנת שיפנה לסוכן ויבקש הסבר כיצד לזכות באותו שחרור מהמשך תשלום פרמיות, ואז היה הסוכן מדריכו והתובע היה זוכה ממילא לשחרור או החזר (לפי העניין) אם ועד כמה שהיה זכאי לו לפי תנאי הנספח. אני מעמיד את אשמו התורם של התובע על 50%.

35. הבהרה נוספת בעניין זה: הצדדים, לרבות התובע בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף, לא התייחסו כלל בנפרד לסוגיה של החזר פרמיות שהשתלמו בגדרי הבקשה לסילוק על הסף, ומשכך אף אני בעקבותיהם, לא נתתי הדעת לסוגיה זו. משעה שקבלתי טיעוני המבטחת בבקשת הסילוק, נדחתה התביעה כולה. אלא שרכיב זה שבתביעה, שאמנם שעורו הכספי נמוך, לא התיישן כלפי המבטחת. אין מדובר על תגמולי ביטוח לגביהן קובע סע' 31 לחוק תקופת התיישנות מקוצרת, אלא על השבת פרמיה שהנה דמי הביטוח. כלומר המחיר הכספי של תגמולי הביטוח לסוגיהם הכלולים בפוליסה. על תביעת ההשבה של הפרמיות שהשתלמו לתקופת אי הכושר חלה אפוא תקופת ההתיישנות הרגילה בת 7 השנים, והיא לא התיישנה ביחסים שבין הפניקס לתובע, בודאי בהודעה שהגיש הסוכן.

36. אלא שממילא משעה שקבעתי אחריותו של הסוכן, בכוונתי לקבוע גם שעל הפניקס לשפותו באופן מלא בעניין זה. ראשית מדובר בתוצאה הצודקת, שכן משעה שהתביעה לא התיישנה, ברי שככל שתוכח לגופה על הפניקס, ולא הסוכן, היה לשלמה במישרין לתובע אלמלא נדחתה התביעה נגדה. במובן זה תעשה הפניקס עושר ולא במשפט, "על חשבונו" של הסוכן, במידה והסוכן הוא שיחויב לבדו בעניין זה, בין אם ישא בו בעצמו בין באמצעות מבטחתו. שנית, ולו בדיעבד, הפניקס רשאית היתה בהחלט לבקש בקשה לדחייה על הסף מטעמי התיישנות, של אותו רכיב בתביעה שעניינו בתגמולי הביטוח בגין נכות צמיתה, ולראיה בקשתה התקבלה. אך לא היה מקום שתבקש לדחות התביעה כולה על הסף, כפי שעשתה, משעה שהתביעה כללה בסע' 19 ו 20 שלה גם רכיב נפרד שעניינו השבת הפרמיות שהשתלמו לתקופת אי הכושר; רכיב לגביו חלה תקופת ההתיישנות שבדין הכללי, הקבועה בסע' 5(1) של חוק ההתיישנות.

אמנם לא נראה כי נעשו הדברים בכוונת מכוון: הבקשה לדחיה על הסף היתה קצרה, והצדדים כולם התרכזו כאמור במה שהיה עיקר מבחינתם ולא טפל – בתביעה לתגמולי הביטוח עצמם. אולם משעה שבעקבות טעות זו של הפניקס נגררו אף יתר הצדדים (לרבות התובע) וביהמ"ש, מנועה היא מלקטוף את פירות הטעות. שלישית לעניין קבלת דמי הביטוח הסוכן הנו אכן שלוחה של הפניקס לפי סע' 34 בסימן ו' לחוק. להבדיל מאותו חלק שבהודעה הנוגע לשיפוי הסוכן למידה ותתקבל התביעה בגובה תגמולי הביטוח האבודים, בעניין החזר הפרמיות דין הוא שתשפה הפנקס את הסוכן, ולו לאור חובת תום הלב ההדדית שחלה ביחסים בין השולח לשלוח , ומשעה שלא חרג השלוח משליחותו.

37. סוף דבר:

א. אני דוחה התביעה כנגד הנתבע ואת ההודעה ששלח הנתבע לצד השלישי: הכל ביחס לאותו חלק בתביעה ובהודעה שעניינם באובדן תגמולי הביטוח בגין נכות צמיתה שהוסבה בתאונה מ 5.9.04. אין צו להוצאות כלפי התובע. הנתבע-המודיע ישא בהוצאות בסך כולל של 4000 ₪ כלפי הצד השלישי.

ב. ביחס ליתרת התביעה וההודעה: אני קובע כי במידה ויוכיח התובע את תקופת אי הכושר שנבעה מן התאונה, ואת זכאותו לפי תנאי הנספח לשחרור מפרמיות יהא הוא זכאי כלפי הסוכן (לאור האשם התורם) להשבת מחצית מדמי הפרמיה ששלם לתקופה זו. ואלו הסוכן יזכה לשפוי מלא של הפניקס ברכיב זה. בשים לב לכך שמדובר בחלקה המזערי של התביעה וליתר הנסיבות, איני עושה צו להוצאות בנוגע לרכיב זה, ביחס לשלב זה של ההליך, וכל צד ישא כאן בהוצאותיו. יכול התובע להודיע כי הוא מסתפק בחווה"ד שהוגשו ויוכל הוא להגיש תיעוד רפואי אם רצונו בכך.

ג. עם זאת: אזכיר כי רכיב אחרון זה של הפרמיות ששולמו, כומת על ידי התובע בסיכומיו בסך של 5478 ₪. לאור האשם התורם מדובר ממילא בסך של 2739 ₪ (במקסימום, בכפוף להוכחת תנאי הזכאות בנספח ותקופת אי הכושר המתאימה). סכום זה אינו מצדיק על פניו המשך ההתדיינות, שעלותה עשויה לעלות עליו בשיעור ממשי. אמליץ לפניקס לשלמו במישרין לתובע ובכך להביא לסיום ההליך כולו, בלא תוספת הוצאות משפט בשים לב לכך שחלקה הארי של התביעה נדחה. במידה ולא אקבל הודעה אחרת של מי מהצדדים עד 10.10.15 אסיק כי הצעתי מקובלת ויינתן פסק דין בהתאם.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ה, 03 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.