1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) מיום 38147-04-10 בה"פ 38147-04-10. בהחלטה זו קבע בית משפט השלום, בין היתר, שאין הוא רואה לנכון לאפשר למבקשים להגיש תצהירים וכי אין הוא רואה מקום לחקירת הצדדים. על קביעות אלה מעוניינים המבקשים להשיג לפניי.

הרקע הדרוש לעניין

2. המשיב הגיש לבית משפט השלום המרצת פתיחה בה נתבקש להורות על ביטולו של משכון שנרשם ברשם המשכונות בירושלים על נכס מקרקעין, שהזכויות בו רשומות על שם מבקש 2 ורעייתו אצל חברה משכנת. המשכון נרשם לטובת מבקש 1, שהוא גיסו של מבקש 2. לפי הנטען בהמרצת הפתיחה, המשכון שרשם מבקש 2 על שם מבקש 1 הוא פיקטיבי. לדברי המשיב, בהמרצת הפתיחה שהגיש, הוא פתח תיק הוצאה לפועל נגד מבקש 2, ורישום המשכון נועד "להבריח את הנכס" כך שהמשיב לא יוכל להיפרע ממנו את חובו. המבקשים, אשר לא היו מיוצגים בתחילת ההליך, הגישו "כתבי הגנה" להמרצת הפתיחה ובהם הם טענו טענות עובדתיות שונות. טענתם העיקרית הייתה, שהמשכון נרשם להבטחת חוב של מבקש 1 למבקש 2 בגין הלוואות אותנטיות ולגיטימיות שנתן האחרון לראשון.

3. בשלב מאוחר יותר, ולאחר שנטלו ייצוג, הוגשה תשובה להמרצת הפתיחה. התשובה מכילה טענות באותו קו טיעון וצורפו לה מסמכים שונים לגיבוי הטענות, אך היא לא גובתה בתצהירים. ברשות בית המשפט הגיש המשיב תגובה לתשובה להמרצת הפתיחה. בדיון שנועד לבירור המרצת הפתיחה, שהתקיים ביום 10.5.2012, טענה באת כוח המשיב שהמבקשים לא הגישו תצהירים, ומכאן ש"הגרסה היחידה והראיות היחידות הן אלו שהוגשו על-ידי המבקש [המשיב כאן – י.מ.]" (עמ' 4 לפרוטוקול בש' 10-9). בא כוח המבקשים טען בתגובה, שבתחילה התיק נוהל על-ידי המבקשים עצמם ו"חשבתי שהדבר הנכון הוא שהם יחקרו על כתבי ההגנה שהם הגישו בחתימת ידם" (עמ' 5 ש' 7-6). עוד נטען, ש"גם אם היה כשל פרוצדוראלי באופן שהדברים נוהלו מטעמנו, זה עונש כבד מידי..." (עמ' 5 ש' 11-10).

4. לאחר ששמע את טענות באי כוח הצדדים בנדון, בהחלטה שניתנה במעמדם, קבע בית משפט קמא, בין היתר, ש"בנסיבות העניין איני רואה מקום להגשת תצהירים מטעם המשיבים ואף איני רואה מקום לחקירת הצדדים ולכן אני מורה כי לאור הטענות שנטענו כבר בכתב יוגשו סיכומים קצרים בכתב...". על קביעות אלה, כאמור, הוגשה בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

5. למבקשים שתי השגות על ההחלטה של בית משפט קמא. טענתם הראשונה היא, שבית משפט קמא שגה כאשר הוא לא איפשר לבא כוחם לחקור את המשיב על תצהירו שצורף להמרצת הפתיחה. מדובר ,לטענתם, בשלילת זכותם באופן המונע בירור ענייני מינימאלי של טענות הצדדים. טענתם השנייה היא, שבית משפט קמא שגה כאשר מנע מן המבקשים להגיש תצהירים, וזאת חרף הפגם הדיוני שבאי הגשת התצהירים עובר למועד הדיון. נטען בהקשר זה, שניתן היה לרפא פגם דיוני זה באמצעות חיוב בהוצאות. המשיב, בתשובה מפורטת שהוגשה על-ידו, טען שדין בקשת רשות הערעור להידחות.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ובטענות הצדדים, מסקנתי היא שיש לקבל את בקשת רשות הערעור בחלקה, לאחר ששוכנעתי שקיימת הצדקה לכך לפי אמת המידה הקבועה בסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – והכל בכל הקשור לטענה שעניינה אי מתן האפשרות לחקירת המשיב. הדיון בבקשת רשות הערעור כבערעור בעניין זה – ייעשה על-פי הסכמת המשיב לנדון; ומשלא באה התייחסות לעניין זה מטעם המבקשים, חרף החלטתי מיום 5.7.2012 ומשלא מצאתי שתיפגע זכותם כבעלי דין. לגופו של ערעור – דינו להתקבל במובן זה שיש לאפשר לב"כ המבקשים לחקור את המשיב על תצהירו. בכל הקשור לראשה השני של בקשת רשות הערעור – שעניינו החלטת בית-משפט קמא שלא לאפשר ארכה נוספת להגשת תצהירים – מסקנתי היא שדין בקשת רשות הערעור, להידחות. אלה הטעמים למסקנותיי:

חקירה שכנגד על תצהירו של המשיב

7. הלכה היא, שזכותו של בעל דין לקיים חקירה שכנגד של העדים שמביא יריבו, וזאת בכפוף לסייגים הקבועים בחוק (רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורות ואיתור בע"מ נ' מיטלטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26, 34 (1999)). בענייננו, המחלוקת שנתגלעה בין באי כוח הצדדים היא בשאלה אם המבקשים ויתרו על חקירת המשיב. באי כוח המבקשים טוענים, מצידם, שבית המשפט לא איפשר להם לחקור את המשיב על תצהירו. הם מצביעים בהקשר זה על כך שבהחלטתו של בית משפט קמא נקבע: "ואף איני רואה מקום לחקירת הצדדים" (עמ' 6 ש' 6-5). באת כוח המשיב טוענת, מנגד, שבאי כוח המשיב ויתרו על זכותם לחקור את המשיב, הגם שהיא עצמה הציעה כך. לדבריה, אותה אמירה בהחלטתו של בית משפט קמא אשר אליה מפנים המבקשים מתייחסת לבקשתו הנ"ל של בא כוח המבקשים בדיון, שהמבקשים ייחקרו על-ידה חרף אי הגשת תצהירים מטעמם.

8. אכן, כטענת באת כוח המשיב, לא ניתן למצוא בפרוטוקול ביטוי מפורש לבקשה לחקירת המשיב בדברי בא כוח המבקשים. התיעוד היחידי בפרוטוקול בנוגע לאפשרות לחקור את המשיב הוא דווקא בדבריה שלה עצמה (עמ' 4 ש' 10-9). גם טענתה של באת כוח המשיב לפיה לא הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול לא נסתרה על-ידי המבקשים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מקביעתו של בית משפט קמא לפיה אין הוא רואה מקום לחקירת הצדדים, וברי כי העניין היה לנגד עיני בית המשפט – לכל הפחות לפי טענות באת כוח המשיב עצמה. בנסיבות אלה, נוכח מעמדה וחשיבותה של זכות החקירה שכנגד בשיטתנו המשפטית, סבורני, שהעמימות העובדתית בנדון נוטה לכיוונם של המבקשים בנקודה זו (השוו, ע"א 1927/10 בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ נ' רשף (לא פורסם, 24.11.2011)). הערעור מתקבל אפוא בנקודה זו.

הגשת תצהירי המבקשים

9. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לחלק בבקשת רשות הערעור, שעניינו הגשת תצהירים מטעם המבקשים. יצוין תחילה, שמוכן אני להניח, לטובת המבקשים, שבא כוחם ביקש להגיש את תצהיריהם בעת הדיון. בקשה מעין זו אומנם לא מצאה ביטוי בפרוטוקול הדיון, כפי שטענה באת כוח המשיב, אולם ניתן לכאורה ללמוד על בקשה כזו מלשון ההחלטה של בית משפט קמא, שקבע במפורש שאין הוא "רואה מקום להגשת תצהירים מטעם המשיבים". אלא שלערכאה הדיונית נתון שיקול דעת אם להיעתר לבקשה להגשת תצהיר שלא צורף לתשובה להמרצת פתיחה (תקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשס"ד-1984). מדובר בשיקול דעת רחב, אם כי לא מוגבל, וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל.

10. בנסיבות העניין לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור בכל הנוגע להחלטתו של בית משפט קמא בנקודה זו, שעניינה הגשת תצהירים מטעם המבקשים. מדובר בבקשה להגשת ראיות במועד הדיון שנקבע לבירור המרצת הפתיחה. החלטה זו נתקבלה לאחר שבית משפט קמא שמע את טענות הצדדים בעניין זה באריכות. כעולה מן הטיעונים שנשמעו לפני בית משפט קמא, ואשר עליהם חזרה באת כוח המשיב לפניי בהרחבה, לא הייתה כל מניעה להגשת התצהירים עובר למועד הדיון. כעולה מפרוטוקול דיון שהתקיים ביום 8.12.2010, בנוכחות באת כוח המבקשים, ציינה באת כוח המבקשים עצמה שבכוונתה להגיש תצהירים (עמ' 2 ש' 11), והתאפשר לה לעשות כן במסגרת החלטה שניתנה באותו דיון. אלא שהתשובה להמרצת הפתיחה לא הוגשה בליווי תצהיר כלשהו למרות שהיא מכילה טענות עובדתיות וצורפו לה מסמכים שונים, שעניינם בנסיבות רישום המשכון לטובת מבקש 1 לפי הנטען. בבקשת רשות הערעור נטען על-ידי המבקשים, שלא צורפו תצהירים לתשובה להמרצת הפתיחה "מחמת שגגה" (סעיף 13; סעיף 9 לתצהיר שצורף לבקשה). אלא שבטענה זו מספר קשיים. ראשית, כאמור, בדיון שהתקיים ביום 8.12.2010 הודיעה באת כוח המבקשים דאז שבכוונתה להגיש תצהירים. שנית, בתגובה לתשובה להמרצת הפתיחה טען המשיב (המבקש בהמרצת הפתיחה) במפורש לעניין אי הגשת תצהיר בתמיכה לתשובה להמרצת הפתיחה ולמשמעות הדבר (סעיף 1 לתשובה; מש/ז'). התגובה לתשובה הוגשה ביום 6.12.2011 וחרף זאת לא התבקש צירוף תצהירים עובר למועד הדיון שהתקיים רק כחצי שנה מאוחר יותר – 10.5.2012. שלישית, לא ניתן הסבר או כלשהו לאותה "שגגה" נטענת או לכך שלא נתבקשה הגשת התצהירים עובר למועד הדיון שנקבע לבירור המרצת הפתיחה. כאמור, לבית משפט קמא שיקול דעת רחב בנדון, בייחוד בנסיבות מעין אלו של מחדל לא מוסבר של המבקשים וזאת חרף חשיבות הבירור הראייתי – ככזה - לגופו (השוו, ע"א 9876/06 ניבורג נ' ניבורג (לא פורסם, 17.9.2009)). אין אפוא עילה למתן רשות ערעור על החלטתו בנקודה זו.

התוצאה

11. התוצאה היא, שהערעור בכל הנוגע לחקירתו שכנגד של המשיב מתקבל. בית משפט השלום ייקבע דיון לשם חקירתו הנגדית של המשיב. בשים לב להימשכות ההליכים וככל שהדבר מתאפשר לפי יומנו של בית משפט קמא ייקבע מועד דיון קרוב. בקשת רשות הערעור שעניינה החלטתו של בית משפט קמא שלא לאפשר הגשת תצהירים של המבקשים, לעומת זאת, נדחית. בנסיבות העניין ונוכח התוצאה שלעיל, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט בתשרי תשע"ג, 15 באוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.