פסק דין

1. בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975(להלן: "החוק"). התובע יליד 17.5.1969, נפגע בתאונת דרכים ביום 28.2.06 ברוכבו על קטנוע המבוטח על ידי הנתבעת על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל - 1970. הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. המחלוקת היא על גובה הנזק.
2. לצורך הערכת פגיעותיו של התובע מונה על ידי בית המשפט ד"ר אלי שטיינברג, אשר בדק את התובע ונתן את חוות דעתו ביום 28.5.2011. ד"ר שטיינברג לא נחקר על חוות דעתו אך ענה על שאלות הבהרה.
3. מטעם התובע העידו התובע ואשתו, גב' טליה סתם (להלן: "טליה"). הנתבעת לא הגישה כל ראיות מטעמה.

דיון והכרעה

הנכות הרפואית

1. התובע נפגע ברוכבו על קטנוע. על פי הכתוב בחוות דעת ד"ר שטיינברג "לאחר התאונה הובהל לחדר המיון של בית חולים יוספטל. לאחר הבדיקה הקלינית וביצוע תצלומי רנטגן שוחרר לביתו והמשיך את המעקב והטיפול הרפואי במסגרת מרפאות החוץ של בית חולים יוספטל וקופ"ח. בשל הפגיעה בשוק שמאל והופעת שט"ד (שטף דם- ע.ר.) מזוהם נדרש לעבור ניתוח לניקוז הזיהום. הניתוח בוצע ביום 13.3.2006. לאחר שחרורו המשיך טיפול פיסיקלי במסגרת קופ"ח. בגין הפגיעה בתאונה הנדונה נעדר ממקום העבודה כחודש." (עמ' 2 לחוות הדעת).
2. ד"ר שטיינברג מצא בבדיקה: הליכה ללא צליעה, דלדול של שרירי הירך והשוק השמאלית, ירך, 46 ס"מ לעומת 48 ס"מ מימין ובשוק 37 ס"מ משמאל לעומת 39 ס"מ מימין. כח גס שמור, החזרים שמורים. ירידה בתחושה בחלק הדיסטאלי חיצוני של הירך השמאלית לפי עצב LCT. תנועת פרקי הירכיים, ברכיים וקרסוליים שמורה. צלקת באורך 7 ס"מ בחלק הפנימי עליון של השוק השמאלי."
3. ד"ר שטיינברג הסביר כי בעת הפגיעה נפגעו עצבי הירך בעיקר LCT – LATERAL CUTANEOUS OF THIGH, שהוא העצב המעצבב את החלק הקדמי חיצוני של הירך השמאלית. ד"ר שטיינברג ציין בחוות הדעת כי העצב הוא תחושתי כעיקרון ודלדול השרירים בירך נובע מעוצמת הפגיעה בעת התאונה. לדעתו סביר להניח, שהפגיעה הייתה יותר קשה ועירבה פגיעה עצבית נרחבת יותר, אולם הפגיעה החלימה מעצמה והתובע נותר עם הנזק העצבי האמור שלא חלף גם לאחר 5 שנים ולכן, סביר שיישאר לצמיתות. הנזק לרקמת השריר של השוק נגרמה מהזיהום והתוצאה היא הירידה הקלה בהיקף השוק.
4. מכאן הסיק ד"ר שטיינברג כי בגין הפגיעה העצבית בעצב LCT יש לקבוע לתובע 5% לפי סעיף מותאם 32(6)א'(1) של קובץ התקנות של הביטוח הלאומי ובשל פציעת שרירי השוק יש לקבוע 3% לפי סעיף מותאם 51(8)א'. לפיכך, סך כל הנכות הצמיתה היא 8%.
5. יש לציין כי ב"כ הנתבע הציג לד"ר שטיינברג שאלות הבהרה באשר לפגיעה העצבית. אשר לשאלה "האם נכון כי מדובר במצב של ירידה בתחושה בלבד" ענה ד"ר שטיינברג: "מדובר חסר תחושה ולא ירידה בתחושה בלבד". אשר לשאלה האם נכון שלא מדובר בפגיעה מוטורית, ענה ד"ר שטיינברג: "נכון".
6. על פי כל האמור לעיל, אני מקבלת את הנכות הרפואית שנקבעה על ידי ד"ר שטיינברג.

נכות תפקודית והפסד השתכרות עתידית והפסד פנסיה

1. מדו"ח רציפות הביטוח שהציג התובע עולה כי עד סוף שנת 2004 עבד התובע כמנכ"ל מלון אגמים באילת. בשנת 2005, שנה עובר לתאונה, עזב התובע את המלון והחל לנהל רשת של בתי קפה. מספר חודשים קודם לתאונה, עזב התובע את עבודתו כמנהל רשת בתי קפה, ראו עמ' 6 ש' 16-17 ועמ' 10 ש' 23-28 שבהם אומרת טליה בתשובה לשאלה למה הוא עזב את העבודה בבתי הקפה "זה לא היה קל לתפקד בבית וזה היה רחוק מהילדים והייתי צריכה אותו שיהיה באילת יותר". ולאחר מכן היא מאשרת כי הוא חיפש עבודה רק באילת כי רצה להיות קרוב לבית, ואף התובע מאשר בעדותו: "לבסוף החלטתי שהדברים באזור המרכז רחוק מהמשפחה היו לי קשים. הנסיעות לאילת היו לי קשות וזה גרם לי לא להמשיך ולחזור לאילת."
2. התובע אישר עוד כי במועד התאונה היה מיועד לתפקיד חדש. בפברואר 2006 עבד בחב' ברזיל אילת בע"מ במטרה לעבוד במסעדה שמנוהלת ע"י חברת ברזיל אילת. לאחר מכן עזב עבודה זו משום, שעל פי עדותו, הוצע לו לנהל את מלון "הרודס". על פי עדותו, הוא עזב את המסעדה על מנת לחזור לתחום העיסוק העיקרי שלו שהוא מלונאות ובסופו של דבר עבד במלון הרודס כשנה וכמה חודשים. ראו עמ' 11 לפרוטוקול. מכאן, שלאחר התאונה עבד התובע כמנהל מסעדה כ-12 שעות ביום, ראו עדות אשתו עמ' 6 ש' 28-30, ולאחר שעזב את המסעדה, מצא עבודה כמנהל במלון הרודס באילת מחודש דצמבר 2008 עד לפברואר 2010. בהמשך מחודש פברואר 2010 ועד לחודש דצמבר 2010 הוא עבד כמנכ"ל של שני בתי מלון (עמ' 11 ש' 29-32). מדובר במלונות גולדן טוליפ והרויאל טוליפ. לאחר מכן עזב את בתי המלון ומחודש אפריל 2011 הוא עובד כעצמאי. בתחילה הקים עסק למתן שירותי הדרכה ויעוץ לבתי מלון. התובע בחקירתו ציין כי לא הצליח בעסק זה (עמ' 14 ש' 19-21) ולאחר מכן ועד היום הוא עובד כמנהל שותף בפיצריה.
3. לשם הוכחת הפסדי השכר, התובע צירף דו"ח רציפות ביטוח לאומי אשר אינו מלמד על שכר של כל חודש, אלא מלמד על הכנסה כללית במשך השנה. הנתבעת טוענת לענין זה כי מסוג זה של ראיה אי אפשר להסיק לענין שכר רגיל אל מול בונוסים או תשלומים חד-פעמיים, אולם נראה לי כי לצורך הכרעה תיק זה ניתן להסתפק בדו"ח זה.
4. התובע טען כי עבודתו כמנכ"ל של שני בתי מלון הקשתה עליו פיזית ולכן פוטר והחל לעבוד כעצמאי. אינני יכולה לקבל טענה זו, כאשר מתיאור עבודתו של התובע במשך תקופה ארוכה לאחר התאונה עולה, שהתובע עבד באופן מלא במשך שעות ארוכות של היום הן במסעדה, הן כמנהל מלון הרודס והן כמנהל שני בתי מלון ברשת "טוליפ". כל התפקידים דורשים יכולת פיזית ומאמץ ולכן קשה לראות במהלך השנים שלאחר התאונה ירידה של ממש בתפקוד בשל הנכות שנקבעה לו בשל התאונה.
5. מחקירתו של התובע גם עולה כי שינוי העבודה לאחר התאונה לא היו בהקשר לתאונה, אלא העזיבה של המסעדה הייתה בשל כך שהוצע לו לנהל את מלון הרודס, והעזיבה של הרודס הייתה משום שהבעלים ביקש ממנו לנהל את שני בתי מלון של טוליפ, ולכן פנה לעיסוק זה.
6. התובע עובד החל מאוגוסט 2012 כשכיר בחברה שבבעלותו יחד עם שותף נוסף. התובע לא הביא כעד את השותף. מחקירת התובע עולה כי התובע ושותפו מתחלקים בשעות העבודה של היום באופן שווה ולסירוגין (עמ' 14 ש' 28-32).
7. יש לציין כי התובע הרוויח עובר לתאונה 23,896 ₪ לחודש (ברוטו) על פי חישוב של 191,171 ₪ על פני 8 חודשים (מרץ 2005 עד אוקטובר 2005) בשערוך להיום – 29,069 ₪. ואילו לאחר התאונה שכרו עלה ובשנת 2009 הרוויח סך של 38,350 ₪ לחודש ברוטו, על פי חישוב של 460,192 ₪ על פני 12 חודשי שנת 2009.
8. איני יכולה לקבל את טענת התובע כי הפסיק את עבודתו במלון בשל נכותו הקלה וזאת לאחר שבמשך חמש שנים התמיד בעבודה קשה ומאומצת. יש לציין כי התאונה הייתה ביום 28.2.06 ולאחריה התובע המשיך ועבד בבית מלון בתפקיד בכיר מאד של מנהל. התובע עבד בתפקידים בכירים במשך חמש שנים לאחר התאונה וללא כל אסמכתא המלמדת על קושי כלשהו במהלך השנים. התובע לא הביא כל מסמך המלמד כי פוטר מעבודתו בשל מצבו הרפואי ומעסיקו לא הובא להעיד כי פיטר אותו בשל מצבו הרפואי.
9. לפיכך איני מוצאת כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין ירידה בשכרו של התובע כיום. לעניין זה חשוב לציין כי התובע לא חזר להיות שכיר אלא בחר להפוך לעצמאי כאשר כידוע יש בסוג זה של התנהלות סיכון וסיכוי שאינם קשורים לנכות הקלה ממנה סובל התובע. יתר על כן, מרחק הזמן בין התאונה בשנת 2006 לבין הפיכת התובע לעצמאי באוגוסט 2012 מעידים על כך שאין קשר בין הדברים.
10. לכן כאשר אני בוחנת את הירידה התפקודית של התובע הרי שאיני מוצאת הוכחה של ממש לירידה תפקודית הקשורה לתאונה.
11. יחד עם זאת בהנחה שמצבו של התובע יכול להחמיר עם השנים והתקדמות גילו של התובע, ניתן לפצות אותו על נכותו וסיכוייה לפגוע בו באופן תפקודי בצורה גלובאלית, לרבות בגין רכיב הפנסיה, בסך של 100,000 ₪ בהתחשב בשכרו עובר לתאונה, בגילו וביכולותיו.

הפסד השתכרות לעבר

1. אשר להפסד השתכרות לעבר, הרי שהמומחה קבע "בגין הפגיעה בתאונה הנדונה נעדר ממקום העבודה כחודש" (עמ' 2 לחוות הדעת, בסיפא לפיסקה ראשונה ל"דיון ומסקנות"). בדיקה מעלה כי התובע היה באי כושר 14 יום ובנוסף אושפז למשך 8 ימים. לפיכך יש לפצות את התובע במשכורת של חודש, לבד מכך אין מקום להפסד השתכרות לעבר כפי שהוסבר בפרק הקודם.
2. שכרו של התובע טרם התאונה בשערוך להיום עומד על סך של 29,069 ₪. בהתאם למגבלת שילוש השכר הממוצע במשק בתביעות לפי חוק הפלת"ד, יש להעמיד את שכרו של התובע על סך של 27,906 ₪, ולאחר ניכוי מס על הסך של 21,750 ₪. על כן יש לפצות התובע בגין הפסד חודש עבודה בסך של 21,750 ₪.

עזרת הזולת, נסיעות והוצאות

1. אשר לעזרת הזולת לעבר ולעתיד וכן להוצאות שונות לרבות נסיעה, הרי שהתובע טוען כי היה מוגבל כחודש לאחר התאונה כאשר שכב עם רגל מורמת ואשתו סעדה אותו. לעניין זה העידה אשתו בתצהירה כי סייעה לתובע כל שעות היום. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי התובע נזקק לעזרה קלה של בן משפחה בהיקף שאינו בר פיצוי כספי. אשר להוצאות, הרי שהתובע לא צירף ולו קבלה אחת להוכיח את הוצאותיו, אך צירף ביקורי רופאים שונים בעיקר בקופת חולים מאוחדת ומרשמי תרופות (ראו נספח ח' לתצהירו). בחינת עדויות התובע ואשתו לעניין זה מעלה כי אכן התובע נזקק לעזרה מוגברת במשך כחודש ולאחר מכן שב לעבודה מלאה ואשר להוצאות, הרי שמהתיעוד הרפואי עולה כי התובע אכן נזקק לביקורים אצל רופאים ולתרופות אנלגטיות בעיקר בסמוך לאחר התאונה בחודש מרץ 2006. מכאן שבאופן גלובלי ניתן לפסוק בשני ראשי הנזק הללו סך של 10,000 ₪.

כאב וסבל

1. לתובע מגיעים כאב וסבל בשל 8% נכות וכן 8 ימי אשפוז בסך של 19,300 ₪.

סוף דבר

1. אני פוסקת לתובע פיצויים כדלהלן:

הפסד השתכרות לעבר 21,750 ₪

הפסד השתכרות לעתיד כולל הפסד פנסיה 100,000 ₪

עזרת הזולת הוצאות ונסיעות 10,000 ₪

כאב וסבל 19,300 ₪

סך הכל 151,050 ₪

1. סיכומו של דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 151,050 ₪. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.34%.

ניתן היום,‏ י"א תמוז תשע"ד, ‏09 יולי 2014, בהעדר הצדדים.