רקע עובדתי

מונחת בפניי בקשה להארכת מועד ביצוע צו הריסה, אשר ניתן על ידי ביהמ"ש, במסגרת גזר דין, מיום 12.12.12 (להלן: "גזר הדין"), בהתייחס לבנייה ושימוש בהיקף ניכר במקרקעין הידועים כמשק 45 במושב גבעתי.

לאור הסכמת הצדדים, בגזר הדין נצטווה המבקש, בין היתר, להרוס את המבנים, נשוא הבקשה (להלן: "צו ההריסה"), וכן להפסיק את השימוש בהם (להלן: "צו הפסקת שימוש"), וזאת עד ליום 1.8.13.

בה בעת, הובהר בגזר הדין: "אם הנאשם לא יקבל, את ההיתר עד למועד הנ"ל, וזאת מסיבות שאינן תלויות בו, הוא יהיה רשאי להגיש, במועד הקבוע בתקנות, בקשה לדחייה נוספת של כניסת הצו לתוקף, ואולם מובהר כי אין ודאות שהבקשה תתקבל, ובכל מקרה מוזהר הנאשם כי בלא היתר בידיו ובלא ארכה מבית המשפט ומבית משפט בלבד הוא חייב למלא אחר צו ההריסה וצו הפסקת השימוש. וכי אם לא יקבל ארכה, ולא יקיים את הצווים הוא צפוי להיות מועמד לדין בגין עבירה של אי ציות לצו שיפוטי והמאסר המותנה והתחייבות יהיו ברי הפעלה (ההדגשות בקו תחתי במקור) (עמ' 17 לגזר הדין שורות 8-14).

הימים חלפו, ההיתר לא ניתן, ובקשות שונות שהוגשו בינתיים - ביום 31.7.13 וביום 1.1.14 -לדחיית מועד כניסתם לתוקף של הצווים, בהתאם להוראת סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, נענו בהחלטות שיפוטיות, שדחו מועד ביצוע צו ההריסה, חרף הגשת הבקשות באיחור, וזאת עד ליום 1.5.14 (ראו החלטתי מיום 1.1.14).

טענות הצדדים

ביום 25.5.14 הגיש המבקש בקשה נוספת להארכת מועד ביצוע צו ההריסה, במסגרתה טען כי "הוכנה תכנית התואמת את הבניה, והוכנה בקשה להיתר אשר הוגשה למשרד החקלאות ביום 6.4.14, ותוגש למנהל למקרקעי ישראל מיד לאחר חג הפסח הבא עלינו לטובה" (ס' 9 לבקשה). כן עמד המבקש על נסיבותיו האישיות, ובכללן, מצבו הרפואי הקשה.

בתגובת המשיבה מאותו היום, התנגדה זו לעיכוב כלשהו בדחיית כניסתם לתוקף של צו ההריסה וצו הפסקת השימוש, וזאת מן הטעם כי הן בפן הפרוצדוראלי והן בפן המהותי בקשתו של זה אינה עומדת בדרישות הקבועות בחוק, בתקנות ובהלכה הפסוקה.

בהיבט הפרוצדוראלי, נטען כי הבקשה לא הוגשה בתוך סד הזמנים הקבוע בהחלטת ביהמ"ש ובתקנות. כן נטען כי המבקש לא צירף תצהיר איש מקצוע שיהא בו כדי לתמוך בטענות העובדתיות בדבר המצב התכנוני, כפי הוראת תקנה 2(ג) לתקנות, ומתוך כך, כי לא ניתן לסמוך על מוצא פיו כי היתרי הבנייה יינתנו תוך פרק הזמן המבוקש.

עוד נטען כי המבקש נוהג בחוסר תום לב ממשי, שכן, לא זו בלבד שהשימושים האסורים, כפי שנקבעו בגזר הדין, לא הופסקו, אלא שהמבנים הושכרו לאחרים, לצורך הפעלת עסקים שונים, ובכלל זה, לחב' יינות ביתן, וכן לצורך אחסנת גלילי נייר, ציוד למספרות, אחסון קרמיקות, אביזרי אמבטיה, ולעסק נוסף שעניינו חיתוכי קרמיקה.

אשר לפן המהותי - טענה המשיבה כי לא קיים אופק תכנוני להכשרת המבנים, נשוא הבקשה. ההלכה הפסוקה מורה כי עיכוב ביצוע צו שיפוטי יינתן במשורה, אך במקרים בהם ביהמ"ש מתרשם כי ההיתר מצוי 'בהישג יד', ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב קבלתו. לא כך הם פני הדברים במקרה דנא. לעת הגשת הבקשה, כך נטען, טרם הוגשה בקשה להיתר לוועדה המקומית, ולמעשה, אף הבקשה המקדימה למשרד החקלאות הוגשה בחלוף מרבית התקופה שניתנה בידי המבקש לצורך קידום ההליך התכנוני.

היוצא, אפוא, כך נטען, כי המבקש ממשיך בהפעלת עסק מסחרי רחב היקף, בריש גלי, ללא זכות שבדין, תוך הפקת רווחים כלכליים (ס' 26,29 לתגובה).

החלטתי מיום 25.5.14 ותולדותיה

נוכח טענת המשיבה כי במקרקעין מבוצעות עבירות נוספות לפי חוק התכנון והבניה, קבעתי בהחלטתי מיום 25.5.14, בין היתר, כי המבקש יגיש תגובה משלימה עד ליום 1.7.14, במסגרתה יתייחס לטענה כי אינו מקיים אחר צו הפסקת השימוש שנכנס לתוקף, כמו גם לטענה כי הוא פועל לביצוע שימושים נוספים במקרקעין, בניגוד לדין. כן קבעתי כי המבקש יצרף תצהיר של "איש מקצוע", כמתחייב בתקנות, ובו יפורט השלב התכנוני בו מצוי ההליך, האם קיים אופק תכנוני נגלה לעין, ומה השימוש המבוצע במקרקעין לעת הזו. למען הסר ספק, הבהרתי כי מאחר שהבקשה הוגשה בחלוף המועד לכניסת הצו לתוקף, בלא טעם נלווה, כי איני מוצא להיעתר לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה עד למתן החלטה אחרת.

אחר שהוגש תצהיר מטעם המשיבה, בו פירט המפקח את היקף השימושים שנגלו בפניו במועד ביקורו במקרקעין ביום 1.7.14, הגיש המבקש תגובתו, בה טען כי "רוב השימושים הנעשים במקרקעין הינם שימושים מותרים" (ס' 3 לתגובה מיום 1.7.14), וכי "רוב השימושים המבוצעים כיום הינם שימושים חקלאיים, בין היתר, אריזת לימונים..." (שם, ס' 4).

באשר להיבט התכנוני, צורף תצהירו של מר גרגורי קלצל, עורך הבקשה, בה פורט כי זה מונה לעורך הבקשה להיתר, וכי למיטב ידיעתו הבקשה הוגשה למשרד החקלאות ביום 6.4.14, למנהל מקרקעי ישראל ביום 23.4.14, וכן כי התכניות הוגשו למושב גבעתי.

חרף החלטתי מיום 25.5.14, תצהירו של מר קלצל נעדר התייחסות לשאלת האופק התכנוני ביחס למבנים, כמו גם לשימושים המבוצעים במקרקעין. נוכח האמור, בהחלטתי מיום 4.7.14 ציינתי כי בחירתו של המבקש להימנע ממתן התייחסות מלאה ומקיפה לטענות המשיבה, מחזקת לכאורה מסקנה שאינה תומכת בהגיון מתן הסעד המבוקש. הגם שכך, לפנים משורת הדין, אפשרתי למבקש להגיש תצהיר נוסף, בו תינתן התייחסות קונקרטית לשאלה אילו שימושים מבוצעים במקרקעין, ובה בעת, קבעתי כי על המבקש לפעול להתייצבות נציגי בעלי העסקים שלפי הנטען פעלו במקרקעין, וזאת ככל שאורה על קיום דיון.

על רקע המצב הביטחוני ששרר אותה עת, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת התצהיר, ובהחלטתי מיום 13.7.14 נעתרתי לבקשה, אף כי ראיתי לציין, שוב, שבשים לב להחלטתי מיום 4.7.14, לא מצאתי בעת הזו לעכב ביצוע צו ההריסה.

בקשה נוספת שהגיש המבקש להארכת המועד להגשת התצהיר, נענתה בהחלטתי מיום 23.7.14, במסגרתה הוריתי על ביטול הדיון שנקבע ליום 27.7.14, תוך שציינתי כי אין זו הפעם הראשונה בה מוגשת בקשה דחיית שעניינה המצב הביטחוני השורר בימים אלה, ומאחר שלא מחוור אימתי ניתן יהא לחזור לשגרה, איני מוצא לקבוע פעם נוספת לוחות זמנים, שלא ברי כי המבקש יוכל לעמוד בהם. בנסיבות אלה, על המבקש לעורר בקשתו כאשר יסתייע בידו לפעול בהתאם להחלטתי.

כן קבעתי, שוב, כי איני מוצא בעת הזו לעכב ביצוע צו ההריסה, תוך שהוספתי שחזקה על המבקש כי אינו מפעיל במקרקעין שימושים אסורים, שכן, מלבד האיסור החוקי הכרוך בכך והנגזרת המתחייבת מכך ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שאם יסתבר כי הדבר משקף מציאות כהווייתה, יהא בכך כדי להקרין על התוקף הנעוץ בבקשות הדחייה שהגיש המבקש בעקבות המצב הביטחוני.

החודשים חלפו, וביום 4.11.14, הגיש המבקש "הודעה על צירוף תצהיר ובקשה דחופה בהולה למתן עיכוב ביצוע לצו ההריסה". בבקשה ציין המבקש כי אומנם במקרקעין מבוצע שימוש ע"י חב' יינות ביתן, וכן על ידי מר פארג' בוארון, לשימושים אשר טיבם לא פורט, תוך שנטען כי "השימושים הנעשים במקרקעין הינם שימושים מותרים על פי החלטות מנהל ומועצה תקפות" (ס' 2 לתצהיר).

בהחלטתי בו ביום, ציינתי כי המצב הביטחוני אשר שימש יסוד לבקשות הדחייה שהוגשו על ידי המבקש, הסתיים זה מכבר, ועל כן, הבקשה לא תידון אלא אחר שהמבקש יבהיר מדוע הוגש התצהיר אך עתה.

בתגובת המבקש מיום 13.11.14, נטען כי מצבו הרפואי של המבקש, כמו גם עומסי עבודה במשרדו של בא כוחו, "הם אשר הביאו לאיחור בהגשת התצהיר המשלים" (ס' 7 לתגובה).

הגם שמדובר היה בהבהרה כללית, שאינה עונה על הצורך ליתן התייחסות ממוקדת לכלל התקופה שחלפה בינתיים, הוריתי על קביעת דיון ליום 27.11.14.

טרם מועד הדיון הבהירה המשיבה, מצידה, כי הגשת הבקשה בעת הזו מצד המבקש, הינה תולדה של פעולות חקירה שהחלו מתבצעות בעניינו באחרונה, וכי הוא ממשך לקיים עבירות במקרקעין, ומכל מקום, אף השימושים החקלאיים המבוצעים על ידו הינם בגדר שימוש חורג, שכן, מקום שלא ניתן היתר למבנה, כל שימוש בו, אפילו הוא תואם את ייעוד הקרקע, הינו שימוש חורג.

הדיון מיום 25.12.14

אחר שלא הסתייע בידי ב"כ המבקש להתייצב לדיון שנקבע ליום 27.11.14, בשל אילוצים שפורטו ע"י המבקש, התקיים בסופו של יום הדיון ביום 25.12.14.

בפתח הדיון ציין המבקש כי חב' יינות ביתן "פינו את הפעילות בחודש האחרון" (עמ' 22 לפרו' שורה 21). כאשר נשאל המבקש בחקירתו, אילו שימושים מבוצעים במבנה G, אשר נכלל בכתב האישום המתוקן ושלגביו הורשע, ציין המבקש:

"אני מעולם לא אישרתי לאף בן אדם לעבוד שם. אני לא מסתובב בחצר האחורית שלי מדי יום וגם לא מדי חודש. חודשים שלמים לא הייתי שם, לא יודע מי עשה ומה עשה. הרחבה הזו ייעודה אך ורק לפריקה של משאיות ולא מעבר לזה. אם מישהו עשה שם שימוש, הוא עשה את זה על דעת עצמו, לא באישורי או שאני חתום או שעשיתי הסכם עם מישהו" (עמ' 23 לפרו' שורות 24-28).

לשאלת ביהמ"ש, עוד הוסיף המבקש וטען כי לא ראה את כל הפעילות המבוצעת בחצר האחורית, וכי העניק לחב' יינות ביתן ולמר פארג' לאחסן, אך "אני לא יודע מה הם אחסנו שם" (עמ' 23 לפרו' שורה 29 עד עמ' 24 לפרו' שורה 1).

המבקש טען כי לא חתם על הסכם מול חב' יינות ביתן (שם, עמ' 24 שורות 25-26), אף כי חב' יינות ביתן שילמו לו עבור השימוש "עד לפני חודש" (שם, עמ' 24 שורה 27 עד עמ' 25 שורה 1).

אף באשר למר פארג' הודה המבקש כי נתן לו רשות להשתמש בסככה "לטובת אחסון נייר" (עמ' 25 שורות 14-15; עמ' 26 שורות 15-16).

לשאלת ביהמ"ש, מניין ידע שהמקום שימש למיון לימונים, כפי שטען בתצהירו, אם לדבריו לא הסתובב בחצר האחורית, השיב המבקש: "במחסנים הקיימים אני לא מבקר. אני מבקר רק ביניהם. בחיים לא נכנסתי למחסנים שלהם" (עמ' 25 שורות 20-22), אם כי באותה נשימה הודה כי צילם את המחסנים פנימה, תוך שהצילום נעשה מחוץ למחסן (שם, שורות 23-28).

בסיפת חקירתו ציין המבקש כי לעת הזו טרם הוגשה הבקשה להיתר לוועדה המקומית (עמ' 27 לפרו' שורות 21-22).

בהמשך נחקר מר מוטי אלחרר, האחראי על הלוגיסטיקה בחב' יינות ביתן. מר אלחרר ציין כי המקרקעין נשוא הבקשה "זה המחסן המרכזי שלנו, ומשם יוצא הייבוא שלנו שמגיע, כלי בית, ביגוד, של חנויות ואחסון" (עמ' 28 שורות 5-7).

מר אלחרר הוסיף עוד וציין כי חב' יינות ביתן מבצעת שימוש במקרקעין "מפברואר עד כמה שאני זוכר" (שם, שורות 10-11), וכי היא משלמת למבקש בגין השימוש (שם, שורות 16-17). בסוף דבריו ציין מר אלחרר כי חב' יינות ביתן העתיקה פעילותה בינתיים לאזור התעשייה במועצה האזורית באר טוביה.

אחר זאת, נחקר עורך הבקשה להיתר מטעם המבקש, מר גרגורי קלצל. זה האחרון ציין כי השימושים המותרים במקרקעין הינם "שימושים חקלאיים בלבד" (שם, עמ' 29 שורות 15-16).

מר קלצל הודה כי התכנית החלה על המקרקעין איננה תכנית מפורטת המקנה זכויות ומאפשרת להוציא היתרים מכוחה, וכי הבקשה להיתר שהוגשה על ידו הינה "לשימוש חקלאי למבנים קיימים", לצורך "דיר כבשים" (עמ' 30 שורות 8-11).

כן ציין מר קלצל כי אף ביחס למבנים הקיימים, שסומנו בכתב האישום המתוקן כמבנים A ו-G, קיים צורך להרוס חלקם (שם, עמ' 30 שורות 17-26; עמ' 31 שורות 16-18), וכי בשנה האחרונה מאמצי המבקש בנדון, הסתכמו בפגישה שהתקיימה עם וועד המושב, ועם מדריך הצאן מטעם משרד החקלאות, ובהגשת התכנית למשרד החקלאות. טרם הוגשה הבקשה לוועדה המקומית (עמ' 30 שורה 31 עד עמ' 31 שורה 6).

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 קובע:

"מועד לביצוע הצו

"בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן".

לעניין אופן הגשת בקשות לקבלת ארכה, משמיעה לנו תקנה 2 לתקנות, כזאת:

"(א) בקשה תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת לבית המשפט שנתן את הצו, לא יאוחר מעשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצועו.

(ב) הבקשה תפרט באופן מלא את כל ההליכים המנהליים והמשפטיים, בכל הערכאות, בעניין הבניה או השימוש שאליהם מתייחס הצו, ויצורפו אליה העתקים של כל הצווים, פסקי הדין וההחלטות הנוגעים לעניין.

(ג) הבקשה תיתמך בתצהיר לאימות העובדות העומדות בבסיסה; בקשה הכוללת טענות עובדתיות בדבר שינוי במצב התכנוני שנעשה ביוזמת המבקש, או בדבר קיומם של הליכי תכנון או רישוי תלויים ועומדים, תיתמך גם בתצהיר של איש המקצוע המטפל בהליכים אלה, ויצורפו אליו העתקים מהמסמכים הנוגעים לעניין".

סעיף 6 לתקנות, מבהיר באשר לבקשה המוגשת שלא בהתאם להוראות התקנות:

"בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשות אינן במקור - י.ד.).

דיון והכרעה

טרם ניכנס לניתוח טענות הצדדים, ייזכר כי דחיית מועד ביצוע צו הריסה וצו הפסקת שימוש, איננה בגדר זכות קנויה. חובת ההוכחה מוטלת על המבקש, ולא בכדי, שזורים בתקנות הנחיות והוראות קוגנטיות, אשר בנתיבן חב המבקש לפסוע, לו יחפוץ להיכנס בגדרי מבוקשו.

האמור יביאנו לכלל מסקנה כי המחוקק מורה שבית המשפט ישים לנגד עיניו כי הכלל יהא על דרך של ביצוע הצו במועדו, והחריג יבוא על דרך של עיכוב הביצוע, בכפוף למילוי כל הסייגים והתניות הגלומות בתקנות. הגיון הדברים נעוץ בעובדה שאחר שניתן צו שיפוטי, איננו מצויים עוד בתחילתו של התהליך השיפוטי, ובעיצומו של ספק מי יצדק, המאשימה או הנאשם תחתיה. ממצאי גזר הדין מחייבים מעתה יישום קונקרטי ומיידי של הוראות החוק, והפסיקה הענפה בנדון, לשם מיגור תופעת הבניה הבלתי חוקית, שחולייה והיקפה משתרעים בכל אתר ואתר.

אי עמידת המבקש בהוראות התקנות ביחס למועד הגשת הבקשה

בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות, יש להגיש את הבקשה לא יאוחר מעשרים ואחד יום טרם כניסת צו ההריסה לתוקף. ראה בהקשר זה גם החלטת ביהמ"ש בגזר הדין מיום 12.12.12, שם נקבע כי ככל שהמבקש יחפוץ בהגשת בקשה נוספת למתן ארכה, יהא עליו להגישה "במועד הקבוע בתקנות... ובכל מקרה מוזהר הנאשם כי בלא היתר בידיו ובלא ארכה מבית המשפט, ומבית משפט בלבד, הוא חייב למלא אחר צו ההריסה וצו הפסקת השימוש" (עמ' 17 לגזר הדין שורות 8-12).

לא זו בלבד שהמבקש הגיש את בקשותיו הקודמות - מיום 31.7.13 ומיום 1.1.14 - בחריגה מהמועדים שנקבעו כאמור, אלא שהבקשה שמונחת בפניי להכרעה, מיום 25.5.14, הוגשה כחודש וחצי לאחר המועד הקבוע בתקנות ובגזר הדין.

בבקשתו מיום 1.7.14 טען המבקש כי הקולר רובץ לפתחו של ב"כ המאשימה, שכן, הבקשה הומצאה לו עוד ביום 13.4.14, ומאחר שלא השיב לבקשה במועד, חל איחור בהגשתה.

מלבד העובדה כי ב"כ המשיבה טוען, מנגד, כי ביום 13.4.14 קיבל מאת ב"כ המבקש בקשה חלקית, ללא מסמכים ונספחים, וכי רק ביום 12.5.14 התקבלה הבקשה במלואה (ס' 5 לסיכומי המשיבה), הרי בכל ההערכה, דרך הילוכה של המשיבה ובא כוחה בהקשר זה אינו רלוונטי. אף אילו הוכח כי המשיבה איננה פועלת להחיש מתן תשובתה בגדרי המועדים הרלוונטיים, על המבקש היה להגיש בקשתו לביהמ"ש, תוך פירוט מועדי הפניות לב"כ המשיבה וצירוף האסמכתאות הרלוונטיות.

מועד כניסתם לתוקף של הצווים הינו מוגדר, ורצון המבקש לקבל דחייה מתאימה, אפשר שייעשה דרך בית המשפט בלבד, כפי שגם הובהר בגזר הדין.

לשונה של תקנה 6 לתקנות ברור. על פניו, ראוי כי בית המשפט ידחה בקשה שהוגשה, שלא באופן החוסה במדויק תחת כנפיה המוגדרות של התקנות. אכן, "נימוקים מיוחדים שיירשמו", יכולים לעצב החלטה שונה. ואולם, דווקא בשל כך, שומה על המבקש להצביע על טעמים כבדי משקל, שיובילו את בית המשפט להיעתר לבקשתו, ולו באופן חלקי.

נסכים כולנו, כמובן - איך נוכל אחרת - כי הנוסח המוגדר והמוקפד בו בחר המחוקק בתקנה 6, נועד לומר לך כי באיזון שבין הפרוצדורה למהות, אין בית המשפט רשאי לנהוג כבדרך כלל, ולהעניק משקל בכורה ייחודי לענייני המהות. בנסיבות בקשה מעין המתואר, שומה על בית המשפט לבחון את הבקשה בפריזמה המדקדקת עם המבקש.

כפי שהזכרנו, רציונל התקנה בצידה: חשיבות רבה נודעת לביצוע צווי הריסה במועד. הכשרת עבירות בנייה בדיעבד תהא החריג, ובתי המשפט מצווים לסכל עידוד עבירות בנייה, על מנת להגן על האינטרס הציבורי. הלכך, הבא לטעון כי עניינו בא בגדרי החריג, ראוי כי יפעל באופן המתחייב, ובוודאי שלא ניתן להלום כי יזניח עניינו במשך זמן רב, רב מדי.

חוסר תום ליבו של המבקש בהגשת הבקשה

פרק נכבד מהתייחסותה של המשיבה לבקשה, סב אחר טענתה כי ראוי לדחות הבקשה בשל דרך הילוכו הנפסד של המבקש, אף בלא צורך להיזקק לגוף טענותיו. כאמור, נטען כי לא זו בלבד שלא הופסקו השימושים האסורים שנקבעו בגזר הדין, אלא שהמבנים הושכרו לאחרים, לצורך הפעלת עסקים שונים, ובכלל זה, לחב' יינות ביתן, ולמר פארג' בוארון לצורך אחסנת גלילי נייר, ציוד למספרות, אחסון קרמיקות, אביזרי אמבטיה, ולעסק נוסף שעניינו חיתוכי קרמיקה.

כפי שפורט לעיל, חרף החלטתי המפורשת מיום 25.5.14 והחלטתי הנוספת מיום 4.7.14, ביכר המבקש להימנע ממתן התייחסות נאותה ומלאה להיקף השימושים במקרקעין, תוך שציין בתגובתו מיום 1.7.14, כי "רוב השימושים הנעשים במקרקעין הינם שימושים מותרים" (שם, ס' 3), וכי "רוב השימושים המבוצעים כיום הינם שימושים חקלאיים, בין היתר, אריזת לימונים..." (שם, ס' 4).

אין צריך לומר כי השימוש במונח "רוב" אינו תואם את אשר נקבע בהחלטת ביהמ"ש, וממילא, גם תצהירו של עורך הבקשה, מר קלצל, נעדר התייחסות לשימושים המבוצעים במקרקעין, כמו הייתה החלטתי מיום 25.5.14 כהמלצה בעלמא.

מכל מקום, בדיון מיום 25.12.14 טען המבקש כי איננו יודע מה מתרחש בחצר האחורית של ביתו, ו"אם מישהו עשה שם שימוש, הוא עשה את זה על דעתו עצמו, לא באישורי או שאני חתום או שעשיתי הסכם עם מישהו" (עמ' 23 לפרו' שורות 26-28). עוד טרם יבש סימן השאלה שהתעורר אגב טענת המבקש כי אינו יודע מה מתרחש בחצר האחורית שלו, וכי שימוש שנעשה במקרקעין לא נעשה על דעתו, הודה המבקש כי חב' יינות ביתן שילמו לו עבור השימוש "עד לפני חודש" (שם, עמ' 24 שורה 29 עד עמ' 25 שורה 1), וכי גם למר פארג' נתן רשות להשתמש בסככה "לטובת אחסון נייר" (עמ' 25 שורות 14-15).

באשר לאופי השימוש המדויק שבוצע במקרקעין, הוסיף מר אלחרר, האחראי על הלוגיסטיקה בחב' יינות ביתן, כי המקרקעין נשוא הבקשה "זה המחסן המרכזי שלנו, ומשם יוצא הייבוא שלנו שמגיע, כלי בית, ביגוד, של חנויות ואחסון" (שם, עמ' 28 שורות 5-7).

הנה כי כן. התחוור כי חב' יינות ביתן השתמשה במקרקעין נשוא הבקשה כ"מחסן המרכזי" של החברה (!), וכי, בין היתר, בוצע אחסון של כלי בית, ביגוד, ציוד של חנויות, ובנוסף, הסתבר שבמקום פעל עסק נוסף לטובת "אחסון נייר", שניתן למר פארג' בוארון.

בכך נשמטו באחת הן טענת המבקש בסעיף 2 לתצהירו, שנלווה להודעה מיום 4.11.14, כי מדובר ב"שימושים מותרים על פי החלטות מנהל ומועצה תקפות", והן טענתו כי "רוב השימושים המבוצעים כיום הינם שימושים חקלאיים, בין היתר, אריזת לימונים..." (ס' 4 לתגובת המבקש מיום 1.7.14).

לאור האמור, אין בעובדה שהמבקש ציין כי "חברת יינות ביתן פינו את הפעילות בחודש האחרון, לאחר שהתמונות צולמו" (עמ' 22 לפרו' מיום 25.12.14 שורה 21), כדי להקהות מדרך התנהלותו מאז ניתן גזר הדין, ובפרט מסקנה זו מתעצמת לאחר שהוברר בעדותו של מר אלחרר כי הפינוי לא נעשה אלא לאחר "שבאה אלינו המדינה ואמרה שאסור לנו להיות שם..." (עמ' 28 שורות 28-29).

ואולם, חוסר תום ליבו של המבקש, לא מתמצה בכך לבדו.

מתוך חקירתו של מר אלחרר, הסתבר כי חב' יינות ביתן מבצעת שימוש במקרקעין "מפברואר עד כמה שאני זוכר" (עמ' 28 לפרו' שורות 10-11), וכי החברה משלמת למבקש בגין השימוש (שם, שורות 16-17).

לאמור. כי חרף חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, ועל אף הוראות גזר הדין מיום 12.12.12, פעל המבקש - לאחר גזר הדין - להעמיק היקף העבירות המבוצעות במקרקעין, בדרך של השכרת המבנים במקרקעין לצדדי ג' לטובת שימושים שאינם חקלאיים, תוך הפקת רווחים כלכליים.

טענתו כי "אם מישהו עשה שם שימוש, הוא עשה את זה על דעתו עצמו, לא באישורי או שאני חתום או שעשיתי הסכם עם מישהו" (עמ' 23 לפרו' שורות 26-28), נמצאה כלא הולמת מציאות כהווייתה, בלשון המעטה (בניגוד לאמור בעמ' 1 ו-4 לסיכומי המבקש).

בהקשר זה מוטב היה אילו נמנע המבקש מלטעון בסיכומיו כי "השוכרים ששהו בהם שהו שם מתוקף השכירות ששולמה עוד טרם גזר הדין ומיד כשנודע לו כי הפעילות אסורה, עצר אותה ודאג לפנות את כולם מהמקום" (עמ' 4 לסיכומים שורות 19-21).

עדותו של מר אלחרר הבהירה כי השכירות החלה מחודש פברואר (שנת 2014 - תוספת שלי, י.ד.), בעוד שגזר הדין ניתן ביום 12.12.12. לא ברור הכיצד ניתן לומר כי השוכרים שהו במקום מתוקף שכירות ששולמה טרם מתן גזר הדין.

אף טענת המבקש כי מעת שנודע לו כי הפעילות אסורה, "עצר אותה ודאג לפנות את כולם מהמקום", רחוקה מהמציאות שנגלתה בפניי.

העולה מן המקובץ כי בו בזמן שהמבקש הגיש לביהמ"ש בקשות לדחיית מועד כניסתם לתוקף של הצווים, בטענה כי הגיש בקשה להיתר לדיר כבשים, פעל במקביל להרחיב ולהעצים היקף הפעילות האסורה במקרקעין, לשימושים מסחריים.

ראה בהקשר זה קביעותיו המהדהדות של בית המשפט העליון:

"כלל נקוט הוא מלפני בית-משפט זה, כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק ובמעשיו יוצר עובדות, במטרה כי הרשות תיכנע לדרישותיו (ד"נ 19/68...). זה לא מכבר נזדמן לי להרחיב בנידון הדיון בבג"צ 10/80 ומשום כך לא אחזור על הדברים, שאמרתי שם בהקשר זה, ורק אציין, כי מקומי עם המחמירים בהפעלת העיקרון, שלא להושיט סעד למי שפונה לעזרת בית המשפט ובאותו זמן מתעלם מהוראות חוק, והוא בבחינת טובל ושרץ בידו" (בג"צ 197/81 אילת פרידמן נ' ראש עיריית אילת ואח', פ"ד לו(2), 425 ,עמ' 433-434).

כן ראה: בג"צ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד ל(2) 304, וכן הפסיקה המפורטת בס' 23 לסיכומי המשיבה.

לאור האמור, סבורני כי אף טעם זה לבדו מסמן הכרח דחיית הבקשה, שכן, קשה להלום איזהו טעם טוב יימצא להיעתר למי אשר מבכר להמשיך להפר החוק, בעניינם של אותן עבירות נשוא כתב האישום, ובאותו אזור גיאוגרפי, חרף הרשעתו בנדון.

בפרט נכון הדבר, שעה שכיום מסתבר כי בקשות הדחייה שהגיש המבקש בעקבות המצב הביטחוני ששרר בזמנו, לא הפריעו לו בינתיים להמשיך הפעלת השימושים האסורים במקרקעין.

חרף כל האמור, לו התרשמתי כי לגופו של עניין, היתר הבנייה מצוי כפסע מידו של המבקש - לא הייתי בא לדון הבקשה לשבט, שכן, ניתן היה לרפא מחדלי המבקש בדרך של פסיקת הוצאות הולמות.

ואולם, לא כך הם פני הדברים.

הסיכוי להכשיר את המבנה נשוא הבקשה

המדיניות שהותוותה על ידי בית המשפט העליון, היא שצווים להריסת מבנים יש לבצע במועד, וכי על בתי המשפט להאריך מועד ביצועם רק כאשר היתר הבניה מצוי בהישג יד:

"הלכה היא כי צו הריסה מיועד לשמש מענה מידי לבניה בלתי חוקית ומכאן החשיבות הרבה המיוחסת לביצועו במועד (רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל, תק על (2007) 2230, 2229).

ראה גם:

"ולפיכך, נוכח העובדה שצו ההריסה משמש כאמצעי עיקרי לאכיפת דיני התכנון והבניה...אין מקום להמתנה בלתי מוגבלת בזמן עד לסיום הליכי התכנון, כאשר ספק אם אלו יצלחו..." (רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 290).

כידוע. הלכה היא מלפנינו כי הריסה בפועל של בניה בלתי חוקית מגשימה בפועל את התכליות הגלומות בחוק התכנון והבניה והתקנות מכוחו (ראה: עע"מ 2273/03, אי התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע ואח' - פורסם במאגרים). זאת, מאחר שביצוע ההריסה מסלק מן השטח את הבנייה שנעשתה שלא על פי תכנון, ובכך מאפשר את השגתה של התכלית התכנונית - גיבוש מדיניות תכנונית נטולת אילוצים בלתי הכרחיים ויישומה בפועל (ראה: רע"פ 5986/06 אהרן מלכיאל נ' מדינת ישראל - פורסם במאגרים; השווה: עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נ' ועדת ערר מחוז דרום ואח'); ביצוע ההריסה מאפשר גם קיום תכלית בטיחותית - בכך שהוא מסלק בנייה שלא נבנתה מראשיתה בפיקוח הרשויות; בקיום ההריסה יש אף כדי לאפשר את התכליות של שמירת החוק ומניעת ההנאה מפירות העבירה (ר"ע 302/84 אהרון סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445 ,עמ' 446ה') - בכך שהוא מבהיר לעבריינים בכוח ובפועל שאין רווח בביצוע עבירות אלה.

הקפדה בקיום צווים מעבירה לעברייני הבניה בפועל ובכוח מסר של הקפדה על אכיפה וחוסר סובלנות לתוצאות עבריינות הבניה. מסר זה חשוב במיוחד בהתחשב באופיין האמור של עבירות התכנון והבניה כעבירות שהפיתוי הכלכלי לבצען הוא רב. הימנעות מהקפדה על ביצוע הצווים במועד משדרת לציבור כולו מסר של סלחנות והקלת ראש בחומרת המעשה ובתוצאותיו. התוצאה היא, לא אחת, עידוד עבריינות, זלזול בדרישות החוק לתכנית ולקבלת היתר, ופגיעה מתמשכת ומתעצמת בשלטון החוק וברשויות האכיפה השונות.

מתוך נקודת מוצא זו באו בתי המשפט לקביעות משפטיות, שבבסיסן העדר סובלנות להארכת מועד לביצוע צווי הריסה, אלא אם הושלם ההליך התכנוני והיתר הבנייה מצוי בהישג יד ממשי.

בתי המשפט סירבו לראות אף בהליך תכנוני מתרקם, כעילה מספקת לצורך דחיית ביצוע צווי הריסה. ראה והשווה: רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל;

באותו אופן, ראה הגיון קביעת ביהמ"ש בע"פ (י-ם) 40470/07 אבו נאב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים (מחוזי ירושלים):

"בענייננו המערער עשה דין עצמי בכך שהקים מבנה בשכונה מתוכננת, באזור המיועד על פי התכנית התקפה לשמש כשטח נוף פתוח. אף אם נרקמת כיום תכנית מתאר מתוקנת, תכנית 9713, אין לפנינו נסיבות חריגות שבהן היתר הבניה הינו בהישג יד, שכן הליכי ההפקדה שמיעת ההתנגדויות, אם תהיינה, אישור התכנית והנפקת היתר בניה, הינם ממושכים ועשויים להימשך חודשים ארוכים; מה גם, שהמערער לא הביא ראיה לכך שהתכנית הנרקמת עשויה להכשיר את המבנה הנדון".

נדמה, אפוא, כי ההלכות השיפוטיות מדברות בעד עצמן, בגנות דחיית הריסת מבנים או מתן עיכוב נוסף.

ומן הכלל אל הפרט:

בבקשה שהגיש המבקש ביום 1.1.14 צוין: "נכון להיום הבקשה נמצאת בשלבים מתקדמים יותר, וקבלת ההיתר קרובה מתמיד" (ס' 9 לבקשה). ואולם, עורך הבקשה מטעם המבקש, מר קלצל, ציין בס' 9 לתצהירו (שצורף לבקשה מיום 1.7.14) כי למיטב ידיעתו הבקשה הוגשה למשרד החקלאות רק ביום 6.4.14, למנהל מקרקעי ישראל ביום 23.4.14, וכי התכניות הוגשו למושב גבעתי.

לאמור. עורך הבקשה מטעם המבקש, הבהיר בדיעבד כי הדברים אשר נכתבו בבקשה מיום 1.1.14, לא שיקפו את מצב הדברים אותה עת.

מכל מקום, בבקשה הנוספת מיום 25.5.14, היא הבקשה המונחת להכרעה בפניי, ציין המבקש כי "הבקשה להיתר תואמת את הבניה בשטח, בהליך פרוצדורלי מהיר, כך שהיתרי הבניה יוצגו ומיד בפני בית המשפט בתוך התקופה האמורה" (ס' 25 לבקשה).

בחקירת עורך הבקשה, הבהיר מר קלצל כי הבקשה להיתר שהוגשה הינה "לשימוש חקלאי למבנים קיימים", לצורך "דיר כבשים" (עמ' 30 שורות 8-11), ובהמשך ציין כי חלק מן המבנים, שסומנו בכתב האישום המתוקן כמבנים A ו-G, מסומנים בבקשה להריסה.

מר קלצל ציין כי ביחס למבנה G, יהא צורך בהריסת חלק מהגג, כמו גם בהריסת המעטפת של קירות המבנה, ובנוסף, יידרש לבנות מצע, שכבה סופגת, על גבי האספלט (שם, שורות 14-26; עמ' 31 שורות 16-18). באשר למבנה A הבהיר מר קלצל כי יהא צורך להרוס חלק מן הקירות (שם, שם).

הנה כי כן. ביחס לטענת המבקש כי "הבקשה להיתר תואמת את הבניה בשטח", הבהיר עורך הבקשה כי אין בכך ממש, וכי עתידים לחול שינויים ממשיים בין המצב התכנוני ההוׂוה לבין ההיתר המבוקש.

אף באשר לטענת המבקש כי מדובר "בהליך פרוצדורלי מהיר", הובהר מחקירת מר קלצל כי הדברים אינם משקפים אמת צרופה. אחר שמר קלצל הבהיר כי הבקשה טרם הוגשה לוועדה המקומית, הופנתה אליו שאלת ביהמ"ש: "מזה כשנה, מה שעשיתם נפגשתם עם וועד המושב, עם מדריך הצאן ועם משרד החקלאות, והגשתם את זה למשרד החקלאות ? על כך השיב מר קלצל: "כן" (עמ' 31 שורות 1-6).

נוכח זאת, עולה, אפוא, כי חרף חלוף כ-7 חודשים מאז הוגשה הבקשה ועד למועד בו התקיים הדיון ביום 25.12.14, לא ניכר כי חלה התקדמות ממשית בהליכי התכנון, ולמעשה, טרם הוגשה הבקשה להיתר לוועדה המקומית.

הוכח כי פעולות המבקש בנדון הסתכמו בפגישה עם וועד המושב, עם מדריך הצאן ובהגשת התכנית למשרד החקלאות, למנהל מקרקעי ישראל ולמושב גבעתי. ככל שניתן להבין, כל הפעולות הללו - ולמצער, מרביתן המכריע - פורטו כבר בס' 9 לתצהירו של מר קלצל שצורף לתגובת המבקש מיום 1.7.14, ואין הפרש ממשי בין המצב התכנוני באותו מועד לזה אשר הוברר במהלך הדיון, כ-7 חודשים לאחר מכן (בניגוד לאמור בעמ' 2 לסיכומי המבקש שורות 11-12).

בכל ההערכה, בנסיבות אלה דומה כי אין מקום להחליף בין משאלת ליבו של המבקש לבין מציאות בת קיימא. גם טענת מר קלצל כי קיים סיכוי טוב שיינתן היתר בעוד שנה (שם, עמ' 31 שורות 19-20), לא זו בלבד שאינה מוצאת ביטוי מעשי בדרך הילוכו של המבקש עד הנה, אלא שמר קלצל עצמו מציין כי חלק מן המבנים נשוא הבקשה מסומן להריסה, כך שממילא לא ברור כיצד נטען "שהסיכויים (למתן ההיתרים - תוספת שלי, י.ד.) טובים מאוד", כנטען.

סיכומו של דבר. אין מחלוקת שכיום לא ניתן - ולמצער, אין כוונה - להכשיר את המבנים במצבם הנוכחי. הבקשה להיתר טרם הוגשה לוועדה המקומית, ועל כן, אין לנו לדעת האם תוגש ותאושר, ומה השינויים שיידרשו בגיליון הדרישות (עמ' 31 לחקירת מר קלצל שורה 22). יתר על כן. ברור כי המבנים לא ייוותרו במתכונתם, שכן, חלקם מסומן להריסה, כך שממילא אין תוחלת בדחיית מועד ביצועם לפרק זמן ממושך.

מסקנתי, אפוא, כי עניין לנו בתהליך ארוך, מורכב ולא מוחלט, שסיכוייו אינם מחוורים, ולא התרשמתי כי היתרי הבניה ביחס למבנים נשוא הבקשה מצויים 'בהישג יד', כהגדרת הפסיקה הענפה שפורטה לעיל.

ייזכר עוד כי מדובר בהליך שנפתח כבר בשנת 2010, ביחס לעבירות שהחלו בשנת 2009, וכל אותה העת ממשיך המבקש ליהנות מפירות עוונו, אף ביתר שאת לאור הפקת הרווחים הכלכליים מצדדי ג' אחר שניתן גזר הדין (!). אף בשל כך, סבורני כי מתן דחייה נוספת, שתוחלתה אינה ברורה, וממילא, אפשר כי תגרור בעקבותיה בקשות דחייה נוספות, עלולה ליתן גושפנקא למבקש להמשיך להפיק הנאה מהמבנים, "והציבור וענייניו מה יהא עליהם" (רע"א 1004/05 שרלי נ' מדינת ישראל - פורסם במאגרים).

סוף דבר

הבקשה דנא הוגשה בחלוף המועד לכניסתם של הצווים לתוקף, אם כי חרף הוראת תקנה 6 לתקנות, לא הייתי בא להכריע גורל הבקשה לשבט, בשל היבט זה לבדו.

עם זאת, כפי שפורט לעיל, סבורני כי לא ניתן להתעלם מכך שדרך הילוכו של המבקש היה כרוך בחוסר תום לב ממשי. הדבר קיבל ביטוי הן בדרך פריסת גרסה חלקית ומגמתית מצידו באשר למתרחש במקרקעין, חרף החלטות ביהמ"ש שניתנו בינתיים, והן בכך שבחר - לאחר שניתן גזר הדין - להתקשר עם צדדי ג' לביצוע שימושים שאינם חקלאיים, תוך הפקת רווחים כלכליים (כפי שעלה, בין היתר, מחקירתו של מר אלחרר).

לטעמי, היבט זה ממחיש כי המבקש לא הפנים חומרת העבירות בהן הורשע. בנסיבות אלה, הגשת בקשה לביהמ"ש לדחיית מועד כניסתם לתוקף של צווים שיפוטיים, בו בזמן שהמבקש פועל להרחיב היקף הפעילות האסורה במקרקעין, ראויה לשמש יסוד לדחיית הבקשה מטעם זה בלבד.

לכל אלה יש לצרף את העובדה כי, לגופו של עניין, לא הוכח כי קיימת היתכנות תכנונית להכשרת המבנים נשוא הבקשה, לא במתכונתם, ובוודאי שלא 'בהישג יד', כפי התנאי שנקבע בהלכה הפסוקה.

נוכח האמור, הגם שלא נעלמה מעיניי המצוקה הניבטת מנסיבותיו הפרסונאליות של המבקש, כפי הנטען בבקשה (שככל הנראה לא הפריעה למבקש להתקשר עם צדדי ג' לשם הפעלת שימושים אסורים נוספים במקרקעין), הרי שעם כל האהדה למצבו, אין בידי להיעתר לה (ראה והשווה האמור בע"פ (תל-אביב-יפו) 70864/00 אלקומברה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר אף שעניינו בהוראת חוק אחרת, הגיונו תקף באותה מידה במקרה דנא.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, באיזון שבין התנהלותו של המבקש לבין נסיבותיו האישיות, מצאתי לחייב המבקש בהוצאות המשיבה בסכום מתון יחסית בסך 3,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום 30 יום מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח בדחיפות העתק ההחלטה לב"כ המבקש, עוה"ד יהונתן גבאי, ולב"כ המשיבה, עוה"ד שגב פלץ.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ה, 18 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.