כנגד המערערים הוגש כתב אישום אשר ייחס להם, בין היתר, ביצוע עבירות על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח – 1957 (להלן: "חוק הפיקוח") וצווים שהותקנו מכוחו.

קודם להגשת כתב האישום תפסו נציגי המשיבה בבתי העסק של המערערים כלים מסוג קורקינט ואופניים חשמליים וכלים דומים המונעים חשמלית או בבנזין. שאלת החזרת התפוסים האמורים טרם מתן הכרעת הדין בבית משפט קמא, נדונה בפני 3 ערכאות שיפוטיות שבסופו של יום הכריע בהם בית המשפט העליון על ידי כבוד השופט מלצר אשר קבע כי יש להתיר את המשך החזקת התפוסים בידי המדינה עד שיחליט בית המשפט הדן בתיק העיקרי מה יעשה בהם.

בית משפט השלום בת"א-יפו (כבוד השופטת א. גזית) אשר דנה בתיק, הוציאה תחת ידה פסק דין אשר הרשיע את המערערים במרבית העברות שיוחסו להם. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש למותב זה וביום 11.09.14 ניתן פסק דין בשני ערעורים שאוחדו על פסק דינו של בית משפט השלום (להלן: "פסק הדין שבערעור").

הערעור התקבל באופן חלקי, כך שהמערערים הורשעו בסופו של יום בהוראות החיקוק הבאות:

אי-קיום חובת רישיון – עבירה לפי סעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יצור מוצרי תעבורה והסחר בהם) התשמ"ג-1983,(להלן: "צו הפיקוח") עבירה לפי סעיף 39 (ב) (1א) ולסעיף 39 ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח – 1957 (להלן "חוק הפיקוח").

אי-מתן פירוט מספיק בחשבונית – עבירה לפי סעיף 16 (א) (1) לצו הפיקוח וסעיף 39א ולסעיף 39 ב לחוק הפיקוח.

אי-קיום חובת רישיון למוסך – עבירה לפי סעיף 2 לצו הפקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב) התש"ל – 1970, עבירה לפי סעיף 39(ב) (1א) ולסעיף 39 לחוק הפיקוח.

המערערים זוכו מעבירת סירוב למסור ידיעות ולהציג מסמכים– עבירה לפי סעיף 39(ג)(2) ולסעיף (ג)(3) ולסעיף 39א + 39ב לחוק הפיקוח . ומעבירה של אי קיום חובה בחקירה –עבירה לפי סעיף 39 (ג)(3) ולסעיף 39ב לחוק הפיקוח.

בפסק הדין שבערעור נדרשתי על פי בקשת הצדדים, לשאלת חילוט המוצגים והכרעתי כי החלטה בעניין צריך שתינתן על ידי בית משפט קמא וזאת לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובשים לב לשינוי בהרשעה.

ביום 16.11.14 הוציאה כבוד השופטת גזית תחת ידה החלטה בבקשה לחילוט המוצגים כהאי לישנא:

"1. לאחר עיון בבקשות ובתגובות, ולאור העובדה שנעשו עבירות בכלים נשוא הבקשה, אין מקום להורות על החזרתם לנאשמים. המאשימה רשאית להשמיד את הכלים התפוסים בידה.

2. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים".

בעקבות החלטה זו הוגש הערעור בפני, כאשר השאלה העומדת בפניי להכרעה הינה האם החלטת בית משפט קמא לחלט את המוצגים שנתפסו בדין היא, או שמא יש להחזירם למערערים?

לטענת המערערים בית משפט קמא בגזר דינו, טרם הערעורים הראשונים, לא מצא להיענות לבקשת המשיבה לגריטת המוצגים ולפיכך לגרסתם אמר דברו בגזר דינו ובכך דחה למעשה כבר אז את בקשת המדינה לגריטת הכלים. מכאן, סובר המערער שלא ברור הכיצד החליט בית משפט קמא את שהחליט בהחלטתו בשעה שערכאת הערעור אף רמזה לו בפסק דינה שיש להקל עם המערערים לאור פסק הדין בערעור.

המדינה סבורה מנגד, כי אין כל מקום לקבל את בקשת המערערים שכן מדובר בדיני נפשות. לגרסתם אם הכלים יושבו לכביש לא יהיה על כך שום פיקוח. זאת ועוד, הגריטה תביא לתוצאה הרצויה של מניעה מפני עבירה הבאה.

ממילא סבורה המדינה שלמעשה בית משפט קמא קיבל את עמדתם באשר לתפוסים ואין צורך לדון בערעור הנוכחי כלל.

בדיון שהתקיים בפני ביום 25.12.14 חזרו הצדדים על טיעוניהם בכתב.

דיון

לאחר שבחנתי מכלול הנסיבות שבענייננו וטיעוני הצדדים סבורני שיש ממש בטענות המערערים ואין להורות על חילוט המוצגים או גריטתם.

סעיף 30 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח –1957 אשר מכוחו נתפסו המוצגים מתיר לתפוס דבר שיש יסוד סביר להניח שנעברה בו עבירה לפי חוק זה.

משהורשעו המערערים בדין ובהתאם לאמור בסעיף 39 ד' (1) לחוק הפיקוח. רשאי בית המשפט, נוסף לכל עונש אחר לצוות- כי מצרכים של הנאשם שבהם נעברה העבירה או דמי מכרם יחולטו, כולם או מקצתם;

מצאתי כי נכון יהיה לעשות הקשה וללמוד גזירה שווה, בין חילוט מכח חוק הפיקוח לבין חילוט בהתאם לסעיף 32 ו-39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. אשר בשניהם מסור לבית המשפט שיקול הדעת להטיל חילוט עונשי.

סעיף 32 (א) לפסד"פ המקביל לסעיף 30 לחוק הפיקוח מתיר בין היתר תפיסת חפצים אם יש לשוטר יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה.

סעיף 39 (א) לפסד"פ המקביל לסעיף 39 לחוק הפיקוח מעניק רשות לבית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32.

הנטל להוכיח את התשתית העובדתית להכשרת חילוט החפץ מוטל על שכמה של התביעה, ומקום בו עמדה התביעה בנטל זה – עובר נטל הראיה לנאשם (בש"פ 6942/97 ריברה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.98); רע"פ 5776/05 ראובן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.05); יעקב קדמי "על סדר הדין בפלילים" תשס"ג – 2003 חלק שלישי, בעמ' 1286). בע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 523 (1979) נקבע, כי על התביעה להוכיח כי בקשת החילוט מתייחסת לחפץ שבית המשפט שוכנע שנעשתה בו או לגביו עבירה, ו"העובדה שמעשה העבירה נעשה בחפץ או לגביו צריכה לעלות מן הממצאים של בית-המשפט לגבי מעשה העבירה, אך לעניין זה אין נפקא מינה אם הדבר הוזכר מעיקרו בכתב האישום או רק נובע מן הממצאים המסוכמים על-ידי בית-המשפט לאור מכלול הראיות שהובאו לפניו" (שם, בעמ' 526).

בהתאם להלכה הפסוקה, הפעלת סמכות החילוט מותנית בקיומם של 3 תנאים מצטברים: בחפץ שנתפס בוצעה העבירה, בעל החפץ הורשע בדינו, הרשעתו מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ או לגביו. אמת המידה לפיה יבחן בית המשפט בקשת חילוט היא במהותה ובעצמתה של הזיקה בין החפץ שלגביו נעברה העבירה ובחומרתה של העבירה (ראו ע"פ 4148/92 מועד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)

סבורני שבעניינינו לא מתקיימים כל התנאים הנדרשים להורות על חילוט המוצגים. יש לומר שהמוצגים שלגביהם מתבקש החילוט מתקיים בהם היעדר תרומה משמעותית לביצוע העבירות בהם הורשעו המערערים (כאמור, עבירות של אי מתן פרוט מספיק בחשבונית, אי קיום חובת רישיון למוסך, ואי קיום חובת רישיון כאשר מובהר כי העבירה האחרונה בה הורשע המערער הינה על מכירת אביזרים ולא על ייצור אופניים חשמליות וכדומה). דומה שהזיקה שבין המוצגים לבין העבירות אינה אינהרנטית לביצוען. הזיקה המובהקת שנדרשת בין דרישות הסעיף "שנעברה בהן עבירה" ובין המעשים בפועל שיוחסו למערערים מתנתקת, שעה שלא נטען ולא הוכח כי בחפצים האמורים דווקא בוצעה העבירה, והרשעתם אינה מתייחסת כלל וכלל למעשה שנעשה בתפוסים או לגביהם.

זאת ועוד, בצד זכותה של המדינה לעתור לחילוט הרכוש כעונש נוסף לנאשם, על כל עונש אחר שניתן לו. עומדת זכותו של הנאשם לקניינו. באיזון החוקתי הנדרש לצורך הכרעה בגורלו של תפוס לאחר סיום ההליכים המשפטיים יש לבחון את התכלית העונשית שבחילוט מול סבירותו ומידתיותו של החילוט בהתחשב בפגיעה בזכות הקניינית.

לצורך כך יש לבחון את שווי התפוסים דנן- לטענת המערערים שווים עומד על מאה אלף שקלים, המדינה מצידה לא יכלה לתת מענה לשאלה זו ואף לא סתרה את אומדן המערערים. בנסיבות אלו הנני סבור כי השתת חילוט בשווי מאה אלף שקלים או בסכום קרוב אינו מידתי בנסיבות המקרה בהינתן שהקנס שהוטל על כל אחד מן המערערים עמד על 15,000 ₪ בלבד.

המדינה כאמור טוענת לתכלית מניעתית תוך שהיא נתלית בדבריו של כבוד השופט מלצר ברע"פ 2171/10 סקוטר סנטר בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 07.09.10) "זאת, בפרט משנראה כי אין תוחלת בהשבת התפוסים לידי המבקשת בלתי אם לצורך ביצוע פעולות שהדין איננו מתירן, לרבות מכירתם ומסירתם לאחרים, באופן שאלה יוכלו לעשות בתפוסים שימוש שהוא אסור כיום...".

יוער, שסוגיה זו אף מנעה מכבוד השופט מלצר מלהיעתר לבקשה "לחלופת תפיסה" שכן בשעתו הועמדו לדין המערערים בגין ייצור ותיקון כלים מסוגם של התפוסים. לא זה מצב הדברים כיום בשעה שהערעור התקבל בחלקו על הכרעת הדין ואין האמור מיוחס עוד למערערים.

יחד עם זאת, לא נעלם מעיני כי קיימת סכנה שכלים אלו ישובו לכביש בטרם תוסדר המטריה החקיקתית וללא רישוי מתאים ויסכנו את שלום הציבור, אך כאמור מנגד לא נראית לי ראויה עמדת המשיבה לחלט את המוצגים תוך פגיעה חמורה בקניינם של העוררים וגרימת נזקים כלכליים כבדים. פגיעה כזו נראית לי לא מידתית בעיקר בשל ענישתם של העוררים בפני מותב זה. לפיכך, ובכדי לאזן בין זכות הקניין לשלום הציבור הנני מורה על השבת המוצגים לידי המערערים כשהם מפורקים. הפירוק יכול שיעשה על ידי המערערים עצמם, תוך תיאום עם המשיבה ובפיקוחה.

המדינה ביקשה שבית משפט זה יורה על חיוב המערערים בתשלום הוצאות האיחסון במשך 5 השנים מאז תפיסתם. אינני רואה להיעתר לבקשה זו, לא ברור לי אף הביסוס החוקי לדרישה זו בוודאי שאין הצדקה לכך בנסיבות בהן הוריתי להשיב את המוצגים למערערים.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדחיפות.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ה, 30 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.