1. לפניי בקשות הצד השלישי, חברת הפניקס, לדחות על הסף את שתי התביעות המאוחדות שבכותרת או את ההודעות לצד שלישי שהוגשו במסגרתן.
2. התובעים הם אח ואחות. התביעות הן לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו להם בתאונת דרכים שאירעה ביום 3.8.01. על פי שני כתבי התביעה, נפגעו התובעים בתאונה בעת שברכב נהג הנתבע, מוחמד צויר, אחיהם של השניים.
3. על העובדה שהתובעים נפגעו בתאונה אין מחלוקת.
4. לפי הבקשות, בגין התאונה כבר הגישו התובעים תביעות לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א (מחוזי חי') 776/02 ות"א (מחוזי חי') 777/02), בהן נטען כי אבי התובעים, מוראד צויר, היה נהג הרכב בעת התאונה. גם בחקירתם במשטרה בעקבות התאונה טענו מוחמד ומוראד כי מוראד הוא זה שנהג ברכב, ומוראד אף הורשע בבית המשפט לתעבורה באשקלון, על פי הודאתו, באחריות לתאונה כנהג. התובעים חזרו על גרסה זו בתצהיריהם ובעדותם לפני בית המשפט.

עוד נטען בבקשות כי במהלך חקירתו הנגדית של מוראד הוברר כי במועד התאונה היה רישיונו בשלילה, ומשמעות הדבר הייתה כי אין כיסוי ביטוחי. בנסיבות אלה תוקן כתב התביעה ו"קרנית" צורפה כנתבעת. או אז החליטו התובעים לשנות את גרסתם ולטעון כי לא מוראד הוא שנהג ברכב אלא בנו מוחמד, וכך להתגבר על בעיית הכיסוי הביטוחי ולקבל פיצויים מחברת הפניקס ולא מקרנית (שכן זו האחרונה תוכל לחזור אל מוראד. התובעים הגישו בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה, כך שייטען כי מוחמד הוא שהיה נהג הרכב והוא יצורף להליך כנתבע, כשלטענתם גרסתם הראשונה הייתה שקרית וגרסתם השנייה היא האמיתית.

הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחתה, ובקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה על ידי בית המשפט העליון. משנדחתה הבקשה לתיקון כתב התביעה נמשכה שמיעת הראיות, וביום 30.7.12 ניתן פסק דינה של כב' השופטת בר-זיו בו נדחתה התביעה הן נגד הפניקס והן נגד קרנית. התובעים לא הגישו ערעור על פסק הדין, אשר הפך לחלוט. תחת זאת בחרו התובעים להגיש תביעות חדשות לבית משפט זה כנגד מוחמד בטענה כי הוא היה נהג הרכב, ומוחמד הגיש הודעות לצד שלישי כנגד הפניקס.

1. התובעים אינם חולקים על עיקרי השתלשלות העובדות המתוארת.
2. להשלמת התמונה אוסיף כי בכתבי הגנתו (בהם לא חלק על הנטען בכתבי התביעה), מציין הנתבע כי סבר שאביו עומד למות מפציעתו ומסר הודעה לפיה אביו היה הנהג משום שדאג לרישיון הנהיגה שלו, וכי לאחר שהאב התאושש ושמע על הדיווח שמסר בנו הוא "יישר עמו קו".
3. לטענת הפניקס, דין התביעות וההודעות לצד שלישי להידחות מכל וכל.

ראשית טוענת הפניקס כי על פי תקנה 220(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על בעל דין להגיש את ההודעה לצד שלישי בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנתו. במקרה דנן הנתבע לא הגיש כלל כתב הגנה בתביעת התובע ואילו בתביעת התובעת שלח את ההודעה לצד שלישי מספר ימים לאחר הגשת כתב ההגנה.

עוד לטענת הפניקס המקרה דנן הוא מקרה מובהק המהווה השתק עילה. התביעה נדונה לגופה והכרעה על ידי בית משפט מוסמך, בין אותם צדדים או חליפיהם, בעילת תביעה זהה. העילה הינה זכאות התובעים לקבל פיצויים מהפניקס, וזו הייתה גם העילה בת"א 776/02, והיא הוכרעה כאשר התביעה נגד הפניקס נדחתה.

לחילופין ניתן, לטענתה, לראות כעילת התביעה את סוגיית הכיסוי הביטוחי בגין התאונה, חבותו הנטענת של הצד השלישי בגין התאונה או תביעתם של התובעים לקבל פיצוי בעילה לפי חוק הפלת"ד בגין התאונה. כל אחת מהעילות שלעיל נדונו והוכרעו בת"א 776/02 ומשכך מתקיים השתק עילה.

לטענת הפניקס מתקיים בענייננו לכל הפחות השתק פלוגתא, שכן אין כל ספק כי שאלת זכאותם של התובעים לקבל פיצויים מהפניקס, הכיסוי הביטוחי בגין התאונה, חבותו הנטענת של הצד השלישי בגין התאונה ותביעתם של התובעים לקבל פיצוי בעילה לפי חוק הפלת"ד הינן פלוגתאות אשר נדונו בין הצדדים בעבר, הוכרעו פוזיטיבית על ידי בית המשפט והיו חיוניות לתוצאה הסופית.

לטענת הפניקס חל השתק פלוגתא גם בכל הקשור לעצם זכאותם של התובעים לתבוע את מוחמד ולטעון כי הוא היה נהג הרכב בעת התאונה, שכן סוגיה זו כשלעצמה הוכרעה. השאלה האם התובעים זכאים לתבוע את מוחמד הייתה במחלוקת במסגרת ת"א 776/02, בית המשפט המחוזי הכריע כי לא ניתן לצרף את מוחמד כנתבע ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה. הגשת התביעה דנן היא ניסיון חמור לעקוף את החלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שאין לתת לו יד. עוד נטען כי משמעות מעשה בית הדין הינה גם העדר יריבות בין הנתבע לבין הצד השלישי לאור הקביעה לפיה התובע אינו רשאי לתבוע את הנתבע.

עוד לטענת הפניקס, מתקיימים בענייננו השתק שיפוטי ומניעות. הפסיקה קבעה כי בעל דין אינו רשאי להעלות טענות עובדתיות סותרות בשני טריבונלים שונים. התובעים והנתבע מושתקים מלטעון כי הנתבע הוא שנהג ברכב, שכן הם טענו טענה סותרת בהליך אחר.

הפניקס טוענת עוד כי התנהלות התובעים מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. התובעים הגישו את תביעותיהם בחודש מאי 2010, בעיצומו של שלב ההוכחות שהתנהלו בת"א 776/02, תוך שהסתירו מב"כ הפניקס את דבר הגשת התביעה. התובעים ניהלו, למעשה, שני הליכים מקבילים, ביודעם כי אם יכשלו בהליך הראשון ינסו את מזלם בהליך השני. התובעים אף לא טרחו להסתיר זאת, ובבקשה לביטול מחיקת התביעה של התובעת מחוסר מעש נכתב כי "שני התיקים המתינו לפסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת.א. 776/02 והיו אמרים להיכנס לפעולה לאור תוצאות אותו משפט".

1. לטענת התובעים אין מדובר במעשה בי-דין ולא בהשתק, אלא בניסיון של המבטחת לחמוק מאחריותה לנזקיהם. בפסק דינה של כב' השופטת בר-זיו אין ולו קביעה פוזיטיבית אחת לגבי זהות הנהג, ועל כן אין השתק פלוגתא או השתק עילה. כל שקבע בית המשפט בפסק הדין הוא כי לא הוכחה גרסת התובעים שם לפיה האב הוא שנהג ברכב בעת התאונה, וברי כי אין בכך משום מחסום דיוני העומד לתובעים לרועץ בתביעתם בתיק זה.

עוד טוענים התובעים כי מאחר ובתביעה דנן מדובר בעילה אחרת ובמערכת עובדתית שונה מזו שהייתה בהליך הקודם, אין מדובר בהשתק עילה. בית המשפט הכריע כי האב מוראד לא נהג ברכב בעת התאונה, דבר אשר אינו מונע דיון בעילת התביעה כנגד הנתבע דנן.

עוד לטענת התובעים, לא מתקיימים התנאים לקיומו של השתק פלוגתא. מדובר בפלוגתאות שונות, עילות תביעה שונות ומערכת עובדתית אחרת מזו שעלתה בהליך הקודם, שכן בית המשפט בחר שלא להכריע בשאלת זהות הנהג. בית המשפט דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה שתכליתו הוספת הנתבע כאן כנתבע בהליך הקודם, אך ברי שאין בקביעה זו משום הכרעה בפלוגתא. עוד נטען כי כאשר מדובר במחלוקת עובדתית, על מנת לבסס השתק פלוגתא נדרש שהמחלוקת שהתעוררה בהתדיינות הראשונה הוכרעה בממצא פוזיטיבי ולא בממצא של חוסר הוכחה. בית המשפט לא קבע בהקשר זה כל קביעה פוזיטיבית הסותרת את הראיות לעניין היות הנתבע הנהג ברכב בעת התאונה, ואף לא קבע כי לא קיימת הוכחה מספקת לעניין היות הנתבע הנהג.

באשר להשתק השיפוטי טוענים התובעים כי העלו טענות זהות בהליך זה ובהליך הקודם ושיקולי בית המשפט באי-קבלת גרסתם הנכונה אין בהם כדי לקבוע כי הם טוענים טענות סותרות בשני ההליכים.

התובעים מוסיפים וטוענים כי הפניקס עצמה מנועה מלטעון כנגד היות הנתבע מי שנהג ברכב וכנגד הזכות לתבוע אותו, לאחר שבכתב הגנתה בהליך הקודם טענה כי אדם אחר, שאינו האב מוראד, הוא שנהג ברכב בשעת התאונה, ואף חידדה בשלב הראיות את טענתה בכך שניסתה להוכיח כי מוחמד, הנתבע, הוא שנהג ברכב. לטענתם, מטענות הפניקס עולה המסקנה שאיש לא נהג ברכב בעת התאונה.

לבסוף טוענים התובעים כי בעת התאונה היו קטינים והיו נתונים למרותם של אביהם ואחיהם הבכור, הנתבע, עת מסרו גרסה והעידו בבית המשפט בהליך הקודם כי האב הוא שנהג ברכב, וכי לאחר שנחשפה במסגרת הבאת ראיות קרנית העובדה שהנתבע הוא שנהג ברכב הם פעלו על מנת לתקן את הגרסה הקודמת והלא נכונה.

דיון

1. עיון בתיקים מעלה כי ביום 31.10.12 הגיש הנתבע כתבי הגנה בשתי התביעות, אלא שבשל טעות נסרקו שניהם לתיקה של התובעת.
2. תקנה 220(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי ההודעה לצד השלישי תוגש בידי בעל הדין בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנתו. ההודעות לא הוגשו, אמנם, בתוך מועד זה אולם הוגשו בסמוך להגשת כתבי ההגנה. משהוגשו ההודעות, איני רואה מקום לדחותן על הסף רק מן הטעם שלא הוגשו במועד.
3. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה, כאמור, את בקשת התובעים לתיקון כתב תביעתם בדרך של צירוף אחיהם מוחמד, הוא הנתבע שבפניי, כנתבע. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה.
4. על פי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תיקון כתב תביעה טעון רשות מבית המשפט ומסור לשיקול דעתו.

בהחלטתו על דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי בהיענות לה יהיה מתן יד לזילות בית המשפט ופגיעה בסדר ובאינטרס הציבורי. בין היתר נקבע כי התובעים נהגו בחוסר תום לב, וכי אין בסיס ראייתי לטענה לפיה גרסתם המאוחרת היא האמיתית וגרסתם הקודמת היא השקרית. גם הטענה לפיה התובעים היו קטינים והעידו על פי מה שנאמר להם נדחתה, תוך שצוין כי במועד עדותם היו התובעים בגירים וכי במידה שהם סבורים כי "אולצו" לפעול בדרך השקר בהשפעת אביהם ואחיהם עליהם למצוא מזור אצל אלה האחרונים.

בקשת רשות הערעור על ההחלטה נדחתה על ידי כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס (רע"א 10005/08 צויר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם במאגרים, 29.3.09)). בהחלטתו נקבע, בין היתר, כי אין זה מן הראוי להתיר את תיקון כתב התביעה לאחר שלאורך ההליך כולו נטען כי האב הוא זה שנהג ברכב, כי יהיה בכך משום ניצול לרעה של הליכי משפט וכי יש ליתן את הדעת כי הבקשה לתיקון הוגשה למעשה לאחר שנשמעו הראיות במסגרת התביעה המקורית ובשלב מתקדם של ההליכים.

1. דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה אין משמעה כי לא ניתן לתבוע את אותו נתבע אלא שלא ניתן לעשות זאת במסגרת אותו הליך, ולכן אין בה כשלעצמה, כדי למנוע מהתובע הגשת תביעה חדשה. המשמעות שיש לתת לגרסאות הסותרות של התובעים בשני ההליכים והמשקל שיש לתת לעדותם בנסיבות אלה, יילקחו בחשבון במהלך ניהול התיק,
2. אשר לטענה בדבר מעשה בית דין - על מנת שיחול השתק עילה נדרשים שלושה תנאים: עילה זהה, הכרעה לגופו של עניין על ידי הערכאה המוסמכת וזהות בין בעלי הדין או קרבה משפטית ביניהם (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (פורסם במאגרים, 5.1.2011)).
3. עילת התביעה כנגד המבטחת בתביעתו של נפגע בתאונת דרכים שאינו הנהג נגזרת מחבותו של המזיק. כפי שנפסק, "על-פי פקודת הביטוח אין המזיק והמבטח חבים "יחד ולחוד" כלפי הניזוק. חובתו של המבטח היא אך לקיים פסק-דין, שניתן נגד המבוטח" (ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון צאיג, פ"ד לה(2) 123 (1980)).

עילת התביעה כלפי חברת הפניקס כמבטחת האב איננה זהה לעילה נגדה כמבטחת האח.

הנתבע עצמו לא היה צד להליך הקודם ובאותו הליך לא התבררה הטענה שהאח הוא זה שנהג ולכן לא התבררה גם חבותה של חברת הפניקס כמבטחת האח.

לאור האמור לא מתקיים התנאי לפיו מדובר בתביעה מכוח אותה עילה ולא מתקיים התנאי שעניינו זהות בעלי הדין.

1. ארבעה תנאים נדרשים על מנת שייווצר השתק פלוגתא: "זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים; סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא של חוסר הוכחה; ... ההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מהכרעה שאינה נדרשת לצורך פסק-הדין" (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 795 (2004)). בתנאי השני כלולה גם הדרישה לזהות בין בעלי הדין (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000)), תנאי שכאמור, אינו מתקיים בענייננו.

הפלוגתא בהליך הראשון, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הייתה האם האב מוראד הוא שנהג ברכב בשעת התאונה, ובית המשפט אף ציין מפורשות כי "המחלוקת אינה מי נהג ברכב". פלוגתא זו אינה הפלוגתא נשוא התביעה שבפניי וההכרעה בה אף איננה סותרת את הנטען בתביעה שבפני.

1. פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא יצר, אפוא, מעשה בית דין המונע מהתובעים להגיש את תביעתם הנוכחית.
2. אשר לטענה בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט - התובעים אמנם בחרו לנהל שני הליכים מקבילים. יחד עם זאת יש לזכור כי ההליך שבפניי נפתח לאחר שגם בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה ביקשו התובעים לחזור בהם מן הטענה כי האב הוא שנהג ברכב ולטעון כי האח הוא שנהג. התובעים לא ניצלו, אפוא, את כפל ההליכים על מנת לטעון טענות סותרות.

זאת ועוד - לא ניתן להתעלם מכך שבראשית ההליך הקודם הייתה זו דווקא הפניקס שטענה כי לא האב הוא שנהג ברכב, טענה אותה בחרה לזנוח כאשר התברר כי רישיונו של האב היה בשלילה במועד התאונה.

1. בשלב זה לא ניתן לקבוע האם האב הוא שנהג ברכב והטענה הנטענת כעת לפיה האח הוא שנהג ברכב היא שקרית, או שמא האח הוא שנהג ברכב והטענה שנטענה בהליך הקודם לפיה האב הוא שנהג ברכב היא הטענה השקרית. הדברים יתבררו במהלך ניהול התובענה. ההכרעה בטענה לפיה הגשת התביעה שבפניי מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט טעונה, אפוא, בירור לגופו של עניין ואינה מצדיקה דחייה על הסף.
2. הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים. כפי שנפסק:

"אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם (ראו לדוגמה רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן [7], בעמ' 422). כלומר, תנאי הוא שבעל-הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני (הכלל מכונה באנגלית Prior success rule, ובלשוננו "כלל ההצלחה הקודמת"). הכלל האמור נובע מן החשש שתתקבלנה החלטות סותרות על-ידי שני טריבונלים שונים (ראו Boyers supra [20], at p. 1253), לפיכך אם בית-המשפט הראשון דחה את טענתו של בעל-הדין, אין מניעה, לאור הכלל האמור, שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר. מובן שכאשר מדובר בעדות הסותרת עדות קודמת, תפגע הסתירה במהימנותו של העד בהליך השני, אף אם לא נקבע מימצא על סמך עדותו בהליך הראשון (אם נקבע מימצא, ייתכן שיחול השתק אחר, הוא השתק-פלוגתא)" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)).

1. בענייננו, לא זו בלבד שהתובעים לא זכו בהליך הקודם על יסוד הטענה לפיה אביהם הוא שנהג ברכב אלא שכפי שציינתי לעיל, כבר במהלך אותו הליך שינו התובעים את גרסתם וטענו כי האח הוא שנהג. על יסוד זאת אף נדחתה תביעתם ונקבע כי "לאור עמדתם המפורשת של התובעים בסיכומיהם, לפיה מי שנהג ברכב היה האח – אין לי אלא לקבוע כי טענת התובעים לפיה האב נהג ברכב (כפי שנטען בכתב התביעה) - לא הוכחה וממילא בנסיבות אלה – דין התביעה להדחות הן כלפי קרנית והן כלפי הפניקס". משכך, לא קם השתק שיפוטי המונע מהתובעים לטעון כעת טענה סותרת.
2. אני דוחה, אפוא, את הבקשות לדחייה על הסף.
3. בנסיבות העניין, איני רואה לנכון לחייב את הפניקס בהוצאות לטובת התובעים.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ג, 10 יולי 2013, בהעדר הצדדים.