רקע

1. הנאשם הורשע, כהודייתו, בעבירות של תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379 ו- 382 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); היזק בזדון לרכוש, לפי סעיף 452 לחוק ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק.

2. מעובדות כתבי האישום, עולה כי ביום 4.7.09 תקף הנאשם את המתלוננת, בכך שפתח את דלת ביתם, תפס בחולצתה ודחפה אל מחוצה לו.

ביום 5.4.10, בבית בני הזוג, השליך הנאשם "דברים" שטיבם לא בואר ושבר מדף.

ביום 4.12.10, אמר הנאשם למתלוננת: "אני אזרוק אותך מהבית, לא יהיה לך מה לאכול".

תמצית טיעוני הצדדים

3. בתימוכין באסמכתאות, עתר ב"כ המאשימה להשית על הנאשם עונשים בדמות מאסר בפועל, הפעלת מאסרים מותנים במצטבר, מאסר מותנה, קנס ופיצוי.

הודגשו חומרת מעשי הנאשם, עברו הרלוונטי שלא הניאו משיבה לסורו, התרשמויות שירות המבחן והצורך להחמיר בענישת עבריינים כמותו.

עוד הודגש כי הנאשם לא נטל אחריות מלאה על מעשיו ולא הפנים את הפסול שבהם.

4. הסנגור עתר להשית על הנאשם מאסר שירוצה בעבודות שירות, תוך שמאסר מותנה אחד התלוי ועומד כנגדו יחפוף לעונש זה והשני יוארך.

הסנגור הדגיש כי אין המדובר בעבירות ברף עליון של חומרה ולו מטעם זה, לא יהיה ראוי להפעיל מאסרים מותנים ארוכים במצטבר זה לזה.

עוד הדגיש הסנגור את הודיית הנאשם, את מהלך הצירוף בו בחר, את מצבו הבריאותי כעולה מנ/2, את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות מבלי שהוסיף וביצע עבירות נוספות ואת גילו המבוגר.

הסנגור הוסיף והפנה לסברתו, לפיה שירות המבחן מיקד התרשמויותיו בנאשם בהיבטים של "רווחה", להבדיל מהתייחסות "לעבירות פליליות".

5. במסגרת דברו האחרון, מסר הנאשם כי לסברתו אינו "אשם", הפנה להיתכנות כי אשמו נובע מ"עצבים", ציין את חלוף הזמן מבלי שהוסיף והסתבך בפלילים וטען כי המתלוננת הינה: "אישה, אנחנו לא מבינים אחד את השני. לפעמים זה קורה".

מתחם העונש ההולם

6. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

7. ערך חברתי משמעותי הוא לשמר תא משפחתי מוגן מפני אלימות פיזית ומילולית. נשים מותקפות תדיר על ידי בני זוגן ויש להגן על שלומן מפני אלימות, המנוגדת לחוש הצדק האנושי.

יפה לנאשם שמלפניי ההפניה לדברים שנקבעו בהקשר זה בע"פ 6758-07 – פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07, לאמור:

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת...

הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי".

הנאשם פגע בערך חברתי נוסף, בדמות שלוות נפשה של המתלוננת, בהינתן המלל המאיים שהפנה כלפיה.

בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג' (3) 373 נקבע בהקשר זה, כך:

"...אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט ... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט...וידוע הוא שבמקרים רבים מושמעים איומים Per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים...".

8. בבחינת נסיבות הקשורות בביצוע העבירות, בשלושה מקרים נפרדים, נהג הנאשם באלימות כלפי גופה של המתלוננת – זוגתו, רעייתו ואם ילדיו, הילך אימים על שלוות נפשה וגרם לנזק לרכוש.

התרחשותם של אירועי האישומים השונים על פני ציר הזמן, הייתה בשליטתו המלאה של הנאשם וניקרו בדרכו די והותר "נקודות יציאה" על מנת לחדול מהתנהלותו האלימה, מבלי שניצלן.

הסיבות שהביאו את הנאשם לביצוע העבירות יכול וקשורות בתרחיש "עצבים" כזה או אחר בו היה נתון, שוודאי שאין בו כדי לשמש לזכותו של מי שבוחר לפרטו אלי התנהגות אלימה.

לא נודעה התגרות מטעם המתלוננת שקדמה למעשי הנאשם ולא התרשמתי מכל מצוקה נפשית בה היה נתון עקב התעללות המתלוננת בו. הנאשם אף אינו קרוב לסייג אחריות פלילית.

הנאשם לבדו מצוי בחזית התנהגותו הפסולה ומידת השפעת מעשיו על המתלוננת גבוהה.

עם זאת, לא נעלמו מעיניי העובדות כי למתלוננת לא נגרמו פגיעות שבגוף והמלל המאיים בו בחר הנאשם, אינו מצוי ברף גבוה של חומרה.

9. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע הנאשם, מתחשבת בצורך במאבק בנגע האלימות במשפחה, מאבק במסגרתו ראוי לשדר מסר חד-משמעי לפיו:

"...ידע כל גבר אלים כי הרמת יד על זוגתו, כמוה כחתימה עצמית על גזר דין חמור, השולל את חירותו. כחומרת התקיפה, כך חומרת הענישה, כשנסיבותיו האישיות מתגמדות, לנוכח חומרת העבירה" (ר' פ' 5002/06 – מ"י נ' אביטן (לא פורסם), ניתן ביום 27.3.2006).

עבירות חמורות הקשורות באלימות במשפחה, נושאות בצדן מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח ונהרות של דיו נשפכו אודות ההחמרה הנדרשת בענישת גברים המבצעים עבירות אלימות כלפי בנות זוגם. בע"פ 2037/92 – בן דוד נ' מ"י, תק-על 92(2), 2877, נקבע כך:

"בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכת מדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן עבריינים בכוח".

וכן:

"בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח..." (ר' ע"פ 1191-04 – נורדיצקי נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 9468/08 פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 24.6.2009; ע"פ 6758/07 - פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07 ות"פ (חי') 5002/06 הנ"ל).

עיינתי בגזרי דין שניתנו בעניינים דומים, התחשבתי בערכים החברתיים בהם פגע הנאשם, בנסיבות מעשיו והיקפם ובמדיניות הענישה הנהוגה ולנוכח אלו, אני קובע כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירות שביצע הנאשם, הינו כדלקמן –

ביחס לתפיסת חולצת המתלוננת ודחיפתה אל מחוץ לביתה – מאסר בן 3 ל-7 חודשים; מאסר מותנה, קנס ופיצוי בהיקפים של אלפי שקלים.

ביחס לדברי האיום שהשמיע הנאשם – מאסר – ממאסר מותנה ועד למאסר בן 3 חודשים וקנס בהיקף של אלפי שקלים.

ביחס לגרימת הנאשם נזק לרכוש שעיקר טיבו לא בואר - מאסר מותנה וקנס בהיקף של מאות שקלים.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות

10. בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות מן האמור בתסקירי שירות המבחן, מטיעוני הסנגור לעונש ומרישומו הפלילי של הנאשם (ת/1).

הנאשם יליד 1945 ובעברו שתי הרשעות קודמות בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים בשני מופעים. הנאשם ריצה 6 חודשי מאסר בפועל על דרך עבודות שירות.

כנגד הנאשם תלויים ועומדים שני מאסרים מותנים בני 3 ו- 10 חודשים. יוצא כי לא היה די בעברו של הנאשם ובמאסרים המותנים התלויים ועומדים כנגדו, על מנת להרתיעו מלשוב לסורו.

מתסקירי שירות המבחן עולה רקע חייו של הנאשם, שלא אפרט בנושא מחמת צנעת הפרט.

הנאשם אינו עובד לעת זו ומתקיים מקצבת נכות. מערכת היחסים בין הנאשם לבין המתלוננת רווית קונפליקטים לאורך השנים.

הנאשם לא נטל אחריות על מעשיו והשליכה לפתח אופייה הרגזני והאלים של המתלוננת, כנטען, כשלגישתו, זו נהגה כלפיו באורח מזלזל ומשפיל.

שירות המבחן שוחח עם המתלוננת, שתיארה התנהגות אלימה מטעם הנאשם לאורך השנים כלפיה וכלפי ילדיהם. בשל מצבה הבריאותי הלקוי, נלוותה למתלוננת בתה שאישרה את דבריה ומסרה כי אמה נוהגת לנעול עצמה בחדרה במרבית שעות היום לשם הגנתה וילדיה רכשו עבורה מקרר ודואגים לספק לה מוצרי מזון. בנוסף ומחמת אלימותו הנטענת של הנאשם כלפי המתלוננת, רכשה בתה דירה בבניין בו מצויה דירת הוריה, כדי שתוכל לסייע לאמה, במידת הצורך. כדי דמעות, תיארה בתה של המתלוננת לפני שירות המבחן תחושות חרדה לחייה של אמה.

שירות המבחן שוחח אף עם בנו של הנאשם. גם זה שיתף במסכת ההתעללות הנטענת כלפי אמו ותיאר את הנאשם כאדם מניפולטיבי ואלים.

שירות המבחן התרשם מפער חריף בין דיווחי הנאשם באשר להתנהגותו כלפי המתלוננת לבין דיווחיה שלה, שנתמכו בעמדות שניים מילדיהם ועברו הפלילי הרלוונטי.

הנאשם לא הביע חרטה בגין מעשיו בפני שירות המבחן ואף לא דאגה למצבה הבריאותי של רעייתו, הסובלת שנים ארוכות ממחלת הסרטן ושירות המבחן התרשם כי הנאשם אך ממוקד בצרכיו שלו.

עוד התרשם שירות המבחן מסיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה מצד הנאשם וכי ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו בעבר לא הרתיעוהו מלבצע עבירות אלימות נוספות כלפי אותה מתלוננת.

תסקיר שירות המבחן לא העלה המלצה טיפולית מחמת שלילת פניות טיפולית והמליץ על השתת ענישה מרתיעה שתהווה גבול ברור להתנהגות הנאשם ותפחית מהסיכון להישנות ביצוע עבירות דומות.

תסקיר משלים שהוגש העלה התרשמות חוזרת מאת שירות המבחן בדבר גישתו המצמצמת והמטשטשת של הנאשם בבחינת חומרת התנהלותו והעדר נטילת אחריות על מעשיו.

שירות המבחן חזר והדגיש קיומו של סיכון מצד הנאשם להישנות עבירות דומות, ככל שלא ישולב בהליך טיפולי מתאים.

עוד עולה כי הנאשם דיווח לשירות המבחן אודות שיפור משמעותי במערכת יחסיו עם בני משפחתו ובכללם המתלוננת. שיחה שערך שירות המבחן עם בנו של הנאשם, סתרה דיווח זה. שירות המבחן שב והציע לנאשם להשתלב בהליך טיפולי לגברים אלימים, אך זה שב ושלל נזקקות ופניות טיפולית.

שירות המבחן סיכם התרשמותו מהנאשם כאדם מניפולטיבי, שאינו נרתע מההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו וחזר על המלצתו העונשית.

11. הפכתי ולא מצאתי נתונים לזכות הנאשם שיוכלו לחלצו ממאסר ממשי במתקן כליאה, על אף שטרם ריצה עונש מאסר שכזה מימיו.

מהתרשמויות שירות המבחן המקצועי ואף מדברו האחרון של הנאשם, המעלה היתכנות להמשך התנהגות אלימה וכדבריו: "לפעמים זה קורה" - יוצא כי הנאשם מהווה סיכון לא מבוטל כלפי שלומה של המתלוננת ויכול שאף כלפי שלומם של אחרים המצויים בסביבתו בעת שיימצא בשעת דחק או "עצבים".

מטעם זה, ראויה הרחקתו של הנאשם מהציבור ומהמתלוננת הנפגעים ממעשיו פעם אחר פעם וזאת על דרך הדגשת אינטרס המניעה בענישתו, שיאפשר ניתוק מגע בינו לבין הציבור והמתלוננת באמצעות כליאתו.

על אף הודייתו, נמנע הנאשם מקבלת אחריות והפנמת פסול מעשיו, כך שלא נותרו שרידי זכות רבים להודייתו לבדה, מלבד מניעתו שחזור הטראומה בעבור המתלוננת.

אמירות הנאשם בהקשרים של אחריותו אינן עולות כדי נסיבות המצדיקות שקילת חזרה מהודייתו ולו משום אישורו כי התנהגותו מקורה בתחושותיו.

שוכנעתי כי אין מנוס מהכבדת יד הענישה בעניינו של הנאשם כדי השתת ענישה מכאיבה ומשמעותית שתבהיר לו את הפסול הבוטה שבהתנהגותו ובהלך מחשבתו.

סברתי כי אחיזה בעמדה עונשית נוקשה, שתדגיש גם אינטרסים מתבקשים של גמול והרתעה בענישה, שיביעו את הסלידה שחשה החברה לנוכח מעשי הנאשם - תאפשר קיומו של יחס הולם בעניינו בין מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמו לבין סוג ומידת העונש שיושת עליו, כ"עיקרון המנחה" בענישתו הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק.

לא נמצא כיצד ניתן לגזור את דינו של הנאשם על פי שיקולי שיקומו, משבחר לדחות בשתי ידיו הזדמנויות שיקומיות מתבקשות בעניינו. כהוראת סעיף 40 ד' (א) לחוק, רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם, אם מצא כי הנאשם השתקם או כי קיים סיכוי של ממש שישתקם.

לא מניה ולא מקצתה בעניינו של הנאשם שמלפניי.

עוד החשבתי לזכות הנאשם את גילו המבוגר, את מצבו הבריאותי והכלכלי, את התיקונים הלא מבוטלים שהוכנסו בכתבי האישום ושוב – את העובדה כי טרם שהה מאחורי סורג ובריח. שיקולי זכות אלו ימצאו ביטויים בהימנעות ממתיחת מלוא שורת הדין כלפי הנאשם, על דרך חפיפת שני המאסרים המותנים התלויים ועומדים כנגדו זה לזה וחפיפתם לעונש המאסר שיושת עליו.

כידוע, לא ניתן לייחס משקל מכריע לשיקולי זכות לנאשם, שעה שלא ניתן להבטיח כי יימנע מלשוב לסורו ואין מלפניי הליך טיפולי בו מצוי הנאשם שייגדע, ככל שיושת עליו עונש מאסר.

12. באשר לאסמכתאות שהוצגו, כל מקרה נבחן כפי נסיבותיו הייחודיות הקשורות במעשה ובעושה, בעיקר האסמכתאות דובר בנאשמים שצעדו לעבר עונש שיקומי ולא איתרתי מקרה דומה כדי כך לעניינו של הנאשם שמלפניי, כך שלא ניתן לגזור גזירה שווה לעניינו.

סוף דבר

13. מכל המקובץ, שוכנעתי כי שיקולי הזכות לנאשם אינם בעוצמה שתחלצו מעונש מאסר של ממש, אימצתי את התרשמויות שירות המבחן וכתוואי העיקרון המנחה הנ"ל, אני משית על הנאשם את העונשים, כדלקמן –

מאסר בפועל – לתקופה של 4 חודשים.

הפעלת מאסרים מותנים - מופעלים בזאת מאסרים מותנים בני 10 חודשים - כפי שהושת על הנאשם בפ' 3025/01 של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 8.4.02 ו- 3 חודשים – כפי שהושת על הנאשם בפ' 3614/04 של בית משפט זה מיום 11.9.05.

המאסרים הללו ירוצו בחופף באופן שתקופת המאסר הכוללת הינה בת 10 חודשים.

הנאשם יתייצב במזכירות הפלילית של בית משפט זה היום עד השעה 14:00 לשם תחילת ריצוי עונשו.

מאסר על תנאי - לתקופה של 6 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו, יעבור על כל עבירת אלימות כלפי גוף ואיומים.

מאסר על תנאי - לתקופה של 3 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו, יעבור על עבירה של היזק לרכוש במזיד.

נוכח מצבו הבריאותי והכלכלי של הנאשם ואף בהינתן מאסרו, לא ראיתי לנכון להשית עליו רכיבי ענישה כלכליים, לבד מהתחייבות.

התחייבות - הנאשם יחתום על התחייבות בסכום של 10,000 ש"ח, להימנע מלעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו על העבירות לפיהן הורשע, שאם לא יחתום על התחייבות כאמור ייאסר למשך 10 ימים.

אבקש את רשויות שב"ס לשים דעתם למצבו הרפואי של הנאשם ונ/2 יועבר לעיונם, בד בבד עם עותק מגזר דין זה.

זכות ערעור בתוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"א חשון תשע"ג, 06 נובמבר 2012, במעמד הצדדים.