רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע, יליד 17.5.78 עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבע לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות תקיפה שתקף אותו הנתבע. התביעה הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי בנצרת והועברה לבית משפט זה.
2. מכתב התביעה עולה, כי במועדים הרלוונטיים לתובענה היה הנתבע גיסו של התובע וכי הוא הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בביצוע עבירה לפי סעיף 333 במשולב עם סעיף 335(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977- חבלה חמורה וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, בעקבות קרות האירועים נשוא תביעה זו.
3. התובע טוען, כי היה נשוי לאחותו של הנתבע ונתגלעו ביניהם סכסוכים שבסופם הם התגרשו. לטענתו, ככל הנראה בנסיבות אלו רחש אליו הנתבע טינה. התובע טוען, כי ביום 11.11.04 הוא והנתבע נפגשו באקראי ברחוב צדדי וקבעו להיפגש מאוחר יותר. באותו יום בשעות הערב נערך מפגש בינו לבין הנתבע ובמהלכו תקף אותו הנתבע באמצעות סכין ודקר אותו בגבו, בזרועו השמאלית, בבטנו ובחזהו. התובע התמוטט מתבוסס בדמו והנתבע נמלט מהמקום. התובע ציין, כי הוגש נגד הנתבע כתב אישום בגין עבירה של ניסיון לרצח וכי הוא הורשע בעבירה של חבלה חמורה וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות.
4. לאחר שבני משפחתו של התובע איתרו אותו, הוא הובהל לבית החולים שם נותח וטופל. לאחר שנותח, הועבר התובע לבית החולים רמב"ם ואושפז עד ליום 18.11.04. התובע טוען, כי לאחר שחרורו הוא נדרש לטיפולים רפואיים ומעקב רפואי צמוד, בפרט לאור מצבו הנפשי הקשה בעקבות תסמונת פוסט טראומתית בשל אירוע התקיפה.
5. התובע טוען, כי סבל ועודנו סובל מכאבים פיזיים ונפשיים והוא אף הובהל לחדר מיון מספר פעמים בשל כאבי בטן עליונה שמאלית והפרשות מפצע הניתוח. בהמשך, הופנה התובע לטיפול פסיכיאטרי בשל מצב נפשי קשה. לטענתו, שהה בחופשת מחלה במשך 252 ימים ברציפות ולאחר מכן שהה בחופשת מחלה במשך 40 ימים בשנת 2007 ובמהלכם היה נתון במעקב הרופא המטפל בשל מצבו הנפשי. עוד טוען, כי בשל מצבו הפוסט טראומטי שונה תפקידו במקום עבודתו במטרה למזער את החיכוך בינו לבין אורחי העסק ולאחר שלא עלה בידו לשוב לתפקידו הקודם כמלצר.
6. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה לפיה נכותו הנפשית הינה בשיעור 30% וחוות דעת של מומחה בתחום הכירורגיה לפיה נכותו הצמיתה המשוקללת הינה בשיעור 25%.
7. התובע טוען, כי הנתבע הורשע בגין תקיפתו וכי אין חולק שהוא גרם לפציעתו הקשה. לטענתו, עצם הרשעת הנתבע בפלילים מטילה עליו אחריות לתוצאות מעשיו. עוד טוען, כי מעשי הנתבע כלפיו מהווים עוולת תקיפה בהתאם לסעיף 23 לפקודת הנזיקין. לחלופין טוען, כי הנתבע הפר חובה המוטלת עליו לפי כל חיקוק ובין היתר את הוראות סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. בנוסף, טוען, כי הנתבע התרשל כלפיו ובשל מעשיו ומחדליו של הנתבע נגרמו נזקיו.
8. לטענת התובע, בשל מצבו הנפשי והפיזי נפגע כושר השתכרותו, נגרמו ויגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים והוא סובל ועתיד לסבול מכאב וסבל. התובע עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד, עזרת צד ג' בעתיד וכאב וסבל.
9. הנתבע מכחיש את נסיבות המקרה וטוען, כי התיאור המפורט בכתב התביעה מסתיר את הנסיבות בהן נדקר התובע ומצמצם ואף מעלים את חלקו של התובע ביצירת האירוע נשוא התובענה. לטענתו, הוא נגרר לאירוע שלא מרצונו עקב התנהגותו הבוטה והגסה של התובע. הנתבע התייחס להכרעת הדין בה נקבע, כי הוא והתובע נפגשו לאחר תכנון מוקדם בכדי לנהל עימות אלים אולם ידו של התובע הייתה על התחתונה וכי מבחינת כוונות הצדדים, רצונותיהם, הלך נפשם והתכנון המוקדם תוצאת המפגש יכולה הייתה להיות גם הפוכה. הנתבע אינו מכחיש, כי הורשע אך טוען, כי הרשעתו הייתה שלא כדין.
10. הנתבע מכחיש את נזקיו הנטענים של התובע וקשר סיבתי בינם לבין המקרה בו עסקינן. לטענתו, האשם התורם של התובע הינו מכריע והוא עולה כדי בליעת התובענה כולה. לטענת הנתבע, התובע ידע והעריך או יש להניח, כי ידע והעריך את מצב הדברים שגרם לנזק וחשף עצמו מרצון למצב זה. עוד טוען, כי הנזקים שנגרמו לו בעקבות האירוע עולים לאין שיעור על נזקיו של התובע. לבסוף טען הנתבע, כי מכל סכום שייפסק לתובע, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים לו על פי חוק.

הראיות

1. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל מר מאג'ד מחאג'נה (להלן: "מאג'ד")- אביו ומעסיקו של התובע. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע ודו"ח חקירה של החוקר מר משה רוזנטל. המצהירים מטעם התובע והחוקר נחקרו על האמור בתצהירים ובדו"ח החקירה, בהתאמה. בדיון מיום 6.3.13 הודיע בא כוחו של התובע, כי מבלי להודות בתוכן תצהיר הנתבע הוא מוותר על חקירה נגדית. בנוסף, הגישו הצדדים את ראיותיהם. התובע סיכם טענותיו בעל פה והנתבע סיכם טענותיו בכתב.
2. בהתאם להחלטה מיום 10.3.11 מונו ד"ר אריה איתן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגי ופרופ' אפרים בנטל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. בהמשך, בוטל מינויו של פרופ' איתן ותחתיו מונה פרופ' דורון קופלמן.
3. פרופ' בנטל קבע בחוות דעתו, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 30% בתחום הנפשי וכי מצבו הנפשי הוא תולדה ישירה של אירוע התקיפה. המומחה אף מציין, כי קיימת אצל התובע הפרעה בולטת ביחסיו החברתיים, משפחתיים ובכושר העבודה ובעיקר במגע עם קהל. המומחה מוסיף, כי לאור קיבוע המצב הנפשי, הצורך בטיפול נפשי מוגבל ביותר ותועלתו מועטה ביותר. פרופ' קופלמן קבע, כי נותרה לתובע נכות בשיעור 10% בגין הדבקויות לאחר ניתוח, פציעה בחלל הבטן עם הפרעות ו- 10% בשל צלקות מכערות או מכאיבות וסך הכל 19% נכות משוקללת. המומחה התרשם מדרגת חומרה קלה של הסימפטומים שאינם מונעים מהתובע קיום אורח חיים פעיל וסביר. יחד עם זאת התובע נמצא בקבוצת סיכון להתפתחות של חסימת מעיים על רקע אותן הידבקויות. מדובר בסיכון עתידי שלא ניתן לכמתו או להעריך את המשמעות הכספית הכרוכה בכך. המומחים לא נחקרו על חוות הדעת מטעמם ומשכך אלו לא נסתרו.

דיון ומסקנות

1. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנזקיו של התובע, קשר סיבתי בינם לבין האירוע ושאלת האחריות. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר עיון במכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להתקבל, כפי שיפורט.

שאלת החבות

1. התובע והנתבע היו מעורבים בתגרה במהלכה דקר הנתבע את התובע ופצע אותו. בגין מעשיו הוגש נגד הנתבע כתב אישום. הנתבע הורשע בעבירה לפי סעיף 333 במשולב עם סעיף 335(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 ודינו נגזר.
2. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 קובע, כי "ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".
3. אין מחלוקת, כי פסק הדין שהרשיע את הנתבע בתקיפת התובע הינו פסק דין חלוט וככזה ולאור זהות הצדדים בתובענה שלפני הינו קביל כראייה לכאורה לאמור בו. משכך, הרי שהנתבע תקף את התובע והרי שהוא אחראי לנזקים אשר נגרמו לתובע בגין התקיפה האמורה. לאור הכרעת הדין בעניינו של הנתבע בנוגע לאירוע בו עסקינן הרי שאין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לחבותו של הנתבע. המחלוקת הינה באשר לאשם התורם של התובע ובאשר לגובה הנזק אשר נגרם לו בעקבות האירוע.

האשם התורם

1. באשר למחלוקת הראשונה מצאתי, כי יש להטיל על התובע אשם תורם להתרחשות נזקיו. בהכרעת הדין בעניינו של התובע נקבע, כי השניים חפצו בעימות האלים. עוד נקבע, כי השניים נפגשו לאחר תכנון מוקדם בכדי לנהל עימות אלים ביניהם ומתוך רצון להיפרע איש מרעהו אלא שידו של התובע הייתה על התחתונה. בית המשפט ציין, כי מבחינת כוונות השניים, רצונותיהם, הלך נפשם והתכנון המוקדם של כל אחד מהם בנפרד הרי שתוצאת המפגש יכולה הייתה להיות גם הפוכה. בעניין זה, שלל בית המשפט את גרסאותיהם של התובע והנתבע באשר לנסיבות המפגש ביניהם בסמוך לפני האירוע.
2. הנה כי כן, בית המשפט המחוזי קבע, כי התובע והנתבע נפגשו במטרה לערוך עימות אלים. התובע אינו אדם תמים שנקלע לסיטואציה במסגרתה הותקף על ידי הנתבע אלא היה לו חלק משמעותי באירוע שהביא לפגיעתו. כניסתו של התובע לסיטואציה אשר במסגרתה נפגע הייתה משום הסתכנות מרצון ותרמה לפגיעה בו. עם זאת, אינני מקבלת טענת הנתבע לפיה המקרה ארע בשל האשם התורם הבלעדי והמכריע של התובע. מהכרעת הדין עולה, כי הנתבע דקר את התובע בחפץ חד, כנראה סכין, בגבו, בזרועו, בבטנו ובחזהו. מעשיו האמורים של הנתבע לא היו מידתיים בנסיבות העניין ואין לומר, כי המקרה ארע בשל אשמתו המכרעת או הבלעדית של התובע. אציין, כי בית המשפט המחוזי קבע כי פגיעות התובע מלמדות, כי מדובר בפגיעה מכוונת ולא במצב של חוסר ברירה והתגוננות גרידא.
3. האמור בהכרעת הדין תומך בטענת הנתבע באשר לקיומו של אשם תורם מצידו של התובע. מאידך, הכרעת הדין מלמדת, כי אין ממש בטענת הנתבע לפיה עסקינן באשם תורם מכריע המנתק את אחריותו לאירוע. איני מקבלת טענת הנתבע לפיה פעל מתוך הגנה עצמית שכן הנזק שסביר היה שייגרם ממעשיו לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידו היה סביר. מצאתי, כי שימושו של הנתבע בסכין, מספר הדקירות אשר דקר את התובע ואף העובדה שעזב אותו במקום כשהוא מותיר את התובע שותת דם יש בהם בכדי ללמד על הנסיבות בהן פעל כפי שפעל ולשלול טענתו באשר להגנה עצמית. כאמור, אף בית המשפט המחוזי מצא, כי אין עסקינן במצב של חוסר ברירה והתגוננות גרידא. יחד עם זאת לאור האמור לעיל, בנסיבות המקרה שלפניי מצאתי לקבוע לתובע אשם תורם משמעותי בשיעור 40%.

הנזק

כאב וסבל

1. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי קבע, כי נכותו הצמיתה של התובע בתחום זה הינה בשיעור 30% וקבע, כי מצבו הנפשי של התובע הוא תולדה ישירה של האירוע נשוא התובענה. עוד קבע, כי קיימת הפרעה בולטת ביחסיו המשפחתיים, חברתיים ובכושר עבודתו של התובע, בעיקר במגע עם קהל וציין, כי לאור הזמן שחלף מהאירוע הרי שאין לצפות לשיפור או שינוי משמעותי במצבו.
2. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגי קבע לתובע נכות בשיעור 10% בגין הדבקויות לאחר ניתוח, פציעה בחלל הבטן עם הפרעות ו- 10% בשל צלקות מכערות או מכאיבות וסך הכל 19% נכות משוקללת. המומחה ציין, בין השאר, כי התובע נמנה על קבוצת הסיכון להתפתחות חסימת מעיים וציין, כי הסיכון אינו ניתן לכימות. המומחה אף מציים את המשמעות האסתטית של הצלקות שנגרמו לתובע.
3. הנה כי כן, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בהתאם לחוות הדעת הינה בשיעור של 43.3%. התובע אושפז מיום המקרה, ה- 11.11.04 ועד ליום 18.11.04. בנסיבות המקרה שלפניי ובשים לב לנכותו של התובע ולאופייה מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 250,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת.

הפסד השתכרות לעבר

1. התובע נשאל, האם לפני האירוע סבל מבעיות גב קשות שהקרינו כאבים לרגליים שלו והשיב בחיוב וטען, כי כמו כולם. הוא טען, כי הוא עומד על הרגלים ומידי פעם כואב לו הגב. התובע נשאל, האם מידי פעם נטל תרופות לרבות זריקות וולטרן והשיב, כי עשה כן כמו כל מי שכואב לו הגב. הוא נשאל האם בשל בעיות הגב סבל מצליעה מסוימת והשיב, כי לא הייתה צליעה אלא כאבי גב כמו שיש לכל מי שעומד על הרגליים (עמ' 12 ש' 5-11). התובע נשאל, האם עודנו סובל מבעיות גב והשיב בשלילה. הוא נשאל עד מתי סבל מבעיות גב קשות והשיב, כי הייתה לו בעיה בגב כמו כולם וזה עבר. לאחר שנשאל מתי עברו הכאבים השיב, כי עברו וכי היו לתקופה קצרה. התובע נשאל האם התחיל לסבול מכאבי גב בשנת 99 ובמקום להשיב טען, כי הכאב עבר מזמן וכי עכשיו הוא בריא (עמ' 13 ש' 10-17).
2. בהמשך נשאל התובע האם זוכר, כי לפני האירוע הוא היה בבית החולים האנגלי עקב מצב של חרדה ונזקק לטפול תרופתי של הרגעה והשיב, כי אינו זוכר. הוא הוסיף, כי מדובר על משהו מלפני 20 שנה. נטען בפניו, כי זה היה ב- 2003 והוא שב וטען, כי אינו זוכר. התובע נשאל, האם הוא זוכר את האירוע בו עסקינן, אשר אירע ב- 2004 והשיב בחיוב. הוא נשאל, האם אינו זוכר מה היה מצבו הרפואי חצי שנה קודם לכן עת היה בבית חולים עקב חרדה ובמקום להשיב טען, כי המקרה של 2004 פגע בו נפשית (עמ' 12 ש' 14-22).
3. נטען בפני התובע, כי בתצהיר תשובות לשאלון טען, כי היה מעורב בתאונה אחת לפני האירוע נשוא התובענה. עוד נטען בפניו, כי נפגע בשתי תאונות- אחת בשנת 95 והשנייה במרץ 2004 ובתגובה טען, כי אינו זוכר תאריכים. התובע נשאל, האם נפגע פעמים והשיב, כי לא היו לו תאונות. הוא נשאל כמה תאונות עבודה היו לו לפני המקרה והשיב כי אחת, ברגל (עמ' 12 ש' 25-31). עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בנ/5, נ/6 ו- נ/10.
4. התרשמתי, כי התובע ביקש להמעיט מעברו הרפואי. יש בכך כדי להשליך על אמינותו באשר להיקף נזקיו. אציין עוד, כי הנתבע נשאל באשר לעברו הנפשי אולם אין מחלוקת, כי המומחה מטעם בית המשפט ייחס את נכות התובע בתחום זה לאירוע בו עסקינן. בחוות דעתו התייחס המומחה לעניין זה וקבע, כי אין רישומים משמעותיים בתיקו הרפואי של התובע לפני הפגיעה, תוך שהוא מתייחס לרישום חד פעמי באשר לחרדה של התובע משנת 2003 והעובדה שטופל בוואבן (עמ' 5 לחוות הדעת). חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא נסתרה על ידי הנתבע.
5. בתצהירו טען התובע, כי ניסה לשוב לעבודתו כמלצר ועוזר טבח אולם לא היה בידו לעשות כן בשל סף גירוי נמוך, פחד מחיכוך עם אנשים וקושי לעבוד במטבח עם סכינים. לטענתו, הוא הורחק ממרכז המסעדה ונאלץ לעבור לעבוד בתפקיד אחר (ת/1 סעיפים 23 ו-24).
6. בעדותו הופנה התובע לסעיף 23 לתצהירו והשיב, כי לפני המקרה עבד בהכל ולא רק כעוזר טבח (עמ' 17 ש' 28-29). לתובע נשלח שאלון והוא השיב עליו בתצהיר. בשאלה 22 נשאל התובע מהן כל העבודות בהן עבד בשלוש השנים שקדמו לאירוע ובתשובתו טען, כי היה עוזר טבח. בעדותו נטען בפניו, כי בתשובה לשאלה 22 בשאלון השיב, כי היה עוזר טבח ולא ציין, כי היה מלצר, מנקה שולחנות, מסדר או קופאי. התובע טען בתגובה, כי היה עוזר טבח ואם היה צורך הוא היה מלצר. בהמשך טען, כי הוא היה יוצא החוצה מהמטבח (עמ' 17 ש' 30-32, עמ' 18 ש' 1-4). התובע נשאל מה תפקידו במסעדה היום ובתגובה טען, כי היום הוא לא הוא (עמ' 18 ש' 5-6). בהמשך עדותו נשאל למה התכוון כשאמר שהיום אינו הוא והשיב, כי הוא לא מה שהיה וכי היום הוא סגור (עמ' 20 ש' 19-20).
7. מאג'ד נשאל במה עבד התובע במסעדה לפני האירוע והשיב בכל עבודה. הוא טען, כי התובע עבד כחשמלאי ומלצר וכי היה אקרובט. לטענתו, אחרי האירוע התובע הוא משהו אחר לגמרי ולא הבן שהיה לו (עמ' 21 ש' 6-9).
8. התובע נשאל האם אין זה נכון כי היום וכמה חודשים לאחר התאונה הוא עבד בתוך המסעדה באופן רגיל לכל דבר ועניין. והשיב בשלילה. הוא הוסיף, כי אחרי המקרה לא עבד במשך עשרה חודשים. התובע נשאל, האם אחרי מקרה עבד בקופה של המסעדה והשיב, כי אחרי עשרה חודשים הוא חזר לעבודה אבל אינו מתפקד כמו שצריך. התובע נשאל, האם אחרי התאונה עבד כקופאי והשיב, כי הוא משתדל לעשות הכל, אבל לא הכל מצליח. הוא נשאל האם עבד בחיתוך שווארמה אחרי המקרה והשיב בשלילה. התובע נשאל האם עבד בסידור שולחנות ומלצרות והתקרב לאנשים במסעדה והשיב, כי אביו דוחף אותו לדבר עם אנשים בכדי שיצא ממצבו הנפשי (עמ' 18 ש' 7-17).
9. התובע נשאל האם המסעדה נסגרת בשעה 17.00 לערך והשיב בחיוב. הוא נשאל האם הוא נשאר עד סיום העבודה במסעדה והשיב, כי לא תמיד. התובע העיד, כי לפעמים הוא נשאר עד הסגירה והוסיף, כי אביו אינו לוחץ עליו וכי הוא בא לעבודה מתי שהוא רוצה ואינו בא כשאינו רוצה (עמ' 18 ש' 18-26).
10. מאג'ד נשאל האם הוא נמצא במסעדה כל היום או לפחות עד השעה 16.00 ובתגובה טען, כי המסעדה נסגרת ב- 16:30-17:00. הוא נשאל האם התובע נשאר במסעדה עד שנסגרת והשיב, כי התובע עובד מקסימום עד 12:00-13:00. מאג'ד העיד, כי התובע הולך מתי שהוא רוצה ואין שליטה עליו. הוא הוסיף, כי לפעמים התובע יוצא ב- 10:00 ויושב מתחת לעץ בצל. מאג'ד נשאל, האם אין דבר כזה שהתובע יהיה במסעדה עד סוף יום העבודה והשיב, כי הוא לא מסוגל (עמ' 21 ש' 10-16).
11. התובע נשאל האם יש להם מסעדה נוספת והשיב, כי יש עוד שתיים, לאחיו. הוא נשאל האם אחרי האירוע נשוא התובענה יצא לו לעבוד במסעדות של אחיו והשיב, כי עבד יום אחד אצל סמיר ויום אחד אצל עדן. עוד טען, כי עזר להם כמה שעות וכי זו לא עבודה. לטענתו, אביו רצה שיחליף אוירה ויראה אנשים אחרים. התובע העיד, כי אנשים בחיפה מכירים אותו ואיך שהיה לפני האירוע ואביו רצה שהוא יהיה עם אנשים אחרים (עמ' 18 ש' 27-31, עמ' 19 ש' 1-4). מאג'ד נשאל, האם ידוע לו האם התובע עובד במסעדה של האחים שלו והשיב בשלילה. הוא טען, כי התובע לא עבד שם אף פעם וגם אינו יכול (עמ' 21 ש 2-5).
12. התובע אישר, כי לאחר האירוע הוא פתח מסעדה בכפר כנא והוסיף, כי זה לא עבד (עמ' 19 ש' 5-6). הוא טען שזה היה בשנת 2011 (עמ' 19 ש' 7-8). בהמשך העיד, כי אביו פתח לו את המסעדה בכפר כנא בשנת 2011 וכי אביו עשה כן בשביל להעסיק אותו ולעזור לו מבחינה נפשית. עוד טען, כי המסעדה נסגרה משום שלא היה בידו לנהל אותה והוא היה יוצא באמצע (עמ' 20 ש' 13-18).
13. מאג'ד נשאל כמה זמן הייתה פתוחה המסעדה שהוא פתח לתובע בכפר כנא והשיב שנה. לטענתו, היה חוזה ל-11 שנים והשנה הראשונה הייתה שנת ניסיון. מאג'ד העיד, כי לא היה בידו לצאת קודם מהחוזה. הוא נשאל, האם התובע ניהל את המסעדה והשיב, כי הלוואי. לטענתו, הוא חשב שהתובע ינהל אותה וכי ניתן לשקם אותו. מאג'ד העיד, שהפסיכולוגים אמרו לו להעסיק את התובע והוא ניסה לעשות זאת. לטענתו, הוא טיפל בהכל במסעדה והתובע ישב רגל על רגל עם כוס קפה ולא ניהל נכון את המסעדה והיו ימים שהתובע כלל לא הגיע למסעדה והוא שיבץ אנשים שיחליפו אותם כאשר הם לא נמצאים. נטען בפני מאג'ד, כי הוא לא התייחס בתצהירו לכך ששכר אנשים שיחליפו את התובע והשיב, כי נשאל אז ענה. מאג'ד הוסיף, כי התובע לא ניהל נכון את המסעדה וכי היא התמוטטה בגלל הניהול הכושל שלו (עמ' 21 ש' 23-32, עמ' 22 ש' 1-13).
14. התרשמתי, כי התובע ואביו ביקשו להעצים את תפקידו של התובע במסעדה טרם האירוע ואת השפעת האירוע ותוצאותיו על יכולתו לבצע את עבודתו לאחר מכן. לא עלה בידי התובע להסביר מדוע בתצהיר תשובות לשאלון טען, כי עבד כעוזר טבח לפני האירוע ולא טען, כי בנוסף עבד כמלצר. לא עלה בידיו ליתן הסבר מניח את הדעת לעניין זה. אציין, כי לסוגיה זו ישנה נפקות לאור טענת התובע לפיה בעקבות מצבו בשל האירוע הוא הורחק ממרכז המסעדה וכן לאור קביעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, לפיה קיימת הפרעה בולטת בכושר עבודתו של התובע, בעיקר במגע עם קהל. אציין, כי מדו"ח החקירה (נ/13) עולה, כי במקרים רבים נצפה התובע כשהוא נכנס למטבח המסעדה ולאחר מכן לא נצפה. עם זאת, בדו"ח צוין, כי במספר מקרים נצפה התובע כשהוא עובד בדלפק, עוסק במכירה, משרת לקוחות ומקבל תשלום. התובע תועד מבצע פעולות כאמור.
15. קיימות סתירות בין עדות התובע ועדות אביו באשר לשעות עבודתו של התובע והאם הוא נותר, בחלק מהמקרים, עד לשעת סגירת המסעדה, אם לאו. עדות מאג'ד בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובע ועם האמור בנ/13 בו צוין, לדוגמא, כי ביום 25.2.13 כל המוכרים נעלו את החנות בשעה 17:15 ונסעו מהמקום וביום 26.2.13 צוין, כי התובע שירת לקוחות בשעה 16:00 ובשעה 17:15 עזב את המקום לאחר סגירת העסק. סתירה נוספת בין עדות התובע ואביו קיימת באשר לשאלה, האם התובע עבד אצל אחיו במסעדותיהם. בעניין זה העיד התובע, כי נשלח לשם על ידי אביו אשר רצה שהוא ישנה אווירה ומאידך אביו של התובע העיד, כי התובע מעולם לא עבד אצל אחיו. אוסיף ואומר, כי לא עלה בידי התובע להוכיח, כי קיים קשר סיבתי בין האירוע בו עסקינן לבין העובדה שהמסעדה אשר פתח נסגרה. לא הוכח באילו נסיבות נסגרה המסעדה וככל שנסגרה בגלל ניהול כושל של התובע לא הוכח, כי יש לאירוע בו עסקינן קשר לכך. אציין עוד, כי טענתו של מאג'ד לפיה פתח מסעדה עבור התובע וסבר, כי בידו לנהל אותה מעוררת תמיהה לאור עדות התובע ואביו באשר לכושר עבודתו של התובע לאחר האירוע.
16. כאמור, לתובע נכות רפואית בשיעור 43.3%. בנסיבות המקרה שלפניי ולאחר שהתרשמתי מעדות התובע, מצאתי לקבוע, כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות המקרה בו עסקינן הינה בשיעור של 30% זאת בשים לב לעובדה, כי חלק מנכותו נקבעה בגין צלקות מכערות, אשר לא שוכנעתי, כי יש בהן בכדי לגרום לנכות תפקודית וכן לאור התרשמותי מעדויות התובע ואביו, כמפורט לעיל, באשר להשפעת נכות התובע על עבודתו. הסתירות בעדות התובע באשר למצבו הרפואי טרם התאונה יש בהן בכדי ללמד על אמינותו ולחזק את התרשמותי באשר לאמינות טענותיו בנוגע לנזקיו בעקבות האירוע.
17. התובע טוען, כי נעדר מעבודות במשך 252 ימים לאחר האירוע נשוא התובענה וכי בשנת 2007 נעדר מעבודתו במשך 40 ימים עקב טיפול במצבו הנפשי בעקבות האירוע. התובע נשאל כיצד טענתו לפיה נעדר מעבודה במשך 252 ימים בגלל נזקיו הרפואיים עולה בקנה אחד עם מסמך המל"ל לפיו חזר לעבודה בחודש פברואר 2005. בתגובה טען התובע, כי לא עבד (עמ' 16 ש' 11-13, 20). נטען בפניו, כי טען בתצהירו, כי תלושי השכר שהוצאו בתקופה של 252 ימי ההיעדרות היו על חשבון ימי מחלה שצבר בעבר. בתגובה שאל התובע מה זה שייך לעבר (עמ' 17 ש' 18-20). הוא נשאל מדוע לא צירף תלושי שכר מהתקופה שקדמה לתאונה והאם ביקש שלא לחשוף דבר מה והשיב בשלילה. לאחר שנשאל שוב מדוע לא צירף אותם השיב, כי לא התבקש לעשות כן (עמ' 17 ש' 21-25).
18. מאג'ד נשאל, האם עזר לתובע בתקופה שהיה בחופשת מחלה והשיב, כי עזר ועודנו עוזר לו בשיחות עמו ובמתן כספים. הוא טען, כי שילם מים, חשמל וארנונה וגם מזונות לאשתו של התובע (עמ' 21 ש' 17-19). בהמשך נשאל, האם תרומתו הכספית לבנו התבטאה גם בתלושי משכורת שנתן לו והשיב בשלילה. לטענתו, הוא הוריד לתובע את החופשות שהגיעו לו ואת ימי הבראה וזה כתוב בתלוש. מאג'ד נשאל האם דווח על התלושים לביטוח לאומי והשיב בחיוב (עמ' 22 ש' 16-21).
19. לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו באשר להיעדרות בת 252 ימים לאחר האירוע בו עסקינן. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור במסמך המל"ל (נ/11) ממנו עולה, כי התובע עבד במפגש אריה עד חודש נובמבר 2004, החודש בו אירע האירוע בו עסקינן ולאחר מכן אין דיווח באשר לעבודת התובע עד לחודש פברואר 2005, אז שב לעבוד במפגש אריה. לא עלה בידי התובע לשלול את האמור במסמך זה ולהוכיח, כי לא עבד בתקופה האמורה, מעבר לחודשים בהם לא עבד על פי נ/11. אחר כך התובע עבד עד לחודש מאי 2005, עשה הפסקה של חודש וחזר שוב לעבוד במפגש אריה החל מחודש יולי 2005 ברצף עד חודש ינואר 2007. התובע לא צירף את תלושי שכר הרלוונטיים כך שניתן יהיה ללמוד האם נוכו לו ימי חופשה, לאור טענתו, כי תלושי השכר בתקופה זו היו על חשבון ימי מחלה שצבר. התובע לא הוכיח, כי צבר את מספר הימים האמור או כי הימים האמורים נוכו לו בתקופה זו. כמו כן, רובם ניתנו רטרואקטיבית. לא הוכחה טענת התובע לפיה תשלומים שקיבל ומעוגנים בתלושי בשכר הינם בגדר הענקות שניתנו לו על ידי אביו. לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו באשר להיעדרות מעבודתו במשך 252 ימים לאחר האירוע.
20. כאמור, התובע טען כי בשנת 2007 נאלץ להעדר מעבודתו במשך 40 ימים משום שרצה לקבל טפול נפשי. בעדותו נטען בפניו, כי באישורי המחלה של שנת 2007 רשום, כי האבחנה היא בעיות גב. בתגובה טען התובע כי אינו יודע מה זה וכי הוא לא צירף את זה (עמ' 15 ש' 28-29, עמ' 16 ש' 4-6). עוד נטען בפניו, כי בסעיף 16 לתצהירו טען, כי בשנת 2007 מדובר היה ב- 40 ימי היעדרות ובסעיף 32.1 הוא מדבר על 61 ימים והוא השיב, כי אינו יודע על מה מדובר (עמ' 16 ש' 7-10). התובע לא הוכיח, כי ההיעדרות בת 40 ימים בשנת 2007 נובעת מהאירוע בו עסקינן. הדבר אינו עולה מאישורי המחלה הרלוונטיים אשר צורפו לכתב התביעה. כמו כן, אף אחד משני האישורים האמורים ניתן רטרואקטיבית.
21. טענת התובע באשר להיעדרות נוספת, למשך 61 ימים בשנת 2007, לא הוזכרה בכתב התביעה. כמו כן, לא עלה בידו להוכיח טענתו בנדון. לתחשיב הנזק צירף התובע טופס 106 של שנת 2007 ממנו עולה, כי התובע לא עבד בחודשים פברואר, אפריל ומאי בשנה הרלוונטית. אין בכך בכדי להוכיח, כי היעדרות התובע, ככל שהייתה כזו, קשורה לאירוע בו עסקינן. התובע לא צירף אישורים רפואיים, קבילים, התומכים בטענה זו.
22. מנספח ג2 לתחשיב הנזק של התובע עולה, כי שכרו של התובע בשנת 2004 עמד על סך של 51,429 ₪ לתקופה של אחד עשר חודשים. מכאן, ששכרו החודשי הממוצע של התובע בתקופה שקדמה לאירוע נשוא התובענה עמד על סך של 4,675 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 5,834 ₪.
23. מצאתי, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות עבור התקופה בה לא עבד ממועד קרות האירוע ועד לחודש פברואר 2005. בגין התקופה האמורה נגרם לתובע הפסד השתכרות בסך 17,503 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 22,220 ₪. מעבר לתקופה האמורה לא הוכיח התובע, כי נגרם לו הפסד השתכרות בעבר בעקבות האירוע בו עסקינן. מדובר בנזק אשר התגבש בעבר ועל כתפי התובע מוטל הנטל להוכיחו. יחד עם זאת לאור הנכות שנקבעה לתובע ולאור הזמן שחלף מאז התרחשות התאונה ועד מועד זה מצאתי על דרך האומדן לקבוע פיצוי לתובע בגין ראש נזק זה על סך 50,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

1. התובע לא הוכיח, כי חלה ירידה בשכרו בעקבות האירוע. ברי, כי יש בכך בכדי להשליך אף על חישוב הפסדי השתכרותו של התובע לעתיד. מאידך, נכותו הרפואית של התובע ואף נכותו התפקודית גבוהות וסביר בעיניי, כי בעתיד ייגרמו לו הפסדי השתכרות בגין נכותו אשר נגרמה בעקבות האירוע בו עסקינן. על פי חישוב אריתמטי זכאי היה התובע לפיצוי בסך של 431,803₪. עם זאת, ולאור האמור לעיל, מצאתי כי אין לפסוק את נזקיו של התובע בראש הנזק שבכותרת באמצעות חישוב אריתמטי. לאור שיעור נכותו של התובע ואופייה וכן לאור גילו ועיסוקו מצאתי לפסוק לו, על דרך האומדנא, פיצוי בסך 80% מחישוב אריתמטי ובסך הכל 345,365 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

1. התובע טוען, כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק או יזקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. התובע לא צירף קבלות בגין הוצאותיו אשר נגרמו לו, לכאורה, בעקבות האירוע בו עסקינן. זאת על אף העובדה שחלף זמן רב מאוד מהמועד בו אירע המקרה בו עסקינן, בסוף שנת 2004.
2. עם זאת, לאור נכותו של התובע, הטיפולים שקיבל וסביר שיקבל בעתיד מצאתי לפסוק לו פיצוי בסך של 50,000 ₪.

עזרת צד ג' לעתיד

1. התובע לא עתר בכתב התביעה לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולא הוכיח, כי נגרם לו נזק כאמור. התובע לא העיד אף עד מטעמו לעניין זה. לאור הזמן הרב שחלף ממועד קרות האירוע והתגבשות נכותו של התובע סבורני, כי יש בכך בכדי ללמד על הסיוע לו יזדקק התובע בעתיד. התובע לא הוכיח, כי יזדקק לעזרת צד ג' בעתיד בעקבות האירוע נשוא התובענה או את שיעור הסיוע אשר סביר, כי יזדקק לו. טענה זו נטענה בעלמא. בנסיבות האמורות מצאתי שלא לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה משלא הוכח כאמור.

התוצאה

1. הנה כי כן, מצאתי כי בעקבות המקרה נגרם ועתיד להיגרם לתובע נזק בשיעור של 717,585 ₪. מהסכום האמור יש להפחית 40% בגין אשם תורם, כמפורט לעיל.
2. לפיכך, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבע לפצות את התובע בסך של 430,551 ₪. בנוסף, מחייבת את הנתבע בשכר טירחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק וכן הוצאות משפט בגין עלות חוות דעת ואגרת משפט בסך 17,000 ₪. הנתבע יישא ביתרת האגרה החלה בתיק.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, א' אב תשע"ג, 08 יולי 2013, בהעדר הצדדים.