עניינה של התביעה שלפניי הוא בעתירת התובעת, מפעלי תחנות בע"מ (להלן: "התובעת"), לסילוק ידה של הנתבעת, שולמית פישל (להלן: "הנתבעת"), מחנות הידועה כחנות מס' 5 המצויה בתחנה המרכזית "אגד" בעפולה (להלן: "החנות" או "העסק").

רקע עובדתי

לפני שאדון במחלוקת המתעוררות בתיק דנן, מן ההכרח להביא את פרטי המקרה שלפנינו.

ביום 16.3.1958 השכירה התובעת את החנות למר שמחה גרייצר בהתאם להסכם שכירות בכתב שנערך ביניהם (להלן: "הסכם השכירות"). ביום 26.6.1984 אישרה התובעת העברת זכויות השכירות בחנות מהשוכר המקורי, מר שמחה גרייצר, למר אלי פישל (להלן: "פישל") ואמו, גב' מלכה פישל ז"ל. הנתבעת הייתה בת זוגו של פישל, להם נולדו ילדים משותפים ולימים בני הזוג נפרדו והתגרשו.

מאחר ופישל העביר את החזקה בחנות אל גרושתו (הנתבעת) מכוח הסכם גירושין ביניהם, עותרת התובעת לפינויה של האחרונה מן החנות בטענה, שההעברה הינה שלא כדין בהיותה מנוגדת להוראות הסכם השכירות שבין התובעת לבין פישל האוסרות על העברת השכירות בחנות ללא קבלת הסכמתה של התובעת, שמעולם לא ניתנה, ומהווה כשלעצמה (כך נטען) הפרה של הוראות הסכם השכירות. כן נטען, כי פישל היפר את הסכם השכירות בסדרת הפרות נוספות המקנות לתובעת זכות לבטל את ההסכם ומקימות, לשיטתה, עילות לפינוי הנתבעת מן החנות והן: אי תשלום דמי שכירות על ידי פישל במועדים הקבועים בהסכם השכירות, הפרה המיוחסת גם לנתבעת, כמי שמחזיקה היום בחנות ; והפרה נוספת בדמות ביצוע שינויים במושכר על ידי פישל שלא בהסכמת התובעת וללא ידיעתה בניגוד להסכם השכירות.

במקור, תביעת הפינוי הוגשה ע"י התובעת נגד פישל במסגרת ת"א 1546/04 (שלום עפולה) וזאת כתביעה שכנגד לתביעה שהגיש פישל נגד התובעת כאן. התביעה שכנגד הוגשה בעילה לפינוי החנות ולתשלום חוב שהתובעת כאן טענה שפישל נותר חייב כלפיה. ההליך המשפטי האמור נגד פישל נמחק לאחר שביהמ"ש נעתר לבקשה לסילוק התביעה על הסף שהגיש פישל ובגדרה טען, כי הוא חדל מלהחזיק בחנות, לאחר שהועברה לגרושתו, היא הנתבעת בהליך דנן, מכוח הסכם גירושין שנכרת ביניהם וכי אין לו כל עניין או זכות בחנות.

יצוין כי מחומר הראיות שהונח לפניי עולה, כי התובעת ופישל ניהלו הליכים משפטיים שונים לאורך השנים בקשר לחנות שבדנן, לרבות הליכים בנוגע לסוג הממכר המותר בחנות.

עיקר טענות התובעת

התובעת טוענת, כי פישל העביר את החזקה בחנות לנתבעת שלא כדין ובכך היפר את הוראות הסכם השכירות. העברת הזכויות בוצעה על פי חוזה גירושין, מבלי שמסר פישל לתובעת הודעה על כך בזמן אמת והדבר נודע לה לראשונה במסגרת ההליך שהתנהל ביניהם (ת"א 1546/4) קודם להגשת התביעה הנוכחית כנגד גרושתו.

התובעת גורסת, כי הנתבעת מחזיקה שלא כדין בחנות, היא אינה דיירת מוגנת, אין לה זכויות שכירות או חזקה בנכס; הודעת ביטול ההסכם ששוגרה ע"י התובעת אל פישל תקפה גם ביחס אליה, כמו גם עילות הפינוי העומדות לתובעת כלפי פישל עומדות הן גם כלפי הנתבעת. זאת, נוכח הפרתו את ההסכם בשלושה אופנים: הראשון - העביר את החנות לחזקתה של גרושתו (הנתבעת), בניגוד לקבוע בסעיף 13 להסכם השכירות האוסר על הדייר להעביר את החזקה בעסק או להשכירו לאחר ללא הסכמתה של התובעת; השני - פישל היפר את התחייבותו לשלם את דמי השכירות החודשיים בגין החנות במועדים שנקבעו בסעיף 2 להסכם; השלישי - בניגוד להוראות הסכם השכירות ביצע פישל עבודות בכניסה לחנות ומחוץ לה ללא ידיעתה וללא הסכמתה של התובעת. נטען כי על פי הסכם השכירות, הפרת ההתחייבויות הכלולות בו מעניקה לתובעת את הזכות לבטל את ההסכם ולדרוש פינוי החנות וקבלת החזקה בה בחזרה לידה.

לשיטת התובעת, גם אם תתקבל טענת הנתבעת, כי קיבלה מעמד של דיירת מוגנת מכוח הסכם הגירושין, הרי שהפרות הסכם השכירות אשר בוצעו ע"י פישל כמתואר לעיל, מיוחסות גם לנתבעת, שנכנסה בנעליו של פישל וקיבלה את השכירות המוגנת כמכלול על מלוא הזכויות והחובות שהיו לפישל, והן מקנות לתובעת עילת פינוי נגדה על פי הוראות הסכם השכירות וחוק הגנת הדייר.

עיקר טענותיה של התובעת מופנות למהלך העברת הזכויות בין פישל לנתבעת. לטענתה, העברה זו הינה למראית עין בלבד, שכן פישל המשיך לנהוג בעסק מנהג בעלים גם לאחר העברת הזכויות הנטענת והחתימה על הסכם הגירושין. ראשית, הדבר נלמד מתביעה נוספת (ת"א 25887-07-07) שהגיש פישל נגד התובעת כאן בשנת 2007, היינו לאחר העברת הזכויות ובמסגרתה הציג פישל את עצמו כשוכר בדיירות מוגנת את החנות נשוא התביעה דנן, למרות שהסכם הגירושין היה בתוקף באותם מועדים. בהמשך, במסגרת תביעה קודמת זו שינה פישל את גרסתו לאחר שהתובעת הגישה תביעה שכנגד מטעמה, או אז עתר הלה לתיקון תביעתו וטען כי הוא אינו מחזיק בחנות וכי היא הועברה לנתבעת במסגרת הסכם גירושין, ללא שטרח להציג את ההסכם והסתפק בצירוף אישור גירושין זמני. אף שהסכם הגירושין נחתם לכאורה ביום 13.07.2006, רק ביום 01.02.11, במעמד דיון ההוכחות שנערך במסגרת התביעה הנוכחית, הוצג לראשונה הסכם הגירושין בין פישל לגרושתו.

בהקשר זה, מדגישה התובעת כי לאור התנהלותו של פישל, אשר אינו בוחל בשום אמצעי לשם השגת מטרתו, משנה גרסאותיו בהתאם לאינטרסים שלו, וכן הודאתו במהלך חקירתו הנגדית בתיק דנן, כי אינו אומר אמת ואינו רואה פסול בעדות שקר, הרי שאין ליתן אמון בעדותו של פישל בדבר העברת הזכויות בחנות אל הנתבעת, שנועדה להכשיר את טענות ההגנה בתביעה הנוכחית וסיכול הליך הפינוי.

שנית, מעורבותו העמוקה של פישל בהליך הנוכחי, שבאה לידי ביטוי בהתייצבותו לדיונים, חתימה על תצהיר עדות ראשית מטעמו ופנייתו אל ביהמ"ש לענייני משפחה לצורך אימות הסכם הגירושין, מלמדים על מעורבותו המלאה בחנות, על האינטרס האישי שלו בה ועל כך שהזכויות בה מעולם לא הועברו לנתבעת.

שלישית, עיון בהסכם הגירושין המקורי מיום 22.06.2006 בתיק תמ"ש 8450/05 מעלה, כי מדובר בהסכם מודפס, ללא הערות בכתב יד ונוסחו המקורי עוסק בהעברת החנות "לאשה ולילדים בחלקים שווים ביניהם". לטענת התובעת, הוספו שינויים בכתב יד בשלב מאוחר יותר לחתימת הסכם הגירושין ואישורו על ידי בית המשפט, שבאו לתקן את הכתוב המודפס, כך שהזכויות בחנות מועברות רק לאישה ולא לילדים, והכל לצורך הדיון בתביעה דנן. לגרסת התובעת, התיקונים נעשו לאחר החתימה על ההסכם בעטים שונים בצבע שונה וכי החתימות בראשי תיבות בצד התיקונים נעשו בשלב מאוחר לחתימה ע"י פישל בלבד לצרכי הדיון בתובענה דנן.

התובעת תקפה את האותנטיות של הסכם הגירושין וניסתה לשכנע, אף בבחינת המסמך בעין בלתי מזוינת, כי מדובר במסמך מזויף. חיזוק למסקנתה זו, מוצאת התובעת בעיתוי הצגת הסכם הגירושין והימנעותו של פישל מלצרף את ההסכם לתביעות קודמות שהתנהלו בינו לבין התובעת. תימוכין נוסף למסקנה, כי התיקונים לא נעשו בזמן אמת, אלא בדיעבד, ולצורך תביעת הפינוי, ניתן למצוא, לשיטת התובעת, בכך שטעמיו של פישל לדבר נחיצות התיקונים בכדי להבטיח את זכויות ילדיו בחנות, נעדרים הם כל בסיס, משהוכח כי ההסכם המקורי המודפס הסדיר זה מכבר נושא זה.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי מאחר ובמועד החתימה על הסכם הגירושין, בוטל זה מכבר הסכם השכירות, משום שהופר ע"י פישל בהפרות קודמות, שלא הוכחשו ע"י הנתבעת וכנגדן לא היו לה טענות הגנה, הרי שפישל לא היה בעל מעמד של דייר מוגן במועד החתימה על חוזה הגירושין ונעדר הוא זכות להעברת החזקה בעסק אל גרושתו עפ"י הוראות סעיף 24 לחוק הגנת הדייר.

לסיום טוענת התובעת, שלנתבעת אין הגנה מפני התובענה דנן לא מכוח חוק הגנת הדייר ולא מכוח הסכם הגירושין, משום שהנתבעת לא עמדה בתנאיו של סעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר ולא הראתה, כי היא במעמד של "דייר נדחה", שעבדה בעסק יחד עם הדייר המקורי, קרי אמו המנוחה של פישל, 6 חודשים סמוך למועד פטירתה.

עיקר טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת, כי היא נישאה לפישל בשנת 1980 וכי במהלך שנות נישואיהם הם התגוררו יחדיו ולהם נולדו 5 ילדים משותפים. בשנת 2006 התגרשו בני הזוג והסכם הגירושין שנחתם ביניהם קיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש לענייני משפחה, ועקב כך מעמדה של הנתבעת שונה בתעודת הזהות שלה ל-"גרושה".

לטענת הנתבעת, היא זכאית למעמד של "דיירת מוגנת" מכוח הוראת סעיף 24 לחוק הגנת הדייר, אגב כך שהיא נכנסה לנעליו של פישל, גרושה. לביסוס טענותיה, צירפה הנתבעת לתצהיר התומך בכתב ההגנה המתוקן, העתק של הסכם הגירושין מיום 22.6.06, פרוטוקול אישור הסכם יחסי ממון ופסק הדין המאשר את הסכם הגירושין מיום 25.6.06. בנוסף, היא צירפה תעודת גירושין וצילום של תעודת הזהות שלה ובה מופיע מעמדה האישי- גרושה.

הנתבעת גורסת, כי אין לעילות הפינוי כנגד פישל שום נפקות משפטית, מכיוון שפישל אינו צד לתובענה כאן ופסק הדין שניתן בהליך הקודם כבר קבע שאין לו יותר זכויות בחנות מרגע שאלה הועברו אל גרושתו. עקב כך, פגו עילות הפינוי שעמדו לתובעת כלפי פישל ולא ניתן ליתן פסק הדין כנגד מי שכבר פונה ואינו נמצא עוד בחנות.

לעניין אי תשלום דמי השכירות במועדים הקבועים בהסכם, טוענת הנתבעת כי היא משלמת את דמי השכירות במועדם וכסדרם וכי פישל שילם את דמי השכירות באופן שהיה מקובל על התובעת משך שנים רבות, כך שנציגי התובעת שהתחלפו עם השנים הגיעו לחנות אחת לכמה חודשים באופן אקראי וקיבלו את דמי השכירות מפישל במזומן או בשיקים, מבלי שנטענה כל טרוניה כנגדו בהקשר זה.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הביאה ולו בדל ראיה, בדמות דפי תקבולים על מועדי תשלום ולא העיד גורם מוסמך מהנהלת חשבונות של התובעת, התומכים בטענתה בדבר אי תשלום דמי השכירות כסדרם.

באשר לטענה, כי פישל ביצע עבודות בכניסה לחנות ומחוצה לה ללא הסכמת התובעת, מודה הנתבעת כי בוצעו בחנות עבודות התחברות לרשת הביוב וזאת בידיעתו והסכמתו של מנהל התובעת. עוד נטען, כי התובעת לא הניחה תשתית ראייתית לתמיכה בטענתה זו, כגון צילומים או פירוט לעבודה. בנוסף, העבודות שבוצעו בחנות אינן מקימות עילת פינוי, שכן על פי ההלכה הפסוקה נדרש שיבוצעו שינויים במושכר שיש בהם פגיעה בייעוד המושכר או הפחתת ערכו ולא עבודות בעלמא וכי על השינויים להתבצע במושכר עצמו ולא מחוצה לו.

בהתייחס לטענת התובעת, כי הנתבעת נעדרת מעמד של "דייר מוגן" בחנות, נטען כי העברת החזקה בחנות לידיה של הנתבעת נעשתה כדין, בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק הגנת הדייר ומכוחו של הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין. לגישת הנתבעת, אין בהעברת הזכויות בחנות מפישל אליה, כדי להוות עילת פינוי מכוח הסכם השכירות, שכן הוראות החוק הינן קוגניטיביות ואינן ניתנות להתנאה.

אשר לגרסת התובעת, כי הנתבעת אינה "דייר נדחה", נטען כי עסקינן בהרחבת חזית אסורה, לה התנגד ב"כ הנתבעת במהלך הדיון. נטען כי פישל הוא הדייר המקורי עמו נערך הסכם השכירות והוא מעולם לא היה "דייר נגזר".

הנתבעת דוחה בשתי ידיים את טענת התובעת, לפיה הסכם גירושין הינו למראית עין בלבד, וטוענת כי טענה זו נסתרה מניה וביה ע"י מצהיר התובעת שאישר בעדותו, כי הוא רואה בחנות רק את הנתבעת ובנותיה (ולא פישל). הדבר מלמד, כי הנתבעת נוכחת בחנות וממשיכה לנהל את העסק לקליית וממכר פיצוחים הקיים בחנות מזה שנים ארוכות. עוד טוענת הנתבעת, כי טענת התובעת באשר לאופן בו הציג פישל את עצמו כבעל הזכויות בחנות, אין לה כל משמעות, מה גם שהטענה לא הוכחה.

כן נטען, כטענה חלופית, כי הנתבעת זכאית לסעד מן הצדק, הואיל והחנות משמשת אותה לפרנסתה שלה ושל שלושה מילדיה, אין לה מקור פרנסה אחר, המשך השכירות אין בו כדי להסב נזק לתובעת וכן בשל התנהלות התובעת הפועלת לפינוי הדיירים המוגנים מהחנות ללא פיצוי כספי במטרה לבנות תחנה מרכזית חדשה.

דיון והכרעה

עילות הפינוי עליהן מבוססת התביעה דנן שהינה תביעה לסילוק יד, שלוש הן:

1. העברת החזקה בחנות על ידי פישל לגרושתו, היא הנתבעת, ללא קבלת היתר לכך מהתובעת ;

2. אי תשלום דמי שכירות במועדים שנקבעו בהסכם וזאת באופן עקבי על ידי פישל ששכר את החנות מהתובעת ;

3. ביצוע עבודות בכניסה לחנות ומחוץ לה ללא ידיעת התובעת וללא קבלת הסכמתה לכך.

בפלוגתאות אלה אדון ואכריע לפי סדר הופעתן.

יצוין כבר עתה, כי העדר דיון בטענות אחרות שהועלו על ידי הצדדים בסיכומיהם משמעו שלא מצאתי בטענות אלה ממש.

האם הנתבעת דיירת מוגנת

לאחר עיון במכלול החומר הקיים בתיק ולאחר שנתתי את דעתי לכלל טיעוני הצדדים, סבורני כי התשובה לשאלה, אם הנתבעת היא דיירת מוגנת הנהנית מהגנת חוק הגנת הדייר, אם לאו, הינה חיובית, ולהלן יפורטו הנימוקים העומדים ביסוד מסקנה זו.

סעיפים 21 ו- 24 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק" או "חוק הגנת הדייר") מסדירים את הגנת הדיירות המוגנות במצב שבו דייר של 'דירה' או 'בית עסק' נפרד מבן זוגו או שנתגרש. בסעיף 24 לחוק, הדן במצב שבו הנכס הוא 'בית עסק', כמו בענייננו, קבע המחוקק כי:

"דייר של בית עסק שנפרד או שנתגרש מבן זוגו או שבוטלו נישואיהם לאחר שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חודשים והיו מתגוררים יחד תקופה זו, יהיה לדייר בן זוגו הבא להחזיק בבית העסק בתוקף הסכם בכתב שנעשה בין בני הזוג לרגל הפירוד או הגירושין, או בתוקף פסק דין שעל פיו נפרדו או נתגרשו או בוטלו נישואיהם" (הדגשה הוספה – ש.נ.).

הנה כי כן, על פי הוראת סעיף 24 לחוק, קיימת הגנה לבן זוג שנתגרש להחזיק בעסק, במצב שבו הוא נפרד מבן זוגו או נתגרש ממנו. לשם הוכחת הגירושין, אין חובה על פי החוק, להחזיק בפסק דין שנותן תוקף לגירושין, אלא ניתן ליהנות מההגנה אם יש בין בני הזוג הסכם בכתב שנערך ביניהם לרגל גירושיהם או פרידתם.

אלא מאי? המחוקק הציב תנאי נוסף בדבר חובת המשכיות ניהול העסק, ולפיו "לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו", כאמור בסעיף 26 לחוק.

המחוקק העניק לבעל העסק/המשכיר עילות פינוי המוגדרות בחוק, כאמור בסעיף 131 לחוק, המהוות עילות סטטוטוריות והרלוונטיות ביניהן לענייננו הן אלה המנויות בחלופות 131 (1) ו- (2) לחוק, אליהן אתייחס בפרק הדיון העוסק בעילות הפינוי.

לא יכולה להיות מחלוקת, כי פישל היה דייר מקורי בנכס, שכן הוא חתום על הסכם השכירות מול התובעת (ביחד ולחוד עם אמו המנוחה ז"ל), לאחר שהם באו בנעליו של מר שמחה גרייצר, על פי אישור העברת זכויות השכירות המוגנת מיום 17.6.84 (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן).

בענייננו, סומכת התובעת את יתדותיה על הוראת סעיף 13 להסכם השכירות ולפיה : "השוכר לא יהיה רשאי להעביר ו/או למסור ו/או להשכיר את המושכר הנ"ל ו/או חלק ממנו ו/או את זכותו על המושכר הנ"ל ו/או על חלק ממנו ו/או לקבל שותף ו/או שותפים למושכר הנ"ל ו/או לחלק ממנו ו/או לזכותו על המושכר ו/או על חלק ממנו, במשך תקופת הסכם זה ו/או חלק ממנה, אלא בהסכמת המשכיר בכתב ומראש.

המשכיר ייתן את הסכמתו לאישיותו של האדם, אשר לו ירצה השוכר להעביר את הזכויות האמורות לעיל, בתנאי שהאדם המוצע ע"י השוכר יתאים מבחינה חברתית וזאת לפי ראות עיניו של המשכיר. במקרה שהמשכיר לא יתן את הסכמתו לאישיותו של האדם המוצע ע"י השוכר יכריעו באי כוח שני הצדדים והם-... ".

כבר נפסק בע"א 4100/97 רינדר נ' תדמור (29.10.1998), כי הוראה בהסכם שכירות כגון זו שבהסכם המונח לפניי בתיק דנן, האוסרת על העברת השכירות, מופנית אך ורק לאנשים הזרים לדייר, ולא כלפי קרוביו שחוק הגנת הדייר מכיר בזכויותיהם, בהתמלא התנאים הקבועים בחוק. נפסק שם, כי הפרשנות לטובת בעל הבית צריכה להתמקד בפירוש הסעיפים בחוק הגנת הדייר כדי לא להרחיבם על מי שאינו ממלא את התנאים הנדרשים במלואם בדווקנות או שהם מתקיימים בו באופן מלאכותי או שלא בתום לב או שלא לפי רוח החוק ותכליתו המתבקשת עם שינוי הזמנים וחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כן נפסק, כי במקרה של התנגשות בין הוראות החוזה לבין הוראות חוק הגנת הדייר, ידן של האחרונות על העליונה.

משמע, הזכות לדיירות מוגנת יכולה לעבור מהדייר המוגן המקורי, אשר נהנה מהגנתו של חוק הגנת הדייר, אל הדייר הנגזר- הוא הדייר אשר אליו הועברה החזקה, בהיותו בן זוג שנתגרש מהדייר או נפרד ממנו. בנסיבות כאלה, זוכה בן הזוג שהדייר נפרד ממנו למעמד של דייר נגזר (רע"א 1711/98 דוד שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1) 394 (2000)).

על יסוד כל המקובץ למעלה, אין בקיומה של הוראה בהסכם השכירות האוסרת על העברת השכירות לאחרים על מנת לקבוע, כי מדובר בהעברה המהווה הפרה של ההסכם ויש להמשיך ולבחון את המצב המשפטי של העברה זו בשים לב להוראות החוק המעניקות הגנה מיוחדת במצב שבו בני זוג התגרשו.

ובחזרה לענייננו - ראשית ראוי להדגיש, כי מעיון בחומר הראיות שבתיק עולה, כי פישל והנתבעת חתמו על הסכם גירושין ביום 22.6.06 אשר הוגש לאישור בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 8450/05). הסכם הגירושין אושר על ידי ביהמ"ש המוסמך ביום 25.6.06. עדויותיהם של הנתבעת ופישל באשר למועד גירושיהן ואישור הסכם הגירושין תואמות את החומר הראייתי הקיים בתיק.

כמו כן, בחינת חומר הראיות שהובא בפניי מלמדת כי, הנתבעת וגרושה פישל היו נשואים כדמו"י משנת 1980, קרי 4 שנים לפני שהועברו הזכויות במושכר לפישל ולאמו המנוחה. לימים, בני הזוג התגרשו והנתבעת נישאה לאחר. בנוסף, אין מחלוקת כי הנתבעת הפעילה את החנות ביחד עם פישל במהלך תקופה נישואיהם. הנתבעת ופישל העידו, כי הנתבעת מנהלת ומפעילה את החנות מאז מועד הגירושין ועד היום. במענה לשאלת ביהמ"ש מסר פישל, כי "מאז הגירושין היא [הנתבעת-ש.נ.] המשיכה באופן שוטף להיות בחנות. היא היתה בחנות גם לפני הגירושין" (עמ' 11, ש' 14-25). עוד העיד כי "אני לא משתתף עם גרושתי בהכנסות של החנות" (עמ' 15, ש' 27-28). תימוכין לכך, ניתן למצוא בעדותו של מצהיר התובעת, מר דני פז, אשר מסר כי גם היום הנתבעת היא זו שנוכחת במקום ומפעילה את החנות יחד עם בנותיה (עמ' 8, ש' 8-9). עוד הוכח, כי לאחר הגירושין והעברת הזכויות בחנות אליה, נשאה הנתבעת (ולא פישל) בתשלום דמי השכירות לתובעת.

פישל העיד בפניי, כי התובעת, באמצעות נציגיה, ידעה על אודות גירושיו מהנתבעת בזמן אמת, והדבר נודע להם במהלך ביקוריהם השבועיים השוטפים בחנות, גם מכוח שינוי זהות המשלם (מפישל לנתבעת) וגם באופן פוזיטיבי כאשר הודעה על כך נמסרה להם על ידו בעל פה. עוד העיד פישל, כי לא ידע ששומה היה עליו למסור לתובעת הודעה בכתב (ראו מלוא עדותו בעמ' 16 ועמ' 45 ש' 11-22).

אמנם, נכון הוא, כי הנתבעת לא צירפה את הסכם הגירושין מתחילתו של ההליך דנן. ברם, לא מצאתי שיש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לשנות מהתוצאה שאליה הגעתי לעניין מעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת בחנות. מחומר הראיות שבתיק עולה, כי הנתבעת צירפה כבר בראשיתו של ההליך את אישור הגירושין כנספח לכתב ההגנה המקורי. בהמשך, היא צירפה לתצהיר שהוגש מטעמה ביום 1.2.11, בעוד ההליך דנן מצוי בחיתוליו, את הסכם הגירושין, כשהוא מאושר כדבעי ע"י בית המשפט לענייני משפחה. במצב דברים זה, סבורני כי אין בטענות שמעלה התובעת לעניין עיתוי הצגת הסכם הגירושין בכדי להביא לשלילת מעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת - הגנה לה זוכה הנתבעת מכוח החוק. חקירותיהם הנגדיות של הנתבעת ופישל בעניין זה לא היה בכוחן כדי להביא לשינוי מסקנה זו.

כמו כן, התובעת העלתה טענות כבדות משקל המכוונות לאותנטיות של הסכם הגירושין. כידוע, טענת זיוף הינה טענה כבדת משקל הגובלת בתחום הפלילי ומשכך על הטוען אותה להציב תשתית ראייתית מוצקה להוכחתה. התובעת לא הגישה חוות דעת גרפולוגית בעניין זה ודרישתה למינוי מומחה גרפולוג מטעם ביהמ"ש נדחתה על ידי בהחלטה מפורטת ומנומקת (מיום 15.9.15), בעיקר משום שהועלתה רק בשלבים הסופיים של ההליך שבפניי. אין באמור בסיכומי התובעת המכילים טענות בעלמא אודות שינויים שנעשו בכתב ידו של פישל לאחר חתימת הסכם הגירושין ואישורו על ידי בית המשפט ולצורן הדיון כאן, כדי להוכיח טענה זו.

יתרה מזאת, עיינתי בתיק של בית המשפט לענייני משפחה (בהתאם להסכמת הצדדים בדיון מיום 17.2.13 עמ' 34, ש' 11-13) ומעיון בו ניתן לקבוע מספר קביעות הרלוונטיות לענייננו:

ראשית, העותק הצילומי של הסכם הגירושין אשר צורף לתביעה הנוכחית זהה להסכם המקורי המצוי בתיק בית המשפט, על כל התיקונים והשינויים בכתב יד שבו, אליהם הפנתה התובעת בסיכום טענותיה. מדובר בהסכם שזכה לאישור וחתימת המותב השיפוטי הדן בתיק בבית המשפט לענייני משפחה ועליו מתנוססת חותמת ביהמ"ש. משכך, בהעדרה של ראיה מוכחת לטענת הזיוף, אין בידי לקבלה. עדותה של הנתבעת ששלה מכל וכל טענת זיוף הייתה אמינה בעיניי (עמ' 29 ש' 1-3 ועמ' 31). בנושא זה העידה הנתבעת, כי "היו שינויים בהסכם לפני פסה"ד התייעצנו עם עו"ד, שאמר לנו שהילדים לא יכולים להיות יורשים אלא רק לאחר מותי ולכן ערכנו שינויים, זה לא שקר" (שם, ש' 25-29). אף לאחר שנחקרה הנתבעת בחקירה נגדית בעניין זה, היא לא שינתה את גרסתה ומסרה, כי השינוי האמור נעשה לפני מתן פסק הדין המאשר את הסכם הגירושין וביארה בחקירתה את הטעמים שעמדו ביסוד שינוי זה (שם, בעמ' 32 ; ראו גם עדותו של פישל בעמ' 39-42 ועמ' 46). גם פישל וגם הנתבעת לא התנגדו למתן צו המאפשר עיון בתיק ביהמ"ש לענייני משפחה והמצאת הסכם הגירושין ולאחר עיון בהם מצאתי, כי מדובר בגרסה אמתית ושיש לתת בה אימון.

שנית, העיון בתיק ביהמ"ש לענייני משפחה מגלה כי נסיבות הגירושין כנות הן, ולא מדובר בגירושין והעברת נכסים למראית עין בלבד, כפי טענת התובעת בפניי. מחמת היות התיק בביהמ"ש לענייני משפחה חסוי, ומבלי להיכנס לעילות הגירושין לגופן, די לומר לצורך הדיון כאן כי התרשמתי שמדובר במקרה שבו התקיימה עילת גירושין כנה ואמתית.

שלישית, מעיון בתיק ביהמ"ש לענייני משפחה ניתן ללמוד ברורות, כי במסגרת ניהול הליך זה עתרה הנתבעת וקיבלה לבקשתה צו הרחקה כנגד גרושה פישל ולפיו נאסר עליו להיכנס לחנות לנוכח טענותיה של הנתבעת כי פישל נכנס לחנות ומפריע לה לנהל את החנות לפי הבנתה (תמ"ש 8455/05 ; החלטות מהתאריכים 24.1.07 ו- 12.2.07). התובעת לא הצליחה להפריך עובדה זו אף לאחר חקירתם הנגדית של הנתבעת ופישל בדיון בפניי (עמ' 34 ש' 25-28; וכן עדות פישל בעמ' 11, ש' 14-21). הוצאת צו הרחקה כאמור מעידה כאלף עדים, כי הנתבעת ביקשה לקיים את הסכם הגירושין ולנהל ולהפעיל את החנות בעצמה ללא התערבות מצדו של פישל. התנהלותה זו, מחזקת את המסקנה כי עסקינן בהסכם גירושין כן ואמיתי שאינו למראית עין בלבד, כפי טענת התובעת, ואשר הנתבעת ביקשה לקיימו הלכה למעשה.

רביעית, לעניין האופן בו הציג פישל את עצמו בהליכים משפטיים אחרים, כמי שהינו דייר מוגן בחנות, ניתן להתרשם מהעיון בתיק ביהמ"ש לענייני משפחה, כי חרף התחייבויותיו עפ"י הסכם הגירושין, ניסה פישל בכל מאודו להותיר את ניהול והפעלת החנות בידיו, תוך הפרת התחייבויותיו כלפי גרושתו (הנתבעת) עפ"י הסכם הגירושין, דבר שהביא את האחרונה לעתור לביהמ"ש לקבלת סעדים משפטיים לשמירה על מעמדה כדיירת מוגנת ולהמשיך להחזיק ולהפעיל את החנות, כפי שהובטח והוסכם בהסכם הגירושין (ראו למשל: בקשה לסעדים זמניים למניעת דיספוזיציה ברכוש המשותף בש"א 2336/05). אני נותנת אמון מלא בעדותה של הנתבעת בפניי, לפיה היא לא ידעה כלל ועיקר על פעולותיו והצהרותיו של פישל באותם הליכים משפטיים קודמים, אליהם הפנתה התובעת בסיכומיה, ואשר עיקרם הוא בכך שפישל הציג את עצמו כבעלים של החנות (עדות הנתבעת בעמ' 10, ש' 11-29). אמנם, אין דעתי נוחה מאופן התנהלותו של פישל במסגרת הליכים אחרים שהתנהלו בינו לבין התובעת כאמור (כפי שמצאו ביטוי בעדותו של פישל בעמ' 12-14, עמ' 17-19 ועמ' 36 ש' 6-21). יחד עם זאת, אין ברושם השלילי שהותירה התנהגותו זו בנסיבות המתוארות, כדי לשלול מהנתבעת את הזכאות למעמד של דיירת מוגנת בחנות, מעמד אשר הוכח בראיות למכביר כמפורט בהרחבה דלעיל.

נפקות הדברים האמורים לעיל לענייננו היא, שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענותיה ולפיהן העברת העסק לגרושתו של פישל, היא הנתבעת, מהווה הפרה של הוראות הסכם השכירות, באופן הגובר על הוראות חוק הגנת הדייר. כמו כן, לא הוכח כי מדובר בהעברה פיקטיבית, כפי שלא הוכח כי הסכם הגירושין הינו למראית עין בלבד, כפי שניסתה התובעת לטעון בפניי. טענותיה של התובעת בעניין חוסר האותנטיות של הסכם הגירושין אף הן דינן להידחות, משלא הוכחו בראיות מוצקות. ערה אני לבעייתיות הגלומה באופן בו העיד פישל על עצמו כדייר מוגן בחנות במסגרת הליכים קודמים ואולם, אל מול זאת הונחה תשתית ראייתית מספקת בכדי לבסס את מעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת הנהנית מהגנת החוק, במיוחד ששוכנעתי כי פישל לא בחל באמצעים כדי להותיר בידיו את השליטה בחנות, בניגוד גמור להתחייבויותיו כלפי גרושתו מכוח הסכם הגירושין, והכל תוך נקיטת הליכים משפטיים ללא ידיעתה של האחרונה.

לסיכום פרק זה: אני קובעת כי הנתבעת הינה דיירת מוגנת במושכר כמפורט לעיל ומשכך לא ניתן להורות על פינויה מכוח העילות המפורטות בכתב התביעה המתוקן.

האם התקיימה עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות לעסק

אקדים ואציין, כי לא מצאתי בטענה זו של התובעת, ממש.

אכן, לא יכולה להיות מחלוקת, כי אי תשלום דמי שכירות מהווה הפרה המקימה עילת פינוי. על פי סעיף 131 (1) לחוק, עומדת לזכות המשכיר עילת פינוי, במצב שבו "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". על-פי הפסיקה, על מנת להוכיח קיומה של עילת פינוי המבוססת על מחדל בתשלום דמי שכירות, על בעל הבית להראות כי קיים נתק קבוע בהמשכיות התשלומים (ע"א 582/61 מרדכי בוכול נ' ברוך בוכהטל, פ"ד טו 1320 (1962)).

בענייננו, הסעד לפינוי המושכר, ככל שהוא מבוסס על עילת אי תשלום דמי השכירות על ידי פישל, לא פורט כדבעי בכתב התביעה המתוקן ואף לא במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעם התובעת. כל שטענה התובעת בכתב התביעה המתוקן בעניין הוא, שפישל לא שילם את דמי השכירות באופן עקבי במועדים שנקבעו בהסכם, זאת מבלי להיכבד ולמסור פירוט עובדתי של טענה זו. כן טענה, כי החובות של פישל מכוח ההסכם עוברות אל הנתבעת המחזיקה היום בעסק. היינו- הפרת ההסכם בשל אי תשלום דמי השכירות במועד על ידי פישל עוברת היא כעילה לסילוק ידה של גרושתו מהחנות.

יובהר, כי הנטל להוכיח אי תשלום דמי שכירות מוטל על המשכיר – היא התובעת- בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. על התובעת לטעון במפורש ולהוכיח, כי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה של תנאי השכירות, תוך פירוט תנאי השכירות ונוסחם. כאמור, במקרה שלפנינו דין טענה זו להידחות, על שני נדבכיה.

ראשית, לא הוכח על ידי התובעת קיומו של "נתק קבוע" בתשלום דמי השכירות. התובעת לא נכנסה כדבעי, ולו ברמה המינימלית, לפירוט העובדתי של טענה זו הן בכתב התביעה והן בתצהירי העדות הראשית מטעמה ולא צירפה אסמכתאות המעידות על אי תשלום דמי השכירות במועדם, באופן המלמד על קיומו של נתק קבוע בתשלום דמי השכירות. כל שצורף על ידי התובעת הוא, הפניה לדף חשבון לשוכר/חוזה מיום 19.11.08 המתייחס לחיובים מול תקבולים בחשבון שניהלה התובעת על שמם של פישל ואמו מלכה ז"ל לתקופה שבין 1.1.07 ועד 1.10.08 (נספח זה מהווה חלק מחומר הראיות בפני, ומצורף כנספח ד' לכתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד מטעם הנתבעת 1 בת"א 1546/04 אלי פישל נ' מפעלי תחנות בע"מ- ת/1). עיון בדף החשבון האמור אינו מלמד על קיומו של נתק קבוע בתשלומים, שכן חרף קיומו של חוב המסתכם בכאלף שקלים, ניתן לראות כי במועדים מסוימים פרעו הדיירים את החוב ובכך הביאו לסילוק יתרות החוב בנקודות זמן שונות (ראו תנועות מהתאריכים 4.6.07, 29.7.07, 18.9.08).

כמו כן, כאשר נחקר מצהיר התובעת בעניין הוכחת אי תשלום דמי השכירות ב- 10 השנים האחרונות השיב כי "ת. לא נדרשתי להביא. הכרטסת נמצאת בכתב התביעה" (עמ' 26, ש' 23-24). דבריו של עד התובעת בחקירתו בפניי אין בהם כדי לבסס מקור לעילת פינוי מכוח אי תשלום דמי שכירות, שכן הלה מסר כי: "ש. כל השיטה של גביית דמי שכירות במקום זה שבאים למקום ואתה מקבל את דמי השכירות. ת. לא. אני רוצה לפרט, אחלק זאת לשניים, חשבונית יוצאת כל 1 לחודש ומובאת ללקוח באופן כללי ולא רק לגבי הנתבעת. לאחר מס' ימים מנהל הנכס עובר שנית וגובה ומיד נותן קבלה על התשלום. אני מחלק זאת לשניים כי בתקופה שמר אלי פישל היה במקום היו פיגורים בתשלומים גם באחד מתצהיריו הוא לא מכחיש וניתן לראות בכרטסת את זמני התשלומים. החל מהיום שהנתבעת נמצאת במקום, מיום קבלת החשבונית בתוך מס' ימים היא הייתה משלמת" (עמ' 27, ש' 14-19 ; הדגשה הוספה-ש.נ.). עדות זו אין בה כדי להוות תשתית ראייתית מספקת להוכחת אי התשלום שהינו בגדר הפרה שמהווה עילה לפינוי, ולא ברור לאיזה מועד מתכוון עד התביעה בדבריו, שהחל ממנו נמצאת הנתבעת במושכר ונושאת בעצמה בתשלום דמי השכירות, כסדרם.

ראוי להדגיש בהקשר זה, כי עדותו של מצהיר התובעת הייתה כללית מדי ואינה עונה על דרישת הפירוט המינימאלית. אף שעד התובעת מצהיר בעדותו בפניי, כי נוכח שהנתבעת מנהלת את החנות וקיבל ממנה את תשלומי השכירות, היא נמנע מלפרט בעדותו המועד בו גילה, כי הנתבעת נכנסה לחנות במקומו של פישל והמועד בו החלה לשלם לתובעת את דמי השכירות בעצמה וכן נמנע מלתמוך את הצהרותיו בראיות מתאימות, כגון כרטסת תשלום דמי השכירות.

לעומת זאת, פישל העיד בפניי כי הוא שילם לתובעת את דמי השכירות בצורה אקראית. עם זאת, מקובלת עלי עדותו בעניין זה הנתמכת בדף חשבון לשוכר/חוזה, ולפיה אופן התשלום האמור של דמי השכירות היה מקובל ונהוג באותה תקופה, וכדבריו: "זה מה שביקשו וזה מה שנהגו מאז שהייתי בעלים של החנות. היה מגיע נציג. זה הפך להיות הרגל שנמשך עשרות שנים" (ראו מלוא עדותו של פישל בעמ' 46 ש' 20-26). נפסק, כי כאשר כתב ההגנה מכיל הכחשה ולפיה האיחור בתשלום דמי השכירות מהווה הפרה של תנאי השכירות, על בעל הבית להוכיח את תנאי השכירות במהלך הדיון (רע"א 360/86 גרין נ' מ"י (9.7.1986)), דבר שלא נעשה בענייננו.

לסיכום: סעיף 131(1) לחוק פורש בפסיקה כמחייב ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, ניתוק המהווה תנאי בל יעבור לקיומה של עילת פינוי לפי סעיף זה. בספרו של המלומד דוד בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהדורה 2, עדכון מס' 5 פברואר 2013), בעמ' 2 נכתב כי: "לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד דיירו החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. מצב דברים זה, של ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, הוא תנאי בל יעבור ואין די בכך שיחול איחור קל ופעוט בתשלום דמי השכירות".

נכון הוא, שמסתמנת בפסיקה מהשנים האחרונות פרשנות מצמצמת להוראות חוק הגנת הדייר, ברם לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין הציבה התובעת תשתית עובדתית מספקת המלמדת על קיומו של נתק בהמשכיות התשלומים בתקופה שפישל היה דייר מוגן, כאשר מנגד הודתה התובעת, באמצעות המצהיר מטעמה, כי בתקופה בה נכנסה הנתבעת לחנות אין כל פיגור בתשלום דמי השכירות.

בהעדר תשתית ראייתית מספקת כאמור, לא מצאתי שקיימת בנסיבות העניין עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק בגין אי תשלום דמי שכירות. התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה, כי הנתבעת כדיירת מוגנת, חדלה מלשלם דמי שכירות, וממילא לא הוכיחה כי האיחור בתשלום על פי דף חשבון לשוכר/חוזה שהוצג על ידה בתקופה בה על-פי הנטען היה פישל, גרושה של הנתבעת, דייר מוגן, גרם לניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים. ככל שיש בידי התובעת זכות תביעה בגין יתרה כספית של הפרשים בדמי שכירות, עומדת לה עילה לתובענה כספית ולא עילת פינוי.

האם התקיימה עילת פינוי בשל ביצוע עבודות בעסק

התובעת כאמור מבססת את תביעתה כאן על עילת פינוי נוספת והיא ביצוע עבודות בעסק ללא הסכמת התובעת וללא ידיעתה. התובעת לא טענה, כי עבודות אלה שבוצעו על ידי פישל, בוצעו הן בזדון וכי הן גרמו נזק לנכס (דבר שהיה מחייב מילוי אחר תנאי סעיף 131(1) לחוק המתנה את עילת הפינוי בשני תנאים מצטברים והם כי המושכר ניזוק נזק ניכר וכי מדובר במעשה זדון מצד הדייר (ראו והשוו: ע"א (ת"א) 3817/06 נזמיה מחמוד רשיד אבו גוש נ' זכריה אברהים אברהים (29.01.08)) אלא כל שטענה הוא, כי ביצוע עבודות אלה מהווה עילה לפינוי הנתבעת מן החנות, שאליה עברה החזקה בה, זאת מאחר שהן בוצעו ללא ידיעתה וללא הסכמתה של התובעת ומכאן מדובר בטענה הפרה לפי הוראות סעיף 131(2) לחוק ולפיה הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות המעניק לו את הזכות לתבוע פינוי.

גם בטענה זו לא הרחיבה התובעת ולא הציגה בפניי תשתית עובדתית וראייתית מספקת. כל שנטען הוא, שפישל ביצע עבודות בכניסה למושכר ומחוצה לו, מבלי שפירטה התובעת כדבעי באילו עבודות מדובר ומדוע הן מהוות הפרה של ההסכם, תוך שהיא נסמכת על מספר תמונות מהליך קודם. אמנם, עיון בסעיף 6 להסכם השכירות, מעלה כי קיים איסור על עריכת שינויים או ביצוע תוספות בחנות ללא הסכמת התובעת ובכתב. ברם, התובעת אף לא מצאה לנכון להפנות להראות ההסכם הרלוונטיות כאמור, ולא פירטה מדוע בוצעה הפרה זו ובמה היא מתבטאת. עד התביעה מר דני פיטר פז נחקר בעניין זה ומסר כי "למיטב זכרוני יש צילומים והם לא אצלי. הוא ביצע עבודות בביוב ובגג שלא בהסכמתי". בהמשך עדותו, מסר כי העבודות בוצעו לפני ששימש כמנהל המחוז אצל התובעת והוסיף כי "כן, אבל הייתי מעורב בתחנה. גם מרשך עד כמה שזכור לי באחד מתצהיריו לא הכחיש זאת" (עמ' 27, ש' 9-13).

כאשר פישל נחקר בנושא העבודות הוא חזר על גרסת ההגנה ולפיה בוצעו בחנות עבודות התחברות לרשת הביוב לפני כ- 20 שנה (עמ' 46, ש' 27-30). לעומתו, התובעת לא התכבדה ולא מסרה פירוט ולו מינימאלי אודות עבודות אלה וזאת בניגוד לחובת ההוכחה המוטלת עליה (ראו עדותו של פישל בעמ' 20, ש' 6-10).

ראוי להדגיש, כי עריכת שינויים במושכר, כשלעצמה, אינה מהווה עילת פינוי. כפי שכותב המלומד בר אופיר בספרו, בעמודים 70 עד 71 : "עילת פינוי של 'עשיית שינויים במושכר' איננה מנויה בין העילות של סעיף 131 לחוק הגנת הדייר. עילה זו איננה עומדת בפני עצמה. ומי שמעוניין לתבוע פינוי על-פיה חייב להוכיח שלושה תנאים מצטברים אלה: (א) תנאי מפורש בחוזה השכירות אוסר על עשייתם של שינויים במושכר; (ב) תנאי זה הופר על ידי הדייר; (ג) התנאי שהופר מעניק לבעל הבית, על פי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי.

אף אם הייתי מקבלת את טענת התובעת, כי בוצעו עבודות בכניסה למושכר ומחוצה לו, המהווים שינויים במושכר, הרי שהפסיקה אינה מתייחסת באחידות לכל שינוי ובוחנת אם מדובר בשינוי מהותי, אם לאו. ביהמ"ש התייחס להחלפת צינור ביוב או עבודות לתיקון מערכת האינסטלציה כפעולה שאינה מהווה שינוי מהותי במושכר, ומשכך אינה מהווה הפרה של חוזה שכירות שאוסר על שינוי מבנה המושכר (בר אופיר, בעמ' 76). לאור זאת, בהעדר ראיות מטעם התובעת להוכחת טענתה בדבר ביצוע שינויים המהווים הפרה של ההסכם, לרבות מועד ביצוע ההפרה המיוחסת, כפי שנקבע בחוק הגנת הדייר (סעיף 131(2) לחוק), הרי שדין טענה זו להידחות.

יתר-על-כן, תביעת פינוי בעילה של שינויים במושכר בניגוד לחוזה שכירות, היא תביעה שעניינה מקרקעין, כך שעל פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות במקרקעין היא 15 שנה. משלא פירטה התובעת בכתבי הטענות אודות העבודות והשינויים שבוצעו, לרבות מועד ביצועם, כאשר מנגד עומדת טענת ההגנה ולפיה עבודות אלה בוצעו לפני למעלה מ-20 שנה ללא שהביעה התובעת התנגדות לביצוען במועד סביר, הרי שאין בידי לקבל טענת התובעת בנושא זה שממילא התיישנה זה מכבר.

סעד מן הצדק

נוכח המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להכריע בטענת הנתבעת לסעד מן הצדק. שוכנעתי כי בנסיבות העניין הנתבעת אכן נהנית מהגנת חוק הגנת הדייר באופן שמונע את פינויה מהחנות, דבר המייתר את הצורך לדון במתן סעד מן הצדק.

יחד עם זאת ולמען הזהירות בלבד, אציין כי על פי הוראת סעיף 132(א) לחוק, "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת". הקו המנחה למתן סעד מן הצדק, הוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד גיסא, לעומת חומרת מצב הפרת החוק, מאידך גיסא. שקילה זו נעשית על פי כל הנסיבות, הן של תוצאת הפינוי והן של מידת ההפרה. סעד זה יינתן, אם וכאשר בית המשפט שוכנע שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה (ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר, פ"ד לז(2) 337 (1983)) והוא מופעל בזהירות במקרים המתאימים לכך בלבד. "סעד זה נתפס כ'תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר באה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין" (רע"א 8334/04 דאלי (מיסודה של אבנעל) בע"מ נ' גיורא ברמן (12.11.07)).

מבלי לקבוע מסמרות, במקרה המונח לפניי, הגם שמדובר בעסק לגביו אימצה הפסיקה פרשנות מצמצמת, שוכנעתי כי התובעת לא הביאה ראיות חותכות ומשכנעות לקיומה של הפרה מצד הנתבעת, הן לעניין השינויים במושכר והן לעניין אי תשלום עקבי של דמי השכירות, באופן המהווה הפרה של הוראות הסכם השכירות, או כל הפרה אחרת. הנתבעת הייתה יד ימינו של גרושה בהפעלת העסק למשך שנים, עסק המהווה מקור פרנסה לה וילדיהם המשותפים. בשקילת חומרת ההפרה הנטענת ומידת הוכחתה, לעומת חומרת הפינוי בנסיבות העניין דנן, סבורה אני שיש להעניק לנתבעת סעד מן הצדק.

בטרם סיום, יצוין כי יש לדחות את טענת התובעת בסיכומיה בעניין חלקו של פישל והנתבעת, כמי שנכנסה בנעליו, במושכר לאחר פטירת אמו. שכן, על פי ההלכה הפסוקה, אם שני אנשים שוכרים מושכר במשותף, נחשב כל אחד מהם לבעל המושכר. אם אחד מהם עוזב אותו, ממשיך השני להיות דייר מוגן, כל עוד הוא משלם את דמי השכירות ובהעדר הוראה אחרת, תתפשט חזקתו גם על החלק שהיה בידי הדייר היוצא (ע"א 446/64 טיסונה נ' כהן, פ"ד יט(1) 493; ע"א (י-ם) 1273/00 קוקיה נ' ארזדה (18.04.2001)).

סוף דבר

מכל המתואר לעיל, דין התביעה להידחות.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 10,000 ₪ וכן בשכר טרחת עורך דינה בסך 8,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, שישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותשמור את המוצגים המקוריים ותיק ביהמ"ש לענייני משפחה עד שיהפוך פסק הדין לחלוט.

ניתנה היום, י"ג סיוון תשע"ו, 19 יוני 2016, בהעדר הצדדים.