בפניי בקשת התובעת להגשת חוות דעת של גרפולוג ולחילופין מינוי מומחה בתחום הגרפולוגיה מטעם בית המשפט.

רקע עובדתי

ברקע לבקשה עומדת תביעה לפינוי וסילוק ידה של הנתבעת מחנות שבבעלות התובעת.

נטען בתביעה, כי זכויות השכירות בחנות הנ"ל הועברו בזמנו למר אלי פישל, גרושה של הנתבעת, אשר היפר את ההסכם והעביר את החזקה בחנות לגרושתו ללא קבלת היתר לכך מהתובעת ובניגוד להוראות הסכם השכירות שבינו לבין התובעת.

עיקר הגנתה של הנתבעת נסמכת על הטענה, כי בין הנתבעת לבין גרושה נערך ונחתם בשנת 2006 הסכם גירושין במסגרתו נקבע, כי החנות נשוא התביעה שהייתה בחזקתו של הגרוש שלה, תועבר לנתבעת והיא תהיה בעלת הזכויות המוגנות בה.

להשלמת התמונה יצוין, כי תביעה קודמת שניהלה התובעת נגד גרושה של הנתבעת במסגרת ת"א 1546/04 בבית משפט השלום בעפולה, לסילוק ידו מאותה חנות, נמחקה (להלן: "התביעה הקודמת"). פסק המחיקה ניתן לאור טענת פישל, כי אינו מחזיק עוד בחנות נשוא התביעה וכי העביר את זכויותיו בה לגרושתו, הנתבעת, במסגרת הסכם הגירושין והיא זו שמחזיקה בחנות בפועל.

לאחר שהתקיים דיון בבקשה האמורה במעמד הצדדים הגישה התובעת בקשה נוספת ובגדרה היא עתרה להפנות שאלות לשופטת ששימשה במועדים הרלוונטיים לתובענה כבאת-כוחה של הנתבעת וטיפלה עבורה בכל הקשור להסכם הגירושין שנערך כאמור בין הנתבעת לבין גרושה ואשר הוגש לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת תמ"ש 8450/04 (בימ"ש לענייני משפחה נצרת) [להלן: "תיק המשפחה"].

יצוין כבר כאן, כי שתי הבקשות האמורות הוגשו לאחר שהסתיימה פרשת הראיות בתיק דנן.

עוד יצוין, כי הבקשות הוגשו ע"י התובעת לאחר שניתן לבקשתה צו ע"י ביהמ"ש המאפשר לה לעיין בתיק המשפחה.

תמצית טענות הצדדים

התובעת טוענת, כי מעיון בהסכם הגירושין המצוי בתיק המשפחה עולה, כי חתימות הצדדים על ההסכם ועל התיקונים בו נעשו במועדים שונים וכי מה שנחזה להיות כחתימה בראשי תיבות של הנתבעת בצדי התיקונים להסכם, איננו חתימת ידה אלא של הגרוש שלה וכי השינויים והתוספות נערכו בהסכם לאחר שההסכם אושר ע"י בית המשפט לענייני משפחה ולצרכי ההגנה בהליך דכאן.

לביסוס ממצאיה האמורים של התובעת בעניין החתימות על הסכם הגירושין, היא מבקשת שבית המשפט יתיר לה להגיש חוות דעת של גרפולוג מטעמה או לחלופין למנות גרפולוג מטעם בית המשפט לבדיקת החתימות המקוריות המופיעות בהסכם הגירושין.

לטענת התובעת, יש חשיבות מכרעת לחוות הדעת באשר היא משליכה על אמינות הצדדים ועל תוכנו האמיתי של ההסכם וכוונת הצדדים לו.

מנגד מתנגדת הנתבעת לבקשה בעיקר בשל השיהוי הניכר בהגשתה.

התובעת ידעה על קיומו של הסכם הגירושין מאז הוגשה התביעה הקודמת בשנת 2009, כששה חודשים בטרם הוגשה התביעה הנוכחית וכשלוש שנים לפני מועד דיון ההוכחות שהתקיים בתיק דנן.

הסכם הגירושין אף צורף לתצהיר עדותה של הנתבעת שהוגש לתיק ביהמ"ש ועותק הימנו נשלח לתובעת כשנה לפני דיון ההוכחות. משכך, עמד לתובעת די והותר זמן טרם ישיבת ההוכחות לבדוק את הסכם הגירושין ולהגיש חוות דעת גרפולוג מטעמה, ככל שסברה כי החתימות המתנוססות על הסכם זה אינן של הנתבעת. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

עוד נטען כי נוכח עיתוי הגשת הבקשה, היענות לה בשלב זה משמעה פתיחת שלב ההוכחות מחדש, כאשר אין בפי התובעת טעם המניח את הדעת למחדלה כאמור לעיל.

לגופם של דברים נטען, כי התיקונים נעשו לאחר החתימה על ההסכם ובטרם הוגש לאישורו של ביהמ"ש לענייני משפחה.

בתשובה לתגובת הנתבעת טוענת התובעת, כי רק לאחר שקיבלה לידיה את העותק המקורי של הסכם הגירושין, התעורר חשדה בדבר אי ההתאמה בין ההסכם שאושר לבין עותק ההסכם שהוגש במסגרת ההליך דנן. לכן, אין כל רלוונטיות למועד בו היה בידיעת התובעת קיומו של הסכם הגירושין.

כאמור, לאחר שקיימתי דיון בבקשה להתיר הגשת חוות דעת גרפולוגית הגישה התובעת בקשה נוספת ובה עתרה להתיר לה משלוח שאלות בנוגע להסכם הגירושין למי ששימה כבאת-כוחה של הנתבעת במועד החתימה על ההסכם וכיום מכהנת כשופטת. על אף שאפשרתי לנתבעת להגיש תגובה מטעמה לבקשה זו, היא נמנעה מלעשות כן.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני מחליטה לדחות את שתי הבקשות ולהלן טעמיי.

חרף דרך הניסוח בה נקטה התובעת בכותרות שתי הבקשות, המדובר בבקשות, שבמהותן, הינן עתירות להתיר הבאת ראיות נוספות, זאת לאחר שנשמעו עדויות והסתיימה פרשת הראיות בתיק דנן.

הלכה פסוקה היא, כי על בעל דין להביא ראיותיו ב"חבילה אחת" ולא טיפין טיפין. בית המשפט יתיר הגשת ראיות נוספות רק במקרים חריגים בו מראה בעל דין טעמים ממשיים המצדיקים סטייה מן הכלל (ראה רע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (30.07.02) – להלן: "עניין ממן").

אולם, על בית המשפט לעשות שימוש זהיר ומדוד בסמכות זו "וככלל יש להקפיד על סדר דין תקינים, לרבות המצאת ראיות בשלב הנועד לכך" (ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה (2) (1991), 89, 95). הטעם לכך נובע, בין היתר, משיקולים של מדיניות הקשורים הן ביעילות ניהולו של ההליך הספציפי והן ביעילות מערכת המשפט בכלל.

שיקולי בית המשפט לעניין הגשת ראיות נוספות פורטו בהרחבה בעניין ממן הנ"ל כדלקמן:

"הכלל לעניין הגשתן של ראיות לבית המשפט הוא, כי בעל דין צריך להגישן ב"חבילה אחת". רק מקום בו מצביע בעל-דין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל הנ"ל, יענה בית המשפט לבקשתו להגיש ראיות נוספות (ראו: ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן-נון, פ"ד מו (3) 738, 742; ע"א ג'ני בטאן נ' יעקב זאבי ואח', פ"ד יט (4) 337, 339). בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, האם היא "פשוטה"; מהו השלב אליו הגיע המשפט; ככל שהמשפט מצוי בשלב מתקדם יותר כן יטה בית המשפט שלא לקבל את הראיה; יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר (ראו: ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז (1) 661, 665)".

יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה במקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי אין להיעתר לבקשות.

על דבר קיומו של הסכם הגירושין נודע לתובעת כבר מתחילתו של ההליך, עם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעת, חודשים רבים לפני שהחל שלב הראיות בתיק.

זאת ועוד, ההסכם אף צורף לתצהיר עדותה של הנתבעת והועבר לתובעת כשנה לפני דיון ההוכחות שהתקיים בתיק דנן.

יתר על כן, התובעת הגישה את בקשתה להתיר לה עיון בתיק המשפחה רק ימים ספורים לפני דיון ההוכחות.

לא זאת אף זאת, חקירותיהם הנגדיות של הנתבעת וגרושה ע"י ב"כ התובעת עסקו רבות בשאלת מועד ביצוע השינויים והתוספות בהסכם הגירושין ושני האחרונים אף עומתו מפורשות עם טענת התובעת, כי השינויים נערכו לצרכי ההליך דכאן לאחר שאושר ההסכם ע"י בית המשפט לענייני משפחה.

לאור זאת, אין בידי לקבל את טענת התובעת כי רק לאחר העיון בעותק המקורי של הסכם הגירושין התעורר חשדה בדבר מועד ביצוע השינויים והתוספות בהסכם הגירושין ע"י פישל, היינו לאחר אישורו של הסכם הגירושין ע"י בית המשפט לענייני משפחה.

בנוסף לאמור, אין בפיה של התובעת הסבר לעיכוב בהגשת הבקשה במועד בו הוגשה בפועל, היינו בגמר שלב הראיות ובמיוחד נוכח מועד ידיעתה בדבר הסכם בגירושין וחשדה כי השינויים בו נערכו לאחר אישורו ע"י ביהמ"ש.

במצב דברים זה, אין מדובר בראיה חדשה שהתובעת החסירה או כזו שלא הייתה כלל בידיעתה.

בנסיבות העניין איני רואה כל הצדקה להתיר הבאת ראיות נוספות בשלב כה מאוחר של ההליך.

כאמור, מדובר בתיק אשר הוגשו בו כלל הראיות ושלב ההוכחות כבר הסתיים, וכל שנותר, טרם מתן פסק הדין, הוא מתן הוראה על הגשת סיכומים. רוצה לומר, מדובר בשלב דיוני מתקדם ביותר. בשים לב לאמור, ובחינת הראיות מושא הבקשות לגופם של דברים, מלמדת כי היענות לבקשה בשלב זה או בנסיבות שפורטו לעיל תסרבל את ההליך ותביא לפתיחת המשפט מחדש לאחר ששלב הדיון הושלם, במיוחד שאין בפיה של התובעת טעם המצדיק לעשות כן.

לתובעת ניתנה הזדמנות נאותה להוכיח את טענותיה ולהביא את ראיותיה ובירור המחלוקות שבתיק מוצה עד תום, כשבפני בית המשפט נמצאים כל הכלים להגיע להכרעה צודקת בתיק וכאשר התרת הבאת הראיות הנוספות יש בה כדי לפגוע בזכויותיה הדיוניות והמהותיות של הנתבעת.

מעבר לאמור יש להוסיף, כי הואיל והנתבעת והעד מטעמה נחקרו ארוכות בנושא מועד ביצוע השינויים בהסכם הגירושין, הרי שאין בדחיית הבקשה ואי התרת הגשת הראיות הנוספות בכדי לפגוע בתביעתה של התובעת ובסיכוייו של ההליך.

משום כל הטעמים שנמנו לעיל, אני דוחה את הבקשה.

הוצאות בקשה זו תילקחנה בחשבון בסוף ההליך בהתאם לתוצאה הסופית.

אני מורה לצדדים להגיש את סיכום טענותיהם לפי הסדר הבא:

התובעת תגיש את סיכומיה תוך 30 יום מהיום.

הנתבעת תגיש את סיכומיה תוך 30 יום מיום קבלת סיכוי התובעת.

סיכומי תשובה תוך 14 יום לאחר מכן.

היקף הסיכומים לא יעלה על 5 עמודים.

אורך סיכומי התשובה יעמוד על 2 עמודים.

התיק לעיון ובדק סיכומים ביום 30.11.15.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ב' תשרי תשע"ו, 15 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.