1. תביעת בנק נגד ערב ותביעת הערב נגד הבנק.

רקע עובדתי

2. למען הנוחות יכונו הצדדים לקמן: הבנק, אברהם.

התיאור העובדתי להלן ברובו אינו שנוי במחלוקת, ולכן אמנע למען הקיצור מהַפנָיוׂת, אלא כשהדבר יידרש.

3. אברהם היה המייסד של קבוצת חברות הידועה בשם "רב-בריח" ובעל השליטה בה.

במהלך השנים נמכרו חלקים מהקבוצה, ואברהם נותר – באמצעות חברה שבשליטתו – הבעלים של חלק הקבוצה שעסק בתחום הרכב (להלן – קבוצת רב-בריח, הקבוצה).

בחודש אפריל 2001 העביר אברהם את הבעלות ואת ניהול הקבוצה לאחיו, אורי בחרי (להלן – אורי). אורי היה בעליה ומנהלה של הקבוצה, עד היכנסה להליכי פירוק, בחודש מאי 2008.

אורי עצמו נכנס להליכי כינוס נכסים בחודש אוגוסט 2008.

4. אורי פתח חשבון אישי בבנק בשנת 2004, בסניף מרכז עסקים ירושלים (להלן – החשבון, הסניף).

במהלך השנים הועמדו בחשבון מסגרות אשראי וניתנו באמצעותו הלוואות.

כספי ההלוואות הועברו על ידי אורי לחשבונות הקבוצה.

אברהם עַרַב להלוואות וכן הפקיד פיקדון בסכום השווה ל-1 מיליון דולר, ששועבד להבטחת חובו של אורי לבנק, כדלקמן:

א. ביום 6.10.06 חתם אברהם כערב להלוואה שנטל אורי בסך 3,900,000 ₪.

ב. ביום 9.10.06 הפקיד אברהם בבנק (בחשבון מיוחד שנפתח לצורך כך על שמו) פקדון בסך השווה ל-1 מיליון דולר (כ-4 מיליון ₪), ששועבד לטובת הבנק להבטחת תשלום ההלוואה (להלן – הפקדון).

הפקדון הופקד בתכנית פקדון שבועי, שמתחדש בכל שבוע.

ג. ביום 16.11.06 חתם אברהם כערב להלוואה נוספת שנטל אורי בסך 1,200,000 ₪.

ד. ביום 2.7.07 נטל אורי הלוואה נוספת בסך 2,500,000 ₪.

אברהם חתם באותו יום על כתב ערבות מוגבלת בסכום, על סך 6 מיליון ₪, להבטחת כל חוב של אורי בחשבון, קיים או עתידי.

ערבות זו ביטלה את הערבויות הקודמות.

גם הפקדון שועבד להבטחת כל חוב של אורי בחשבון.

ה. ביום 8.1.08 נטל אורי הלוואה נוספת בסך 2 מיליון ₪.

אברהם חתם על כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב של אורי בחשבון, על סך 7,270,000 ₪.

כן חתם אברהם על כתב שיפוי מיוחד, לפיו הוא מתחייב לפרוע כל סכום שאורי לא ישלם בגין ההלוואות שנטל.

5. כאמור, כספי ההלוואה הועברו לחשבונות קבוצת רב-בריח.

מנגד, החלק הגדול של ההלוואה נפרע באמצעות שיקים של הקבוצה שהופקדו בחשבונו של אורי.

כאמור, הקבוצה נכנסה להליכי פירוק בחודש מאי 2008 ואורי עצמו נכנס להליכי כינוס בחודש אוגוסט 2008. מטעם זה, עוכבו ההליכים נגדו ותביעת הבנק מוגשת נגד אברהם בלבד, כערב.

5א. הבנק מימש את השעבוד על הפקדון, שעמד בעת השעבוד (כולל הריבית שצבר) על סך 1,053,600 דולר.

תיאור התביעות ותמצית טענות הצדדים

6. תביעת הבנק נגד אברהם (ת.א. 2229/08) הוגשה בגין יתרת חוב בהלוואות בסך 1,902,310 ₪ ויתרת חוב בחשבון העו"ש בסך 12,416 ₪, ובסה"כ: 1,914,726 ₪, נכון לתאריך 5.11.08, בצירוף ריבית מירבית הנוהגת אצל התובע בחשבונות חח"ד, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וזאת עד לגבול הערבות האחרונה, עליה חתם אברהם, בסך 7,270,000 ₪, כשסכום זה מוצמד למדד מחודש נובמבר 2007 ונושא ריבית כחוק.

7. הסכום הנתבע האמור הוא הסכום שנתבע בכתב התביעה המתוקן.

קודם לכן הוגש כתב תביעה בסך 3,365,595 ₪, שכלל, בנוסף לחובות האמורים, חוב של אורי, בסך 1,405,869 ₪, בגין ערבותו לחובה של חברת המרכז לדלתות פלדה ל.ה.ר (1998) בע"מ (להלן – להר), הנמנית על קבוצת רב-בריח, בחשבון נפרד שנוהל אצל הבנק. הבנק טען שאברהם ערב לחוב זה, בדרך של "שרשור" הערבות. בהמלצת בית המשפט, ויתר הבנק על חלק תביעה זה והגיש כתב תביעה מתוקן, שאינו כולל את החוב של להר.

8. כתב התביעה המקורי של הבנק הוגש בהליך של סדר דין מקוצר.

אברהם הגיש בקשת רשות להגן.

גם כתב התביעה המתוקן הוגש בהליך של סדר דין מקוצר, אך הבנק הסכים להגשת כתב הגנה מתוקן.

9. בכתב ההגנה לתביעת הבנק, טוען אברהם לבטלות הערבות, בשל הסיבות הבאות:

א. אי גילוי העובדה שאורי עַרַב לחובות להר בחשבונה והנסיון שנעשה "לשרשר" חוב זה בתביעה שהוגשה נגדו;

ב. אי גילוי העובדה, שבטוחה שהעמיד אורי בחשבונו, דירה בחדרה (להלן – הדירה) בשווי 1 מיליון ₪, נועדה לפרוע את החוב של אורי בגין ערבותו ללהר, כלומר: את חובה של להר, במקום את חובו של אורי בחשבונו;

ג. הסתרת הפרטים בקשר למימוש ממסרים דחויים שהיוו בטוחה בחשבון בהיקף של לפחות מליון וחצי ₪.

10. עוד טוען אברהם, שהפקדון מומש על ידי הבנק שלא כדין, ובגין כך (בעיקר) הוגשה תביעתו נגד הבנק.

עוד טוען אברהם, שיש לקזז מהחוב סכומים נוספים בגין חיובי יתר בחשבון, אי זיכוי הפקדון בריבית בשיעור המתאים, נזק בגין הפרשי שער שנגרם מהמימוש המוקדם והפחתת שווי הדירה בסך 1 מיליון ₪.

עוד טוען אברהם נגד הריבית הנתבעת.

11. תביעת אברהם נגד הבנק (ת.א. 16384-05-10) הוגשה על סך 4,940,544 ₪ (נכון ליום 10.5.10), המורכב מהסכומים הבאים:

א. השבת הפקדון שמומש, לטענתו, שלא כדין, המחושב ליום התביעה בסך 4,106,480 ₪;

ב. הפרשי שער בסך 459,370 ₪ בשל משיכה מוקדמת של הפקדון;

ג. סך של 42,973 ₪ בגין אי זיכוי הפקדון בריבית ראויה;

ד. פיצוי כללי בסך 300,000 ₪.

כן מבוקשים תביעה זו הסעדים ההצהרתיים הבאים:

א. להצהיר כי כתב הערבות האחרון בטל ומבוטל;

ב. ליתן צו מניעה האוסר על הבנק לבצע פעולות על סמך כתב הערבות;

ג. להורות כי שווי הדירה ייזקף על חשבון החוב של אורי בחשבונו האישי ולא על חשבון חוב להר בחשבונה.

12. יצוין, כי תביעת אברהם המקורית הוגשה גם נגד אחד מעובדי הבנק, שלמה זיו (ז"ל), שלטענת אברהם "איים" עליו כי ייתבע גם בגין חוב להר, אם הוא לא ייסוג בו מתביעתו לקזז את שווי הבטוחה של הדירה מהחוב הנתבע. בהמלצת בית המשפט (שניתנה יחד עם ההמלצה לבנק לוותר על התביעה נגד אברהם בשל החוב של להר) מחק אברהם את זיו מכתב התביעה המתוקן שהגיש.

13. הבנק טוען כי פעל כשורה וכדין במימוש הפקדון, כי כל החישובים של המומחית מטעמו של אברהם בדבר חיובים ביתר של העמלות ושל הריביות שנגבו בחשבון אורי, של הפרשי השער בגין מימוש הפקדון, של אי זיכוי הפקדון בריבית ראויה, כולם מבוססים על הנחות שגויות. הבנק צירף חוות דעת מומחה מטעמו לענין זה.

14. ביחס לדירה טוען הבנק, כי הוא זכאי לזקוף את התמורה שתתקבל בגין כל חוב של אורי, אך לגוף הטענה: שווי הדירה למימוש מוערך בכ-400 אלף ₪ בלבד ולא בסך 1 מיליון ₪; השווי בסך 1 מיליון ₪ לא נאמר לאברהם על ידי עובדי הבנק אלא על ידי אורי; קיים ספק רב ביכולת למכור את הדירה, הן משום שקיימים עליה חובות שלא שולמו על ידי אורי והזכויות עליה טרם עברו על שמו, הן משום שבנו של אורי, חזי, הגיש תביעה להצהיר כי הדירה נקנתה על ידי הוריו בנאמנות עבורו, וכן משום שהיא תימכר כתפוסה.

15. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה, מה הם הדברים שהבנק היה חייב לגלות לאברהם בקשר לחשבונו של אורי.

בהקשר זה טוען אברהם גם לאי גילויים של פרטים שהתבררו מתוך המסמכים שהוגשו במסגרת ההוכחות: מסמכי ועדות האשראי (סומנו: בחרי 1), מהם עולה כי לפני חתימת אברהם על הערבות האחרונה, עלה חשש של הבנק ל"גלגול שיקים" באמצעות "השוק האפור" וכי הומלץ להפוך את החשבון לחשבון מסוג עו"ש 2, שמשמעו שאורי לא יוכל למשוך שיקים נוספים מהחשבון, וכי הדברים הללו לא גולו לו.

כן טוען אברהם לכך, שהבנק לא גילה לו שהחשבון היה מצוי בחשיפה מתמדת וכי היו בו חריגות רבות.

16. הבנק טוען מנגד כי הוא גילה לאברהם את כל הדברים שהיה חייב לגלות לו על פי החוק ועל פי הוראות המפקח על הבנקים, וכי לא היה חייב לגלות לאברהם את הדברים הנוספים, בין היתר מטעמי סודיות בנקאית שהוא מחויב לה כלפי אורי.

אולם, טענת הבנק העיקרית היא, שאברהם היה מעורה לחלוטין במצבן של החברות ובמצב החשבון, גם משום מעמדו ועברו בקבוצה וגם משום שהוא המשיך להיות מעורב בענייניה, וכן משום שהוא אחיו של אורי.

הבנק טוען כי אברהם הוא איש עסקים מנוסה מאד, זהיר ביותר, וכי הוא ידע לדרוש כל פרט או מסמך שהיה חסר, ולכן כל טענותיו נטענות בחוסר תום לב.

הבנק טוען שאברהם חתם על הערבויות, ביודעו היטב את מצבן של החברות ואת מצבו של אורי, ומתוך רצון לסייע להם ולו להמשיך את פעילותם.

17. טענה נלווית נוספת של אברהם הינה שחתימתו על כתבי הערבויות נעשתה בביתו, כאשר עובדי הבנק הגיעו אליו, וכי הדבר מנוגד לנהלים. הבנק טוען, שהדבר אינו מנוגד לנהלים, וכי כך נעשה לבקשתו של אברהם.

18. טענה מרכזית נוספת של הבנק, הנטענת בקשר לשתי התביעות, הינה, שלאחר שהבנק ויתר על חלק התביעה המתייחס לחוב להר, הרי שכל טענותיו של אברהם בהקשר זה אינן רלבנטיות. אברהם טוען, שויתורו של הבנק לא היה כרוך בויתורו על טענותיו בהקשר זה.

19. הבנק טוען גם להרחבת חזית שנעשתה בכתב התביעה המתוקן ביחס לטענה הקשורה לממסרים הדחויים ולהרחבת חזית שנעשתה במהלך ההוכחות ובסיכומים ביחס לטענות הקשורות לאי גילויים של השיקולים וההחלטות שעלו בישיבות ועדות האשראי.

אברהם טוען שבית המשפט לא הגביל את הטענות שיועלו בכתב התביעה המתוקן וכי הדברים שעלו מתוך דוחות ועדות האשראי התגלו רק לאחר שהבנק המציא את הדוחות הללו.

דיון והכרעה

חובת הגילוי של הבנק כלפי הערב

20. חובת "הגילוי הנאות" של בנק כלפי לקוחותיו (המכונה לפעמים גם "עיקרון היידוע") קבועה בסעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. חובה זו, כמו גם יתר החובות שבחוק זה, חלה גם כלפי הערב, מכח סעיף 17א שלו.

מכח חוק זה הותקנו כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992.

כללים אלו אכן מחייבים גילוי ברמה מפורטת ביותר בכל הנוגע לעסקאות המבוצעות עם לקוחות, אך אין בהם התייחסות למסירת הנתונים הנוגעים לערבות (ראו הערתה של רות פלאטו-שנער, בספרה: דיני בנקאות, חובת האמון הבנקאית (להלן – פלאטו-שנער), עמ' 214).

21. חובת גילוי מיוחדת נקבעה בחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן – חוק הערבות) כלפי "ערב יחיד", שמוגדר בסעיף 19 שלו כ"מי שאינו תאגיד, ולמעט בן-זוג של החייב או שותפו של החייב".

אין חולק שאברהם הוא "ערב יחיד" לצורך הדיון כאן.

חובת גילוי זו קבועה בסעיף 22:

"חובת גילוי

(א) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים הבאים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב:

(1) הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב (להלן - הקרן);

(2) שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון;

(3) תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון;

(4) היתה הריבית משתנה - שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי;

(5) היות הקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה;

(6) תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4);

(7) שיעור ריבית בשל איחור בפרעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב.

(ב) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בנוסף לפרטים לפי סעיף קטן (א) את הפרטים הבאים:

(1) היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן;

(2) מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב;

(3) היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים;

(4) שיעור הריבית כמשמעותה בסעיף 25(א)(2).

(ג) גילוי הפרטים המפורטים בסעיף קטן (א)(1), (3) ו-(4), יהא כפי שהם מעודכנים למועד כריתת חוזה הערבות.

(ד) גילוי הפרטים שבסעיף קטן (א) לגבי ערבות לחיוב עתיד לבוא, יהא כפי שהם ידועים לנושה בעת כריתת חוזה הערבות או כפי שניתן לקבוע אותם במועד האמור."

מתוקף כך, הותקנו תקנות הערבות, התשנ"ח-1998, הקובעות בין היתר את צורת מסמך הגילוי (גודל האותיות, צבען, הרווח בין השורות וכדו') וכן את החובה כי מסמך הגילוי ייעשה בנפרד מחוזה הערבות (תקנה 1).

22. חובת הגילוי לערב קיבלה התייחסות גם בהוראות המפקח על הבנקים, ניהול בנקאי תקין, הוראה מס' 453, מחודש דצמבר 1995, שעודכנה בחודש דצמבר 2002 ובחודש אפריל 2014 (צורפו כנספחי 2 לתצהיר אברהם), שכותרתן: "ערבויות צד שלישי לטובת תאגיד בנקאי", בסעיפים 4 ו-5.

הוראות אלה "מחדדות" את חובת הגילוי הקבועה בחוקים ובתקנות הנזכרים לעיל, ויש בהן הרחבה מסוימת גם לערב שאינו "ערב יחיד".

23. הפסיקה קבעה כי ההוראות הקבועות בחוקים הללו הינן בנוסף לחובות הכלליות החלות על הבנק מכח דיני החוזים ודיני הנזיקין (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(1( 364)), וכי מתוקף החובות הללו, הבנק מחויב שלא להטעות את מקבל השירות, לקוח, או ערב, ולגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ואת הסיכונים הכרוכים בו (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369).

24. השאלה שנדונה רבות בפסיקה, ושנדרש לדון בה גם כאן, היא היקף הגילוי: שכן, לצד חובת האמון המיוחדת המוטלת על בנק כלפי לקוחותיו, שמכוחה נקבע היקף גילוי רחב ניצב האינטרס הציבורי ביציבות ובוודאות משפטית במערכת הבנקאית (ראו: אורי סירקין, עו"ד, דיני בנקאות: זכויות וחובות הבנק, הלקוח, הערב וצדדים שלישיים (להלן – סירקין), עמ' 127-132), וההכרה כי הבנק אינו יכול לשמש כיועץ כלכלי של כל לקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ ואח' נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 597-598).

עקב כך, נפסק, כי ביטויין והיקפן של החובות המוטלות על בנק כלפי הלקוח או הערב, והיקף חובת הגילוי בכלל זה, נקבעים על פי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה (צבאח; לופו; ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151).

כדברי כב' הנשיא שמגר בענין צבאח (עמ' 592): "...אין להסיק מדברים אלה, כי חובתו של הבנק ללקוח זהה בכל מקרה ומקרה. היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורכן משתנה גם היקף חובתו של הבנק".

וכשם שהיקף חובת הגילוי תלוי בטיב הלקוח ובטיב יחסיו עם הבנק, כך הוא תלוי גם בטיב העובדות העומדות לדיון. אין דין גילוי עובדות הקשורות קשר ישיר למהות העסקה כדין גילוין של עובדות הנמצאות בפריפריה, והקשר בינן לבין העסקה הוא עקיף בלבד (צבאח, עמ' 597).

וכן נפסק, שכאשר הלקוח (ובכלל זה הערב) לא טרח לערוך בירור אלמנטרי כלשהו של הנתונים הרלבנטיים, אין לייחס לבנק הפרה של החובות המוטלים עליו (יולזרי, עמ' 151).

25. שאלת היקף הגילוי הראוי מחריפה בעיקר כשהיא עומדת מול עקרון בנקאי מושרש אחר: חובת הסודיות, באותם מקרים שנדרש לגלות פרטים הנוגעים לחשבונו ולמצבו הכלכלי של לקוח הבנק, לצד שלישי: ערב, משקיע וכדו' (צבאח, עמ' 586-590. לדיון בסוגיה זו, ראו: פלאטו-שנער, עמ' 337-341; סירקין, עמ' 127-132).

המקרים, בהם חובת הסודיות נסוגה ונעלמת מול חובת הגילוי, נמנו בענין צבאח (עמ' 588), ואלה הם:

א. מקום שהגילוי נובע מחובה שבדין,

ב. מקום שקיימת חובה כגון זו לציבור,

ג. מקום שהאינטרס של הבנק מחייב זאת,

ד. מקום שנעשה הגילוי מכח הסכמתו המפורשת או מכללא של הלקוח.

26. לאור העקרונות הכלליים האמורים לעיל, אבחן את הנתונים הרלבנטיים להכרעה הנדרשת כאן.

מעמדו של אברהם במשולש היחסים הבנק-אורי-אברהם

27. "תפקידו" של אברהם במשולש היחסים שנוצר בין הבנק לבין אורי לבינו היה אמנם ערב בלבד, כלומר המדרג "הנמוך" ביותר במשולש זה, אך מהראיות ומהעדויות שהוצגו עולה כי מעמדו האמיתי היה גבוה הרבה יותר. כדי להבין זאת חשוב לתאר מי היה אברהם וכיצד הוא נתפש בעיני הבנק וגם בעיניו של אורי.

אברהם היה הוגה הרעיון של "מנעול רב-בריח", שהופעל לסגירת הדלת בארבעה מקומות יחד, מייסדה של קבוצת החברות "רב בריח", שמנתה בשיאה כעשרים חברות ופרנסה מאות עובדים, ספקים וקבלני משנה. שווי החברה עמד בשנות ה-90 על כ-140 מיליון דולר. בסוף שנות ה-90 היא נמכרה לחברה שוודית תמות 113.5 מיליון דולר, מתוכם 68 מיליון דולר הגיעו לידיו של אברהם.

לאחר זמן קצר, אברהם רכש בחזרה את חטיבות הדלתות והרכב ובשנת 2001 הוא העביר את השליטה בהן לאחיו אורי.

(הנתונים לקוחים מחקירתו, עמ' 586-594).

28. גם לאחר העברת השליטה, מעורבותו של אברהם בקבוצת החברות לא פסקה.

הוא נטל חלק פעיל בהליכים משפטיים שהתנהלו מול החברות (אברהם, עמ' 597-598), והזרים להן הלוואות ישירות וערבויות שחולטו לאחר מכן בשווי כולל של כ-17 מיליון ₪ (אברהם, עמ' 615). השווי הכולל של ההלוואות והערבויות שניתנו לקבוצת החברות ולאורי עצמו מגיע לסכום של למעלה מ-30 מיליון ₪ (אברהם, עמ' 616). כשנשאל מדוע עשה כל זאת, אם הוא כבר לא קשור לקבוצת החברות, השיב (עמ' 604-605): "התבקשתי על ידי אחי, ובכל זאת החברות האלה קרובות לליבי, להזכירך שהרבה שנים קודם, עשרות שנים קודם, אני ייסדתי אותן והסכמתי לעזור כי האמנתי שזה יכול לעזור לאחי ולחברות, ולי זה לא אמור לעשות שום נזק".

29. אברהם טוען (סעיף 14 לתצהירו), כי בשנת 2007 הוא נענה לבקשתו של אורי ולבקשת הקבוצה לשמש כיועץ לחברות, "תפקידי כיועץ צומצם והוגבל למספר מצומצם של שעות בשבוע, וגם אז, לא הייתי מעורב בכל ההיבטים העסקיים והכלכליים של אורי".

בעדותו סיפר (עמ' 619), כי הוא סייע לקבוצה בעיקר בשני נושאים: טיפוח מנהיגות להצטיינות ומכירת חברות בנות ונכסים כדי להזרים כסף לקבוצה, אך הוסיף: "ביקשו ממני שאני אהיה מעורב בתוכניות שיווקיות, הקדשתי לא מעט דיונים ועזרתי בענין הזה, ביקשו שאני אצטרף לפגישות, הגעתי לפגישות כאלה ואחרות, אבל זה כל מה שעשיתי".

גם אורי סיפר (עמ' 413), שאברהם שימש רק "כיועץ שאיננו מקבל החלטות", כשעיקר תפקידו היה לייעץ כיצד למכור את החברות, אך הוסיף "אילו אברהם רצה להיות יו"ר החברה, אם היה מבקש כל הסיכויים שההנהלה שלנו היתה מאשרת". בהמשך (עמ' 466) סיפר: "כל ההנהלה שלי באה אליו לחצר, עשינו ישיבה והפצרנו בו והוא לא סירב, לשמש יועץ". ללמדך על מעמדו של אברהם בקבוצה.

לעומתם, סיפר אלי פרלמוטר, ששימש בעבר כמנהל סניף מרכז עסקים בירושלים, ושהתבקש על ידי אורי ואברהם להגיע לביתו - משרדו של אברהם כדי להחתימו על שתיים מהערבויות שנחתמו (השתיים שלפני האחרונה), כי אברהם נהג להגיע בקביעות לישיבות המנהלים של הקבוצה וליווה את אחיו בניהול הקבוצה (סעיף 62 לתצהירו).

בעדותו הוסיף (עמ' 134), כי הוא ביקר במשרדי הקבוצה מספר פעמים ובאותם פעמים הוא פגש שם את אברהם, וכי אורי סיפר לו שאברהם משתתף בישיבות הניהול (עמ' 167).

30. אברהם היה מעורב ישירות בכל ההלוואות שניתנו לאורי במהלך השנים, ואילולא מעורבותו, סביר להניח שאלה לא היו ניתנות.

פרלמוטר סיפר (סעיף 63 לתצהירו), כי אברהם פנה אליו ביוזמתו בחודש נובמבר 2006, ביקש להעמיד לאחיו הלוואה על סך 1.2 מיליון ₪ לתקופה של כחודשיים וחצי, והציע כבטוחה את הכספים העודפים בפיקדון המט"ח שלו.

פניית אברהם לפרלמוטר נעשתה גם בכתב (סומן מזרחי 1).

בחודש יולי 2007, לאחר שעַרַב להלוואה שלפני האחרונה, אברהם כתב מכתב נוסף לפרלמוטר (נספח 2 לתצהיר אורי), שבו הוא מציין סיכום שהיה בפגישתם, לפיו, הבנק לא יעניק כל הלוואה נוספת לאורי ללא מתן אישורו.

גם "ברגע האחרון", בניסיון להציל את הקבוצה, פנה אברהם באופן אישי לעוזי דנינו, באותה עת – סגן מנהל החטיבה העסקית, במכתב מיום 13.3.08 (נספח 21 לתצהירי הבנק), בבקשה לאשר בקשה שהפנה אורי לבנק (צורפה לאותו נספח) להקפיא או להקטין חלק מהחזרי ההלוואה החודשיים.

אברהם הזכיר במכתבו לדנינו, שהוא ערב להלוואות של אורי וביקש ממנו ליצור איתו קשר טלפוני.

31. ניתן לומר, כי אילולא מעורבותו של אברהם ואילולא הסכמתו לערוב אישית להלוואות, כולל העמדת פקדון בשווי 1 מיליון דולר כבטוחה, ההלוואות לא היו ניתנות כלל לאורי.

כך העיד פרלמוטר (עמ' 159): "יכול להיות שללא הערבות לא היינו נותנים את היקף האשראי הזה", וקודם לכן (עמ' 133): "כל הערבויות שנחתמו ע"י אברהם בחרי לטובת אורי בחרי, היו כי הם באו והיו צריכים אויר לנשימה להפעלת העסק, בין אם זה רב בריח, להר או אחרים, אני לא נכנס לכל החברות האלה, בא לעזור, במקום לתת כסף חי הוא אומר אתה תמשיך לנהל, אני מתרגם את זה ככה, אתה תמשיך לנהל ואני אתן לך את הגיבוי הזה, אין לך בטחונות אני אתן את הבטחונות, אין מי שיערוב לך אני אערוב לך....".

הדבר עולה גם ממסמכי ועדת האשראי שאישרו את ההלוואות שניתנו (סומנו: בחרי 1).

בכולן מודגשת ערבותו של אברהם כשיקול מרכזי במתן ההלוואות.

גם אורי התייחס לכך בעדותו (עמ' 472):

"ש. תגיד לי למה, אם כל ההתנהלות של הבנק נעשתה רק על ידך, למה היה צריך שאברהם יתערב ויפעיל את ההשפעה שלו פתאום? לא היה מספיק שאתה תפנה?

ת. מה לעשות, הרקטה שלו קצת יותר כבדה משלי. כאילו הוא יותר, לפעמים יש לו מילה יותר חזקה משלי."

32. מעמדו המיוחד של אברהם בעיני הבנק ניכר גם מכך, שפרלמוטר, מנהל סניף העסקים (לשעבר) הגיע אל ביתו-משרדו בסביון כדי להחתימו על שתי הערבויות, וכך עשה גם חיים משען, מנהל העסקים בסניף הבנק בראשון לציון, שהגיע גם הוא לביתו-משרדו כדי להחתימו על הערבות האחרונה.

פרלמוטר העיד (עמ' 123): "לא עושים את זה כל יום, עושים את זה ללקוחות, קרא לזה, אני יודע, מיוחדים...", ובהמשך (עמ' 124): "פה במקרה הזה התבקשנו לבוא למשרדו של אברהם לאחר שהוא היה אצלנו גם וכאדם מכובד, בידידות, עשינו את זה".

פרלמוטר גם סיפר (עמ' 148) שאברהם הוא שביקש כי יבוא אליו, "הוא אהב לראות אותי".

גם רפי אהרון, ששימש באותה עת כמנהל סניף מרכז עסקים בירושלים (לאחר פרלמוטר) סיפר (עמ' 38) כי זה לא דבר רגיל שמחתימים ערב בביתו, "אבל זה קורה מידי פעם עם לקוחות מאד טובים".

32א. אברהם טוען שהחתמתו על כתבי הערבויות בביתו מנוגדת להוראת המפקח על הבנקים מס' 453 מחודש דצמבר 1995 (נספח 2ב לתצהירו), לפיה (סעיף 3) חתימת הערב תעשה בסניפי הבנק בלבד.

הבנק טוען (סעיף 114) כי ההוראה בדבר מקום חתימת הערבות בוטלה בהוראה מס' 453 המתוקנת מחודש דצמבר 2002.

ואכן, בנוהל מחודש זה (נספח 2 א לתצהיר אברהם) ההוראה בדבר מקום חתימת הערב חסרה ובנספח שצורף לחוזר זה צוין במפורש (בסעיף 4) כי היא בוטלה, מאחר שהדבר כבר הוסדר בנוהל אחר. לא צורף הנוהל האחר.

כך או כך, מטרתה העיקרית של הוראה זו היא להימנע מיצירת לחץ על הערב כדי שיחתום על ערבותו.

מהעדויות שנשמעו עולה שלא הופעל כל לחץ כזה.

ראשית, אין מדובר ממש בביתו, אלא במתחם, הכולל את ביתו ואת משרדו, כאשר משרדו צמוד לביתו (אברהם, עמ' 660), והפגישה נערכה בקפיטריה הסמוכה לבריכה הממוקמת באותו מתחם (פרלמוטר, עמ' 149).

אולם, חשוב מכך, הבקשה שפרלמוטר, פעמיים, ומשען, פעם אחת, יגיעו לביתו כדי להחתימו על הערבויות היתה בקשתו של אברהם עצמו, והם הסכימו לעשות כך, משום שכיבדו והעריכו אותו (אברהם – עמ' 665, פרלמוטר – עמ' 123-124).

הפגישה תואמה על ידי אורי (אברהם, עמ' 664-665).

נמצא, שלא זו בלבד שאברהם לא ניזוק ולא נפגע במאומה מכך שחתם על הערבויות בביתו-משרדו – ואכן, בחקירתו אישר "אני לא חושב כרגע על משהו שבגללו הייתי חותם או לא" (עמ' 668) – אלא הדבר נעשה גם למען נוחותו ומתוך רגשי כבוד אליו, ולכן אין לבוא בטענות כלפי הבנק בהקשר זה, גם אם נמצא שהיתה חריגה מסוימת מהנוהל הפורמלי בנדון.

זהירותו העסקית של אברהם

33. נסיונו העסקי הרב של אברהם ניכר גם בהתייחסותו הזהירה לערבויות, עליהן חתם.

הדבר ניכר, למשל, במכתב הדוא"ל שלו לפרלמוטר מיום 5.7.07 (נספח 2 לתצהירו), שבו הוא מזכיר סיכום שהיה ביניהם, לפיו: "לא תעניקו הלוואות משלימות או הלוואות חוזרות ו/או הלוואות חדשות לאורי מבלי לקבל את אישורי בכתב לפני הענקת כל הלוואה משלימה ו/או חוזרת ו/או הלוואה חדשה כאמור".

פרלמוטר נשאל, האם העובדה שאברהם לא הוחתם פגעה ביכולת להראות לו את כל המסמכים הרלבנטים או לספק את כל הנתונים הרלבנטים בטרם חתימתו, והשיב (עמ' 124-125):

" לא תופס מסיבה פשוטה, כי אברהם הוא, איך אומרים בידידות ומעריך אותו מאוד, אברהם הוא אדם שיודע מה שהוא רוצה והוא עומד שלו והוא קיבל וכשהוא לא קיבל טופס אז היינו מקבלים טלפון מהמזכירה, חסר לנו איזה מסמך, העברנו לו בפקס או אישית או לא משנה מה, ולדעתי לא היה אף פעם, אולי פעם היה איזה איחור של יום, אבל לא היה אף פעם שהוא לא קיבל את הטופס וגם, תשימו לב גם בערבויות, לפחות שאני מעורה, תמיד הוא ביקש לרשום שהערבות הזאת, ז"א זה סה"כ הערבות הזאת או שאם הייתה ערבות נוספת אחת על השנייה, היא מבטלת את הקודמת, כך שאנחנו, ז"א ,א. הבנו את מה שהוא מבקש ועשינו את מה שהוא מבקש, כך למעשה החתימו אותו."

אברהם אישר (עמ' 640), כי הוא הוסיף בכתב ידו בכתב הערבות של סך 6 מיליון עליו חתם (נספח 19 לתצהירי הבנק) הערה, לפיה "ערבותו זו באה במקום ערבויות קודמות ומבטלת אותן", והעיר (עמ' 645), כי "הבנק היה צריך לכתוב את זה עוד לפני שהגיע אלי".

ובערבות האחרונה, על סך 7,270,000 ₪ (נספח 14 לתצהירי הבנק), פקידת הבנק הוסיפה בכתב יד הערה (בסעיף 32): "ערבות זו מחליפה ומבטלת ערבות ע"ס 6 מיליון ₪ מיום 2.7.07". לאחר המלים האלה הוסיף אברהם בכתב ידו: "וכל ערבות קודמת אחרת".

אברהם הסביר בעדותו (עמ' 642): "השורה הראשונה עד מיום 2.7.07 הפקידה של הבנק כתבה, אבל זה לא היה מספיק נכון והוספתי וכל ערבות קודמת אחרת. ש. וחתמת על זה ת. נכון".

גם אורי העיד על זהירותו העסקית של אחיו (עמ' 412):

"...אבל דבר אחד שיהיה ברור, אברהם בחרי הוא איש עסקים מאד שמרן וזהיר... אברהם תמיד צריך לדעת לאיזה עומק של אוקיאנוס הוא נכנס. הוא לא יתחייב על משהו שהוא לא מכיר אותו, שיהיה ברור לאורך כל הקו, זה לא השתנה ב-40 שנה שאני מכיר אותו בעסקי רב-בריח".

השימוש שעשה אורי בכספי ההלוואות

34. כאן המקום לשוב ולהזכיר, כי כל הכספים שלווה אורי ושהופקדו בחשבונו האישי הועברו לחברות שבקבוצה, כלומר: החשבון האישי של אורי שימש פלטפורמה בלבד, להעברת הכספים לחֲבָרות. כך ציין אורי במפורש בתצהירו (ס' 5): "בחודש יולי 2005 פתחתי חשבון אישי בבנק מזרחי, כאשר פעילות החשבון שימשה אותי בידיעת והסכמת הבנק לצרכי מימון של חברות רב בריח".

ובעדותו בבית המשפט (עמ' 414-415):

"ש. אבל זה נכון שאתה לא ניהלת בחשבון הזה את משק הבית הפרטי שלך?

ת. בהחלט. כל הכספים שלוויתי מהבנק עברו לעסקי רב בריח.

כב' השופט: לא הבנתי, בהחלט כן או בהחלט לא?

ת. בהחלט, כל הכספים שקיבלתי מהבנק, ובכלל זה בגלל הערבות של אברהם, עברו לעסקי רב בריח שהיתה שם, אחרי המלחמה היה איזה שהוא קושי תזרימי.

כב' השופט: אוקי, אז לא ניהלת שם את משק הבית?

ת. וודאי שלא.

......

ש. עכשיו, זאת אומרת אתה בעצם לקחת הלוואות בחשבון והזרמת אותן לחברות שונות בקבוצת רב בריח?

ת. בהחלט, כן.".

אורי הסביר (עמ' 430, 433) כי הוא נאלץ לקחת הלוואות אישיות ולהעבירן לחברות, משום שהחברות לא יכלו לקחת הלוואות ישירות, לאחר שניצלו את כל האשראי שניתן להם (על ידי בנקים אחרים).

ובהמשך (עמ' 434):

"ש. ... אז זה יהיה נכון לומר בעצם שכשאברהם סייע לך, הוא בעצם סייע לרב בריח, כי ההלוואות הלכו לרב בריח?

ת. עניתי על זה, התשובה היא כן, החשבונות שאברהם חתם עליהם.

......

ש. כלומר, המצוקה לא היתה שלך באופן אישי, זאת היתה מצוקה של רב בריח נכון?

ת. כן."

סיכום ביניים

35. התמונה המצטיירת מכל האמור לעיל היא, שאין מדובר בענייננו בערב שהוא "צד שלישי" ממש, שאין לו קשר לעיסקה שהחייב נוטל הלוואה עבורה, שאין לו מידע ממשי בדבר מצב החשבון שלו בבנק, ההלוואות והאשראי שנלקחו במסגרתו, הבטוחות שהועמדו כנגדם, ושתלוי בחסדיו של הבנק, שיספק לו את כל המידע הנדרש, אלא המדובר בערב שהיה מעורב מאד במשא ומתן לקראת ההלוואות, היווה את התמריץ העיקרי לנתינתם, היה מודע היטב ליעד אליו מועברות ההלוואות, היה מעונין מאד בקבלת ההלוואות כדי להעבירן ליעדן – החברות שבקבוצה, וכדי למנוע את התמוטטותן, והכתיב במידה רבה את קצב מתן ההלוואות, סכומיהן ותנאיהן, כפי שאברהם השיב בחקירתו (עמ' 645):

"ש. יוצא בעצם שלא היה מצב שהבנק נתן לאורי הלוואה בלי שאתה ידעת או חתמת ערבות לכך או אישרת את זה, זה נכון לומר כך?

ת. אפשר לנסח את זה בצורה כזאת."

וכן אין המדובר בערב בלתי מנוסה, הזקוק להגנה, אלא בערב מנוסה עד מאד, הנוקט בזהירות ראויה, ושהבנק משחר לפתחו.

לכך ניתן להוסיף את הנתון שאברהם עַרַב לאחיו אורי, וסביר להניח שמי שערֵב לאחיו מכיר את הרקע האישי והכלכלי שלו.

במידה רבה מודל הערבות שבפנינו הוא מודל הערבות העסקי, שמתואר בספרו של ד"ר רוי בר-קאהן, ערבות (עמ' 133-142), בעקבות ספרו של A.W. Katz "An Economic Analysis of the Guaranty Contract" 66 University of Chicago L. Rev. (1999), המציג משולש שבו הנושה מוכן לתת כסף לחייב, כאשר הערב מסוגל "להשגיח" על החייב, וכאשר "המונח השגחה בהיבט זה כולל את כל הפעילויות המפחיתות את העלות הצפויה של אי תשלום מצד החייב, לרבות בדיקה מראש של ההשקעה, הערכת בסיס הפרויקט אותו מבקש הלווה לממן, השגחה על החייב ועל הפרויקט שלו במהלך חיי ההלוואה, ואכיפת החיוב במקרה של הפרה", ואילו הערב מעדיף שהנושה ייתן לחייב את כספי ההלוואה במקום שהוא ילווה כספים אלה ישירות לחייב, משיקולי עלויות הנזילות שלו.

לאור התמונה הכללית המצטיירת עד כה, אבחן עתה בצורה פרטנית יותר את הטענות שהעלה אברהם נגד תוקף ערבותו.

ערבותו של אורי ללהר

36. אזכיר את הדברים בקצרה: בבנק התנהל חשבון נוסף של להר, אחת מחברות קבוצת רב-בריח. אורי עַרַב ללהר. הבנק טען שערבותו של אברהם חלה גם על חובו של אורי כערב ללהר ("שרשור" הערבות) וכתב התביעה המקורי שהגיש כלל, לכן, גם את חובה של להר כלפי הבנק. בהמלצת בית המשפט, ויתר הבנק על תביעת החוב הקשורה ללהר וכתב התביעה המתוקן אינו כולל חוב זה.

אולם, אברהם לא ויתר על טענתו הקשורה לענין זה. לטענתו, היה על הבנק, בכל מקרה, לגלות לו כי אורי ערב ללהר, וכי אי גילויה של עובדה זו, בצירוף הנסיון שנעשה "לשרשר" לו ערבות זו, מצדיקים את ביטול ערבותו.

הבנק טען, כי משויתר על תביעתו זו, אין עוד כל רלבנטיות לערבותו של אורי ללהר, ומחמת כך הוא גם לא היה צריך לגלות לאברהם אודות ערבות זו.

37. דעתי היא כי הבנק צודק בדבריו.

אכן, אילו הבנק היה עומד על תביעתו זו, נראה שהוא היה מתקשה לזכות בה, כאשר הוא איננו טוען שגילה לאברהם בצורה מפורשת אודות ערבות זו, ואם לא היה מצליח להוכיח שאברהם ידע עליה בדרך אחרת. אולם, משויתר על תביעתו זו, נראה שאין בסיס לטענתו של אברהם, כי הבנק היה צריך להודיע לו על כך. זאת משום, שהבנק חייב להודיע לערב אודות הפרטים הנוגעים לערבותו, ואין מקום לחייבו בגילוין של עובדות שאינן קשורות לערבותו. היות הלקוח הנערב ערב בעצמו לחייב אחר, כשהערב אינו נדרש לערוב לערבות זו – וזו התוצאה המתקבלת מהויתור האמור – אינו פרט הקשור לערבות הנתבעת.

גם אם ערבותו של אורי ללהר הגדילה את הסיכון, שהוא לא יוכל לעמוד בפרעון החוב בחשבונו האישי, משום שהוא עלול להיתבע לפרוע גם את חובו כערב ללהר, הרי שלא היה כל יסוד לאברהם להניח שאורי אינו ערב לכל חייב אחר, אם בבנק זה ואם בבנק אחר או כלפי נושה אחר. העובדה שחשבון להר מתנהל גם הוא בבנק-התובע היא מקרית בלבד.

38. מלבד זאת, אברהם ידע היטב, כאמור, שכל כספי ההלוואה והאשראי שאורי קיבל בחשבונו האישי מועברים לשימושן של חברות הקבוצה, וכי יכולתו של אורי לפרוע את החוב בחשבונו קשורה, לכן, בחוסנן הכלכלי של החברות בקבוצה, גם בלא שיהיה ערב להן, או למי מהן, באופן ישיר.

39. כאמור לעיל, אברהם היה מעורה היטב במצבן הכלכלי של החברות בקבוצת רב בריח, וכל מטרת ערבותו לאורי היתה לחלצן ממפלה כלכלית, והוא שקבע את קצב קבלת ההלוואות, גודלן ועיתוין. כאמור, וכפי שהעיד אורי, אברהם היה זהיר מאד בפעולותיו, מתוקף כך, ואם הוא היה מעונין באמת לדעת אם אורי ערב באופן אישי לחברה זו או אחרת, הוא יכל בנקל לברר זאת ישירות עמו.

הדעת נותנת, לכן, שבטרם מתן ערבויותיו, הוא בירר את כל הנתונים החשובים לשם כך, ומה שלא בירר כנראה שידע בעצמו או שהדבר לא היה חשוב לו כדי לקבל את החלטתו. כך או כך, הוא אינו יכול לבוא בטענות בענין זה כלפי הבנק, שספק רב אם היה צריך לגלות לו על כך, כשהוא עצמו לא טרח לברר זאת ישירות עם אורי או עם הגורמים המתאימים בקבוצת החברות (השוו: ענין יולזרי הנ"ל, עמ' 151).

בטוחת הדירה

40. אברהם טוען, כי הסכמתו למתן הערבויות ניתנה, בין היתר, על סמך דברי הבנק, כי אורי העמיד בטוחה לפרעון האשראי וההלוואות בדמות דירה שבבעלותו ובבעלות אשתו בשווי 1 מיליון ₪, אולם מתברר כי הדירה משמשת כבטוחה לפרעון חובם של להר ואורי בחשבון להר, ולכן דין ערבותו להתבטל.

לחילופין, תובע אברהם לחייב את הבנק להשתמש בבטוחה זו לשם הקטנת החוב של אורי בחשבונו האישי ולא לשם הקטנת החוב בחשבון להר.

הבנק טוען, מנגד, כי אברהם ידע על בטוחה זו מדברי אחיו, אורי, ולא מדברי עובדיו, כי הוא זכאי להשתמש בבטוחה זו כראות עיניו, אם להקטנת החוב בחשבון האישי של אורי ואם להקטנת החוב בחשבון להר, כי שווי הבטוחה אינו 1 מיליון ₪, אלא כ-400 אלף ₪ בלבד, וכי בין כה וכה לא ניתן היה עד כה (כלומר, עד להגשת הסיכומים, לכל הפחות) לממש בטוחה זו, הן משום שהזכויות על הדירה עדיין לא רשומות על שם אורי ואשתו והן משום שבנו של אורי הגיש תביעה, להצהיר כי הדירה שייכת לו, משום שהיא נקנתה בנאמנות עבורו.

41. נראה שהבנק צודק בטענתו כי המידע על בטוחת הדירה נמסר לאברהם על ידי אחיו אורי.

כך עולה מהתצהיר הראשון שאברהם הגיש בעניין זה, תצהירו התומך בבקשת הרשות להגן שהוגשה בקשר לתביעה המקורית (סעיף 28):

"אורי עדכן אותי, כי להבטחת התחייבותו בחשבון האישי, הוא ואשתו עדינה, כבר שעבדו בשנת 2005 דירה, שהם בעלי הזכויות בה (בפרויקט הידוע בשם "כפר הים" בחדרה), כאשר שוויה באותם מועדים עמד על סך של כ-1,000,000 ₪".

רק בתצהיר עדותו הראשית, שניתן למעלה משש שנים לאחר תצהירו בבקשת הרשות להגן, טען כי הדברים נאמרו לו על ידי פרלמוטר (סעיף 20).

פרלמוטר לא נחקר על כך ישירות, אולם מהמכתב שהוצג מטעם אברהם (סומן: בחרי 3) עולה, שגם אם פרלמוטר אמר את הדברים הללו לאברהם, הרי זה היה חזרה בלבד על דבריו של אורי. זהו מכתב של אורי, מיום 5.12.04, בראשו נכתב בכתב יד "עבור: אלי פרלמוטר", שבו מפרט אורי את נכסיו וחובותיו, ובין היתר נכתב בו: "בית בכפר הים ללא משכנתא - 200,000$".

42. לעצם הענין, סיפר רפי אהרון בתצהירו (סעיף 68), כי על פי הערכת שמאי הבנק (נספח 22 לתצהיר הבנק), שוויה של הדירה למימוש מהיר, ולאחר הפחתת מס השבח הצפוי במכירתה, הינו 667,000 ₪ בלבד, וכי הבנק הסכים לקבל אותה כבטוחה לפי מקדם של 60% משוויה, כך שהדירה התקבלה בשווי 400,000 ₪ בלבד.

כן סיפר (סעיפים 72-75 לתצהירו), כי מעבר לכך מוטלים על הדירה חובות נוספים, בגין מסים הנובעים מהעסקאות הקודמות שנעשו בקשר לדירה, כך שהבנק מתקשה להסדיר את רישום הזכויות על שם אורי, וכי בנו של אורי, חזי בחרי, הגיש תביעה, להצהיר כי הזכויות בדירה שייכות לו, "לכן לא ברור אם הבנק יצליח בכלל להביא למכירת הדירה, ואם כן מה יהיו הסכומים שיצליח לגבות ממהלך זה...".

יחד עם זאת, מדבריו של רפי אהרון עולה גם (סעיף 70), כי "הבנק הגיש בקשה למימוש המשכון על הדירה בגין החוב בחשבון הלקוח, בלבד".

43. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שאברהם לא הוטעה על ידי הבנק, ובפועל היא אכן משמשת כבטוחה לטובת החוב הנדון כאן, אלא שמטעמים שאינם קשורים לבנק, ספק אם היא יכולה להיות ממומשת לטובת הקטנת החוב.

ובאשר לשווי הבטוחה, הסכום של 1 מיליון ₪ נמסר על ידי אורי עצמו, כאשר שוויה הוערך על ידי הבנק בסך 400,000 ₪ בלבד. מכל מקום, וכדברי אהרון (סעיף 75): "...ניתן לזקוף ע"ח החוב רק את הסכומים שהבנק מצליח לגבות בפועל ממימוש בטוחה...".

44. התוצאה היא, שמחד, דין טענתו של אברהם, לביטול מעורבותו בשל הטעיה על ידי הבנק, להידחות.

מאידך, אם הבנק יצליח לממש בטוחה זו, הרי שכספי המימוש, כפי הסכום שיהיה בפועל, עליהם להיות מועברים לשם הקטנת החוב הנדון בתביעה זו, ולא לשם הקטנת החוב בחשבון להר.

הממסרים הדחויים

45. אברהם טוען כי מפרוטוקול ועדת האשראי מיום 30.2.07 עולה, כי היו בידי הבנק כבטוחה, לפני הלוואתו האחרונה, ממסרים דחויים בסך 1,7 מיליון ₪, וכי הבנק מסתיר ממנו פרטים הקשורים למימושם.

בתצהירו (סעיפים 61-62) טען כי בדיעבד נודע לו שסכומם הסתכם לסך העולה על 2,2 מיליון ₪, "כאשר עד היום הבנק מתחמק לגלות לי פרטים אודותיהם – יש להפחית אף סכום זה מיתרת החוב הנטענת על ידי הבנק".

הבנק טוען, כי כמעט כל השיקים הדחויים היו של קבוצת רב-בריח עצמה, שנמסרו לשם תשלום ההלוואות, ולכן גם לא כובדו לאחר שהקבוצה נקלעה להליכי פירוק; כי השיקים נמסרו לגביה, כלומר היו מותנים בגביה בפועל, לא לניכיון; וכי הוכח שכל השיקים הדחויים הופקדו בפועל בחשבון אורי עד סוף חודש יולי 2008.

46. הבנק צודק בטענותיו.

ראשית, הוכח שמרבית השיקים הדחויים נמשכו על ידי החברות בקבוצה, ונמסרו לבנק לשם פרעון ההלוואות.

הדבר צוין בפרוטוקולי ועדת האשראי (סומנו בחרי 1), כבר בפרוטוקול הראשון מיום 4.6.06 (עמ' 1): "אופן פירעון: הפקדת 24 שיקים לפרעון מחב' רב בריח מוצרי ביטחון בע"מ", וכן בפרוטוקול השני מיום 28.9.06 (עמ' 1): "אופן פרעון: הפקדת שיקים לפרעון מחב' רב בריח רדיו מכס בע"מ", כנ"ל בפרוטוקול מיום 12.11.06 (עמ' 2), בפרוטוקול מיום 20.6.07 (עמ' 8): "מקור הסילוק להלוואה המבוקשת הינו מפעילות שוטפת בחברת רב בריח מוצרי ביטחון", ובפרוטוקול מיום 30.12.07 (עמ' 2): "אופן פרעון: הפקדת שיקים לפרעון מחב' רב בריח".

אורי אישר בחקירתו (עמ' 434): "...הכסף, עניתי על זה, עבר לקבוצת רב בריח וההלוואות הוחזרו בעיקר או באמצעות צ'קים של רב-בריח או באמצעות צ'קים של צד שלישי".

גם אברהם אישר זאת בחקירתו (עמ' 625):

"ש. והאשראי הזה בחשבון הפרטי שהוא לוקח, בעצם נפרע באמצעות צ'קים שבאים מקבוצת החברות לחשבון של אורי?

ת. אני חושב שכן".

47. שנית, הוכח שהשיקים נמסרו לגביה ולא לשם ניכיון. ההבדל ברור: שיקים שנמסרים לניכיון, כספם מוזרם ישירות לחשבון (בניכוי עמלת הבנק), ואילו שיקים שנמסרו לגביה מותנים בגבייתם בפועל.

הדבר עולה קודם כל מפרוטוקול ועדת האשראי הנדונה, מיום 30.12.07 (חלק ממוצג בחרי 1), שבו נכתב (עמ' 2 למטה) "שיקים לגביה בסך 1,7 מ' ₪".

אברהם אישר זאת בחקירתו (עמ' 704-705):

"ש. רק שנבין, כשאתה אומר ממסרים דחויים, הכוונה לצ'קים דחויים, נכון?

ת. כן.

ש. לא צ'קים לניכיון?

ת. לא, דחויים".

48. שלישית, הוכח, שכל השיקים שהופקדו מהעת שקבוצת רב-בריח נכנסה להליכי פירוק "חזרו", כלומר לא כובדו. כך אישר אורי בעדותו (עמ' 511-512).

49. ורביעית, הוכח מתוך דפי חשבון הבנק של חשבון אורי לתקופה שמיום 1.1.08 ועד יום 31.7.08 (סומנו: מזרחי 5), שבתוך תקופה זו הופקדו כל השיקים לגביה, בסכום של כ-2,2 מיליון ₪, בחשבון האישי של אורי, אלא שחלק גדול מהם, סכום של כ-1,2 מיליון ₪ לא כובד, כאמור, בשל היכנסה של קבוצת רב-בריח להליכי פירוק (אורי אישר זאת בחקירתו, עמ' 512).

50. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שכל השיקים הדחויים שנמסרו לגביה אכן הופקדו בחשבונו האישי של אורי, אלא שחלק גדול מהם היה שיקים של קבוצת רב בריח שנמסרו לשם פרעון ההלוואות, ומשהקבוצה נכנסה להליכי פירוק השיקים הללו לא כובדו. זוהי הסיבה לכך שבטוחה זו לא מומשה כצפוי, וכמובן שאין לבוא בטענות בעניין זה כלפי הבנק.

אי גילוין של עובדות שפורטו בפרוטוקול ועדת האשראי

51. אברהם טוען כי הבנק לא גילה לו עובדות שונות הקשורות למצבן של החברות בקבוצה ולמצב החשבון של אורי, כפי שהן פורטו בפרוטוקול ועדת האשראי מיום 30.12.07, שלפיו אושרה ההלוואה האחרונה שניתנה לאורי, שלמענה חתם אברהם על ערבותו בסך 7,270,000 ₪.

ואלה העובדות (סעיף ה(2) לפרוטוקול הנ"ל, שנכלל במוצג בחרי 1):

א. "חשיפה גבוהה" של החשבון,

ב. "בקשות תכופות ודחופות ללקוח המצביעות על בעייתיות הן בחברה והן בתכנון ובתחזית התזרים";

ג. "גלגולי שיקים" בקבוצה ובחשבון;

ד. "קבלת מימון מגורמים שנויים במחלוקת ושבעיני הבנק מוגדרים כשוק אפור";

ה. ההחלטה להפוך את החשבון לחשבון מסוג עו"ש 2, שמשמעו שלא ניתן יהיה למשוך שיקים ממנו.

52. טענתו העיקרית של הבנק היא, שהוא גילה לאברהם את מה שהיה עליו לגלות, בהתאם לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) הנ"ל, בהתאם לסעיף 22 לחוק הערבות ותקנות הערבות הנ"ל ובהתאם להוראה מס' 453 של הוראות המפקח על הבנקים הנ"ל, וכי כל הדברים הנוספים חוסים תחת סודיות בנקאית של הלקוח (אורי) ואסור היה לבנק לגלותם לאברהם (ראו: רפי אהרון, עמ' 74-77; פרלמוטר, עמ' 133-136; טובה גראודנץ, עמ' 239-241).

אברהם איננו טוען, שהבנק מסר פרטים לא נכונים בטופס הגילוי הנאות – למעט הפרט לפיו החייב (אורי) עומד בהתחייבויותיו – אלא שהיה צריך לגלות לו גם את הפרטים הנוספים שפורטו לעיל.

53. עוד טוען הבנק, כי אברהם ידע או יכול היה לדעת בעצמו את כל העובדות האמורות, משום מעורבותו העמוקה בענייני הקבוצה ובחשבון ומתוקף היותו אחיו של אורי.

הבנק טוען גם טענות פרטניות לגבי כל אחת מהעובדות שפורטו.

כן טוען הבנק להרחבת חזית בקשר לטענות הללו.

ולבסוף טוען הבנק, שגם אם היתה מבוטלת ערבותו האחרונה שלאברהם (על סך של 7,270,000 ₪), היתה עדיין עומדת בתוקפה ערבותו הקודמת על סך 6 מיליון ₪.

54. עקרונית, כעולה מהפסיקה שנזכרה לעיל, עמידת הבנק בגילוי הפרטים שהוא חייב לגלותם בהתאם לחוקים, לתקנות ולהוראות המפקח על הבנקים הנזכרים לעיל, איננה פוטרת אותו מגילוין של עובדות נוספות, שנדרש היה לגלותן מכח דיני החוזים והנזיקין הכלליים, והדבר תלוי בטיב העובדות, בטיבו של הערב ובטיב משולש היחסים שבין הבנק ובין החייב ובין הערב וכן בטיב האשראי או ההלוואה, שלמענם ניתנה הערבות.

כמתואר לעיל, אברהם לא היה ערב "רגיל" בכל העסקאות הנדונות. אברהם היה הגורם המשמעותי ביותר בפניות לקבלת ההלוואות, ובהסכמת הבנק לנתינתם.

אברהם היה מעורה מאד במצבן הכלכלי של החברות בקבוצה, שלמניעת קריסתן ניתנו ההלוואות, והיה בעצמו גורם מעונין ביותר בקבלת ההלוואות.

אברהם נודע כאיש עסקים מנוסה, המגלה זהירות רבה בכל פעולותיו העסקיות, ולא היסס להציב תנאים ברורים להעמדת ערבויותיו.

משום כך רשאי היה הבנק להניח, שהעובדות הנדונות ידועות היטב לאברהם, וכן היה רשאי להניח שגילוין או אי גילוין אינו רלבנטי לנכונותו של אברהם להעמיד את ערבותו.

55. אך, גם לגוף הדברים, כאשר פורטים את העובדות הנדונות לפרוטות, אין למצוא כל פסול בהתנהגות הבנק.

"החשיפה הגבוהה", משמעותו שקיים פער בין גובה האשראי לגובה הבטחונות, כמו שהם משוערכים על ידי הבנק (רפי אהרון, עמ' 97).

אברהם ודאי ידע, שקיים פער בין גובה האשראי לגובה הבטחונות, שהרי לשם כך בדיוק נדרשה ערבותו.

בהקשר זה העיד פרלמוטר (עמ' 144):

"בערבות הראשונה זה היה תחילת הדרך, day one, הלקוח בא לבקש הלוואה של 3.9 מיליון כנגד ערבות של אחיו ופיקדון, בהתחלה הוא דיבר על ני"ע, הוא לא הצליח להביא, הוא אומר יש לי פיקדון, הסכמנו. אחרי זה הוא ביקש, אחרי איזו תקופה חודש, חודשיים, שלושה עוד 1.2 מיליון שהיה רק כנגד 400,000, אני המלצתי לעוזי דנינו, ששאלת עליו, תן לו כי יש ערבות של אדון אברהם בחרי והוא אישר לו, לתקופה של שלושה חודשים, ביום זה אין מה לספר מה החשיפה, לא חשיפה, הוא בא אלי עם החשיפה."

56. לבד מזאת, כפי שהסבירה גראודנץ בעדותה (עמ' 209), "החשיפה" משתקפת בגילוי הנאות, שם מפורט מהו חובו של הלקוח ולאיזה סכום הערב נדרש לערוב, "אם הוא ערב ל-4 מיליון והחוב הוא 5 מיליון, אז ברור שיש איזושהי חשיפה".

עדי הבנק גם הסבירו ש"חשיפה" בחשבון היא מהלך טבעי במהלך העסקים, אינה מוגדרת תמיד כבעייתית וגובהה נתון לשיקול דעתו של הבנק, בין היתר בהתחשב בקיומן של ערבויות שאינן מוגדרות כבטוחות (רפי אהרון, עמ' 67; פרלמוטר, עמ' 119; גראודנץ, עמ' 207).

57. הבקשות התכופות של אורי לקבלת הלוואות ודאי שהיו ידועות לאברהם, שהיה שותף מלא ביוזמה ובהחלטה לקבלתן.

58. "גלגולי השיקים" בקבוצה ובחשבון, כפי שהסביר רפי אהרון (עמ' 51), "הכוונה בד"כ שהלקוח נותן שיקים לגורם מסוים, במקביל מקבל שיקים [מ] אותו גורם, דהיינו, השיקים הם לא באמת עסקיים אלא ניתנים כטובה כדי לגשר על בעיות או פערי מימון שקיימים בחשבון בזמן מסוים".

הדבר בוודאי אינו רצוי וניתן להגדירו גם כ"בעייתי", אך בעיקר הוא מעיד על פעילות כלכלית ריקה מתוכן (רפי אהרון, עמ' 52).

מאחר שבחשבון של אורי, כאמור לעיל, לא נוהלה בין כה וכה כל פעילות כלכלית אמיתית, אלא הוא היווה פלטפורמה נוספת כדי לסייע לפעילות הכלכלית של קבוצת רב-בריח, ומאחר שפעילותה הכלכלית של הקבוצה היתה, כאמור, נהירה היטב לאברהם, הרי ש"גלגולי השיקים" הללו לא העלו ולא הורידו דבר.

59. החשד שהעלה הבנק בדבר הסתייעותו של אורי ב"שוק האפור" לא היה אלא חשד בלבד, כעדותה של גראודנץ (עמ' 236): "זה דברים שהם השערות".

דברי כב' הנשיא שמגר בענין צבאח (עמ' 597): "ראוי להדגיש, כי חובת הגילוי חלה רק כאשר לבנק יש ידיעה על עובדה מסוימת שאותה הוא צריך לגלות..." (הדגשה במקור).

גם אם נרחיב את חובת הגילוי מעבר לגילוי הפרטים המפורשים בחוקים, בתקנות ובהוראות המפקח הנ"ל, החובה תחול על דברים שבידיעתו הוודאית של הבנק בלבד, ובוודאי שאין להחילה גם על השערות לא מוכחות, דבר שעלול להוות גם עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

60. ההחלטה להפוך את החשבון לחשבון מסוג עו"ש 2, שמשמעותה שלא ניתן יותר למשוך שיקים מהחשבון (רפי אהרון, עמ' 55), איננה "עובדה" נוספת, אלא החלטה לפעולה מסוימת של הבנק, שהרקע לקבלתה הוא העובדות הקודמות שתוארו.

למעשה, החלטה כזו גם מיטיבה עם הערב, כפי שהסביר רפי אהרון (עמ' 72): "חשוב לציין שחשבון [שהופך] בין השאר לעו"ש 2, הוא מקנה בטחון איזהשהו גם לבנק וגם לערב במקרה הזה, שחשבון יתנהל בצורה שהשליטה עליו תהיה יותר טובה מאשר קודם".

בלשון פשוטה יותר: ההחלטה למנוע מהחייב למשוך שיקים מחשבונו, מקטינה את הסיכון להגדלת החוב בחשבון, ובכך היא מיטיבה עם הערב.

61. לבד מזאת, ההחלטה להפוך את החשבון לעו"ש 2 יושמה רק לאחר מתן ערבותו של אברהם, כפי שמעיד פרוטוקול ועדת האשראי מיום 18.3.08 (לאחר מתן הערבות האחרונה של אברהם) (עמ' 2, סעיף ב' סיפא): "יצוין, כי החשבון טרם סווג כעו"ש 2 מאחר וללקוח עדיין יש שיקים בחוץ וטרם מסר לסניף רשימת שיקים מעודכנת למרות שנדרש לכך מס' פעמים".

62. אברהם טוען שהנתון, שנכלל במסמכי הגילוי הנאות שצורפו לכתבי הערבות, לפיו: "הלקוח עומד בפרעון החיוב הקיים", לא היה נכון, לאור עדויות עדי הבנק, לפיהן, לעתים קרובות נוצרו חריגות בחשבונו של אורי (למשל, סעיף 29 לתצהיר רפי אהרון), אולם גראודנץ הסבירה בעדותה (עמ' 204) כי אורי "חרג מהמסגרת, אבל בסופו של דבר הוא הפקיד את מה שצריך" (וראו גם עדותו של רפי אהרון, עמ' 79-80).

ובתצהירה סיפרה (סעיף 7):

"לעתים קרובות הלקוח לא דאג מבעוד מועד שיהיו בחשבונו כספים מספיקים לפירעון החיובים שחויבו בח-ן. כתוצאה מכך, לעיתים קרובות נוצרו בח-ן חריגות ועל מנת שלא להחזיר את החיובים בח-ן היינו ממתינים עד סוף יום העבודה בסניף כדי שהלקוח יפקיד כסף ופעמים רבות התבקש הבנק לאשר ללקוח אשראי לזמן קצר כדי לאפשר את פירעון החיובים בח-ן."

נמצא, שגם אם אורי חרג ממסגרת האשראי שהוקצתה לו, הרי שבסופו של דבר, חריגה זו תוקנה, אם באמצעות הפקדה של הסכום המתאים – גם אם הפקדה מאוחרת – ואם באמצעות מתן אשראי קצר מועד נוסף, ולכן הנתון שנכתב במסמך הגילוי הנאות היה אמת, ואברהם, מכל מקום, לא הוכיח שנתון זה לא היה אמת, שעה שחתם על אחת מהערבויות.

63. כאן המקום להוסיף הערה כללית נוספת בשאלת היקף הגילוי. לא ניתן לנתק שאלה זו מן העיתוי שבו היא מתעוררת. שכן, אין דומה היקף הגילוי הנדרש בטרם מתן הערבות הראשונה, כלומר: לפני שהערב התחיל "להשקיע" את כספו בחוב, מהיקף הגילוי הנדרש בטרם מתן הערבויות הנוספות, שנועדו פעמים רבות כדי לנסות לחלץ את החייב מהחוב.

הטיב להסביר זאת פרלמוטר (עמ' 127-128):

"ש. ז"א שיש סימנים שליליים בחשבון בעצם הבנק, מה שאתה קורא פה, מסתמך על הערבות של אברהם, נכון?

ת. כן, אבל אני אולי אוסיף ברשותך עוד משפט.

ש. כן.

ת. לפעמים יש דברים שבא איזה אירוע חדש אז אומרים אנחנו לא נכנסים לאירוע, לקוח, בקשת אשראי, לא נכנסים לזה, פה זה מקרה קלאסי שהאדם כבר בפנים נמצא, נמצא טבוע כלקוח עם בעיות שהתגלו,

ש. אורי בחרי.

ת. כל הקבוצה, בוא נקרא לזה ככה.

ש. אורי ולה"ר.

ת. לה"ר, היה שם עוד משהו, אני כבר לא זוכר את כולם, אבל בכל זאת יש גם איזה סימנים טובים שאפשר לתת, בוא נגיד ככה, זה עדיין לא שלילי, אנחנו כבר נמצאים בתוך הקלחת הזו אז בוא נראה איך אפשר לצאת ולכן אנחנו לא נותנים את כל, זה מה שהחליטו שם, לא לתת את כל מה שהכלכלן הגיש כבקשה של הלקוח, בכוונה למתן את, לא לשבור אותו לגמרי, מצד שני לא להרחיב את הפסע הזה כדי שלא יתרחב הסיפור הזה מעבר,"

זהו ההקשר, שבו צריך להשקיף על ערבותו האחרונה של אברהם, שהרי העובדות, שהוא טוען שהיה צריך לגלותן, עלו רק בפרוטוקול ועדת האשראי האחרונה, כאשר אברהם כבר היה "שקוע" בחוב של אורי, בגין ערבותו הקודמת (בסך 6 מיליון ₪).

64. וכן אני סבור, שהבנק צודק גם בטענתו החילופית, שאם ערבותו האחרונה של אברהם מתבטלת, חוזרת הערבות הקודמת על סך 6 מיליון ₪ לתוקפה, שהרי הערבות האחרונה באה במקומה, "ומשבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה" (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). אברהם "קיבל" בחוזה הערבות האחרונה את ביטול הערבות הקודמת. אם חוזה הערבות האחרונה מתבטל הוא חייב להשיב לבנק מה שקיבל, ולכן הערבות הקודמת חוזרת לתוקפה.

מאחר וסכום התביעה אינו עולה גם על סכום הערבות הקודמת, הרי שביטול הערבות האחרונה לא תועיל לו בין כה וכה.

65. נראה, כי הבנק צודק גם בטענתו להרחבת חזית. אברהם לא טען בכתב הגנתו, גם זה המתוקן, לאי גילוין של הפרטים שעלו בפרוטוקול ועדת האשראי האמורה. מהודעת ב"כ אברהם (שצורפה למוצג בחרי 1) עולה, שהפרוטוקולים של ועדת האשראי נמסרו להם כבר ביום 2.4.15, קודם לישיבת ההוכחות הראשונה (שהתקיימה ביום 27.4.15). אברהם יכל, לכן, לבקש את תיקון כתב ההגנה כדי לכלול בו את הטענות הללו.

מכל מקום, משהטענות נדונו לגופן, אינני מוצא לנחוץ להכריע בעניין זה.

תוצאת ביניים

66. התוצאה והמסקנה העולה עד כאן היא, שלא נמצאה כל עילה ראויה שתצדיק את ביטול הערבות של אברהם, כולה או חלקה.

עתה אדון בתביעת אברהם להשבת סכום הפקדון המשועבד שמומש וכן בתביעתו לקיזוז סכומים שונים.

תביעת אברהם להשבת הפקדון

67. תביעת אברהם להשבת הפקדון המשועבד שמומש נשענת כמעט כולה על טענות ההגנה שהועלו על ידו כלפי תביעת הבנק.

לפיכך כל המסקנות שהוסקו לעיל ביחס לטענות הללו, יפות הן גם לתביעתו זו של אברהם, ומשהן נדחו במסגרת הדיון בתביעת הבנק הן נדחות גם במסגרת הדיון בתביעתו של אברהם.

68. טענה נוספת, שלא נדונה בתביעת הבנק, היא טענתו של אברהם, לפיה, הבנק לא היה רשאי לממש את השעבוד ללא הסכמתו, וכל עוד התנהל משא ומתן ביניהם.

הבנק טוען כי מימש את השעבוד כדין ובהתאם לסמכותו, ולאחר ארכה שניתנה לאברהם לשם הסדרת החוב.

69. כעולה מתצהירו של רפי אהרון (סעיפים 47-56), הפקדון בסך 1 מיליון ₪ שועבד תחילה להבטחת פרעון ההלוואות הראשונות שניתנו, אך בחודש ינואר 2008, לפני מתן ההלוואה האחרונה לאורי, הסכים אברהם לשעבד את הפקדון "לכלל האובליגו" של אורי בחשבונו.

בני בריסי, מנהל מדור במחלקת לקוחות מיוחדים של הבנק, אליה הועבר הטיפול בחשבון אורי לאחר תחילת הליכי הקפאת הליכים כלפי החברות בקבוצה, סיפר (סעיפים 7-10 לתצהירו), כי למרות שהבנק היה רשאי לממש את השעבוד, מיד עם תחילת הקפאת ההליכים של החברות, הוא המתין במשך קרוב לשלושה חודשים, במהלכם נוהל משא ומתן עם אברהם, ועשה זאת רק לאחר סיומו.

בעדותו בבית המשפט הוסיף (עמ' 289), כי הבנק נהג כך רק "בגלל שמדובר בלקוח מכובד של הבנק" (הכוונה כמובן לאברהם).

70. לא מצאתי כל עילה, שיש בה כדי למנוע מהבנק לממש את זכותו לחילוט הפקדון ששועבד בדיוק לצורך זה. משלא נמצאה עילה לביטול הערבות, אין עילה גם לביטול שעבוד הפקדון. עצם קיומו של משא ומתן לא שלל מהבנק את זכותו למימוש הפקדון, ולאחר שהמשא ומתן לא הצליח, ודאי שהבנק היה רשאי להפעיל את זכותו.

תביעות אברהם הנוספות

70א. הפרשי שער בסך 459,370 ₪ בשל משיכה מוקדמת של הפקדון –

משנפסק, כאמור, שהבנק היה זכאי לממש את הפקדון, בזמן שהוא מימש אותו, שוב אין מקום לתביעה זו. הבנק לא היה חייב להמתין עד שייקבע שער, שאברהם יסכים לו. יתר על כן, על פי תדפיסי בנק ישראל שהבנק צירף לתצהיריו (נספח 30), שער הדולר דווקא ירד במשך החודש לאחר שהפקדון מומש.

תביעה זו נדחית אפוא.

71. סך של 42,973 ₪ בגין אי זיכוי הפקדון בריבית ראויה –

אברהם טען (סעיף 22) כי פרלמוטר הבטיח לו כי הפקדון הדולרי "יזכה לתנאים הטובים ביותר אשר ניתן להעניק בבנק לפקדונות גדולים (מבחינת עמלות וריביות)", אלא שלאחר תקופה קצרה, שהפקדון אכן זכה בריבית מיטבית, היא הופחתה ללא מתן הסבר.

פרלמוטר אישר טענה זו של אברהם, ולא ידע להסביר מדוע הריבית הופחתה (עמ' 157).

גם המומחה מטעם הבנק, רו"ח אבנר מימון, כתב כי "סיבת הירידה בשיעור הריבית לא ברורה לי", וחזר על כך גם בעדותו בבית המשפט (עמ' 360-361).

המסקנה היא לכן, שדין תביעתו זו של אברהם להתקבל, ומאחר והבנק לא חלק על סכום תביעה זו, הרי שתביעתו זו מתקבלת על מלוא הסכום הנקוב על ידו.

72. פיצוי כללי בסך 300,000 ₪ -

מאחר שטענותיו של אברהם נגד פעולותיו של הבנק נדחו כולן (למעט הפרט הבודד הקודם), אין מקום לפסיקת פיצוי זה.

טענות הקיזוז

73. טענות הקיזוז של אברהם נסמכות על חוות דעתה של חן ביטון.

ביטון מצאה כי הבנק חייב את אורי בחיובי יתר בגין אי הקצאת מסגרות אשראי מתאימות, חייב החשבון בריביות מקסימליות בסך 29,812 ₪, חייב אותו בחיובי יתר בגין ריבית הלוואות וריבית נכיונות שיקים בסכום של 286,713 ₪, וכן חייב אותו בחיובי יתר בגין עמלות שונות בסכום של 77,778 ₪.

הבנק הציג חוות דעת נגדית, של רו"ח אבנר מימון (עובד הבנק), המפריך את כל חישוביה של ביטון.

74. אין צורך להיכנס לפרטי החישובים, משום שחוות הדעת של ביטון מתעלמת כליל – ובמודע – מהמערכת ההסכמית שהיתה בין הבנק לבין אורי ביחס לכל הנושאים שהעלתה.

כך אישרה ביטון בעדותה (עמ' 547):

"ש. לא מעניין אותך לדעת מבעל החשבון מה היתה המערכת העובדתית או ההסכמית בינו לבין הבנק כשאת הולכת ועושה חישובים כאלה?

ת. במקרה הספציפי הזה אני לא, לא התבקשתי בעצם שוב, לכמת את הטענות של הלקוח, יש פה משהו מאד, מאד ספציפי, מאד פרטני של ערב שהיה ערב לחשבון וביקש שנבדוק את החשבון לפי נתונים מסויימים. ולפיכך מה היה הסיכום עם הלקוח או לא היה סיכום עם הלקוח, במקרה הספציפי הזה לא היה רלוונטי."

ובהמשך (עמ' 548-549):

"ש. ובכל זאת את התעלמת מהמערכת ההסכמית, את התעלמת מהמערכת ההסכמית, ואת בעצם הרצת את החשבון לפי ריביות שנראו לך שצריך לחייב אותו.

ת. אני שוב אחזור ואומר, ראשית ההסכמים שנחתמו פה נחתמו מול הלקוח מר אורי בחרי, חוות הדעת הזו לא התיימרה לייצג את טענותיו של מר אורי בחרי כי אם את טענותיו של מר אברהם בחרי, שמבחינתו בודאי שלא חתם על ההסכמים...."

ובתשובה ישירה לשאלת בית המשפט, היא אומרת (עמ' 550):

"לא, לא נכנסתי לזה מבחינת ההסכמים".

מעדותה מתברר, שכל חוות דעתה התבססה על טענותיו של אברהם, "והטענות שלו היו שהחשבון היה צריך לקבל תנאים של לקוח הכי טוב". אך על מה מתבססת טענה זו, וכיצד ניתן להתעלם מהמערכת ההסכמית המפורשת והמפורטת בין הבנק לבין אורי ביחס לכל הנושאים, שהיא נתנה חוות דעת לגביהם? שאלה זו נותרה ללא כל מענה.

75. גם לגוף הטענה, לא נמצאה כל הצדקה להעניק לחשבון של אורי את התנאים "הכי טובים". כך, למשל חישוביה של ביטון ביחס לעמלות שנגבו ביתר, לטענתה, מתבססים על כך, "כי לקוחות בהיקפי פעילות ואיתנות פיננסיים דומים, נהנים מקבלת פטור מעמלת ביצוע, כמו גם מעמלת עריכת מסמכים".

טענה זו סותרת, כמובן, במובהק את טענתו האחרת של אברהם, לפיה הבנק לא גילה לו שהחשבון של אורי הוא במצב בעייתי.

רו"ח מימון שבדק את "ההיסטוריה" של החשבון, לאורך כל תקופת התנהלותו העיד (עמ' 357): "אני דחיתי את הטענה של המומחית שאומרת שהחשבון היה באיתנות פיננסית גבוהה מאד... אני דוחה טענה שהחשבון היה באיתנות גבוהה, הוא לא היה באיתנות גבוהה".

76. נוסף לכך, ביחס לשיעורי הריבית של ההלוואות לכל הפחות, אברהם חתם גם הוא על מסמכי ההלוואה כערב, כך שהיה מודע היטב לשיעורים הללו, והמערכת ההסכמית ביחס אליהם מחייבת גם אותו.

77. ביטון התייחסה בחוות דעתה גם להפרשי הריבית שהגיעו לאברהם עבור הפקדון. תביעה זו התקבלה כאמור.

מלבדה, נדחות כל קביעותיה של ביטון בחוות דעתה, וממילא נדחות כל תביעותיו של אברהם המתבססות על הקביעות הללו.

הוכחת הריבית הנתבעת וחישובה

78. הבנק צירף לכתב התביעה ולתצהירו אישורים על שיעורי הריבית הנהוגים אצלו וכן תעודה בדבר רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי (נספח יג לכתב התביעה).

תעודה זו קבילה כראיה בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

בהתאם לסעיף 36(ד) זכאי היה ב"כ אברהם לחקור את עורך התעודה, אם רצה בכך. הוא לא ביקש לחקור אותו, ולא זימן אותו לעדות.

משכך, אין כל מניעה לקבל תעודה זו וכל האישורים בדבר שיעורי הריבית הנהוגים בבנק כראיה קבילה.

79. יחד עם זאת, אני מוצא צדק מסוים בטענות שהעלה אברהם בקשר לשיעור הריבית, שהבנק מבקש לחייבו: הריבית המירבית הנוהגת אצלו על חשבונות חח"ד, שבמועד הגשת התביעה הינה בשיעור 16.8% לשנה, המצטברת כל שלושה חודשים (סעיף 37 לכתב התביעה).

אמנם, בהתאם לסעיף 6(ב)(2) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, כאשר קיים הסכם בין בעלי הדין על ריבית הפיגורים, בית המשפט חייב לפסוק אותה ריבית, אולם, כדברי כב' השופטת דורנר ב-ע"א 6396/95 בנק דיסקונט לישראל נ' נופי (20.3.97, פורסם בנבו) (פיסקה 14):

"ההיגיון הכלכלי והמטרה העסקית העומדים בבסיסה של התניה בדבר תשלום ריבית פיגורים, בצירוף חובת הצדדים לנהוג כאנשים הגונים וסבירים, מביאים למסקנה כי הכוונה המשותפת של הצדדים היא שהחוב שיישא ריבית פיגורים יהיה חוב מבוסס שהלקוח מסרב לשלמו ללא הצדקה, כך שייווצר תמריץ להחזר הכסף מוקדם ככל האפשר. לעומת זאת, אין להניח כי הצדדים התכוונו להחיל חיובי ריבית גבוהים במיוחד לאחר דרישת תשלום שאין לה על מה לסמוך, ולמיצער היא פרובלמטית."

בענייננו התברר בדיעבד, מכך שהבנק ויתר על חלק התביעה הקשור לחובה של להר, שדרישת תשלום זו היתה, לכל הפחות "פרובלמטית". הבנק חזר בו מדרישה זו והגיש את כתב התביעה המתוקן רק כארבע שנים וחצי לאחר הגשת כתב התביעה המקורי. תקופה זו, לכל הפחות, איננה צריכה לפעול לרעתו.

לפיכך, אני קובע כי ריבית מירבית זו תצטרף לסכום התביעה, החל מיום הגשת כתב התביעה המתוקן בלבד, 24.6.13, ולא מיום הגשת כתב התביעה המקורי 28.11.08. על התקופה שמיום הגשת כתב התביעה המקורי, 28.11.08, ועד יום הגשת כתב התביעה המתוקן, יצטרפו לסכום התביעה הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

תוצאה

80. לאור כל האמור לעיל, אני מחליט כדלקמן:

א. תביעת בנק מזרחי-טפחות בע"מ נגד אברהם בחרי, ת.א. 2229/08, מתקבלת ברובה.

הנתבע ישלם לתובע את סכום התביעה, 1,914,726 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המקורי, 28.11.08 ועד יום הגשת כתב התביעה המתוקן, 24.6.13, ובצירוף הריבית כנקוב בסעיף 37 לכתב התביעה המתוקן, מיום הגשת התביעה המתוקן, 24.6.13, ועד לתשלום בפועל.

הסכום שיתקבל לפי חישוב זה לא יעלה על סכום הערבות שבחרי חתם עליה, 7,270,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.11.07 ועד מועד החישוב.

ב. תביעת אברהם בחרי נגד בנק מזרחי-טפחות בע"מ, ת.א. 16384-05-10, נדחית ברובה המכריע, למעט הסכום של 42,973 ₪ (סעיף 109 לכתב התביעה).

הבנק ישלם לבחרי סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת כתב התביעה המתוקן, 19.3.14, ועד לתשלום בפועל.

ג. ניתן לקזז את הסכום שהבנק חייב לבחרי, מהסכום שבחרי חייב לבנק.

ד. ניתן בזה צו, לפיו כל הכספים שיתקבלו ממימוש הדירה בכפר הים חדרה, ככל שיתקבלו, ייזקפו על חשבון החוב בתביעה זו, ויופחתו בהתאם מחובו של בחרי.

ה. בחרי ישלם לבנק מזרחי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪.

ו. הבנק ימציא פסיקתא מתאימה לחתימתי.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ז, 03 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.