עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית לתשלום פיצוי, בגין השקעות כספיות שהשקיעו התובעים בעסק שהקימו, ואותו אולצו לטענתם לעזוב, בגין רווחים שהיו צפויים מהעסק, מהם לא זכו ליהנות, ובגין הפרת חוזה, פגיעה במוניטין ועגמת נפש.

ואלה טענות התובעים

התובע 2 המכונה בפי הצדדים קוקו (ולהלן: קוקו) הינו ספר בעל מוניטין, העוסק בתחום מזה 25 שנה. התובע 1 (משה טובי ולהלן: משה) הינו אחיינו, העוסק אף הוא בתחום. במועדים הרלוונטיים להליך, ביקש קוקו לממש את המוניטין שרכש במקום חדש, בו ישקיע את מיטב התכנון והביצוע על מנת שישמש ספינת הדגל של העסק שלו באזור. הואיל ובאותה תקופה עבד בתל אביב , כאשר על הפרק עמדה שותפות במספרה שם, הוצב משה בקדמת העסק (ולהלן: העסק או המספרה) בעפולה.

התובעים איתרו נכס במתחם החדש בעפולה, במקום שבבעלות הנתבעים המכונה "ספא מאיה" (ולהלן: הספא). לאחר בדיקה ומו"מ, שנוהל בעיקר על ידי קוקו, עם הנתבעים 1 – 3 (ולהלן לפי סדר הופעתם בתביעה: אלי, מאיה ומיכאל וביחד: הנתבעים), נקשרו הצדדים ביום 14.12.2009 בהסכם שכירות לשנה (עם אופציה לשנתיים נוספות), ולפיו שכר משה ממאיה בשכירות משנה חלק מהנכס לצורך הקמת המספרה, מרכז איפור וסטודיו לכלות, לרבות מכירת מוצרים הקשורים לכך. חלק נוסף משטח הספא יהיה משותף לספא ולמספרה.

במסגרת תנאי ההסכם ולצורך קיומו, נמסרו לנתבעים (למיכאל) 9 שיקים ע"ס 5,300 ₪  כ"א, וכן שיק ע"ס 15,900  כפיקדון עבור 3 חודשי שכירות. העסק החל לפעול ביום 16.2.2010.

על פי האמור בתביעה, החל מראשית הפעילות, הנתבעים, מטעמים של צרות עין, היו מתעמרים בתובעים. התנהגותם זו באה לידי ביטוי בהתנהלות היום יומית בעסק - בכך שנאמר לתובעים כי המוסיקה המושמעת במקום רועשת וכי רעש הפן מפריע. בהמשך, מצלמות שהוצבו בספא כוונו לתוך העסק של התובעים וגרמו לפגיעה קשה בלקוחות ובאפשרות להפעיל את העסק באופן תקין. הנתבעים גרמו לעימותים מילוליים, כאשר העימות הראשון היה בגין אזור עמדות מכירת המוצרים שסומנו בנספח להסכם השכירות. בעקבות עימות זה הוזמנה משטרה למקום על ידי קוקו.

מאז, בכל עימות שנוצר, נהג אלי להזמין את המשטרה בכדי ליצור לעצמו תדמית של קורבן. בצד האמור היה אלי מתקשר למיכאל, אשר היה דואג כי קוקו יקבל טלפון מ"בורר שדה" שניהל בהמשך בוררות בין הצדדים, ולבסוף אף כפה על התובעים את עזיבת המקום.

עימות נוסף עם הנתבעים נוהל בנוגע לחדר שיועד לפעילות רעייתו של קוקו (ולהלן: רחלי) כמרכז איפור וסטודיו לכלות. התובעים טענו, כי קוקו ביקש באותו מועד הבהרה ממיכאל לעניין פיגור בתשלומי הספא לחברה בעלת המתחם, ובתגובה השיב לו מיכאל כי אם הוא יתרסק גם קוקו יתרסק, ולכן עדיף לקוקו להניח למיכאל לסדר את העניינים מול המתחם.

באותה שיחה, אף שקוקו ביקש ממיכאל כי המשכה ייעשה בעפולה כאשר יגיע למקום, נתן מיכאל רשות למאיה, וזו נכנסה לחדרה של רחלי בספא ותוך איומים שברה חפצים. הכל שעה שהנתבעים 1 ו – 3 צופים במתרחש ואינם עושים דבר. בעקבות כך, פנו קוקו ורחלי למשטרה כדי להגיש תלונה, אך השוטרים שכנעו אותם שלא לעשות כן ולנסות ליישב את הנושא.

על מנת ליצור את תדמית הקורבן ולהסיט את האש ממעשיה של מאיה יום קודם, ביום 23.3.2010, לאחר שניגש אלי וכיבה בזדון את המוסיקה במספרה, הוא הזמין משטרה לאחר שקוקו הודיעו כי בדעתו לעשות כן, ואף הגיש לבית המשפט בקשה לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת. ביום 7.4.2010 נערך דיון בבקשה, במהלכו הבהיר בית המשפט לנתבעים כי הצבת מצלמות המכוונות לעבר העסק של התובעים והלקוחות הינו מעשה שאינו מקובל, ונתן צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת.

בהמשך לאירועים אלה, יזמו הנתבעים הליך בוררות ע"י בורר, אשר על פי הטענה הינו גורם עברייני. התובעים מצאו עצמם ב"בית דין שדה", כלשונם, שנערך במגדל העמק ביום 11.4.2010, חודשיים בלבד לאחר השקת העסק, ללא יכולת התנגדות להזמנה שקיבלו להתייצב.

מי שהוביל מהלך זה היה הנתבע 4, המכונה בפי הנתבעים כ"בן משפחה". בדיעבד נודע לתובעים, כי נתבע זה (ולהלן: דימה) הוא בעצם הרוח החיה מאחורי התנהלות הנתבעים. במהלך הבוררות הוצג דימה בפני התובעים כבעלים הלכה למעשה של ספא מאיה. הוא שהציג את טענות הנתבעים בהליך זה, טען כי המקום שלו, ואף איים על קוקו כדי שיעזוב את המקום. חתימתו של דימה אף מופיעה על הסכם פשרה, שלכאורה הושג במסגרת הבוררות, אך הוצג לתובעים על ידי מאיה רק בשלב מאוחר יותר, ואף אינו נושא את תאריך הבוררות אלא תאריך מאוחר לה, ואינו משקף את פני הדברים כפי שהיו.

במעמד הבוררות אוימו התובעים על ידי הנתבעים 2 ו – 4, שנכחו במקום. לאחר התייעצות טלפונית בנוגע לתאריך הפינוי עם הנתבעים 1 ו – 3, ששהו בסמוך, ובגיבוי מי  שניהל את אותה בוררות, נדרשו התובעים בגסות לפנות את המושכר עד ליום 30.4.2010, בתמורה לפיצוי שיקבע שמאי מטעם אותם גורמים. בצר להם ובשל האיומים, "הסכימו" התובעים להצעה שנכפתה עליהם.

ה"שמאי" שהגיע לנכס בהמשך והסתבר כקבלן שיפוצים, קבע כי עלות הקמת המספרה הינה 142,070 ₪ בצירוף מע"מ. למרות זאת, מאיה הציעה לתובעים פיצוי בסך של 8,500 ₪ בלבד, ואלי, על מנת ליצור הפרדה בין התובעים, הציע למשה פיצוי בסך של 20,000 ₪ כנגד הפינוי מהנכס.

אלי אף לא המתין עד לסוף תקופת האולטימטום שהוצב לתובעים במהלך אותה בוררות, והחל מציע את הנכס לשוכרים חדשים מיד לאחריה ובנוכחות רחלי. אז התברר כי בכוונת אלי לגבות מהשוכר אחוז מהרווח, ובכך התגלתה כוונתם האמתית של הנתבעים בסילוק התובעים מהמקום.

הנתבעים לא שינו את הצעתם לפיצוי בסך של 8,500 ₪, ובנסיבות העניין הודיע קוקו כי הוא מסרב לעזוב את המושכר בתום האולטימטום. או אז הודיעה לו מאיה כי למחרת יבואו למקום אנשי הבורר, וכדאי שלקוחות המספרה לא יגיעו. בכל אותם אירועים הוזכר שוב ושוב שמו של דימה כמי שעומד מאחורי הדברים. לנוכח האיום, הגיש קוקו תלונה נוספת למשטרה.

בהמשך הודיעה מאיה לקוקו כי ביום 6.5.10 עליו לעזוב את המקום. קוקו עדכן את המשטרה בדבר האמור, מחשש פן תינקט נגדו אלימות, והוגשה תלונה נוספת למשטרה.

נטען כי הנתבעים ניסו לנסח הסכם פשרה והגישו אותו לחתימת התובעים, אך הללו סרבו. דימה חתום על מסמך זה. מאיה אף איימה על קוקו כי באם לא ייחתם אותו הסכם פשרה, אותם גורמים אליהם היא קשורה ואשר בחסותם נערכה הבוררות, "יידעו כיצד לפתור את הבעיה מולו". לתובעים נאמר כי יוכלו להמשיך לעבוד עד סוף אותו יום, וכי למחרת, 7.5.2010, תתקיים פגישת בוררות נוספת בהשתתפות דימה, בה הכל ייסגר. קוקו עדכן את המשטרה בעניין זה.

באותה פגישה ביום 7.5.2010, שנערכה לבסוף רק עם קוקו, הנתבעים המשיכו להציע הצעות פיצוי נמוכות, תוך כדי שהם מראים את המספרה לשוכר החדש. באותו מועד אוים קוקו פעם נוספת לחייו ולחיי משפחתו, וכאשר רחלי הגיעה למספרה, איימה מאיה אף עליה. קוקו הזמין משטרה, שביקשה מכל הנוכחים להתלוות אליה, בשלב זה התמוטט קוקו ונלקח לבית חולים שם אובחן כסובל מלחץ נפשי כבד ביותר.

בהמשך הסתבר לו כי הוגשה נגדו תלונה.

מצוקת התובעים גברה, כאשר גם עובדות העסק ציינו בפניהם כי הן חוששות לעבוד לנוכח האיומים וההטרדות שהן סופגות מהנתבעים או מי מטעמם. לנוכח האמור, ומחשש שיגנבו על ידי הנתבעים, נאלצה רחלי לפנות את מלאי מוצרי העבודה שלה מהמספרה, והשאירה בה רק ציוד כבד עד לאחר פסיקת בית המשפט. משיחת טלפון שהתקבלה מלקוחה שהגיעה למספרה, התברר לה כי הנתבעים ניצלו עובדה זו כדי להעביר את כל ציוד העבודה לחדרה בספא, כאשר בו זמנית הוכנס ציודו של השוכר החדש.

ביום 12.5.2010, כאשר הגיע קוקו לספא ביחד עם פקידה מטעם באת כוחו ב"כ על מנת למסור לנתבעים זימון לבית המשפט, צעק עליו אלי בנוכחות הלקוחות שהיו במקום להסתלק בתואנה של השגת גבול. קוקו מצא את השילוט שבור ואת הציוד בחדרה של רעייתו. כאשר החל מפנה את הציוד חש ברע התמוטט בשנית, ופונה לחדר מיון.

ההסכם שערכו הצדדים לגבי פינוי העסק בבית המשפט ביום 24.5.2010, נערך כאשר קוקו מותש וחסר כל יכולת לשמור על האינטרסים שלו. יתרה מכך, אף הסכמה זו לא בוצעה ככתבה, שכן הנתבעים פנו מיד שוב לבית המשפט בבקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת, על מנת לארוז בעצמם את חפצי התובעים. לאור זאת נאלצו התובעים לעזוב את המקום. לאחר דיון נוסף שנערך בבית המשפט בנצרת, הוצע לצדדים להגיע למקום ולהחליט על גורל עמדות העבודה. במעמד זה הראו הנתבעים לשופט שערך ביקור במקום כי ציודם של התובעים לכאורה נארז יפה. רק לאחר מכן התברר לתובעים כי כל הציוד הארוז היה שבור ומנותץ.

התובעים נאלצו לעזוב את המקום ללא אפשרות לגבש החלטה על יסוד שיקול דעת סביר, והסכמתם נעדרה גמירות דעת.

גם בכך לא הסתפקו הנתבעים, ולאחר שהתובעים עזבו את המקום החלו להפיץ דיבתם רעה - כי נטשו בשל פשיטת רגל וחובות כספיים לשוק האפור, שברחו לחו"ל וכי גנבו כסף מהנתבעים. כתוצאה מכך נגרמה לתובעים פגיעה קשה ביותר בשמם הטוב, במעמדם ובדימויים.

התובעים טוענים, כי ההסכם עמם הופר באופן בוטה ויסודי. לטענתם, הם עצמם היו מלאי נכונות לקיים את כל ההתחייבויות שנטלו על עצמם. כלל העימותים היו ביוזמתם הבלעדית של הנתבעים, שחפצו בסילוקם מהנכס.

נוכח העובדה שמעולם לא התקבלה הודעה על ביטול ההסכם, הרי שלתובעים הזכות לקבל פיצויים, בגין הפרתו ובגין התנהלות הנתבעים שהביאה לסיכולו של הסכם השותפות בין התובעים. לקוקו מגיע לקבל פיצוי בגין עוולת גרם הפרת חוזה.

הנתבעים אינם יכולים להסתמך על הסכמת התובעים לפינוי הנכס, אשר נעדרה בנסיבות העניין גמירות דעת, בשל מסכת האיומים אליה נקלעו ובשלה נתנו הסכמתם.

בגין הפרות ההסכם עותרים התובעים גם לפיצויי קיום – אובדן ההכנסה הצפויה מהעסק, פיצויי השבה והסתמכות (עלות הקמת המספרה שירדה כולה לטמיון).

התובעים עותרים לפיצוי בגין עלות הכנת המקום, הפסד הכנסה, פיצוי בגין הוצאת דיבה ופגיעה במוניטין (למעט ביחס לנתבע 4), וכן בגין עגמת נפש בסך של 1,200,000 ₪. מטעמי אגרה הועמדה התביעה על סך של 500,000 ₪.

טענות הנתבעים 1 – 3

בראשית הדברים אציין, כי ההליכים כנגד אלי ומאיה (הנתבעים 1 ו – 2) מעוכבים בגין הליכי פשיטת רגל בהם נקטו, ובפועל הם אך העידו לטובת מיכאל (הנתבע 3). הדברים שיאמרו ביחס אליהם, נאמרים באספקלריה זו בלבד.

הנתבעים הכחישו את האמור בתביעה, לרבות כל מסמך שצורף אליה.

ביחס למיכאל נאמר כי הוא אינו משמש בתפקיד כלשהו בספא, וזיקתו היחידה אליו היא משפחתית (מאיה היא אמו ואלי הוא אחיו). מיכאל מעולם לא חתם על הסכם כלשהו ו/או התחייב בהתחייבות כלשהי כלפי התובעים ו/או מי מטעמם. הוא אכן נכח בספא בכמה הזדמנויות ונקלע למראות קשים של "צווחות" קוקו, אך אין בכך בשום אופן כדי להקים נגדו עילת תביעה. נתבע זה הינו כלכלן העובד במשרה מלאה בחברה גדולה, ואין בינו לבין הספא כל קשר עסקי ו/או מהותי אחר.

באשר לאלי נאמר, כי הוא אמנם ניהל את הספא אך מעולם לא חתם על הסכם כלשהו עם התובעים או מי מהם ו/או התחייב כלפיהם בהתחייבות כלשהי.

ביחס לדימה נאמר, כי אין לו כל זיקה לספא ולעסקי מאיה. אכן, הסכם הגישור חתום על ידו, ואולם כל הליך הגישור היה בניצוחם של קרובי משפחת התובעים.

קוקו עצמו אינו חתום על כל הסכם עם הנתבעים או מי מהם, ולפיכך אף עמו אין כל יריבות למי מהנתבעים.

לטענת הנתבעים, מעשיהם של התובעים הביאו לקריסת מפעל חייה של מאיה, ולהתמוטטותה העסקית והנפשית. מעשיהם אף הובילו לקריסת בני המשפחה כולה. הספא שהיה בבעלות מאיה ובניהול אלי, נקלע לקשיים משמעותיים בעקבות מעשי התובעים. אלה זרעו בו הרס והמשיכו בכך עד לסגירתו.

על פי הנטען, מדובר בעסק שהוקם על ידי מאיה בהשקעה כוללת של כמיליון ₪. בדצמבר 2009 ניאותו מאיה ואלי להכניס את  התובעים לעסק כשוכרי משנה בלבד, בהתאם לכללי ההתנהגות של המקום ואופיו.

ההסכם נחתם בין מאיה למשה, בנוכחות התובעים ועו"ד מטעמם. לפי ההסכם, בנוסף לתשלום דמי השכירות היה על משה לשלם הוצאות ביטוח, הוצאות שוטפות כגון ארנונה מים וחשמל, הוצאות פקידה וכיבוד (קפה וכיוצא בזה). עוד הוסכם, כי משה יהרוס 4 חדרים של הספא ומסדרון, ותחתם יקים את עסקו - המספרה. אלא שבפועל, קוקו עשה בעסק ככל העולה על רוחו מבלי לקבל הסכמה, והקים את העסק באופן שונה בתכלית מהמוסכם. כך למשל, בחדר בו הוצב מקלחון השיזוף של הספא, מקום בו הורשה לרעיית התובע לעשות שימוש רק בשעות שלספא אין בו פעילות, הוצא המקלחון מהחדר למסדרון חרף התנגדותה של מאיה, והנתבעים הוצבו בפני עובדה מוגמרת.

התובעים התנהלו כבעלי המקום ועשו דין לעצמם מבלי לשאול לדעתם של אלי ומאיה. הם או מי מהם סגרו את דלת חדר השיזוף ויצרו אליה פתח מתוך המספרה. בכך סיפחו לשטח המספרה שטח שאמור היה להיות משותף לשני העסקים. מעשה זה היה על אף התנגדותה העיקשת של מאיה. בתחילה, עובדות הספא היו עושות עבודתן בחדר ונכנסות אליו דרך המספרה, אולם בהמשך ציווה עליהם קוקו להפסיק להיכנס לחדר השיזוף ובכך הפכה ההשתלטות לסופית.

לאחר סיום התאמת המקום לעסקו של משה המשיכו התובעים לבוא בדרישות לביצוע שינויים במקום, כגון צביעת הלובי והחלפת הרצפה, וכפו אותן על הנתבעים. כן הציבו נברשת גדולה בתקרת הלובי.

בנוסף, קוקו דרש לצורכי עסקו חציו של ארון תצוגה המסופח לספא והשייך אליו, כאשר סוכם מראש כי יינתן רק רבע ממנו. בעקבות הוויכוח שהתפתח בשל דרישה זו הזמין קוקו משטרה למקום.

בין לבין וכתוצאה מהתנהלות התובעים ומעשיהם, עסקי הספא הלכו ודעכו. התובעים עישנו בשטח הספא באופן שוטף ואפשרו ללקוחותיהם לעשן, למרות האיסור המפורש שנובע מאופיו של המקום. כמו כן השמיעו מוסיקה רועשת מסוג טרנס באופן קבוע, למרות שהוטל איסור ברור על כל מוסיקה שאינה מסוג "צ'יל אאוט". הלקוחות היו עדים לרבים מהוויכוחים, וחלקם לא חזרו לספא.

בנוסף, משה אף לא שילם את דמי השכירות המוסכמים. השיקים שניתנו על ידי התובע 1 חזרו באין כיסוי. כמו כן, אף שהיה אמור להשתתף בהוצאות השוטפות, הרי שפרט לפעם אחת ובתשלום חלקי בלבד, לא נשא משה בכל תשלום – ארנונה, מים, חשמל, ביטוח, כיבודים וכד'.

מצלמות האבטחה שהוצבו מאז ומתמיד ושירתו את הספא ואת ביטחונו לא היו נוחות לתובעים כבר מהיום הראשון, וביותר מהזדמנות אחת חיבלו בהן התובעים ושברו אותן.

גם מאיה וגם אלי ניסו לדבר עם קוקו, כדי לאפשר לכל אחד מהם לעבוד בצורה חופשית ללא הפרעה, אך לאחר כל שיחה היה קוקו ממשיך לריב ולדרוש כל פעם דרישות בנושא אחר. התובעים גם איימו על אלי ועל עובדות הספא בפגיעה פיזית.

התובעים הוציאו דיבתם של הנתבעים רעה בכך שהפיצו שמועות כי הנתבעים הינם חלק מכנופיה, וכן הפיצו בקרב לקוחות הספא כרטיסי ביקור של יריביה העסקיים של מאיה.

ביום 24.3.2010 הגיש אלי בקשה כנגד משה למניעת הטרדה מאיימת. בהמשך הוגשו תלונות נוספות על ידי אלי למשטרת ישראל בגין איומים על חייו, היזק לרכוש והשגת גבול מצדו של קוקו או מי מטעמו. בשלב מאוחר יותר שוב הגיש אלי בקשה כנגד קוקו למניעת הטרדה מאיימת בשל שבירת מצלמות האבטחה ואיום בפגיעה בו.

במעשיהם הפרו התובעים את ההסכם ואף גרמו נזקים.

ביום 9.5.2010 עזבו התובעים את המושכר באופן חד צדדי. חרף האמור, הם הגישו באותו יום בקשה לבית המשפט לשמר את המצב הקיים במושכר. בקשה זו נדחתה, לרבות בקשה לעיון חוזר. בהמשך אף נדחה ערעור שהוגש, תוך קביעה שעצם הגשתו גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט.

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 24.5.2010 נמחקה הבקשה לצו עשה, והוסכם כי התובעים יפנו את המושכר ואת הציוד עליו הוסכם עד ליום 30.5.2010, ובתנאי שלא יגרמו נזק למושכר.

התובעים הגיעו למושכר לפירוק הציוד המוסכם והחלו מייצרים פרובוקציות, תוך ניצול שהותם במושכר וההרשאה שניתנה להם לפירוק הציוד, הרסו וחיבלו במכוון בספא. התובעים שברו את הגבס, פוצצו צינור וקרעו חוטי חשמל, ואף צילמו את לקוחות הספא שעזבו עקב אי הנעימות שיצרו התובעים. בשל האפקט שיצרו התובעים פנו הנתבעים כבר באותו יום לבית המשפט בבקשה למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובעים, ובית המשפט החליט לאסור עליהם להיכנס למושכר ואפילו למתחם.

בדיון שהתקיים בצו מניעה זמני שהגישו התובעים ביום 1.6.2010 נערך ביקור בשטח על ידי כב' השופט סוהיל. בסיומו הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יתרת חפצי התובעים תפונה עד ליום 4.6.2010 .

בדיון במעמד הצדדים בצו למניעת הטרדה מאיימת ביום 6.6.2010, ניתנה החלטה האוסרת על התובעים להיכנס לספא. התובעים פינו את המיטלטלין שלהם וחפציהם, כולל מחוברים שהציבו במקום, והותירו נזקים בספא שהצריכו לאחר מכן שיקומו בידי אנשי מקצוע.

בנסיבות העניין ובשים לב לפניות החוזרות ונשנות לבית המשפט לקבלת סעד מצד הנתבעים, הרי שאין שחר לטענות התובעים בדבר שימוש הנתבעים בגורמים עברייניים. הדבר נעשה לצורכי התביעה בלבד.

מי שחתום על הסכם הפשרה הוא קרוב משפחתם של התובעים, שמעון פרץ, אשר באופן מוזר שמו אינו נזכר כלל בתביעה שהגישו התובעים. מי שיזם את הליך הגישור – אותו מכנים התובעים הליך בוררות, ברמיזה למעורבות גורמי פשע, הינם התובעים עצמם. הנתבעים, אשר ראו לנגד עיניהם כיצד עסק שעלה למאיה כמיליון ₪ יורד לטמיון, נאלצו להסכים לפגישה שנערכה ביום 6.5.2010.

אירוע הפגישה נולד ביוזמת אחיו של התובע – דודו יפרח - שעסקו נמצא בסמוך לעסקו של הנתבע 4.   הוא הציע לקיים פגישה, שבה יגשרו על כל המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט. בפגישה אותה יזמו התובעים נכחו מאיה ודימה, המגשר מר שמעון פרץ, אחיו של התובע – דודו -והתובעים בעצמם.

הסכם הפשרה הוחזק בידי התובעים בלבד, והפעם הראשונה שהנתבעים נחשפו אליו היה בהצגתו בהליך זה. על פיו סוכם, כי בשלב הראשון שני הצדדים יציעו הצעת מחיר בעניין הציוד של התובעים, ובשלב השני ייערך מו"מ בין שני הצדדים לצורך פשרה בין שתי ההצעות. סכום הפשרה ישולם לתובעים והציוד שלהם יישאר במתחם הספא. דבר זה בפועל לא קרה, שכן התובעים פירקו את הציוד כולו עם המחוברים שהציבו במושכר על פי החלטה שיפוטית תוך גרימת נזק.

מהאמור עולה כי הצדדים פעלו בדרך נאותה ומקובלת כדי לסיים את הסכסוך, והתיאור שניתן על ידי התובעים לפגישה נועד על מנת ליצור רושם מופרך לחלוטין. הליך הגישור נוהל ללא כל כפיה.

התובעים הפרו את ההסכם באי תשלום דמי השכירות – השיקים הוחזרו מחמת העדר כיסוי או חשבון מוגבל. העירבון שהיה אמור להיות מופקד אכן הופקד, וצריך היה לחזור לידי התובעים בתום התקופה.

אכן הוצע למשה סך של 20,000 ₪ בגין השינויים שהוכנסו על ידו לספא, אך זאת רק לפנים משורת הדין וכדי לחזור לשגרה שהייתה קודם להיכרות עם התובעים. באותה נשימה הוצע לתובעים להישאר בנכס ולהמשיך לעבוד ב"שקט", כל אחד בגבולותיו על פי המוסכם ועל פי הדין. שתי ההצעות נדחו על ידי התובעים ותחתן היה איום לפרק את הספא מנכסיו, איום שמומש.

כניסת התובעים לספא יצרה בעיה גדולה מכפי שניתן היה לדמיין. התובעים ניסו להשתלט בבריונות על המקום, הפרו את שלוותו, הבריחו לקוחות, שברו מצלמות, לא קיימו התחייבויות לתשלום דמי שכירות וחשבונות, ועשו במתחם שינויים ככל העולה על רוחם. בצעד יזום ומפתיע אף ביקשו להתפנות מהמקום וביקשו סכומי עתק כנגד אותו פינוי, סכומים שלא הייתה אפשרות לשלם. אכן הוצע השטח לשוכר אחר, כאשר הובן כי התובעים מפנים. אלי אפילו קשר בין התובעים לבין השוכר הפוטנציאלי כדי שירכוש מהם את הציוד.

טענות הנתבע 4

הנתבע מכחיש את טענות התביעה. כתב התביעה אינו מגלה כנגדו כל עילה ודינו מחיקה.

הנתבע אינו הבעלים של הנכס שהושכר לתובעים בשכירות משנה. המיוחס לו אינו נכון ועומד בסתירה לחוזה השכירות.

עניין הבוררות מוכחש על ידי הנתבע. הנתבע טוען, כי למיטב ידיעתו מר שמעון פרץ הינו מכר של קוקו, וקוקו הוא שהציע למאיה לפנות אליו לצורכי הגישור. יתרה מכך, הפגישה בין הצדדים בגישור נערכה ברוח טובה. בסיומה הושג סיכום בעל פה, שהיה לכאורה לשביעות רצון הצדדים.

לאחר שהוגשה תלונה למשטרה, ביקש שמעון פרץ להעלות את הסיכום שנעשה בעל פה על הכתב, כדי שתהא בידו ראיה לכך שהכל נעשה כדת וכדין. הוא ביקש את הנתבע לאשר בחתימתו כי בין הצדדים גובשו הסכמות ברוח הדברים שנוסחו במסמך. הנתבע טוען, כי לאחר שנוכח שהמסמך אכן משקף את שהיה, נאות לחתום עליו ולאשרו.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהניחו לפניי, מצאתי לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו – 4, ואנמק טעמיי.

אזכיר תחילה פעם נוספת, כי ההליכים כנגד הנתבעים 1 ו – 2 מעוכבים בגין הליכי פשיטת רגל.  הצדדים הקדישו חלקים ניכרים מהסיכומים שהגישו (ומכתבי הטענות ומהתצהירים) לעניינם של נתבעים אלה, אשר הסכסוך עמם החל טרם הליכי פשיטת הרגל, והוא שלמעשה עומד בליבת ההליך. יחד עם זאת, נוכח הליכי הפש"ר ובהתחשב בהוראת סע' 22 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980 וכפי שכבר נקבע במסגרת ההליך, אין מקום להידרש למחלוקת בנוגע לנתבעים אלה אלא באספקלריה של הנתבעים הנוספים.

הנתבעים 1 ו – 2 העידו במסגרת ההליך מטעמו של מיכאל. השאלה בעניינו, וזו השאלה הראשונה והעיקרית שיש להכריע בה, הינה האם קיימת יריבות בין התובעים לבינו. שאלה דומה תופנה גם כלפי הנתבע 4, אולם מדובר בעובדות אחרות, ולפיכך אין מקום להידרשות משותפת לשני אלה.

לגופו של עניין, אין מחלוקת כי ספא מאיה הינו עוסק מורשה בשמה של מאיה, אמו של מיכאל. עוד אין חולק כי היא בעלת העסק במקום, והיא שחתומה מול הבעלים של המרכז המסחרי (ג'י ישראל מרכזים מסחריים בע"מ) כשוכרת המתחם.

ההסכם שנחתם בין הצדדים, בגדרו הושכר לתובעים חלק ממתחם הספא לצורכי הקמת המספרה, נערך בין משה למאיה. מדובר בחוזה שעניינו (על פי כותרתו ותוכנו) שכירות ושיתוף פעולה.  ההתחייבות החוזית לאלה חלה רק בין משה ומאיה. אם כן, השאלה שיש להידרש אליה הינה מה מידת מעורבותו של מיכאל בעסק, אם בכלל, והאם במידת מעורבות זו, ככל שתימצא (באופן ישיר או עקיף), יש כדי להקים חבות כנגדו באיזו מבין מהעילות הנטענות. 

בהקשר זה ובראשית הדברים, אציין כי התביעה שהוגשה על ידי התובעים עברה גלגולים שונים. בתחילת דרכה, התביעה כלל לא כללה את מיכאל אלא את אלי ומאיה בלבד. עיון בתובענה המקורית מעלה כי מדובר בסיפור עובדתי הדומה במהותו לזה שפורט בכתב התביעה המתוקן (אליו נדרשתי בהרחבה בפירוט העובדות שלעיל). מיכאל אינו נזכר בו. הנתבעים 1 ו – 2 נזכרים בו כמי שניהלו את הספא, כמי שהתעמרו בתובעים והפריעו לעבודתם, ובהמשך כמי שיזמו את הליך הבוררות.

בהמשך, ובהסכמת הצדדים אשר גובשה במסגרת הדיון בבקשה לסעדים זמניים, הוסכם גם על תיקון התביעה. אופיו של התיקון לא פורט בהסכמה, והגשת כתב התביעה המתוקן נעשתה למעשה ללא הסבר לצירוף האמור (בהמשך תוקנה התביעה פעם נוספת על דרך צירופו של הנתבע 4). משה נשאל בחקירתו מדוע צורף מיכאל לתביעה בגלגולה המתקדם, וניסה תחילה לקשור זאת לישיבת ה"בוררות" (עמ' 61 ש' 30 ואילך). אולם בהמשך, כאשר נשאל שוב, ציין כי אינו זוכר (עמ' 62 ש' 1 ואילך). גם בתצהיר שהגיש אין הבהרה לעניין זה. קוקו אף הוא אינו מתייחס לסוגיה זו.

בנסיבות העניין, העדרו של מיכאל מסיפור המעשה בתובענה המקורית, ככל שיש ממש בגרסת התובעים ביחס למעורבותו בעסק ("הבוס" – ראה עדות משה, עמ' 61 ש' 32), מעלה תמיהות, אשר לא קיבלו הסברים והבהרות מפי התובעים.

זאת ועוד, חרף האמור לעיל (בדבר תפקידו לכאורה של מיכאל בעסק), כתב התביעה המתוקן אינו כולל אבחנה בין הנתבעים לבין עצמם ביחס לתפקידם שם ובכלל, ואף שמידי פעם מיוחס מעשה כזה או אחר למי מהם (כך למשל נטען כי מיכאל קיבל את השיקים מידי התובעים, אלי העיר על המוסיקה הרועשת וכדומה), עיקר הנטען הינו ביחס לנתבעים כולם, משל היו מקשה אחת.

ודוק, העובדה שמדובר בעסק משפחתי אשר נוהל כעוסק מורשה, אין בה כדי להצדיק חיוב כנגד כלל בני משפחתו של בעל העסק הרשום, שכל אחד מהם הינו ישות משפטית בפני עצמה. על התובעים לבסס עילה אישית כנגד מיכאל.

לאחר עיון במכלול החומר שהונח לפניי, דעתי היא כי אף שניתן לקבל שבנקודות מסוימות בהתקשרות בין מאיה לתובעים היה ממשק גם עם מיכאל, כפי שאף הוא אישר בעצמו, הרי שאין באלה כדי להקים לתובעים עילה עצמאית כנגדו.

כאמור, הקשר החוזי הינו בין מאיה למשה. עיון בהסכם השכירות ושיתוף הפעולה מעלה כי אלה ביקשו להפעיל בספא שבבעלות מאיה מספרה, ובמסגרת ההסכם העלו על הכתב את התנאים וההוראות בקשר להפעלת הספא והמספרה בשיתוף פעולה הדדי. במסגרת ההסכם מתחייבים הצדדים, בין היתר, לאפשר זה לזה לנהל את עסקו באין מפריע, מסדירים את השימוש בשטחים המשותפים, מתחייבים לסייע זה לזה בפיתוח בקידום ובשגשוג העסק שבניהולו וכן מסדירים את היחסים הכספיים.

אין מי מבין הצדדים האחרים לתובענה זו - לא קוקו ולא אלי או מיכאל, המוזכר בהסכם ובהתחייבויות ההדדיות.

בהתאם לתצהיר וכעולה מהראיות שנשמעו, אלי היה מי שניהל את הספא (סע' 5 לתצהירו). עיקר הטענות שבאו מפי התובעים ביחס לחיכוכים השוטפים והיומיומיים, הופנו כלפי אלי וכלפי מאיה. 

מיכאל מצדו, ציין בתצהירו, כי נהג לבקר בספא שהיה בבעלות אמו, ואולם בשום שלב לא נמנה על עובדי הספא או קיבל החלטות ביחס אליו. במועדים הרלוונטיים לתביעה, עבד מיכאל בחברת ג'ון דיר בתור כלכלן, וכן עבד בתור מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון בנצרת עלית. בנוסף למד ראיית חשבון באוניברסיטת בר אילן. לכל האמור הובאו אסמכתאות בתצהירו (תלושי שכר וכן אישור לימודים). משמעות הדבר הינה כי  עיקר זמנו ומרצו לא הושקעו בעסק אלא בעבודותיו, וגרסתו כי מפעם לפעם היה מגיע למקום מתיישבת עם הראיות שהביא.

גרסה זו אף מתיישבת עם הראיות שהביאו התובעים. כך גם עדות הגב' דדון (מחמת תקלה לא נרשם שמה בפרוטוקול), אשר עבדה בספא כמעצבת שיער ובונת ציפורניים, והעידה מטעם התובעים. העדה אישרה כי אף שמידי פעם ראתה את מיכאל בעסק, הרי שהדבר היה בתדירות נמוכה יחסית (עמ' 44 ש' 5), אף שגם אישרה כי לא נכחה שם כל יום (שם ש' 9). מתצהירה עולה כי את החוזה ערכה עם אלי (ובסוף אף הסתכסכה עמו ועם אמו). 

כך גם מתיישבת הגרסה עם עדותו של יוסי וענונו, היועץ העסקי של התובעים שהעיד מטעמם, אשר לדבריו ביקר במקום כמעט כל יום למשך מספר שעות, ואת מיכאל ראה רק פעמים בודדות במקום "את מיכאל הכרתי פעם או פעמיים ישבנו לדבר בשיחה וזהו מעבר לכך לא יודע" (עמ' 46 ש' 2-3)), לעומת אלי, אותו פגש הרבה (שם).

ראה בהמשך גם עדותה של הגב' שלי ברון, אשר אישרה כי היא מכירה את מיכאל וכי נכח שם משמעותית פחות מאלי אחיו (עמ' 48 ש' 25).

אם כן, בנוסף להעדר התקשרות חוזית, אף אין למיכאל תפקיד מוגדר בעסק והוא אינו נוכח בו באופן שוטף.

קשה לחלוק כי כבר מראשית ההתקשרות בין הצדדים עלו היחסים ביניהם על שרטון, ודומה כי לא הצליחו להסכים על דבר בהתנהלות המשותפת. כמתואר בתצהירי הצדדים  ובכתבי הטענות וכמונצח בחלק מהתמונות שהביאו, מיד לאחר הכניסה החלו חיכוכים ומחלוקות - החל בעבודות השיפוץ שביצעו התובעים וכלה בשטח שהוקצה להם. החוזה בין הצדדים, אף שכלל תשריט בדבר השטח שיוקצה למספרה, חסר קביעה קונקרטית ביחס ל"חדר הגבות" (נכתב כי מאיה מתחייבת לאפשר למשה שימוש בחדר הגבות בהתאם לצרכיו – סע' 2.4), וכל אלה יצרו מחלוקות שוטפות בין הצדדים.  גם ראשית העבודה המשותפת – לאחר תום תקופת השיפוצים - לא עלתה יפה. הצדדים הלינו זה כנגד זה על כל צעד ושעל. כך התובעים מלינים על הפרעות חוזרות ונשנות, על הערות ביחס למוסיקה שנוגנה במקום, ועל המצלמות שהותקנו במקום וכוונו כלפי השטחים שהוקצו להם וכך פגעו בפרטיות הלקוחות. מנגד, הנתבעים הלינו בין היתר על העישון בספא בניגוד לרוח המקום, על המוסיקה הרועשת והטורדנית, על הפגיעה המכוונת במצלמות האבטחה, על השיפוצים שלא באו בהסכמתם ועל העובדה שמשה לא קיים את חלקו בחוזה – השיקים שנתן תמורת השכירות הוחזרו באי פירעון, ועוד.

מראשית הדרך הוגשו תלונות למשטרת ישראל וזו הוזעקה למקום יותר מפעם אחת. כמו כן, הוגשו על ידי אלי לבית המשפט מספר בקשות למתן צווים למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובעים, ובית המשפט אף מצא ליתן צו הדדי.

התובעים טענו בתצהיריהם כי למיכאל הייתה מעורבות של ממש במחלוקות במקום, לרבות באיומים שהושמעו כלפיהם. מנגד, מיכאל טען כי שימש כגורם מפשר בלבד.

בתצהירו ציין מיכאל כי רחלי פנתה אליו מספר פעמים שיגיע לספא על מנת לפשר בין הצדדים (אמו וקוקו), כדי שאלה יוכלו לעבוד בשקט (סע' 20 לתצהיר). אף בחקירתו חזר על הדברים, לפיהם מעורבותו בספא הייתה בשיחות, כאשר התובעים היו מתקשרים אליו ומבקשים שישפיע על אמו ועל אלי להסכים לשינויים שהתבקשו.

עדות זו מתיישבת עם עדות רחלי, לדבריה :

"ש.  היית בקשר עם הנתבע 3

ת.  כן.

ש.  איך הקשר היה, טוב או רע

ת.  השתדלתי להיות בקשר טוב עם כולם.

ש. נהגתם לדבר יחד

ת.  כן.

ש.  איך השיחות היו

ת.  שוב אומרת שהשתדלתי להיות טובה עם כולם

ש.  הוא נשמע אדם מאיים או מפחיד

ת.  הוא נשמע אדם הגיוני ולא מאיים כמו שני האחרים, כלפיי לפחות.

ש. באיזה שהוא שלב ביחסים ביניכם פנית אליו וביקשת שיגיע עם בעלך

ת.  לא. ביקשתי שירגיע את אמו ואחיו. בעלי סובל מכל מה שקורה בעסק בעקבות התנהגותה של אמו של הנתבע 3 ואחיו וכל מה שקורה מסביב".

(עמ' 20 ש' 10 - 22).

ראה בהקשר זה גם עדותו של מיכאל בעמ' 102 ש' 3 – 11).

המעורבות בניסיון לפשר בין הצדדים, אף היא אינה מקימה עילה כנגד מיכאל, וזאת גם אם הדבר לא עלה יפה והרוחות התלהטו מפעם לפעם.

אין מחלוקת כי הייתה למיכאל מעורבות נקודתית כזו או אחרת במסגרת היחסים בין הצדדים הכרוכה בהתנהלות השוטפת, אולם לא הוכח לי כי מעורבות זו מקימה עילה כשלהי כנגדו.

כך למשל, אין מחלוקת כי זיכרון הדברים הראשוני בין הצדדים נערך בכתב ידו של מיכאל (נספח 1 לתצהיר קוקו). מיכאל העיד בהקשר זה כי הצדדים ישבו יחד, וכי הוא העלה את הדברים על הכתב ואף ייעץ לצדדים "ישבו קוקו משה וחלי ואמא וסיכמו ביניהם דברים ואני רשמתי את זה. כמובן שייעצתי לשני הצדדים. שזה היה החלק שלי בשיחה" (עמ' 101 ש' 18 – 19). בהמשך מציין מיכאל כי ההסכם עבר לעו"ד (ההסכם הסופי נוסח על ידי עו"ד). לשאלת ב"כ התובעים, השיב כי אמו ואלי לא נזקקו לאישורו  לצורך החתימה על ההסכם, ואף הוסיף כי גם ההחלטה על הקמת הספא נעשתה מבלי לשאול לדעתו (שם ש' 23 ואילך).  בהקשר זה יוער, כי בתצהירו ציין אלי כי ההתקשרות עם התובעים נעשתה דרכו לאחר ששוכנע על ידם להקים את המספרה בתחומי הספא. טענה זו לא הופרכה.

עוד אין מחלוקת כי מיכאל קיבל בהזדמנות כלשהי כסף מקוקו עבור הספא. מיכאל מספק לעניין זה הסבר מתקבל על הדעת (ראה דבריו עמ' 99 ש' 24 ואילך), וגם בכך אין כדי ללמד כי ניתן לייחס לו דבר מהנטען בתביעה.

התובעים ניסו לשוות למעורבותו בהתנהלות השוטפת תוכן ממשי יותר, אולם הדברים לא קיבלו חיזוק ראייתי כלשהו (ראה תצהירי העדים כפי שפורט לעיל). למחלוקות הנוגעות להתנהלות היום יומית (החלשת והגברת המוסיקה, הפגיעה במצלמות והוויכוחים במקום – לרבות על חדר שבמחלוקת, על ארון התצוגה עם מוצרי הצדדים) היו שותפים התובעים והנתבעים 1 ו – 2 בלבד.

יחד עם זאת, נראה כי עיקר המחלוקת שביסוד התביעה נוגע לסוגיית אילוצם של התובעים (כך לטענתם) לעזוב את המקום באמצעות אותה "בוררות שדה" שנוהלה בין הצדדים. בעטיה של עזיבה זו ספגו התובעים את הנזקים.  

דעתי היא, כי הניסיון לייחס  למיכאל מעורבות גם בסוגיית הבוררות לא צלח. ואנמק מסקנתי.

בפרק זה של יחסי הצדדים, רב הנסתר על הגלוי. גרסאות הצדדים סותרות לעניין מי שיזם את הפגישה, מי שניהל אותה, מה נאמר בה ולפחות באופן חלקי מה היו תוצאותיה (אף כי עיקרי הסכם הפשרה שהוצג המציע פיצוי במזומן לתובעים בגין השקעותיהם במושכר כנגד עזיבתם, מעוגן בדברי הצדדים ביחס להסכמות שבבוררות).

בעוד התובעים טוענים כי הזימון לבוררות נעשה על ידי הנתבעים, טוענת מאיה כי דווקא קוקו היה זה שזימן את המפגש.

בתצהירו סיפר קוקו כי את הפגישה יזם עבריין כלשהו ממגדל העמק, אשר פנה לאחיו שהינו בעלים של מספרה שם, והודיעו כי על התובעים לעזוב את מתחם הספא שאם לא כן יאונה להם רע. לאחר שכנועים כאלה ואחרים (שבאו בעקבות איומים נוספים), נאות קוקו להיפגש עם אותו עבריין. עוד ציין (והדבר אינו נזכר בתביעה) כי ביקש מאדם בשם שמעון פרץ המכיר את אותו עבריין והינו מכר של משפחת התובעים, להצטרף לפגישה.

לדבריו לבוררות התייצבו הוא, משה, דודו אחיו ומר פרץ, כאשר מטעם הנתבעים התייצבו מאיה ודימה. אז הובהר לקוקו כי דימה למעשה הינו הבעלים של הספא.

באותה בוררות, כך נטען, ולאחר התייעצות עם בניה של מאיה אשר על פי הטענה המתינו בחוץ, הודיעם הבורר כי עליהם לפנות את המושכר עד ליום 30.4.2010, וכי ימונה שמאי שיעריך את ההשקעות במושכר והם יקבלו פיצוי כפי שייקבע נציגם. לדברי התובעים, הבוררות נוהלה באופן מאיים, בגסות תוך הרמת קול וללא הזדמנות להביע עמדה או דעה.

עוד הוסיף קוקו, כי לאחר הפגישה נאמר למר פרץ כי "יצא על קוקו חוזה" ולפיכך עליו לפעול על פי הנחיות הבורר. הוא ומשה מצאו עצמם במצב בו מחייבים אותם בדרך של אלימות ואיומים וללא שיקול דעת עצמי לפנות את המושכר, למרות ההשקעה העצומה שהושקעה בו.

כאמור, גרסתה של מאיה סותרת את האמור. מאיה ציינה כי מי שיזם את הליך הגישור הינם דווקא הנתבעים, ומי שערך אותו היה מר פרץ מטעמם. התובעים הם שזימנו את הפגישה והיא, אשר חזתה בעסקה ההולך וקורס לנגד עיניה, נאלצה להגיע לגישור. לדבריה, הגישור נולד בעקבות התערבות אחיו של קוקו, שעסקו נמצא בסמוך לעסקו של דימה. הוא שהציע כי הצדדים יקיימו פגישה מחוץ לכותלי בית המשפט, לצורך גישור על המחלוקות. מי שנכח בפגישה היו היא ודימה שהינו מקורב אליה. לדבריה היא מכירה אותו מזה 20 שנה, מאז שהגיעה למגדל העמק. אז עזרו לה הוא ורעייתו להיקלט שם. מטעם התובעים נכחו התובעים, אחיו של התובע – דודו ומר שמעון פרץ. פרץ, אשר כאמור ניהל את הבוררות, שאל לרצונה והיא ענתה כי ברצונה שקוקו יפנה את המושכר. בתגובה אמר פרץ לקוקו כי עליו לפנות את המושכר וכי הספא ישלם עבור הפינוי, מבלי שננקב סכום.

עוד ציינה, כי בתום הפגישה המגשר קבע כי בשלב הראשון שני הצדים יגישו כל אחד הצעת מחיר, ובשלב השני ייערך מו"מ בין הצדדים לצורך פשרה בין שתי ההצעות.

מאיה טוענת כי תיאורה המוגזם של הפגישה על ידי התובעים נועד להטעות את בית המשפט ולצייר רושם מופרך כאילו מדובר בהליך גישור במעורבות גורמי פשע, וזאת לצורכי התביעה.

התובעים, שעליהם הנטל להוכיח תביעתם, לא הזכירו את מר שמעון פרץ בתביעתם, ואף לא עלה בידם להעיד את מר דוד יפרח, אחיו של קוקו. אף שהוסכם כי תצהירו יוותר בתיק, הרי שהוא לא הועמד לחקירה ביחס לאמור בו, ולפיכך לא מצאתי כי יש לייחס לתצהיר זה משקל של ממש.

עדות אחרת שחסרונה בלט הינה עדותו של פרץ, אשר לטענת מאיה הוא שניהל את הליך הבוררות ואין מחלוקת שהינו מקורב לתובעים. אי הבאתו לעדות מלמד כי לו היה מובא, ככל הנראה לא היה תומך בגרסת התובעים (ראה בהקשר זה עדותו של קוקו, אשר ציין מפורשות כי פרץ, מטעמים של חשש מפני אותם גורמים עברייניים, לא יתמוך בגרסתו (עמ' ש' 34 החל מהשורה 5 – עמ' 35 ש' 13)). העובדה שהתובעים לא הביאו את פרץ לעדות נזקפת לחובתם, בהתאם לכלל הראייתי כי אדם שנמנע מהבאת ראיה (עדות) שהינה בהישג ידו והיא רלוונטית, ניתן להסיק כי אילו הובאה למשפט הייתה עדותו פועלת כנגדו. ככל שהראיה שנמנעה מבית המשפט הינה משמעותית יותר, רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר לגבי מי שנמנע מהצגתה (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד ל"ה (1) 736).

נתבע 4 – דימה, תמך בגרסתה של מאיה. בעדותו הפנה להסכם פשרה שנערך ביום 6.5.2010 עליו חתום המגשר – שמעון פרץ, וכן הוא עצמו ומאיה. אף שלא מצאתי שניתן לסמוך קביעות עובדתיות על עדותו של נתבע זה, אשר עדותו לא הייתה קוהרנטית וסדורה, הרי שגם את השערות התובעים ביחס אליו, מצאתי כהשערות בלבד שאין אחריהן ולא כלום. הדבר יורד לשורש התביעה כנגדו (כי יש לו חלק בספא, וכי הוא עומד מאחורי הנתבעים בהיבט זה). לייחס לו חלק בספא אך בשל נוכחותו בבוררות, משמעה כי ניתן לייחס חלק במספרה גם לנציגי התובעים בבוררות, ולא היא.

כדי לחזק טענותיהם ביחס לטיבה של אותה "בוררות שדה", צירפו התובעים תמלילי שיחות בינם לבין אלי ומאיה, במהלכן נזכר השם שאול (שהוא אותו גורם עברייני אשר שימש לטענת התובעים כבורר). אכן, לא נעלם מעיני כי אלי מזכיר את שמו כמי שהיה חלק מהבוררות. יתרה מכך, עיון בשיחות מעלה כי שמעון (בניגוד להסכם הפשרה ולטענות הנתבעים) רק הצטרף לקוקו והובא לבוררות מטעמו. אף לא נעלם מעיני כי מאיה, אשר העידה כי אין לה היכרות עם אותו גורם, מסרה בחקירתה במשטרה כי מדובר בחבר של דימה. חרף האמור, גם בכך אין כדי לחשוף את סיפור המעשה, אשר גרסאות הצדדים ביחס אליו קוטביות. בהתחשב בעובדה שנטל ההוכחה הינו על התובעים, ובשים לב לכך שבחרו שלא להעיד את פרץ ולא לעמוד על עדותו של דוד, הרי שאין מקום לקבל את גרסתם בהיבט זה, בוודאי שלא ביחס לאילוץ ולכפייה שהופעלו עליהם בגדרי אותה בוררות.

זאת ועוד, מתמלילי השיחות עולה גם מסקנה נוספת. עיון בהן מעלה כי השיח בעניין הפינוי, הבוררות וההתנהלות השוטפת הינו בין קוקו או משה לבין מאיה ואלי. מיכאל אינו נזכר בכל אלה. סבורני כי אף בכך יש להעיד על ריחוקו ממעורבות בסכסוך גופו.

לאחר אותה "בוררות" החליטו התובעים לעזוב את המקום ופינו את עיקר חפציהם עוד בראשית מאי. בהמשך גובשה הסכמה בדיון שהתקיים בבית משפט זה ביום 24.5.10 , כי יתרת החפצים תפונה עד ליום 31.5.2010. אף שגם הסכמה זו נתקלה בקשיי ביצוע (ראה ההליכים שננקטו אחריה), הרי שגם עניין זה אין לייחס למיכאל אשר באותה עת אף לא היה צד להליך.

למיכאל גם יוחסה עוולת לשון הרע. הדברים נאמרו מן הפה אל החוץ. איש מהתובעים לא ציין מהי אותה לשון הרע באילו נסיבות נאמרה למי ומתי.

על יסוד כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעים 3 ו – 4 נדחית.

בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ונוכח התרשמותי כי שני הצדדים תרמו לעכירות היחסים, מצאתי לעשות צו מינורי בלבד להוצאות ואני מחייבת את התובעים לשלם את הוצאות הנתבעים בסך של 3,000 ₪ לכל אחד מהם. 

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ז, 17 מאי 2017, בהעדר הצדדים.