השופט מגן אלטוביה, יו"ר הועדה

לפנינו בקשת המשיב לסלק את הערר על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

רקע עובדתי

1. העוררת היא אגודה להתיישבות שיתופית שהתקשרה ביום 11.10.1988 בהסכם בר רשות, המתחדש מידי 3 שנים, עם הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל לגבי משבצת קרקע הידועה כגוש 2505, חלקה 227.

2. בשנת 1989 החליטה העוררת על הרחבת היישוב כך שחלק ממשבצת הקרקע תוחזר למינהל מקרקעי ישראל, וזה יקצה לבני המקום את הקרקע על פי הקריטריונים שנקבעו בהחלטה 612, שבוטלה והוחלפה מאוחר יותר בהחלטה 737.

3. על יסוד החלטה 737 נקבע על ידי העוררת כי לכל בעל נחלה במושב תינתן זכות המלצה לבן מושב אחד למגרש בתוכנית ההרחבה. בהתאם לכך, הקצתה העוררת, בין היתר, זכות המלצה לבעלי נחלה מספר 75, מאיר ואוליביה אלפסי (להלן: "משפחת אלפסי"), שהינם בני חברים ממייסדי העוררת.

4. בשנת 1997 מכרה משפחת אלפסי את נחלתה בשטח העוררת, למעט זכות ההמלצה למגרש בתוכנית ההרחבה. לאחר מכירת הנחלה לקונים, ביקשה משפחת אלפסי לממש את זכות ההמלצה וביקשה מהעוררת שתמליץ עליהם כבני מושב לצורך עריכת הסכם פיתוח וחכירה על מגרש במסגרת תוכנית ההרחבה של המושב. העוררת אכן המליצה על משפחת אלפסי.

5. ביום 26.2.1998 הוציא המשיב לעוררת שומת מס שבח, במסגרתה קבע כי המלצת העוררת על משפחת אלפסי הינה "עסקה במקרקעין". העוררת הגישה השגה על שומה זו, והשגתה נדחתה. ביום 3.3.1999 הוגש ערר על ההחלטה, הן על ידי העוררת והן על ידי משפחת אלפסי, במסגרת וע 146/99 (להלן: "הערר הקודם").

6. בין העוררת לבין המשיב התנהל מו"מ לפשרה במסגרת הערר הקודם, אשר לבסוף הניב פרי והוביל להסכם פשרה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין על ידי ועדת הערר ביום 26.12.2000. זמן קצר לאחר מכן גובש הסכם עם הרוכשים, משפחת אלפסי, לתשלום מס רכישה, והערר כולו נמחק ללא צו להוצאות. להלן לשון הבקשה לאישור הסכם הפשרה (נספח ב' לבקשת המשיב):

"הסכם דיוני ובקשה למתן פסק דין חלקי

הצדדים הגיעו להסכם דיוני, המפורט להלן, ומבקשים כי ועדת הערר הנכבדה תאשרו ובהתאם יינתן פסק דין חלקי למחיקת הערר של העורר 1, כדלקמן:

1. מוסכם על הצדדים כי הערר של העורר 1, בגין שומת מס שבח שהוצאה לו, יימחק ללא צו להוצאות, בכפוף להתחייבויות ההדדיות הבאות:

א. העורר 1 ידווח לפקיד השומה על המלצתו לממ"י נשוא השומה שבערר זה, לערוך עם מר וגב' אלפסי הסכם חכירה על מגרש בתכנית ההרחבה של המושב.

ב. שומת מס שבח תבוטל.

ג. אין באמור לעיל כדי לפגום בטענותיו של כל צד, ותשמר לכל צד הזכות לטעון בנוגע לשאלת חבות או פטור ממס הכנסה בקשר להמלצת העורר 1 לממ"י, כאמור בס"ק א' לעיל.

2. הערר ימשיך להתברר ככל שעניינו בשומת מס רכישה שהוצאה לעוררים 2, בני הזוג אלפסי."

7. בתחילת שנת 2009 נוכח המשיב כי העוררת לא דיווחה לפקיד השומה על העסקה, בניגוד לקבוע בהסכם הפשרה. לאור זאת, החל המשיב בהפעלת הליכים לגביית חוב המס בהתאם לשומת מס השבח. ביום 30.6.2009 פנתה העוררת באמצעות בא כוחה במכתב אל המשיב בדרישה לביטול הליכי הגבייה. ביום 18.8.2009, בעקבות פגישה שנתקיימה במשרדי המשיב בחודש אוגוסט 2009, שלח רו"ח יעקב בן דיין מטעם העוררת מכתב לפקיד שומה אשקלון, ובו ביקש להוסיף ביאור לדוחות הכספים של העוררת לשנת 2000, ביחס לזכות ההמלצה נשוא הערר הקודם. המשיב לא ראה במכתבו של רו"ח בן דיין משום קיום התנאי הקבוע בהסכם הפשרה, והמשיך בביצוע הליכי הגבייה. בעקבות פגישה נוספת במשרדי המשיב שנתקיימה בחודש ספטמבר 2009, שלח בא כוח העוררת מכתב נוסף בעניין, אשר התקבל במשרדי המשיב ביום 7.3.2010. ביום 24.3.2010 שלח המשיב מכתב תשובה לבא כוח העוררת ובו טען כי שומת מס השבח עודנה בתוקף. על מכתב התשובה מיום 24.3.2010 הגישה העוררת ערר זה.

טיעוני הצדדים

8. המשיב טוען בפנינו כי ועדה זו נעדרת הסמכות העניינית לדון בערר. המשיב טוען כי לא הפעיל סמכותו וקיבל "החלטה", כמשמעות המונח בסעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), המתיר לנישום להגיש ערר על החלטת המשיב. לגישתו, המשיב פועל לגביית חוב מס של שומת מס השבח שהוצאה לעוררת בעבר, וענייני גבייה אינם נמצאים בסמכות העניינית של ועדת הערר. המשיב מדגיש כי הוא פועל בגדרי פסק הדין שניתן במסגרת הערר הקודם, אשר לעמדתו קובע כי משלא ביצעה העוררת חלקה בהסכם הפשרה הרי ששומת השבח שרירה וקיימת וניתן לגבות מס בגינה. לפיכך, מאחר שהעוררת מעוניינת לבטל את פסק הדין שניתן בערר הקודם, עליה לעשות זאת באמצעות הגשת תובענה חדשה ונפרדת.

9. מנגד, טוענת העוררת כי החלטת המשיב, כי הסכם הפשרה לא קויים ושומת מס השבח תקפה, מהווה "החלטה" אשר ניתן להגיש ערר בגינה. לטענת העוררת, המשיב הוא המבקש לבטל את פסק הדין בערר הקודם, ובעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בגין הפרת ההסכם נדרש להגיש תובענה לבית המשפט המוסמך אשר נתן את פסק הדין, בענייננו ועדת הערר. לחילופין, טוענת העוררת כי יש לדחות את בקשת המשיב משיקולי תום לב ושיהוי. לטענת העוררת, למרות שניתן עקרונית להעלות את טענת הסמכות העניינית גם בשלבים מתקדמים, הרי שלנוכח המצב הדיוני המתקדם בו נמצא הערר דנא, קבלת בקשת המשיב תוביל לעיכוב וסרבול מיותר של ניהול ההליכים.

דיון והכרעה

10. אדון תחילה בטענתה החלופית של העוררת כי יש לדחות את טענת חוסר הסמכות מאחר שזו הועלתה בשיהוי. כפי שמציינת העוררת עצמה, נקבע לא פעם כי סמכות עניינית הינה דבר שיורד לשורשו של העניין. בשל כך גם אם לא מעלים טענה כזו בהזדמנות הראשונה, ניתן להעלותה בשלבים מתקדמים, ואף בית המשפט רשאי להעלות את הטענה בעניין סמכות עניינית מיוזמתו. עם זאת, העוררת מפנה לשורה של פסקי דין בהם דחה בית המשפט טענת חוסר סמכות עניינית, בשל העובדה שנטענה בשלבים מתקדמים של ההליכים. כך למשל, הפנתה העוררת את הועדה לע"א 1049/94 דור אנרגיה (1998) בע"מ נ' חאמדן, פ"ד נ(5) 820, ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, רע"א 6630/00 ועד נאמנים ת"א יפו נ' סילקו, נו(6) 913.

11. המשותף לפסקי הדין הנ"ל הוא שהטענה בדבר חוסר סמכות עניינית הועלתה רק לאחר סיום הליך הבירור המשפטי בבית משפט אשר נמנה עם בתי המשפט של המערכת השיפוטית הרגילה. משניתן כבר פסק דין שיכול ואף שינה את המצב העובדתי בשטח, פתיחת הדיון מחדש מחמת חוסר סמכות עניינית אכן תוביל לסרבול ועיכוב קיצוני של ניהול ההליכים, באופן שעצם העלאת הטענה גובלת בחוסר תום לב.

12. עם כל הכבוד, אין זה המצב בענייננו. במקרה דנא, אמנם הטענה לא הועלתה במועד הראשון שניתן היה להעלותה, אך ההליכים המשפטיים עוד רחוקים מסיומם ואף טרם נתקיימו דיוני ההוכחות בפניי הועדה. הסרבול והעיכוב שיכולים להיגרם במצב זה הינם מועטים ביחס לפגיעה הגלומה במתן פסק דין שבהיעדר סמכות, פגיעה היורדת כאמור לשורשו של עניין. לאור כך, אני מוצא שמן הראוי לדון בבקשת המשיב, אף אם הועלתה בעיכוב מסוים.

13. שני הצדדים בהליך זה מבקשים להיבנות מלשון הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בערר הקודם, כאשר כל צד מפרש אחרת את האמור באותו הסכם. בעוד המשיב סבור כי הסכם הפשרה קובע כי במקרה של אי-דיווח לפקיד השומה תיוותר השומה המקורית בתוקפהּ, הרי שהעוררת סבורה מנגד כי משמעות אי-הדיווח לפקיד השומה היא כי הערר "יוּקם לתחייה" וכל טענותיה ביחס לשומה יעמדו לה. לאור הפרשנויות המנוגדות שהעניקו הצדדים להסכם הפשרה, הסיקו כל אחד מהצדדים כי הצד שמנגד מבקש לבטל את הסכם הפשרה שניתן בערר הקודם. עם זאת, יוער כי אף אחד מהצדדים לא עתר כאן לביטול הסכם הפשרה ושני הצדדים דווקא מבקשים את אכיפתו, לאור הפרשנות שכל אחד מהם העניק להוראותיו.

14. בפסק דין בהסכמה ממוזגות שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין, ובשל כך הוא חוסה תחת שתי מסגרות משפטיות-דיוניות נפרדות. ככל שצד להסכם מבקש לתקוף את ההסכם בשל פגמים מתחום דיני החוזים – עליו לנקוט בדרך הדיונית בה יש לתקוף חוזה על פי דיני החוזים. ככל שצד להסכם מבקש לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין, יש לנקוט בדרך הדיונית המתאימה לשם כך, דהיינו ערעור על פסק הדין. בענייננו, עסקינן בשאלת פרשנות החוזה במקרה של הפרתו, כלומר הפגם הנידון כאן הינו מתחום דיני החוזים.

15. הסמכות העניינית לדון בעתירה בנוגע להסכם הפשרה נקבעת על פי סוג התובענה המוגשת ביחס להסכם. בע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח689 (4) נידון עניינו של בעל דין אשר הגיש תובענה לסעד של אכיפת הסכם פשרה ולחילופין לביטולו. התובענה הוגשה לבית המשפט המחוזי, אשר אישר את הסכם הפשרה בהליך משפטי קודם, אולם התעוררה שאלת סמכות בית המשפט לדון בהסכם, מאחר שהלה יצר יחסי עובד-מעביד בין בעלי הדין. בית המשפט העליון קבע כי הסמכות לדון בביטול פסק דין בהסכמה נתונה לערכאה אשר אישרה את הסכם הפשרה:

"בעל דין הרוצה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתה או בשל הפרתו על-ידי הצד השני, אינו יכול להסתפק במתן הודעת ביטול, אלא עליו להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך, אשר הינו בית המשפט אשר נתן את פסק-הדין."

16. עם זאת, לנוכח העובדה כי הסעד העיקרי אותו תבע בעל הדין היה סעד של אכיפת הסכם הפשרה, נדרש בית המשפט העליון לשאלה האם בסמכות בית המשפט המחוזי לדון גם באכיפת פסק הדין היוצר יחסי עובד-מעביד:

"עמדתי היא, כי יש להבחין בין תביעה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לבין תביעה לאכיפתו. באם אמנם הסכם הפשרה יוצר בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, מסקנה נגדה טוען יוסף ואליה אתייחס בהמשך, הרי שיש להגיש תביעה לאכיפתו לבית הדין לעבודה מאחר ולמערכת זו הוקנתה הסמכות הייחודית לדון בתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד... אולם לא יהא מדויק לקבוע, כי כל "תביעה בגין הסכם כזה", כדברי השופט קמא, צריכה להיות מוגשת לבית הדין לעבודה.

תביעה שענינה ביטול של הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, אפילו ההסכם יוצר יחסי עובד-מעביד, יש להגיש לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין ואין להביא לביטולו בערכאה אחרת."

17. כל עוד פסק הדין בהסכמה עודנו בתוקפו, משמעות הדבר היא כי קיים חוזה מחייב בין הצדדים. זהו המצב במקרה דנא, שעה ששני הצדדים טוענים כי החוזה עדיין שריר וקיים, אך הם חלוקים בנוגע לתוכן הוראותיו. הסמכות לפרש ולאכוף הסכם פשרה, ככל חוזה אחר, נקבעת לאור הוראות החוזה. ככל שמדובר למשל בהסכם פשרה היוצר חוזה עבודה, הסמכות לפרשו ולהורות על אכיפתו תהא נתונה תהיה בידיי בית הדין לעבודה.

18. בדומה, בכדי לקבוע האם פרשנות הסכם הפשרה בערר הקודם מצויה בסמכות ועדת הערר, יש לבחון את הוראות החוזה. השאלה שצריכה להיבחן היא האם הסכם הפשרה עוסק בנושא שהוא מסוג הנושאים המצויים בסמכות העניינית של הועדה. נראה כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים בנוגע לפרשנות הסכם הפשרה היא בשאלה האם שומת המשיב הקודמת שבה למיקומה והיא ברת גבייה או שמא השומה מצויה באותו מקום בו הייתה ערב חתימת ההסכם קרי, היא שנויה במחלוקת ומשכך המס על פיה אינו בר גבייה. כך צריכה שתבחן השאלה האם הופר ההסכם בידי העוררת כטענת המשיב בכך שזו לא דיווחה במועד לפקיד השומה כפי שהתחייבה ומה משמעות הפרה זו ככל שאכן בהפרה מדובר. בחינת התנהלות הצדדים לאחר חתימת הסכם הפשרה ומה משמעותה כורכת בחובה גם את בחינת קביעת המשיב כי רשאי הוא לפתוח בהליכי גבייה.

19. המשיב טוען, ובמידה רבה של הגיון, כי כוונת הצדדים היתה כי אם לא תדווח העוררת לפקיד השומה על "עסקת ההמלצה" הופכת שומת המשיב לחוב חלוט שלא ניתן לערור עליו. העוררת טוענת כי דיווחה לפקיד השומה, הגם שהדיווח נעשה באיחור. עוד היא טוענת כי לא נקבע מועד דיווח בהסכם הפשרה. עוד היא טוענת כי פקיד השומה מצא כי העסקה אינה ברת מיסוי. עוד היא טוענת כי אף אם הפרה את התחייבותה לדווח לפקיד השומה, אזי לשון הסכם הפשרה ברורה ומאפשרת לה לשוב לתקוף את שומת המשיב וכך היא מבקשת לעשות עתה. כל זאת מבחינה אופרטיבית מוביל לשאלה האם יכול לנקוט המשיב פעולות גבייה לגבי השומה האמורה. הפרדת הדיון בין הופר או לא הופר ההסכם ומה ההשלכות לכך, לבין שאלת יכולת המשיב לגבות את המס, יכול שאפשרית מבחינה רעיונית תאורטית אולם דומה שמכלול הדברים אחוזים זה בזה. קביעה במישור פרשנות ההסכם ושאלת אכיפתו או הפרתו תוליד סעד במישור הגבייה. שאלת סמכות המשיב לגבות את החוב היא שאלה החוזרת ועולה מטיעוני שני הצדדים. כך אחוזה בכך השאלה באשר להחלטת המשיב לפתוח בהליכי גביה.

האם נושא הגבייה הוא מסוג הנושאים הנמצאים במסגרת סמכותה העניינית של הועדה. בהקשר זה, טען בפנינו המשיב כי "ענייני גבייה אינם מצויים בסמכותה העניינית של ועדת הערר, על פי הוראות חוק מיסוי מקרקעין" (סעיף 32 לבקשת המשיב). דומני כי בכך נפל המשיב לכדי שגיאה.

20. סעיף 88 לחוק הוא המקנה לנישום את הזכות לערור לועדת ערר על החלטת המשיב:

"הרואה עצמו מקופח בהחלטת המנהל רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו ההחלטה, לערור עליה לפני ועדת ערר, ובין היתר לערור על כל החלטה של המנהל בהשתמשו בשיקול הדעת הניתן לו בחוק זה".

סעיף 89(ב) לחוק מגדיר את סמכות ועדת הערר בהאי לישנא:

"הוועדה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה, להגדילה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת כפי שתראה לנכון, ולצורך זה רשאית הועדה לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי חוק זה, לפי שיקול דעתו."

21. שני הסעיפים מקנים סמכות נרחבת יחסית לועדה, אך אין ספק כי שניהם מגבילים במפורש את ועדת הערר לדיון בהחלטות שנתקבלו על ידי המנהל ביישום הוראות החוק בלבד. סעיף 88 קובע כי ניתן לערור על "כל החלטה של המנהל בהשתמשו בשיקול הדעת הניתן לו בחוק זה", וסעיף 89 קובע כי "רשאית הועדה לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי חוק זה, לפי שיקול דעתו".

22. ודוק, סעיף 88 מתיר לנישום לערור על כל החלטה של המנהל, דהיינו לרבות החלטות שאינן קשורות לשומה שנקבעה, אך סעיף 89(ב) מגדיר את סמכות ועדת הערר "לאשר את השומה, להפחיתה, להגדילה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת", ורק "לצורך זה" רשאית היא לדון בכל דבר. לכאורה נראה כי סעיף 88 מתיר לערור על כל החלטה, בעוד סעיף 89(ב) מגביל את סמכות הועדה לדון בערר רק על החלטות שקשורות לשומה גופה.

23. את הוראות החוק יש לפרש באופן שיקיים הרמוניה חקיקתית בין סעיפיו השונים של החוק. פרשנות נכונה של הוראות החוק תגלה כי לא קיימת כאן סתירה אמיתית. סעיף 88 הוא המגדיר את הסמכות העניינית של הועדה לעסוק בכל החלטה שהמנהל מוסמך לקבל על פי הוראות החוק. סעיף 89(ב) עוסק באופן ספציפי בסמכות המוקנית לועדה ביושבה בדיון בנושא החלטת המשיב בהשגה, והיא סמכות רחבה לאשר או לשנות את השומה בכל דרך שהיא. סעיף 89(ב) לא נועד לצמצם את סעיף 88, אלא לבאר את הסמכות שניתנה לועדה בבחינת החלטת המשיב בהשגה בלבד. ודאי שלא ניתן להבין את הדברים כאילו מותר לנישום לערור לועדה בנושא שאינו מצוי בסמכותה. חיזוק לפרשנות זו ניתן לראות בע"א 1372/97 אל דר צוראל חברה להשעות ובניין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, מיסים יג/3 ה-87 (יוני 1999) שם קבע בית המשפט העליון כי החלטה של המנהל לפי סעיף 69(ג) לחוק הינה החלטה עליה צריך לערור לפי סעיף 88. באותו המקרה נידונה החלטה שניתנה טרם קביעת שומת הנישום על ידי המנהל.

24. בעמ"ש 74/90, חנה קוט נ' מנהל מס שבח מקרקעין. מיסים ה/6 ה-191 (דצמבר 1991) נידונה במפורש שאלת סמכות הועדה לעסוק בהחלטות המשיב שלא נתקבלו במסגרת ההשגה. במקרה זה קבעה הועדה כי בסמכותה לדון בסוג הערבות שדרש המנהל מן העוררת כתנאי לדיון בהשגה, מתוקף סמכותו בסעיף 91(א), בנוסחו דאז. הועדה קבעה שם כי סעיף 89(ב) מסמיך את הועדה לדון גם בענייניים טרומיים לדיון בהשגה, ובכלל זה בשינוי סוג הערבות שקבע המנהל.

25. השאלה הצריכה לענייננו היא האם ההחלטה על תחילת הגבייה מתקבלת במסגרת הסמכות שהוענקה למשיב מכוח החוק. סעיף 92 לחוק קובע כי "על גביית המס וכן על גביית הפרשי הצמדה וריבית וקנסות לפי פרק זה, תחול פקודת המסים (גביה)". זהו הסעיף המסמיך את המשיב להורות על תחילת הליכי הגבייה. הסמכות להתחיל בהליכי גביית מס מוקנית למשיב מכוח הוראות החוק, ולא מכוח הוראות פקודת המיסים (גביה). תחילת הליכי הגבייה מהווה "החלטה" במשמעות המונח בסעיף 88, קרי היא מצויה בסמכותה העניינית של ועדת הערר.

26. שאל זה נידונה במפורש בעמ"ש 78/91 לימג נכסים נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פד"א כ"ב 517. שם טען המשיב כי אין לועדה הסמכות לדון בפעולה של המנהל שבוצעה על פי פקודת המיסים (גביה). השופט א.ד. בר דחה את טענת המשיב וקבע:

"בסייפא של סעיף 88 לחוק מס שבח מקרקעין נקבע, כי ניתן לערור לוועדת הערר, בין היתר, על החלטת מנהל מס שבח 'על כל החלטה של המנהל בהשתמשו בשיקול הדעת הניתן לו בחוק זה'.

סעיף 92 לחוק מס שבח מקרקעין קובע: 'על גביית המס וכן על גביית הפרשי הצמדה וריבית וקנסות לפי פרק זה, תחול פקודת המיסים (גבייה)'.

מאחר שהמנהל הפעיל את שיקוליו במסגרת סעיף 92 לחוק מס שבח מקרקעין, וסעיף 92 זה הינו חלק מחוק מס שבח מקרקעין, לפיכך קיימת סמכות לוועדת הערר לדון בערר על שיקולים אלו.

נוסף לכך, בפרשנות של חוק מסויים חייבת להיות מטרה שתמנע מפיזור הסמכויות בין הערכאות השונות."

27. ראוי לציין גם את חוות דעתו של אחד מחברי הועדה שם, עו"ד ד"ר קולגמן, אשר הצטרך לחוות דעתו של השופט בר, אך הוסיף על כך:

"כי כאשר המשיב מפעיל הליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה), על המס שהוטל עפ"י החוק, אין שיקוליו של המנהל נתונים לביקורתה של ועדה זו, ואם במסגרת פקודת המיסים (גביה) מבצע המשיב פעולות שלא כדין, על הנפגע לחפש את סעדיו בערכה שונה מאשר ועדה זו."

רוצה לומר: בסמכות הועדה לעסוק רק בהחלטת המנהל להתחיל הליכי גבייה, אך לא בהחלטה שקיבל המנהל במסגרת יישום הליכי הגבייה על פי פקודת המיסים (גביה).

28. סוגיית סמכות הועדה לעסוק בהחלטת המנהל לפתוח בהליכי גבייה הועלתה שוב בפני בית המשפט המחוזי בע"א 1656/08 ד"ר משה וינברג נ' מנהל מיסוי מקרקעין ת"א, מיסים כד/1 ה-354 (פברואר 2010), שם ביקש המערער מבית המשפט לקבוע סעד הצהרתי כי המשיב אינו רשאי לפתוח בהליכי גבייה, מבלי שביקש לתקוף את חוב המס לגופו של עניין. כבוד השופט שנלר סקר את הפסיקה המתוארת לעיל וקבע כי השאלה האם רשאי המשיב להפעיל הליכי גבייה נמצאת בסמכותה העניינית של ועדת הערר (מבלי שהכריע בשאלה בידי מי הסמכות לפסוק בדבר מחלוקת בנוגע לאופן יישום הליכי הגבייה):

"הנה כי כן, עולה מהאמור כי אם אין חולק כי המשיב רשאי לפעול לפי פקודת המיסים (גבייה), אך המחלוקת עניינה באופן יישום פעולת הגבייה, יכול ובית המשפט ייזקק לכך ולא ועדת הערר.

אולם, אם עסקינן בשאלה אם רשאי המשיב, במקרה הספציפי, לפעול מכוח פקודת המיסים (גבייה), אזי הסמכות להידרש לשאלה זאת, הנה לאותם הגופים המקצועיים, הדנים בשאלות אלו.

משכך, לא יידרש בית המשפט לדיון בשאלה שבסמכות ועדת הערר."

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה על ידי בית המשפט העליון (רע"א 533/10, ד"ר משה וינברג נ' מנהל מס שבח, מחוז תל אביב [ניתן ביום 13.5.2010, פורסם במיסים און-ליין]).

29. מן הכלל אל הפרט. אפשר היה להניח את עיקר המשקל בשאלת בחינת הסמכות - בהסכם הפשרה ובאירועים שקרו לאחריו, אם מהווים הם הפרה וכיצד יש לפרשו. עם זאת מצאנו כי לא ניתן להתעלם מכך שכל אילו מובילים כאמור להחלטת המשיב לפתוח בהליכי גביה ובחרנו בכך כמוקד הבחינה. מצאנו כי תקיפת החלטה זו נתונה לסמכות הוועדה. לא רק זאת, כל שאר הנושאים בין אם מכללא בגררה או כמרכזיים בפני עצמם, מצויים "בתחום המומחיות" של הוועדה. זאת ועוד, בשלב זה של הדיון, לא יהא זה נכון להשיב את העוררת לנקודת ההתחלה ולדרוש פתיחת הליך אחר.

30. שיקולי מדיניות מחייבים לרכז את כל הדיונים הנוגעים לענייני מס שבח, כולל גביית המס ופרשנות הסכם פשרה שנתקבל בנושא שומת מס שבח, אצל ועדת הערר בעלת הסמכות הייחודית בעניינים הקשורים במיסוי מקרקעין. כאמור, הפרשנות לה טוענת העוררת היא כי על פי הסכם הפשרה, יש לפתוח את הערר המקורי. אילו תתקבל פרשנות זו, ואיני קובע דבר בנוגע לכך בשלב זה, ממילא משמעות הדבר תהא שייערך דיון בפני ועדת הערר לגופו של עניין. במצב דברים זה פיצול הדיון עשוי לגרום למצב בו הצדדים ישובו לכאן בשנית לאחר שניהלו הליך בדבר פרשנות הסכם הפשרה בבית המשפט. נראה כי מדובר בעיכוב ובסרבול מיותר של הליכי המשפט.

לאור האמור, בקשת המשיב לסילוק הערר על הסף נדחית.

הוצאות הבקשה ידונו במסגרת ההכרעה בערר גופו.

הוכחות ביום 11.6.13 שעה 14:30 עד 17:00.

‏ניתנה היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

עו"ד דן מרגליות, שמאי מקרקעין, חבר ועדה

אני מסכים.

חתימה

רו"ח אלי מונד, חבר ועדה

אני מסכים

חתימה