1. מבוא

א. המבקש, עוני מוחמד זבאד, הינו הבעלים הרשום של המקרקעין בחלקה 20 בגוש 8776 מאדמות באקה אלגרבייה בשטח כולל של 35,209 מ"ר בשלמות (להלן – "החלקה") (נסח הרישום של החלקה צורף כנספח א' להמרצת הפתיחה המקורית שהוגשה לבית המשפט).

ב. ביום 28.8.1997 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 4562, הודעה לפי הסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) – 1943 (להלן – "הפקודה") ולפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק התכנון והבניה") לפיה החלקה דרושה לצורכי ציבור וכי המשיבה מס' 1, הועדה המקומית לתכנון ובניה - עירון (להלן – "הועדה המקומית עירון") מוכנה לשאת ולתת על רכישת הקרקע האמורה. (עותק ההודעה מיום 28.8.1997 צורף כנספח ב' להמרצת הפתיחה).

ביום 7.9.1997 נרשמה בפנקסי המקרקעין הערה לפי הסעיפים 5 ו – 7 לפקודה בגין ההפקעה האמורה. ההפקעה נעשתה במסגרת תכנית מתאר ענ/125 שיזמה המשיבה 2, עיריית באקה – ג'ת, למטרת דרכים. השטח שהופקע היה 4,880 מ"ר שהם 13.86% מכלל שטח החלקה.

ג. ביום 20.8.2007 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 5705 הודעה נוספת לפי הסעיפים 5 ו- 7 לפקודה ולפי חוק התכנון והבניה, ולפיה החלקה דרושה לצורכי ציבור וכי הועדה המקומית עירון מוכנה לשאת ולתת על רכישת הקרקע האמורה. (עותק ההודעה מיום 20.8.2007 צורף כנספח ג' להמרצת הפתיחה).

ביום 30.8.2007 בפנקסי המקרקעין הערה בגין ההפקעה האמורה. הפקעה זו נעשתה במסגרת תוכנית מתאר ענ/במ/359 שיזמה עיריית באקה ג'ת, למטרות דרך, דרך משולבת, שטח למבני ציבור, שביל להולכי רגל ורכב. השטח הנוסף שהופקע הינו 10,279 מ"ר שהם 29.19% מכלל שטח החלקה.

ד. סך כל השטח שהופקע, בשתי ההפקעות האמורות, הוא 15,159 מ"ר שהם 43.05% משטח החלקה.

ה. בתובענה שלפני, שהוגשה על דרך המרצת פתיחה, עתר המבקש להצהיר כי אחוז ההפקעה החל על החלקה צריך לעמוד על 35% משטח החלקה בלבד, בהתאם להחלטת המשיבה מס' 3, הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, לשכת התכנון המחוזית (להלן – "המשיבה מס' 3) מיום 24.2.1998, בשבתה כועדה לבניה למגורים ולתעשיה, בדונה בהתנגדויות שהוגשו לגבי תוכנית ענ/במ/359.

לחילופין עתר המבקש לקבוע כי הוא זכאי לקבל פיצויים בגין הפקעת יתר של 8% משטח החלקה.

עוד עתר המבקש –

"ג) (...) לקבוע את שווי הפיצוי המגיע למבקשים (כך, בלשון רבים, במקור. ע.ג.) בגין הפקעת "הקרקע המופקעת", במקרקעין חליפיים שווי ערך "לקרקע המופקעת" או לחילופין בתשלום פיצויים בהתאם לחוו"ד שמאי במקרקעין המוסמך, השמאי ענאן סלאמה, המצורפת לבקשה זו כחלק בלתי נפרד הימנה.

ד) כן יתבקש כב' ביהמ"ש להצהיר על חיוב המשיבות, יחד ו/או כל אחת לחוד ע"י העברת מקרקעין חליפיים, לרבות מקרקעין בשטח החלקה עצמה המיועדים כיום להפקעה, לבעלות המבקש ו/או בתשלום סכום הפיצוי שיקבע לאחר שמיעת הבקשה".

2. הסוגיה שהועמדה לדיון

א. המרצת הפתיחה המתוקנת הוגשה כנגד שלוש משיבות: הועדה המקומית לתכנון ובניה עירון (המשיבה מס' 1), עיריית באקה ג'ת (המשיבה מס' 2) והועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה (המשיבה מס' 3).

ב. במהלך הדיון בתובענה טענה המשיבה 3, בתמצית, שככל שיש למבקש טענות כלשהן לעניין תוכניות המתאר שעל פיהן בוצעה ההפקעה הנ"ל, הרי שמדובר בטענות במישור התכנוני שמקומן בבית המשפט לעניינים מינהליים ולא בבית משפט זה.

ג. לאחר שמיעת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי ראוי שבאי כח הצדדים יפרסו את טענותיהם בסוגיה האמורה בצורה מסודרת ומלאה. על כן הוריתי לבא כח המבקש ליתן לבית המשפט טעם מדוע לא תמחק התובענה על הסף בשל כך שהדרך שננקטה על ידו בתובענה אינה הדרך הנכונה.

ד. בעקבות ההחלטה האמורה הגישו הצדדים את טיעוניהם בסוגיה הנדונה. עתה, לאחר עיון בטענות, ניתנת החלטתי בעניין זה.

3. טענות המבקש בתובענה

א. המבקש טען כי הגיש התנגדות לתוכנית המתאר המפקיעה ענ/במ/359 (להלן – "ההתנגדות"). לטענתו, ביום 24.02.1998 החליטה הועדה לבניה למגורים ולתעשיה, מחוז חיפה, אשר קיבלה את התנגדותו באופן חלקי, כי אחוז ההפקעה מן החלקה יעמוד על שיעור 35% בלבד.

בסעיף 21(1), בעמ' 6 להחלטה האמורה (שצורפה כנספח ו' לתשובת המשיבה 3 להמרצת הפתיחה המתוקנת) נקבע כי "סה"כ ההפרשות לצרכי ציבור לא יעלה על 35% משטח החלקה".

ב. המבקש טען, כי חרף ההחלטה האמורה, הנה, בתוכנית המתאר שאושרה למתן תוקף, לא נכלל התיקון האמור ואחוז ההפקעה נותר על כנו, ולא הועמד על- 35% בלבד.

המבקש טען כי יזם תוכנית מתאר מפורטת לתיקון אחוז ההפקעה ולביטול הפקעת היתר, אך התוכנית נדחתה על-ידי הועדה המחוזית בהחלטתה מיום 6.8.09 (העתק מן ההחלטה צורף כנספח ה' להמרצת הפתיחה).

המבקש הוסיף וטען כי לאחרונה יזם תוכנית מפורטת נוספת, בהסכמת המשיבה 2, לאחר שבוצעו בה תיקונים כדי להתאימה להחלטת הול"ל מיום 24.2.98.

אולם, טען המבקש, תוכנית זו נדחתה על ידי המשיבה מס' 1 בהחלטתה מיום 16.1.2011 עד "לקיום ישיבת עבודה משותפת בין נציגי הועדה, המתכנן, היוזם ונציגי העיריה לגישו הצעה תכנונית חדשה אשר תענה על הקריטריונים התכנוניים של תכנית ענ/359".

ישיבה כאמור אכן התקיימה ובה נכחו כל הנ"ל. התברר כי המשיבה מס' 1 מתנגדת באופן עקרוני להמליץ על תכנית כלשהיא שבאופיה מבקשת לגרוע אחוזים כלשהם מאחוז ההפקעה החל על החלקה ולמעשה מתנגדת ליישום החלטת הול"ל האמורה.

ג. המבקש טען כי –

"(...) החלטת הול"ל לקבל, מיום 24.2.1998, התנגדות ולהוסיף שינויים לתוכנית המתאר המוצעת מהווה חלק מהוראות תכנית המתאר והיא הופכת לאחר אישור לתוכנית מתאר שיש לה מעמד סטטוטורי וככזו הינה מחייבת בהתאם לתוקף שהעניק המחוקק לתכניות מתאר מאושרות בהוראות דיני התכנון והבניה.

אמור מעתה, תכנית המתאר המחייבת הינה התכנית שפורסמה להתנגדויות וההחלטות שנתקבלו ואשר הורו על ביצוע שינויים בתכנית, ולא תשריט התכנית המתאר כשלעצמו ככל שהוא סותר את הוראות התכנית עצמן ואת החלטות הועדה שהוסמכה לדון בהתנגדויות.

משכך יטען המבקש כי נקודת המוצא של הועדה המקומית עירון לפיה יש להתאים את התכנית המפורטת "לקריטריונים" של התוכנית ענ/359 הינה נקודת מוצא שגויה.

ההחלטות בהתנגדויות הן חלק מתכנית המתאר לאחר שהיא מתאשרת למתן תוקף והתכנית על ההחלטות בהתנגדויות הן בעלות מעמד סטטוטורי ואחוז ההפקעה המחייב הוא זה שאושר בתכנית סטטוטורית שאושרה למתן תוקף ושניתן לשנותה רק ע"י תכנית מתאר מאוחרת".

4. במהלך הדיון בתובענה טענה באת כח המשיבה 3, עו"ד הגב' סיגלית מצא, כי הועדה המחוזית אינה אמורה להיות משיבה בתיק זה. נטען כי המשיבה 3 אינה אמורה לשלם למבקש פיצויי הפקעה, וכי אם יש למבקש טענות לעניין תוכנית המתאר הרי שעסקינן בטענות במישור התכנוני שמקומן בבית המשפט לעניינים מינהליים ולא בבית משפט זה (בעמ' 12 לפרוטוקול).

בהמשך הוסיפה עו"ד מצא וטענה לאמור:

"(...) הסעד המבוקש בתובענה הוא בלתי אפשרי ובית המשפט אינו יכול לצוות שאחוז ההפקעה יהיה כך או אחרת. הדרך היחידה לתקן תוכנית לפי סעיף 133 לחוק התכנון והבניה היא על ידי הגשת תוכנית מתקנת ואמור להגישה המבקש. (...), ככל שהגישה והיא תדחה הוא יכול להגיש עתירה מנהלית. המסלול השני, אם הוא חושב שמגיע לו פיצויים, הרי שהועדה המחוזית היא לא הצד לפצות אותו ולכן אנו בנסיבות לא צד להליך" (בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 6- 12).

עו"ד ג'מאל עלוש, בא כח המשיבה מס' 2, חלק על כך שהועדה המחוזית הינה צד מיותר בהליך. בא כח המשיבה 2 טען שיש לזכור כי המבקש לא עתר לפיצויים בלבד. המבקש עתר לסעד הצהרתי לפיו ההפקעה תעמוד על 35% בלבד, ומאחר והתוכניות ענ/125 וענ/359 הפכו לחוק, הרי שהמשיבה 3 הינה צד נחוץ בהליך (בעמ' 12 לפרוטוקול).

בא כח המבקש, עו"ד סאהר מוחסן, השיב על הטענות האמורות וטען שההליך הוגש כדין לבית המשפט המוסמך שכן בית המשפט מוסמך לתקן את המצב שנוצר בתקיפה עקיפה. לדבריו "אני לא תוקף מעשה מינהלי אלא אני מבקש ליישם את ההחלטה המנהלית בכך שבית המשפט יורה למשיבות לתקן את המצב ולהתאימו למה שהוחלט" (בעמ' 14, שורות 20 – 21).

בא כח המשיבה מס' 1, עו"ד רסמי דקה, לא נקט במהלך הדיון עמדה באשר לאופן בו היה על המבקש לפעול בנסיבותיו של תיק זה.

כאמור לעיל, הוריתי לצדדים לטעון את טענותיהם בצורה שלמה ומסודרת בכתב והם אכן עשו כן.

5. טענות המבקש בקשר לסוגיה שהועמדה לדיון

א. המבקש טען כי עתר בתביעתו לסעד הצהרתי גרידא. הוא לא עתר להושטת סעדים אופרטיביים. הסעד ההצהרתי הראשון לו עתר הוא כי להעמיד את אחוז ההפקעה על האחוז שנקבע על ידי הועדה המחוזית בעת שאישרה את התוכנית. הוא לא עתר לחייב את המשיבות לתקן את תוכנית המתאר.

המבקש טען כי הסעד ההצהרתי הנתבע אינו אלא חזרה על קביעת הועדה המחוזית בתוכנית שאושרה למתן תוקף ולפיה סך כל ההפקעות לצרכי ציבור יעמדו על שיעור של עד 35% משטח החלקה.

המבקש טען כי הוא אינו משיג על החלטת הועדה המחוזית, אינו מבקש להתערב בשיקול דעתה ואינו עותר לסעד תכנוני כלשהו. נהפוך הוא. המבקש עותר לאישרור קביעת הועדה המחוזית שהחליטה להעמיד את אחוז ההפקעה החל על החלקה על 35%.

לסיכום נטען כי "המבקש אינו תובע התערבות בשיקול דעתה התכנוני של רשות התכנון, אלא דווקא הצהרה התואמת קביעתה התכנונית".

ב. המבקש הוסיף וטען שכלל יסוד לעניין קביעת הסמכות העניינית הוא כי הסמכות הולכת אחר הסעד. מאחר ובתביעה דנן לא נדרש סעד של תיקון תוכנית מתאר אלא סעד הצהרתי בלבד. בשלב השני, לאחר שיוענק למבקש הסעד ההצהרתי המבוקש, "יידרש המבקש לשאלה כיצד יתבצע תיקון התכנית והמשיבה 3 תוכל אז להעלות טענותיה כאוות נפשה".

ג. לגופו של עניין, טען המבקש כי בהתאם להלכה הפסוקה הרי שמעשה של הרשות המבצעת וחקיקתו של מחוקק המשנה כפופים לביקורתה של הרשות השופטת בין בדרך של תקיפה ישירה בבג"ץ ובין בדרך של תקיפה עקיפה בערכאות השיפוט השונות. נטען כי בית משפט זה הוא בעל סמכות עניינית מקבילה לדון בתובענה והדרך של המרצת פתיחה היא הדרך הפרוצדוראלית ההולמת לבירורה של תובענה ממין זה.

ד. על שום כל אלה, טען המבקש כי בית משפט זה מוסמך לדון בסעד העיקרי של המרצת הפתיחה, קביעת אחוז ההפקעה, ואף בסעדיה החלופיים שעניינם קביעת מנגנון לפיצויים.

ה. לעניין סעד הפיצויים החלופי שבתובענה, טען המבקש כי בהתאם לסעיף 9 לפקודת הקרקעות, בית המשפט המחוזי הוא בית המשפט המוסמך לדון בתביעה לפיצויים. הוא הדין, לעניין הסמכות לדון בתביעת פיצויים לפי חוק התכנון והבניה.

6. טענות המשיבה מס' 3

א. לעניין תביעת הפיצויים, טענה הועדה המחוזית כי אין כל יריבות בינה לבין המבקש בעניין זה שכן, ככלל, הטיפול בתביעות לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין הינו בסמכות הועדה המקומית ולא הועדה המחוזית. לעניין זה הפנתה המשיבה להוראות סעיף 190 לחוק התכנון והבניה. הוא הדין, לעניין התביעה לפיצויים על דרך של מקרקעין חליפיים שגם לעניין זה נטען כי אין בין המבקש לבין המשיבה 3 כל יריבות.

ב. באשר לסעד העיקרי והראשון לו עתר המבקש בתביעתו, היינו כי בית המשפט יצהיר שאחוז השטח המיועד להפקעה מן החלקה יועמד על 35%, טענה המשיבה כי הסעד אינו אפשרי.

ג. המשיבה 3 טענה כי החלטה בדבר יעוד מקרקעין להפקעה הינה החלטה תכנונית אשר בית המשפט אינו נוטה להתערב בה. הלכה היא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעת הרשות המוסמכת, הוועדה המחוזית, בשיקול דעתו.

נטען כי הדרך לתיקון תוכנית, לרבות הוראות בדבר יעוד מקרקעין לצרכי ציבור והפקעתם, הינה על ידי הגשת תוכנית מתקנת. בענייננו, המבקש הגיש כאמור תוכנית מתקנת ותוכניתו נדחתה על ידי הועדה המחוזית בהחלטה מנומקת ובשל נימוקים תכנוניים.

בנסיבות אלה, היה זכאי המבקש לתקוף את החלטת הועדה המחוזית על דרך של הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בהתאם לקבוע בסעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000 ובפריט 10 בתוספת הראשונה לחוק האמור.

מכאן, שלטענת המשיבה הדרך בה נקט המבקש אינה נכונה ואינה אפשרית ובית המשפט מתבקש לדחותה על הסף.

ד. המשיבה 3 טענה כי השטח המיועד להפקעה נגזר מייעוד המקרקעין לצורכי ציבור במסגרת הליך תכנוני ולא להיפך. היינו, לא ניתן ואין זה רצוי כי אחוז הפקעה קבוע מראש הוא שיכתיב את התכנון.

ה. המשיבה הוסיפה וטענה כי משפורסמה התוכנית לאישור – לא ניתן לשנות את הוראותיה אלא על ידי תוכנית מתקנת. לא ניתן לתקן תוכנית על ידי הצהרה, אף לא של בית המשפט. הדרך לשנות תוכנית הנה הדרך בה מאושרת התוכנית והכל בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה. בהקשר זה, הדגישה המשיבה כי אישור תוכנית מתקנת אינו עניין טכני או פורמאלי אלא עניין מהותי במסגרתו מובאים בחשבון שיקולים רבים.

נטען כי לא ניתן לאשר תוכנית, לרבות תוכנית מתקנת, ללא הפעלת שיקול דעת תכנוני ביחס להוראותיה. בענייננו, עסקינן בתוכנית שפורסמה למתן תוקף לפני 12 שנה. הדרך היחידה לתקן תוכנית זו היא על ידי אישור תוכנית שינוי, עניין שנעשה כדבר שבשגרה אצל מוסדות התכנון.

המשיבה טענה כי –

"משאושרה התוכנית לפני 12 שנה ומשלא תקף המבקש במועד את התוכנית המאושרת, למרות שהיה מודע היטב להליך התכנוני, דין התובענה שהגיש דחיה על הסף בשל התיישנות ו/או שיהוי ו/או מניעות. קבלת עמדת המבקש עלולה להביא לפגיעה קשה בעקרון הוודאות התכנונית, לפגיעה באינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים על הנוסח המאושר של התוכנית. כל זאת, כאמור, על אף שהמבקש היה מודע היטב מזה שנים רבות למסמכי התוכנית המאושרת".

ו. המשיבה הוסיפה וטענה כי בניגוד לטענת המבקש הרי שהסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה הינו, הלכה למעשה, תקיפה ישירה של התוכנית וכי תוצאותיו של סעד כזה הנן כלפי כולי עלמא ולא בין המבקש למשיבים בלבד.

ז. על שום כל אלה טענה המשיבה מס' 3 כי דין התובענה דחייה על הסף בכל הנוגע לסעד שעניינו תיקון הנוסח המאושר של התוכנית. התוכנית התקפה הינה התוכנית שפורסמה לאישור והדרך היחידה לשנותה הינה על ידי הגשת תוכנית מתקנת.

המשיבה 3 טענה כי "בהתאם להוראות הדין לא זכאי המבקש לפיצויים אלא אם הופקעו מהחלקה למעלה מ – 40% משטחה. התובענה אינה מבססת את אחוז ההפקעה מהחלקה, ולפיכך לא ניתן לדון בתביעה בעניין זה. מכל מקום, תביעה לפיצויים יש להגיש לוועדה המקומית, אשר החלטתה נתונה לערר. החלטת הערר ניתנת לתקיפה בפני בית המשפט לעניינים מינהלים. אשר על כן, דין התביעה אף בעניין זה סילוק על הסף בשל אי מיצוי ההליך המינהלי".

עוד טענה המשיבה 3 כי התובענה אינה מגלה כל עילה לסעד כנגד הועדה המחוזית ואין כל יריבות בינה לבין המבקש לעניין הפיצויים בגין הפקעת החלקה. על שום כך נתבקש בית המשפט להורות על דחיית התביעה כנגד המשיבה מס' 3 על הסף.

7. טענות המשיבה מס' 2 לעניין הסמכות העניינית

א. המשיבה מס' 2 בקשה לדחות את התביעה על הסף והצטרפה "לטענות שאר המשיבים שיועלו בתשובתם בשאלת הסמכות העניינית (...)".

ב. באשר לסעד העיקרי המבוקש בתובענה, טענה המשיבה 2 כי עסקינן בסעד בלתי אפשרי שכן לא ניתן לשנות תוכנית אלא על ידי תוכנית מתקנת. לא ניתן לתקן תוכנית על ידי הצהרה של בית המשפט וזאת בהתאם להוראת סעיף 133 לחוק התכנון והבניה. המשיבה טענה כי המבקש "פספס" את המועד להגשת עתירה מנהלית כנגד התוכנית וכנגד החלטת הועדה המחוזית שלא אפשרה לו לתקנה ואין לאפשר לו היום לתקוף את התוכנית בתקיפה עקיפה במסווה של תביעה הצהרתית.

עוד צוין בהקשר האמור, כי התוכנית חולשת על שטח גדול ביותר והסעד המבוקש עלול לפגוע בעשרות אלפי אנשים הנמצאים בתחומי התוכנית וכן באינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים שהסתמכו על הנוסח המאושר של התוכנית.

ג. באשר לסעדים החלופיים, היינו, התביעה לקבלת מקרקעין חלופיים או לפיצויים, טענה המשיבה 2 כי גם סעדים אלה אינם ניתנים לבירור במסגרת המרצת הפתיחה, וזאת מן הטעמים הבאים:

ראשית, נטען כי הן הוראות חוק התכנון והבניה והן הוראות פקודת הקרקעות קובעות שהמבקש יהיה זכאי לפיצויים רק אם הופקעו למעלה מ- 40% משטח החלקה. המשיבה טענה כי התובענה אינה מבססת את אחוז ההפקעה ועל כן לא ניתן לדון בה. טענת המבקש כי אחוז ההפקעה עומד על 43% אינה ניתנת להוכחה ללא המצאת חוות דעת מומחה.

שנית, נטען כי תביעה לפיצויים יש להגיש לוועדה המקומית אשר החלטתה נתונה לערר. את ההחלטה בערר ניתן לתקוף בבית המשפט לעניינים מנהליים. על כן, נטען כי גם מן הטעם הזה יש לסלק את התביעה על הסף בשל אי מיצוי ההליך המינהלי על ידי המבקש.

­­­­­­­­­

8. הערה לעניין המשיבה מס' 1

כאן המקום לציין כי המשיבה מס' 1, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עירון, לא פעלה בהתאם להחלטת בית המשפט ולא הגישה, עד היום, את טענותיה בסוגיה הנדונה, למרות שהמועד לעשות כן חלף מזמן.

עם זאת, עיון בתצהירו של מר שריף הנדי שהוגש מטעם המשיבה מס' 1 מעלה שכלולה בו התייחסות לסוגיה הנדונה במסגרת התצהיר.

המשיבה 1 טענה כי לפי סעיף 10(א)(1) לחוק התכנון והבניה מותר לוועדה המקומית להפקיע ללא תשלום פיצויים עד לשיעור 40% מהחלקה. "המצב התכנוני והחוקי המחייב הוא המצב התכנוני המאושר ולפיו שיעור ההפקעה בחלקה הוא 43%".

לעניין הסמכות העניינית לדון בתוקף התוכנית שאושרה ובמאפיינים התכנוניים, טענה המשיבה 1 כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים ולא במסגרת המרצת פתיחה לפי סעיף 9 לפקודה.

9. דיון

התובענה כנגד המשיבה מס' 3 הועדה המחוזית

א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים, בדין ובהלכה הפסוקה הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה.

ב. סעיף 133 לחוק התכנון והבניה קובע לאמור –

"מוסד תכנון שבסמכותו לאשר תוכנית, מוסמך, באותה הדרך, לשנותה, לבטלה או להתלותה ובלבד שלמגיש התכנית תינתן, ככל האפשר, הזדמנות להשמיע דעתו" (ההדגשה שלי. ע. ג.).

ג. הנה כי כן, סעיף 133 לחוק התכנון והבניה קובע באופן חד משמעי כי הדרך לשנות ו/או לבטל ו/או להתלות תוכנית היא אותה דרך שבה מאשרים תוכנית, היינו, על ידי הגשת תוכנית מתקנת שהועדה המחוזית יכולה לדון בה ולשקול את השיקולים הרלבנטיים.

ד. המבקש היה מודע לדברים ואכן פעל והגיש לועדה המחוזית תוכנית מתקנת במסגרתה עתר להעמיד את אחוז ההפקעה הכולל על 35%. בקשתו נדחתה. במצב דברים זה, ובהתאם להוראות הדין, היה על המבקש לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים בדרך של עתירה מנהלית כנגד החלטת הועדה המחוזית, ולא להגיש את המרצת הפתיחה שהגיש.

ה. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000 קובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים הוא המוסמך לדון -

ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);" (ההדגשה שלי. ע. ג.).

פריט מס' 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים מונה את "ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (...)".

מכאן, שהדרך להשיג על החלטת הועדה המחוזית בהתנגדות היא הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים, וכך היה על המבקש לפעול.

טענת המבקש כי "המבקש אינו תובע התערבות בשיקול דעתה התכנוני של רשות התכנון, אלא דווקא הצהרה התואמת קביעתה התכנונית" אינה מקובלת עלי.

המבקש נקט בדרך שאינה מוכרת בדין.

לא ניתן לבקש מבית המשפט היום להצהיר כי החלטה שהתקבלה בשנת 1998 היא החלטה תקפה ויש ליישמה. מאז אותה החלטה קיבלה הרשות המוסמכת החלטות רבות אחרות ובין היתר התקבלה תוכנית מתאר כוללת. תוכנית מתקנת שהגיש המבקש לוועדה נדחתה בהחלטה מנומקת. בנסיבות אלה שומה היה על המבקש להגיש, במועדים הקבועים בחוק, עתירה מינהלית ובמסגרתה היה עליו לבקש סעד כנגד הוועדה המחוזית.

ו. באשר לסעד החלופי של פיצויים, בין כספיים ובין בדרך של מקרקעין חליפיים:

אכן, צודקת המשיבה 3 באומרה כי בהתאם להוראת סעיף 190 לחוק התכנון והבניה הגוף האמון על קביעת גובה הפיצויים ותשלומם (ככל שמגיעים כאלה) הוא הועדה המקומית ולא הועדה המחוזית. ממילא, על כן, אין יריבות בין המבקש לבין המשיבה 3.

ז. הואיל והמשיבה מס' 2, עיריית באקה ג'ת, נתבעה רק בשל היותה הרשות המקומית שבתחום שיפוטה וסמכותה נמצאת החלקה שבה בוצעה ההפקעה (סעיף 3 להמרצת הפתיחה המתוקנת); ולאור מסקנתי כי אין מקום להצהיר על שינוי ו/או תיקון ההפקעה במסגרת ההליך דנן, ממילא אין כל בסיס לתובענה כנגד המשיבה מס' 2 ואני מורה על דחייתה.

ח. הנה כי כן, נותרנו עם הסעד החלופי לו עתר המבקש בתובענה והוא סעד הזכאות לפיצויים וקביעת שווי הפיצוי.

כזכור, המבקש טען כי הוא זכאי לפיצויים הן מכח הוראת סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, והן מכח הוראת סעיף 191 לחוק התכנון והבניה. בהתאם לחוות דעת השמאי ענאן סלאמה שהוגשה על ידי המבקש, סכום הפיצוי הינו 395,500 ₪ נכון למועד הכנת השומה ביום 26.3.2010 (חוות הדעת השמאית צורפה כנספח ה' להמרצת הפתיחה המקורית שהוגשה).

בית המשפט המוסמך לדון בתביעה לפיצויים שהוגשה לפי סעיף 9 לפקודה דלעיל הוא בית המשפט המחוזי.

כאמור לעיל, המשיבה מס' 1 לא חלקה על עצם היותה הרשות החייבת בתשלום הפיצויים על פי הפקודה ו/או חוק התכנון והבניה. המשיבה 1 טענה כי מותר לוועדה המקומית להפקיע עד 40% מן החלקה ללא פיצוי. על כן, טענה, המבקש יהיה זכאי לפיצוי רק לגבי אותו חלק מן הקרקע העובר את סף ה- 40% משטח החלקה.

לפיכך התוצאה היא שהתובענה תדחה ביחס למשיבות 2 ו – 3 ותמשיך להתברר ביחס למשיבה מס' 1.

10. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

א. אני מורה על דחייתה על הסף של התובענה כנגד המשיבות מס' 2 ו- 3.

ב. התובענה כנגד המשיבה מס' 1 תמשיך להתברר רק בקשר לסעד החלופי שהתבקש – הפיצויים.

בסמוך לחתימת פסק דין זה אתן החלטה נפרדת באשר למועד הדיון בסכסוך שנותר לבירור.

ג. המבקש ישלם למשיבות מס' 2 ו- 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל לכל אחת מן המשיבות האמורות.

ד. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כח כל הצדדים.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ג, 19 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.