1. פתח דבר

הועדה המקומית לתכנון ולבניה עירון הפקיעה 43.05% משטח החלקה שבבעלות המבקש. המבקש הגיש התנגדות להפקעה. הועדה המחוזית שדנה בהתנגדות החליטה לקבלה באופן חלקי והורתה כי סך ההפקעה יעמוד על 35% בלבד משטח החלקה. אלא שבפועל, למרות החלטת הועדה המחוזית בהתנגדות, אחוז ההפקעה נותר 43%.

סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 קובע כי בעל המקרקעין יפוצה רק עבור השטח שהופקע מעבר ל- 40% מכלל שטח החלקה.

המבקש טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגובה של 8% משטח החלקה בגין הפקעת היתר משטח החלקה. לעומתו טוענת המשיבה כי יש לפצות את המבקש בגובה 3% בלבד משטח החלקה.

במחלוקת האמורה שבין הצדדים עוסק פסק הדין שלהלן.

2. עובדות רקע הצריכות לעניין

א. המבקש, עוני מוחמד זבאד, הינו הבעלים הרשום של המקרקעין בחלקה 20 בגוש 8776 מאדמות באקה אלגרבייה בשטח כולל של 35,209 מ"ר בשלמות (להלן – "החלקה") (נסח הרישום של החלקה צורף כנספח א' להמרצת הפתיחה המקורית שהוגשה לבית המשפט).

ב. ביום 28.8.1997 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 4562, הודעה לפי הסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) – 1943 (להלן – "הפקודה") ולפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק התכנון והבניה") לפיה החלקה דרושה לצורכי ציבור וכי המשיבה מס' 1, הועדה המקומית לתכנון ובניה - עירון (להלן – "הועדה המקומית עירון"), מוכנה לשאת ולתת על רכישת הקרקע האמורה. (עותק ההודעה מיום 28.8.1997 צורף כנספח ב' להמרצת הפתיחה).

ביום 7.9.1997 נרשמה בפנקסי המקרקעין הערה לפי הסעיפים 5 ו – 7 לפקודה בגין ההפקעה האמורה. ההפקעה נעשתה במסגרת תכנית מתאר ענ/125 שיזמה המשיבה 2, עיריית באקה – ג'ת, למטרת דרכים. השטח שהופקע היה 4,880 מ"ר שהם 13.86% מכלל שטח החלקה.

ג. ביום 20.8.2007 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 5705 הודעה נוספת לפי הסעיפים 5 ו- 7 לפקודה ולפי חוק התכנון והבניה, ולפיה החלקה דרושה לצורכי ציבור וכי הועדה המקומית עירון מוכנה לשאת ולתת על רכישת הקרקע האמורה. (עותק ההודעה מיום 20.8.2007 צורף כנספח ג' להמרצת הפתיחה).

ביום 30.8.2007 נרשמה בפנקסי המקרקעין הערה בגין ההפקעה האמורה. הפקעה זו נעשתה במסגרת תוכנית מתאר ענ/במ/359 שיזמה עיריית באקה ג'ת, למטרות דרך, דרך משולבת, שטח למבני ציבור, שביל להולכי רגל ורכב. השטח הנוסף שהופקע הינו 10,279 מ"ר שהם 29.19% מכלל שטח החלקה.

ד. סך כל השטח שהופקע, בשתי ההפקעות האמורות, הוא 15,159 מ"ר שהם 43.05% משטח החלקה.

ה. בתובענה המקורית, שהוגשה על דרך המרצת פתיחה, עתר המבקש להצהיר כי אחוז ההפקעה החל על החלקה צריך לעמוד על 35% משטח החלקה בלבד, בהתאם להחלטת המשיבה מס' 3, הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, לשכת התכנון המחוזית (להלן – "המשיבה מס' 3") מיום 24.2.1998, בשבתה כועדה לבניה למגורים ולתעשיה, בדונה בהתנגדויות שהוגשו לגבי תוכנית ענ/במ/359.

לחילופין עתר המבקש לקבוע כי הוא זכאי לקבל פיצויים בגין הפקעת יתר של 8% משטח החלקה.

עוד עתר המבקש –

"ג) (...) לקבוע את שווי הפיצוי המגיע למבקשים (כך, בלשון רבים, במקור. ע.ג.) בגין הפקעת "הקרקע המופקעת", במקרקעין חליפיים שווי ערך "לקרקע המופקעת" או לחילופין בתשלום פיצויים בהתאם לחוו"ד שמאי המקרקעין המוסמך, השמאי ענאן סלאמה, המצורפת לבקשה זו כחלק בלתי נפרד הימנה.

ד) כן יתבקש כב' ביהמ"ש להצהיר על חיוב המשיבות, יחד ו/או כל אחת לחוד ע"י העברת מקרקעין חליפיים, לרבות מקרקעין בשטח החלקה עצמה המיועדים כיום להפקעה, לבעלות המבקש ו/או בתשלום סכום הפיצוי שיקבע לאחר שמיעת הבקשה".

3. פסק הדין ביחס למשיבות 2 ו- 3

א. המרצת הפתיחה המתוקנת הוגשה כנגד שלוש משיבות: הועדה המקומית לתכנון ובניה עירון (המשיבה מס' 1; להלן – "הועדה המקומית"), עיריית באקה ג'ת (המשיבה מס' 2) והועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה (המשיבה מס' 3; להלן – "הועדה המחוזית").

ב. במהלך הדיון בתובענה טענה המשיבה 3, בתמצית, שככל שיש למבקש טענות כלשהן לעניין תוכניות המתאר שעל פיהן בוצעה ההפקעה הנ"ל, הרי שמדובר בטענות במישור התכנוני שמקומן בבית המשפט לעניינים מינהליים ולא בבית משפט זה.

ג. לאחר שמיעת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי ראוי שבאי כח הצדדים יפרסו את טענותיהם בסוגיה האמורה בצורה מסודרת ומלאה. על כן הוריתי לבא כח המבקש ליתן לבית המשפט טעם מדוע לא תמחק התובענה על הסף בשל כך שהדרך שננקטה על ידו בהגשת התובענה לבית משפט זה אינה הדרך הנכונה.

ד. לאחר עיון ובחינת טענות הצדדים ניתן ביום 19.9.12 פסק דין שבמסגרתו הוריתי על דחיית התביעה כנגד המשיבה 3 (הועדה המחוזית) על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה.

ה. באשר למשיבה 2 (עיריית באקה ג'ת) קבעתי בפסק הדין האמור כי לאור העובדה שמשיבה זו נתבעה רק בשל היותה הרשות המקומית שבתחום שיפוטה וסמכותה נמצאת החלקה שבה בוצעה ההפקעה (סעיף 3 להמרצת הפתיחה המתוקנת); ולאור מסקנתי בפסק הדין האמור כי אין מקום להצהיר על שינוי ו/או תיקון ההפקעה במסגרת ההליך דנן, ממילא אין כל בסיס לתובענה כנגד המשיבה 2, ועל כן הוריתי על דחייתה.

ו. פסק הדין שלהלן יעסוק, על כן, רק בתביעת המבקש כנגד המשיבה 1 (הועדה המקומית).

4. ההסדר הדיוני בין הצדדים ויריעת המחלוקת שנותרה בין המבקש לבין המשיבה 1

א. לאחר מתן פסק הדין מיום 19.9.12 ובטרם החלה שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים (היינו, המבקש והועדה המקומית) להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה ביום 23.9.13 (להלן – "ההסדר הדיוני").

ב. במסגרת ההסדר הדיוני הסכימו הצדדים על העובדות הבאות:

"1. הצדדים מסכימים כי השטחים שהופקעו מתוך שטח החלקה 20 בגוש 8776, בתכנית המתאר ענ/125 וענ/במ/359, הינם 15,159 מ"ר המהווים 43.05% מכלל שטח החלקה.

2. הצדדים מסכימים כי, המבקש בהמרצת הפתיחה, הגיש התנגדות לתכנית המתאר ענ/בנ/359, וכי ביום 24.02.98 ניתנה החלטה ע"י הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז חיפה בשבתה כועדה לבניה למגורים ולתעשיה, אשר קיבלה את התנגדות המבקש, והורתה להקטין את אחוז ההפקעה החל על החלקה ולהעמידו על 35% הפקעה מכלל שטח החלקה.

כאמור, חרף ההחלטה בהתנגדות, הרי שיעור ההפקעה בתשריט של תכנית המתאר כפי שאושר, עמד על 43.05%".

ג. בהתאם להסכמות בקשו הצדדים למסור להכרעת בית המשפט את המחלוקת המשפטית שלהלן:

"בגין איזה חלק משטח החלקה זכאי המבקש לפיצויים בגין הפקעת יתר, מאת המשיבה, הועדה המקומית לתכנון ובניה, האם בגין שטח של 8% משטח החלקה כפי שסבור המבקש על סמך החלטת הועדה המחוזית בהתנגדות או רק בגין שטח של 3% משטח החלקה, שהם האחוזים מעבר לאחוז ההפקעה של 40% שמותר להפקיעו ללא תשלום פיצויים כמצוות חוק התכנון והבניה?".

ד. עוד צוין במסגרת ההסדר הדיוני הנ"ל, כי הצדדים יגישו סיכומים בסוגיה המשפטית האמורה, וכי לאחר שבית המשפט יכריע במחלוקת המשפטית תינתן להם שהות של 60 יום להסכים ביניהם אודות גובה הפיצוי המגיע למבקש, או לחילופין לסכם אודות זהות שמאי מוסכם שיקבע את גובה הפיצוי למבקש (בסעיף 4 להסדר הדיוני).

ה. בהתאם להסדר הדיוני הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב בעניין המחלוקת המשפטית שנותרה ביניהם, היינו בגין איזה חלק משטח החלקה זכאי המבקש לפיצויים מהמשיבה 1 בגין הפקעת היתר, 8% או 3%.

להלן עיקרי הטענות שהעלו הצדדים בסיכומיהם.

5. טענות המבקש בסיכומיו

א. המבקש טען כי החלטת הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מיום 24.2.98 (להלן – "ההחלטה המקורית"), טומנת בחובה, הלכה למעשה, "הבטחה שלטונית" בעלת תוקף משפטי מחייב הכובל את ידי הרשות ומהווה השתק כנגד טענת המשיבה לפיה יש לפצותו רק בגין 3% משטח החלקה. המבקש טען כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את קיומו של "טעם סביר" המצדיק את אי קיום ו/או שינוי ההחלטה המקורית שנתקבלה בידי הועדה המחוזית שהיא הגוף המוסמך.

בהמשך סיכומיו פרט המבקש את התנאים שנקבעו בפסיקה לקיומה של "הבטחה שלטונית" וטען כי בחינת תוקפה המשפטי של החלטת הועדה המחוזית אשר קיבלה את התנגדות המבקש והורתה להוריד את שיעור ההפקעה ולהעמידו על 35% משקפת התחייבות כבדת משקל אף מעבר ל"הבטחה שלטונית" במובנה הרגיל.

ב. המבקש הוסיף וטען כי במעשיה, הפרה המשיבה את חובת ההגינות הציבורית המוטלת עליה כנאמן הציבור. לטענתו, "הפקעת היתר" פגעה פגיעה אנושה בזכות הקניין שלו ושינתה את מצבו לרעה, וכי "(...) הפקעה ללא פיצוי הולם - כפי שסבורה המשיבה שצריך להיות - פוגעת בזכות זו במידה חמורה עוד יותר".

ג. בענייננו, טען המבקש, לא ניתן להחיל את החריג שבחוק התכנון והבניה שענייננו "הפקעה ללא תשלום פיצויים" עד 40% משטח החלקה, שכן עסקינן בהפקעה שבוצעה מתוך מחדל של הרשות והפרת חובת הזהירות המוטלת עליה כרשות שלטונית. לא יתכן, כך טען המבקש, לגלגל את האחריות למחדליה והתנהגותה הרשלנית של המשיבה לפתחו של המבקש שכן בכך יש משום הסרת האחריות מגוף ציבורי למעשיו.

ד. המבקש טען כי נקודת המוצא המנחה אותו בסיכומיו היא כי יש לקבוע את שיעור הפיצויים בגין הפקעת היתר על סמך החלטתה של הוועדה המחוזית בהתנגדות, היינו, ההחלטה המקורית.

באשר לשיעור ההפקעה הסופי (43.05%) שנתקבל בתשריט של תכנית המתאר המנוגד לתיקון הגלום ב"החלטה המקורית", טען המבקש כי עסקינן בתשריט שפורסם בעקבות מחדל וחוסר הקפדה של מי שאחראי לבדוק שכל התיקונים לתוכנית המקורית, שהתחייבו מקבלת ההתנגדות, בוצעו הלכה למעשה. המבקש ציין כי הגיש את ההתנגדות במועד ובהתאם לכל שלבי הדיון הקבועים בדין. ההחלטה לתיקון ושינוי אחוז ההפקעה התקבלה כדין על ידי הגוף המוסמך לכך. על כן, לא ניתן לאכוף היום שיעור הפקעה בלתי חוקי שהופיע בתשריט שפורסם בפועל אך לא עבר את כל שלבי הדיון הקבועים בחוק.

ה. בהמשך סיכומיו, פרט המבקש את ההשתלשלות העובדתית של "אירוע המחדל" הטמון, לשיטתו, בהפקעת היתר. היינו, כיצד לשיטתו "נוצר המחדל שבעטיו לא יושמה החלטת הול"ל בהתנגדות שהגיש המבקש?".

לאחר שתוכנית המתאר ענ/במ/359 (נספח א' לסיכומי המבקש) פורסמה להפקדה, הגיש המבקש, ביחד עם אחרים, התנגדות לתוכנית. התוכנית הוגשה באופן ובמסגרת הזמן הקבועים בדין ונתקבלה במשרדי הועדה המחוזית ביום 11.11.97 (ההתנגדות צורפה כנספח ב' לסיכומי המבקש).

המבקש טען כי לתוכנית מונה חוקר בהתאם להוראות סעיף 5(6) לחוק הליכי תכנון (הוראת שעה).

ביום 24.2.98 דנה הול"ל בהתנגדות המבקש ובהמלצות החוקר ששמע את המתנגדים בהתאם להוראות החוק. באותה ישיבה, החליטה הול"ל לקבל את ההתנגדות באופן חלקי, כך שסך כל ההפקעות לצורכי ציבור לא יעלה על 35% משטח החלקה (פרוטוקול הישיבה מיום 24.2.98 צורף כנספח ג' לסיכומי המבקש. הודעה על החלטת הוועדה נשלחה למבקש ביום 28.6.98: נספח ד' לסיכומי המבקש).

ביום 24.3.98 נשלח מכתב מלשכת התכנון לאדריכל עורך התוכנית מטעם העירייה, ובו פירוט התיקונים הנדרשים לתוכנית בעקבות החלטת הועדה המחוזית בהתנגדויות. בסעיף 11 למכתב האמור התבקש עורך התוכנית לבצע את השינויים ביחס לחלקתו של המבקש כך שסך כל ההפקעות לצורכי ציבור לא יעלה על 35% (העתק המכתב מיום 24.3.98 צורף כנספח ה' לסיכומי המבקש).

ביום 11.5.99 הובאה התוכנית לדיון ובירור נוסף בפני הוועדה המחוזית שכן עד למועד זה טרם הומצאה תוכנית מתוקנת כנדרש (קטע מפרוטוקול הדיון צורף כנספח ו' לסיכומי המבקש). ביום 9.6.99 נשלח מכתב נוסף מלשכת התכנון לאדריכל המשיבה ובו צוינו התיקונים בתוכנית המתאר בהתאם להחלטת הול"ל שטרם בוצעו עד לאותו מועד (נספח ח' לסיכומי המבקש).

חרף כל האמור לעיל, כך לטענת המבקש, לא תוקן התשריט בהתאם להוראות הועדה המחוזית ובתשריט של תוכנית המתאר הסופית אשר אושר למתן תוקף שיעור ההפקעה לא תוקן ונותר בשיעור 43.05%.

ו. על שום כל אלה, ולאור אחריות הגוף הציבורי למעשיו ולאור עקרון ההסתמכות על החלטת הרשות המנהלית, טען המבקש כי אין ליתן תוקף לתוכנית המתאר אשר אושרה למתן תוקף סופי כשהיא לוקה בפגמים מהותיים.

ז. המבקש עתר, כאמור, להצהיר כי זכותו לקבל מאת המשיבה, בגין "הפקעת היתר", פיצויים מלאים שיעמידו אותו במצב בו היה אלמלא "הפקעת היתר", עבור שטח שגודלו 8% משטח החלקה, שהוא ההפרש בין שיעור ההפקעה כפי שאושר בתשריט של תוכנית המתאר (43%), לבין שיעור ההפקעה שנתקבל על ידי הועדה המחוזית בהחלטתה המקורית שנתקבלה כדין ושעליה הסתמך המבקש (35%).

6. טענות המשיבה (הועדה המקומית) בסיכומיה

א. המשיבה טענה כי החלטת הועדה המחוזית בהתנגדות, עליה סומך המבקש את טיעונו, איננה מעוגנת בהוראות התוכנית המאושרת והיא לא קיבלה ביטוי בתשריט התכנית. ידוע כי התוכנית המאושרת היא התוכנית המחייבת ומעמדה ופרשנותה הם כשל חיקוק. משכך הם פני הדברים, טענה המשיבה, לא יכול המבקש לכפות על הועדה המקומית לקרוא לתוך הוראות התוכנית המאושרת או לפרשה באופן הנוגד את הוראותיה ואת רוחה של התוכנית. הועדה המקומית איננה הגוף המחליט בהתנגדויות ואיננה מוסמכת לשנות תוכניות. הועדה המקומית מקבלת מהועדה המחוזית את התוכנית המאושרת והמחייבת.

על שום כך, טענה המשיבה, תהיה אשר תהיה החלטת הועדה המחוזית בהתנגדות המבקש לפני כ- 15 שנים, התוכנית המאושרת היא התוכנית המחייבת ומה שלא ניתן לו ביטוי במסגרת התוכנית המאושרת איננו רלוונטי במסגרת ההליך הנוכחי ויכול להיות שהיה על המבקש לפעול במתווה אחר.

ב. המשיבה טענה כי במשך שנים ישב המבקש בחיבוק ידיים ולא תקף את התוכנית לאחר אישורה, למרות שהיתה לו האפשרות לפעול במישורים מינהליים, אזרחיים או תכנוניים.

המשיבה הוסיפה כי הלכה למעשה, נהנה המבקש במשך שנים משטחים שנועדו לצורכי ציבור והוא אף הקים עליהם מבנים ומנהל שם עסק. למעשה, כך נטען, המבקש לא מסר את החזקה בכל תוואי המקרקעין המופקעים לרשות עד היום ואף ננקטו כנגדו הליכי אכיפה והוגש כתב אישום במסגרת עמ"ק 880/06. באותו הליך, ציינה המשיבה, ניתן פסק דין הכולל צו הריסה למבנים שהוקמו על חלק מהשטח המופקע, אולם המבקש לא ביצע את פסק הדין ולא פינה את השטח עד היום. בהקשר האמור הפנתה המשיבה לסעיפים 9 - 10 לתצהירו של מהנדס הועדה המקומית, מר שריף הנדי, ולנספחיו (נספחים ו' ו- ז' לתצהיר).

ג. באשר לטענת המבקש בסיכומיו כי החלטת הועדה המחוזית בהתנגדות מהווה הבטחה שלטונית מחייבת, טענה המשיבה כי הועדה המקומית איננה ברת פלוגתא בעניין זה שכן אין יריבות בינה לבין המבקש. הועדה המקומית לא דנה בהתנגדות המבקש, לא החליטה בהתנגדות ואיננה מוסמכת לדון בהתנגדות. תפקידה של הועדה המקומית לפעול בהתאם לשיעור ההפקעה שבתוכנית המאושרת שמעבירה לה הועדה המחוזית.

מעבר לנדרש, ציינה המשיבה כי בענייננו לא מתקיימים התנאים המצטברים להכיר בהחלטת הועדה המחוזית כהבטחה שלטונית.

ד. המשיבה הוסיפה וציינה כי טענות רבות שבסיכומי המבקש (לעניין פגיעה בזכות הקניין, חובת ההגינות ועוד) מהוות הרחבת חזית בהיותן טענות מתחום המשפט הציבורי שהדיון וההכרעה בהן נתונים לבית המשפט לעניינים מנהליים ולא למסגרת הדיון הנוכחית.

ה. על שום כל אלה, בקשה המשיבה לקבוע כי שיעור ההפקעה בר הפיצוי הוא השיעור שמעבר ל- 40% מכלל ההפקעה, היינו 3%.

7. דיון

א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים הגעתי למסקנה כי המבקש אינו זכאי לקבל, בהליך הנוכחי, את הסעד המבוקש על ידו. מסקנתי היא כי המבקש זכאי לפיצויי הפקעה בגין 3% משטח החלקה בלבד.

ב. בחינת השתלשלות הדברים ומכלול נסיבות העניין מלמדת כי עמדות שני הצדדים שלפני הן סבירות ומתקבלות על הדעת.

מן הצד האחד, עומד המבקש שהגיש התנגדות להפקעה במועד וכדין. הועדה המחוזית שדנה בהתנגדותו של המבקש החליטה לקבלה באופן חלקי ולהעמיד את ההפקעה על 35% משטח החלקה במקום על 43.05% משטח החלקה כפי שהוחלט במקור.

אלא, שבשל סיבות וטעמים שאינם חלק מההליך שלפני, ואין זה המקום לבררם, הרי שבפועל לא יושמה החלטת הועדה המחוזית, והתוכנית שהוגשה לאישור והתשריט שצורף אליה כללו הפקעה בשיעור 43.05% משטח החלקה.

מן הצד השני, עומדת הועדה המקומית אשר קיבלה את התוכנית המאושרת והמחייבת ואת התשריט מהוועדה המחוזית. הועדה המקומית אכן אינה מוסמכת לשנות תוכנית מאושרת שהועברה אליה מהוועדה המחוזית. הועדה המקומית פעלה, איפוא, בהתאם לתוכנית המאושרת ולתשריט שהועברו אליה מהועדה המחוזית.

התוצאה היא שבפועל אושרה תוכנית ובה הפקעה לצורכי ציבור מן החלקה שבבעלות המבקש בשיעור כולל של 43.05%.

ג. סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 קובע כי הפקעה מכוחו של חוק זה תבוצע בהתאם להוראות סעיף 20 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943.

סעיף 190(א)(1) לחוק האמור מסמיך להפקיע לצורכי ציבור ללא תשלום פיצויים עד 40 אחוזים משטח שבבעלותו של אדם. וזו לשון הסעיף:

"190. (א) במידה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כאילו הורשתה הועדה המקומית בהודעה ברשומות להשתמש בסמכויות ולמלא את התפקידים של הממשלה או של היועץ המשפטי לממשלה לפי הפקודה האמורה, לענין המקרקעין העומדים להפקעה, הכל בשינויים ובתיאומים אלה:

(1) סעיף 20 לפקודה האמורה יחול גם על הפקעת מקרקעין לצרכי גנים, שטחי נופש וספורט וכן לבניני חינוך, תרבות, דת ובריאות, ובכל מקום שמדובר באותו סעיף על "רבע" יבוא "ארבע עשיריות"; אולם לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש;

(...)".

ד. הנה כי כן, עיון בסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה מעלה כי לאור ההפקעה שבוצעה בפועל על ידי הועדה המקומית ולאור התוכנית המאושרת שהועברה אליה מאת הועדה המחוזית, הרי שהמבקש זכאי לפיצוי עבור אותו חלק מהמקרקעין שהופקעו מעבר לארבעים אחוזים מהחלקה, היינו בעבור 3% מן החלקה בלבד.

כאן אני רואה להדגיש כי במסגרת הדיונית בה אנו מצויים ולאור הוראות הדין אין בית משפט זה מוסמך להורות אחרת. זאת, למרות האהדה שחש בית המשפט לעניינו של המבקש אשר הגיש לוועדה המחוזית התנגדות, שאף התקבלה בחלקה, אך בסופו של דבר התוצאה בפועל היא כאילו לא עשה דבר ולא זכה בהליך בפני הוועדה המחוזית.

ה. אכן, יתכן שהמבקש יכול היה לפעול במהלך השנים במישור התכנוני ו/או במישור המנהלי ולעתור כנגד העובדה שהחלטת הועדה המחוזית לא יושמה ולא יצאה אל הפועל. ויתכן שבמסגרת אותם הליכים יכול היה המבקש להעלות את טענותיו בדבר מחדל, או מעשה רשלני של הרשות, או הבטחה שלטונית ועוד. ואולם, משלא עשה כן, הרי שאין בידי בית המשפט המחוזי בשבתו לדין כבית משפט אזרחי הדן בהמרצת פתיחה ובמסגרת הדיון בה אנו מצויים כדי להושיע את המבקש.

ו. תקיפתו של מעשה הפקעה עשויה ללבוש שתי צורות עיקריות: האחת - השגה על חוקיות החלטת ההפקעה המקורית. השניה - השגה על מעשה ההפקעה בשל נסיבות אשר אירעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית. הטענה על פי חלופה זו (השניה) היא, כי אף אם החלטת ההפקעה המקורית התקבלה בשעתה כדין, הרי שבשל התרחשויות מאוחרות כלשהן יש לקבוע כי אין עוד תוקף להחלטה או כי יש לשנותה. באשר לסמכות העניינית, נקבע בפסיקה כי הן ההליכים המשיגים על החלטת ההפקעה המקורית, והן ההליכים התוקפים את ההפקעה בשל נסיבות שאירעו לאחר החלטה זו – יידונו בפני בית המשפט הגבוה לצדק ולא בפני בתי המשפט האזרחיים [ראו: רע"א 5664/04 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' יואב בן גרא (פורסם בנבו, ניתן ביום 10.3.05); ע"א 7591/01 אלג'עברי נ' שר האוצר (פורסם בנבו, ניתן ביום 9.4.03)].

עם חקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000, נתונה תקיפת חוקיותן של הפקעות לפי חוק התכנון והבניה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים [סעיף 5(1), וסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים].

כך או אחרת, בית משפט זה אינו מוסמך להורות על שיעור פיצוי מעבר ל- 3% שכן סעד שכזה הינו תוצאה של בחינתם וביקורתם של מעשי הרשות המנהלית (הועדה המחוזית ו/או הועדה המקומית) ובחינת חוקיות מעשים ו/או מחדלים שבוצעו לאחר ההחלטה המקורית בדבר ההפקעה (בחלק של יישום ההחלטה בהתנגדות).

8. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

א. אני דוחה את התובענה שבה"פ 20843-05-10.

ב. אני קובע כי בגין הפקעת היתר שנדונה כאן זכאי המבקש לפיצויים מאת המשיבה, הועדה המקומית לתכנון ולבניה עירון, עבור שטח של 3% משטח החלקה.

ב. בנסיבות העניין ולאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים אני קובע דיון ליום 26.5.14 בשעה 09:00.

(זאת, כדי לאפשר לצדדים, עד למועד הדיון האמור, להגיע להסכמה בדבר גובה הפיצוי המגיע למבקש או בדבר זהותו של שמאי מקרקעין שיקבע את גובה הפיצוי).

ג. בנסיבות העניין החלטתי שלא לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין חלקי זה לבאי כח הצדדים ותזמינם לדיון במועד האמור לעיל.

ניתן היום, כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.