ראשית דבר

לפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק ידה של המבקשת מהדירה המצויה ברח' לוי אליהו סלם 8, רמלה וכן סעד נוסף לתשלום 15,720 ₪ בגין אי תשלום דמי שכירות.

המשיבה הינה הבעלים של הנכס האמור מעלה וחברה לאומית העוסקת בניהול ואחזקת נכסי דיור בשם ממשלת ישראל.

כעולה מכתב התביעה וצרופותיו, בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ביום 26.10.80, לפיו השכירה המשיבה למבקשת את הנכס בשכירות שאינה מוגנת מכח חוק הגנת הדייר.

טענות הצדדים

המבקשת העלתה את טענותיה במסגרת בקשת הרשות להתגונן וטענה כי הינה בעלת ליקויי ראיה ומחזיקה בתעודת עיוורת מטעם משרד הרווחה וכן מוגדרת כנכה בשיעור של 75% לצמיתות ומתקיימת מקצבת ביטוח לאומי.

המבקשת ציינה כי במועד חתימת ההסכם לא ידעה קרוא וכתוב ועל כן לא יכלה לדעת על מה היא חותמת.

לטענת המבקשת, הואיל והדירה הושכרה במסגרת הדיור הציבורי משך 30 שנים ובהיותה עולה חדשה, הרי שמדובר בשכירות מוגנת מחוק הגנת הדייר.

יתרה מזאת, סעיף 23 להסכם השכירות הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד כאשר קובע שאין מדובר בשכירות מכח חוק הגנת הדייר.

המבקשת הסבירה כי במהלך המכריע של השנים בהן התגוררה בנכס שילמה את תשלומי דמי השכירות החודשיים, אך במהלך השנים מצבה של הדירה הלך והתדרדר מבחינה תחזוקתית, צנרת המים התישנה, תריסים רבים נשברו ולמעשה הדירה לא הייתה כשירה למגורים.

המבקשת טענה כי הואיל ודירתה לא תוקנה ויצאה מכלל שימוש, נמנעה המבקשת לשלם את דמי השכירות משך 3 חודשים. לשיטת המבקשת אין הצדקה לתשלום דמי שכירות בגין דירה שאינה ראויה למגורים.

חרף הוראות סעיף 9 להסכם השכירות הקובעות כי על המבקשת מוטלת חובת ביצוע התיקונים בדירה, טענה המבקשת כי לא נמסר לה דבר בנדון במועד החתימה על ההסכם.

המבקשת טענה כי בשנת 2010 לא יכלה להישאר לגור בנכס בשל מזג אויר סוער. משכך עברה לגור באופן זמני אצל בנה בעיר אילת, אך לדבריה מעולם לא נטשה את הדירה.

ביום 28.1.13 וביום 16.7.13 התקיימו דיונים לפני , ובמסגרתם נעשו ניסיונות למצוא חלופה ראויה למבקשת במסגרת הבקשה למתן רשות להגן כאשר זומנו לדיון נציגים מטעם משרד השיכון והבינוי ומטעם עמידר. בסופו של דיון ממשוך הודיעו הצדדים כי יעשו ניסיון לגבש הסכמות אשר יוגשו לתיק. משכשלו ההסכמות הגישו הצדדים סיכומים לבקשה למתן רשות להתגונן ולאחר קבלת הסיכומים ניתנת בזאת החלטתי בבקשת הרשות להגן.

עולה מסיכומי המשיבה כי ביום 13.5.10 נפתחה התביעהה משני טעמים. האחד- המבקשת נטשה את המושכר והשני - אינה משלמת את דמי השכירות למשיבה.

לשיטת המשיבה, טעמים אלו לא נסתרו ע"י המבקשת ויתרה מזאת המבקשת אף הודתה באי-תשלום דמי השכירות בסעיף 24 לבקשת הרשות להתגונן וכן מבקשת להגיע להסדר תשלומים.

המשיבה הסבירה כי סעיף 4 להסכם השכירות קובע כי כאשר המבקשת מפסיקה את תשלום דמי השכירות, הרי שיופסק הסכם השכירות.
נוסף על כך, נסמכת המשיבה על סעיף 7 ה' להסכם השכירות, לפיו משנטשה המבקשת את הדירה, עומדת למשיבה עילה נוספת לסיום ההסכם ולפינוי הנכס.

המבקשת השיבה לדברי המשיבה בסיכומי תגובה וטענה כי כלל לא נחקרה על תצהירה בשלב הרשות להתגונן ומשכך תצהירה לא נסתר.

כמו כן, המבקשת טענה כי הואיל ובית המשפט מצא לנכון לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, הרי שבחן את שאלת סיכוי ההגנה של המבקשת, מתוך כך יש לקבוע כי סיכוי ההגנה טובים ולקבל את בקשת הרשות להתגונן.

המבקשת טענה כי הואיל והמשיבה לא העלתה טענה לפיה חובת המבקשת לשלם את הליקויים בדירה, הרי שנטלה על עצמה את האחריות בדבר ביצוע התיקונים בדירת המגורים.

המבקשת הסבירה כי נמנעה מלהגיע להסכם פשרה עם המשיבה הואיל והמשיבה הצהירה ולא התחייבה בפניה כי תהא זכאית בעתיד לדיור מטעם המשיבה.

דיון והכרעה

בטרם אתייחס לבקשה ראוי להבהיר את השתלשלות האירועים בתביעה דנן.

ביום 13.5.10 פתחה המשיבה את התביעה, כאשר עפ"י הטענות המפורטות בכתב התביעה, לאור העובדה כי המבקשת נטשה את המושכר, ולא משלמת דמי שכירות למשיבה, יש להכריע ברכיב הכספי וברכיב הפינוי.

עוד עולה כי המבקשת נטשה את המושכר ועברה לגור אצל בנה בעיר אילת ובגין כך נשלחה למבקשת התראה על נטישת מושכר וסיום יחסי שכירות.

ביום 6.10.10 ניתן פסק דין בהעדר ע"י כב' הרשם רונן שוורץ, מכוחו פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין כאשר סמוך למועד הפינוי הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק דין.

ביום 16.7.12 התקיים דיון בפני כב' הרשם שוורץ ובהחלטתו מיום 17.7.12 בוטל פסק הדין והמבקשת נדרשה להגיש בקשת רשות להתגונן.

בבקשתה פרסה המבקשת מסכת לא קלה של חיים, אך לא סתרה את טענות המשיבה, קרי נטישת הדירה ואי תשלום דמי השכירות. יתרה מזאת ביקשה המבקשת להגיש להסדר תשלומים, בכך יש הודאה באי תשלום דמי השכירות על ידה.

כמו כן, הסכם השכירות קובע בסעיף 37 ב' כי במקרה והשוכר/ת (המבקשת) לא יקיים אחד מהתנאים הקבועים בהסכם השכירות, כי אז רשאית המשכירה (המשיבה) לבטל את ההסכם.

למעשה, משלא שילמה המבקשת דמי השכירות, הרי שלא קיימה את תנאי ההסכם ועל כן הוא בטל.

ביום 28.1.13 התקיים דיון לפני בבקשת הרשות להתגונן, בו הוחלט לקיים דיון נוסף בנוכחות נציג המשיבה ונציג מטעם משרד השיכון והבינוי על מנת לעשות כל שניתן בכדי לסייע למבקשת להגיע לפתרון ראוי בכלים העומדים לרשות המשיבה ומשרד השיכון.

ביום 16.7.13 התקיים דיון נוסף במעמד כל הגורמים ובו הוסכם כי יוגש הסכם פשרה לפיו הנתבעת תפנה את הנכס בתוך 60 ימים, זכאותה להוסטל באילת תיבחן והיא תקבל עדיפות, סכום החוב ישולם כפי שיתבקש.

הצדדים הודיעו כי ההסכם נכשל הואיל והמבקשת סירבה לחתום עליו. נעשו נסיונות נוספים לגבש הסכם פשרה, אך משכל הנסינות כשלו הגישו הצדדים סיכומים בכתב בבקשת הרשות להגן.

ראשית אציין כי בבקשת רשות להתגונן על מבקש הרשות להראות קיומה של הגנה אפשרית, ולו בדוחק, המגלה סיכוי כלשהו להצלחה בהגנה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתבי הטענות, בבקשה, ובתצהיר התומך, בפרוטוקולי הדיון ובסיכומים ובכל החומר שצורף לעיוני , הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת הרשות להגן להדחות, ואנמק;

המבקשת העלתה את טענותיה במסגרת בקשת הרשות להתגונן וטענה כי הינה בעלת ליקויי ראיה ומחזיקה בתעודת 'עיוורת'. מלבד ליקוי הראיה טענה המבקשת כי במועד חתימת ההסכם לא ידעה על מה היא חותמת.

בית המשפט העליון סקר את ההלכה הפסוקה בענין זה, בין היתר, כדלקמן:

"אומר על כך השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 467/64, בעמ' 117: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא." אכן קיימים יוצאים מן הכלל (שענייננו אינו בגדרם), אך אפילו יוצאים מן הכלל אלה מסויגים: "אך אפילו עיוור או אנלפבית שחתם על המסמך, והמסמך נוגע לעיסקה מאותו סוג שהוא חפץ בה, אלא שהחותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העיסקה, והפרטים אינם תואמים את העיסקה שהוא דימה לעשותה, הטענה 'לא נעשה דבר' אינה עומדת לחותם..."

(ע"א 325/88 יוסף כהן טוויל נגד בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד (1) 341).

לאור האמור, עם כל הצער על הקושי בראייתה של המבקשת, הרי שאין בטענה זו כדי לפטור אותה מהחיוב עליו חתמה, נוסף על האמור גם אי ידיעתה קרוא וכתוב אין בו כדי לפטור מחיוב.

המבקשת טענה כי הואיל והדירה הושכרה במסגרת הדיור הציבורי ולתקופה ארוכה בת 30 שנים, הרי שמדובר בשכירות מוגנת מכח חוק הגנת הדייר, עוד הוסיפה כי סעיף 23 הינו בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד.

החוק קבע רשימה של אפשריות העלולות להיות מקפחות בחוזה אחיד:

א. תנאים המשחררים את הסַפָּק מאחריות .
ב. תנאים המאפשרים לספק לשנות – באופן חד צדדי, לאחר החתימה – את הוראות החוזה (למשל, המחיר או השירות) .
ג. תנאים הקובעים שלספק יש זכות לבטל את ביצוע החוזה או להשהותו.
ד. תנאים המגבילים את התקשרות הלקוחות עם ספק אחר (למשל, תנאי הכובל את הצרכנים לתקופת מינימום). 
ה. תנאים השוללים מהלקוחות או מגבילים את זכותם העומדת להם על-פי דין (למשל, הסרת אחריות הספק). 
ו. תנאים המונעים מהלקוחות גישה חופשית לערכאות שיפוטיות.

שבתי ועיינתי בטענות המבקשת, אך לא ברור מהי האסמכתא לטענתה בדבר עריכת ההסכם בהתאם לחוק הגנת הדייר, שעה שסעיף 23 להסכם השכירות קובע באופן מפורש כי חוק הגנת הדייר לא חל על הוראות ההסכם.

המבקשת העלתה טענה כללית ולא עמדה על הקיפוח הנטען על ידה. כמו כן, רשימת המקרים בהם עלול "הלקוח" להיות מקופח בידי "הספק" הינה רשימה סגורה ואין בידי לבחון טענה זו כאשר המבקשת לא נכנסה לפרטי הקיפוח וכאשר הלכה ידועה היא כי על המבקש להיכנס לפרטי הגנתו ודבר זה לא נעשה.

המשיבה העלתה שני נימוקים לפיהם אין למבקשת הגנה כלל.

האחד, הוראות הסכם השכירות בסעיף 4 קובעות באופן מפורש כי בהעדר תשלום דמי השכירות מטעם המבקשת, הרי שעומדת למשיבה הזכות לדרוש את פינוי המושכר ואת ביצוע התשלום.

עיון בסעיף 14 לבקשת הרשות להתגונן מעלה כי המבקשת ציינה כך:

"המבקשת נמנעה מלשלם דמי שכירות בגין הדירה במשך כ-3 חודשים, שכן ברור כי אין הצדקה לתשלום דמי שכירות בגין דירה שאיננה ראויה למגורים".

הנה כי כן, אין כל מחלוקת בין הצדדים ביחס להעדר תשלום לתקופה מסוימת מטעם המבקשת. בנסיבות אלה למשיבה הזכות לפעול בהתאם לסעיף 4 להסכם השכירות ולדרוש את פינוי המבקשת.

המבקשת נימקה את העדר התשלום בכך שהדירה לא הייתה ראויה למגורים בשל תקלות רבות במערכת הביוב, המים והתריסים. המבקשת סתרה טענותיה וציינה את סעיף 9 להסכם השכירות הקובע כי תיקון הליקויים בדירה יעשה ע"י המבקשת ולא ע"י המשיבה. עולה כי כאשר המבקשת חדלה מלשלם דמי השכירות בגין הדירה, עמדה למשיבה הזכות לתבוע את פינוי המבקשת.

הטעם השני נעוץ בטענת המשיבה כי המבקשת נטשה את הדירה ועברה להתגורר עם בנה בעיר אילת. בהתאם להוראות סעיף 7 ה' להסכם השכירות נקבע כי במקרה של נטישה יש לראות את המבקשת כמי שויתרה על זכויותיה.

המבקשת במסגרת בקשת הרשות להתגונן נקטה בסעיף 18 בזו הלשון:

"בחורף 2010 המבקש לא יכלה להישאר לגור בדירה...ונאלצה לעבור לגור באופן זמני אצל בנה... כמו כן מידי פעם המבקשת עדיין מגיעה לדירה כדי לראות שלא נפרצה ושלא נגנבו לה חפצים נוספים".

אציין ואומר כי ניסוח הסעיף מלמד כי המבקשת אינה מצויה בדירה ומגיעה לעיתים רחוקות לברר את מצבה של הדירה. יתרה מזאת, אבהיר כי על המבקשת היה לתקן את דירתה בהתאם לתנאי ההסכם.

סוף דבר

אדגיש ואציין כי נעשה נסיונות רבים למנוע את פינויה של המבקשת מהדירה, אך כל הנסיונות כשלו הואיל והמבקשת התנגדה להסכמות והצעות שעלו מטעם המשיבה.

במסגרת הדיון שהתקיים בפני זומנו והתייצבו המשיבה ובנוסף גורמים נוספים, בהם נציגי משרד השיכון והבינוי, על מנת להביא את הצדדים לפשרה תוך מתן זכויות מגורים בבית גיל הזהב למבקשת ו\או סיוע כספי בשכירות מידי חודש.

אני סבורה כי בטרם הערכה זו נעשו ניסיונות מרחיקי לכת על מנת לסייע למבקשת למצוא חלופה ראויה למגורים תוך שמירה על זכויות המשיבה.

אדגיש כי משרד השיכון והבינוי אינו צד להליך המשפטי, חרף האמור מצאתי לזמנו לדיון על מנת לסייע בידי המבקשת.

לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים ונתתי דעתי למצבה הבריאותי, הסוציאלי והכלכלי של המבקשת, אין לי אלא לקבוע כי בהעדר הגנה ראויה לכאורה, הן ביחס לרכיב הפינוי והן ביחס לרכיב הכספי, דין בקשת הרשות להתגונן להדחות.

בנסיבות אלה אני קובעת כדלקמן:

1. ניתן צו המורה למבקשת לסלק ידה מהמושכר, לפנותו ולהחזיר את החזקה בו לידי המשיבה כשהוא ריק מכל אדם וחפץ השייכים למבקשת ו\או קשורים עימה.
2. הנני מורה על חיוב המבקשת בסכום התביעה כאמור בנספח ב' לכתב התביעה בסך 15,720 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
3. הנני פוסקת הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 2,600 ₪. יוער ויובהר כי פסיקת ההוצאות אין מטרתה עונשית אלא היא באה להעמיד את המשיבה במקום בו היתה אלמלא מחדליה של המבקשת.
4. בנסיבות מצבה הבריאותי של המבקשת ועל מנת להתחשב במצבה ככל שניתן אני מורה על פינוי הדירה תוך 45 ימים ממועד קבלת החלטתי זו.

ניתנה היום, י' כסלו תשע"ד, 13 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.