לאחר ביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנתבע, עולה השאלה האם יש מקום ליתן לנתבע רשות להתגונן בפני התביעה. במסגרת בקשתו והדיון בה העלה הנתבע מספר טענות הגנה אפשריות, אשר יידונו להלן.

טרם הדבר ייעשה ייאמר כי לבקשת התביעה אכן יש מקום להתעלם מדברי הנתבע במסמך האחרון שהגיש, שכותרתו תגובה לתגובת התובעת מיום 20/6/12. זאת באשר זה כולל גילוי הצעת פשרה שלא הבשילה להסדר, ומעבר לכך כוללת טיעון לא ברור. ייאמר כי במסמך זה ביקש אף הנתבע בעצמו להתעלם מתגובת התביעה לטיעוניו בכתב בעקבות דיון בעל פה בבקשת הרשות להתגונן; אך אין בכך ממש שכן מדובר בעניינים חדשים שעלו במהלך הדיון בעל פה והטיעון בכתב של הנתבע בעקבותיו.

מחיקת התביעה

טענתו הראשונה של הנתבע הינה שהתביעה הוגשה בחוסר סמכות ושלא כדין מכיוון שנמחקה בעבר.

מעבר לכך שאין כל מניעה להגיש מחדש תביעה שנמחקה, להבדיל משנדחתה, הרי שבמקרה זה מדובר בתביעה שהדיון בה חודש לאחר מחיקתה וזאת על פי החלטת בית המשפט לבקשת התביעה לאחר שהבהירה שהנתבע אותר וכך עילת המחיקה מחמת חוסר מעש כבר לא היתה רלבנטית.

משכך, הריני דוחה את טענת הנתבע בעניין זה.

התיישנות

התביעה הוגשה בחודש מאי 10' אך מתייחסת לחובות בין חודש ספט' 00' לחודש אוג' 06'. הנה כי כן, התביעה כוללת בין היתר חובות שנוצרו במועדים שחלו למעלה משבע שנים טרם הגשתה.

על אף זאת מבהירה התובעת כי אין מקום לטענת התיישנות, שכן במהלך השנים נקטה בהליכי גבייה ובעיקר אמורים הדברים במכתבי דרישת חוב שנשלחו לנתבע לכתובת שהנתבע הודה כי מתגורר בה (ביישוב תל מונד). בנוסף טוענת התביעה כי הנתבע הודה שהיה במשרדי התובעת לא אחת כך שידע על קיומו של החוב ונמנע מלשלמו.

דא עקא שטוען הנאשם כי מעולם לא קיבל מכתבי דרישה אלה ומוסיף כי לנוכח טענתו בדבר הנחות המגיעות לו (כפי שיפורט בהמשך), הרי שאילו היה יודע על דרישות אלה, היה פועל למיצוי זכויותיו בהיבט ההנחות.

מנגד התביעה לא הביאה כל ראיה להזמת טענה זו. אין כל אישור מסירה של המכתבים לידי הנתבע, ואף אין כל ראיה לשליחתם אליו בדואר רשום. משכך, במצב הראייתי דהיום, לא הוזמה טענת הנאשם להתיישנות, ומשזו יורדת לשורשו של חלק מהחוב נשוא התביעה, יש להתיר לו להתגונן בטענה זו.

אכן אף על פי גרסתו של הנתבע שהה לא אחת במשרדי התובעת על מנת לנסות להגיע לפשרה בדבר חובותיו. אולם מי יתקע כף לידינו שהדבר היה טרם התיישנו החובות? ושהדבר היה ביחס לחובות אלה ולא לחובות מאוחרים יותר או ישנים יותר? יש לזכור כי ממועד הגשת התביעה כבר חלפו שנתיים, כאשר החוב הכי מאוחר שנתבע בה התגבש כ-4 שנים טרם הגשתה. נוכח אי בהירות זו, לא ניתן לקבוע שהנאשם ידע על חובותיו נשוא כתב התביעה טרם התיישנו. אשר על כן, המסקנה בדבר מתן רשות להתגונן בטענת התיישנות בעינה עומדת.

העדר יריבות

טענתו הבאה של הנתבע הינה להעדר יריבות בינו לבין התובעת, כיוון שבמועדים אליהם מתייחסים המיסים השונים נשוא כתב התביעה, לא הוא היה המחזיק בנכס נשוא מיסי הרשות. לטענתו, באותה תקופה גרו בנכס שוכרים שונים, ולשם כך הציג חוזי שכירות לתקופות 1/12/99-1/9/03, 1/7/05-1/7/06, 7/8/06-6/7/07.

התובעת ציינה בתגובה כי ביחס למועדים נשוא כתב התביעה לא נמסרה כל הודעה בדבר שינוי פרטי מחזיק, וכך נחשב הנתבע בהיותו בעלים, המחזיק בנכס. בד בבד נראה שלגבי תקופת השכירות השלישית שציין הנתבע כן הופנם שינוי ההחזקה (כעולה מנספח ז לבקשת הרשות להתגונן), אך מדובר בתקופה אליה לא מתייחס כתב התביעה.

אכן ככל שרשות מקומית לא יודעה על החלפת המחזיק בנכס יש מקום להמשיך ולראות את המחזיק הקודם או הבעלים לפי העניין כמחזיק בנכס לעניין מיהות החב במיסי רשות על הנכס. אך הנתבע טען בבקשת הרשות להתגונן שכל שוכר העביר לתובעת את חוזה השכירות הרלבנטי לו. משכך, לא ניתן לדחות על הסף את טענת הנתבע בדבר מחזיקים אחרים, ויש להתיר לו להתגונן בעניין זה. כל זאת ביחס לשתי תקופות השכירות הראשונות, שהן כאמור הרלבנטיות לתקופת החובות נשוא התביעה.

פרעון החובות

בטענו כי בנכס התגוררו שוכרים, שעדכנו בכך את התובעת, טען אף הנתבע כי בעקבות זאת אף נגבו מיסי הרשות מאותם שוכרים. בהמשך הוסיף כי בהפרשי הזמן שבין תקופות השכירות הוא עצמו שילם את מיסי הרשות. כראיה לכך אף הביא מסמכים שונים המעידים על ביצוע תשלומים במועדים שונים.

בתגובה הבהירה התביעה כי מעולם לא טענה שהנתבע לא שילם דבר בשנים הרלוונטיות לתביעה, אלא טענה לאורך כל הדרך כי אם בוצעו תשלומים הרי שהם רשומים בספרי התובעת וכן כי החוב אינו כולל אותם. עם זאת, לדבריה אותם מסמכים שהציג הנתבע מוכיחים כי לצד תשלום בחלק מהתקופות יש אי תשלום בחלק אחר.

דא עקא שבשלב הדיוני בו אנו נמצאים הרי שאין מקום להסתמך אך ורק על רישומי התובעת בדבר מה שולם ומה לא, בכדי להעריך הסתברויות ראיתיות לכאן ולכאן. משטענת פרעתי הינה טענה היורדת לשורשו של החוב, הרי שיש לאפשר לנתבע להתגונן בה, יהיו אשר יהיו סיכוייו בביסוסה.

לכן, יש לתת לנתבע רשות להתגונן אף בטענה זו.

הנחה, פטור ותעריף מופחת

לטענת הנתבע הוא זכאי לפטור חלקי מתשלום מיסי רשות ופטור מלא מתשלום אגרת שמירה, וכאסמכתא לכך הצביע על נספח ט לבקשת הרשות להתגונן.

דא עקא שאף אם זכאי הנתבע להנחות כאלה ואחרות, הרי שאין בכך בכדי להצדיק מתן רשות להתגונן. תושב הסבור כי מגיע לו הנחה ממס רשות מקומית, עליו לפנות בבקשה לועדת הנחות, וככל שנדחה, לפנות בהליכי ערר ורשות ערעור. זו הדרך שהדין הקנה למיצוי זכויות הטוען להנחה במיסי רשות מקומית. מי שלא מיצה זכותו בעניין, או מיצה וזכה לתשובה שלא השביעה את רצונו, עליו לשלם את מלוא המס. אם לא עשה כן, לא ישמע אחר כך בטענתו להנחה, כשמדובר בהתגוננות מתביעה לתשלום המס שלא שילם.

באשר לאגרת שמירה, התביעה אף הבהירה כי הפסיקה לגבות תשלום זה ממי שיש לו שתי דירות וכי מדובר בהסדר חדש החל מזה מספר שנים. משכך, ככל שלנתבע חובות בעניין, הרי שאלה הינם חובות עבר מהתקופה שהסדר זה טרם חל. ברור כי ביחס לחובות ישנים אלה, הרי שככל שהנתבע סבור היה כי מגיע לו פטור מלא, עליו היה לפנות כאמור לועדת הנחות, ומשכך אין מקום ליתן רשות להתגונן אף בעניין זה.

הנה כי כן, ככל שהדברים אמורים בטענה להנחה (חלקית או מלאה) כלשהי המגיעה לנתבע, אין מקום ליתן לו רשות להתגונן.

הנתבע אף טען כי תעריף הארנונה שבו הוא מחויב הינו תעריף מוגזם, שכן בעת שגרו שוכרים במקום הם חויבו בתעריף נמוך יותר, מכיוון שאותם שוכרים הינם בגדר אברכים (תלמידי כולל בלשונו).

יש מקום לדחות טענה זו מכל וכל.

ראשית, הטענה חרגה ממסגרת הטענות של הנאשם בבקשה הכתובה למתן רשות להתגונן.

שנית, הנתבע לא הביא כל בדל ראיה לכך שבצווי הארנונה של התובעת יש תעריף נפרד למגורי אברכים. זאת על רקע דברי התובעת כי אין תעריף מיוחד לאברכים, אלא שיש תעריף אחיד למגורים, כאשר ייתכן וניתנו הנחות שונות מפאת בעיות כלכליות כאלה ואחרות של מחזיק ספציפי כזה או אחר אשר הוצגו בפני התובעת.

שלישית, הטענה לא ברורה לוגית. גם אם נניח שלאברכים יש תעריף מופחת, הרי לא ברור מדוע שיהנה ממנו הנתבע ביחס לתקופות שהוא המחזיק בנכס בהיותו בעלים, שהרי לא טען שהוא עצמו אברך.

משכך, כפי שקבעתי ביחס לטענות בדבר הנחה ופטור, הרי שאף הטענה בדבר תעריף שונה אינה מצדיקה מתן רשות להתגונן.

גודל הנכס

במהלך הדיון אף טען הנתבע כי התובעת חייבה את הנתבע בתשלום ארנונה ע"פ גודל שטח של 112 מ"ר ולא לפי 85 מ"ר + 6.5 מ"ר מרפסת. אף טענה זו יש לדחות מכל וכל.

ראשית, גם כאן מדובר בטענה שלא נטענה במסגרת הבקשה הכתובה למתן רשות להתגונן.

מעבר לכך, ככל שהנתבע סבור כי היתה טעות במדידת השטח המחוייב בארנונה, פתוחה היתה הדרך בפניו להגיש השגה, וככל שזו תידחה, ערר ורשות ערעור. זהו ההליך שהדין מאפשר לנתבע לתקוף את הקביעה בדבר גודל השטח, וכפי שנאמר כבר בהקשר של טענות ההנחה והפטור, אין מקום לברר הטענה לגופה כטענת הגנה בפני תביעה לתשלום הארנונה בה חוייב.

אף לגופה של הטענה אין בה ממש. כפי שגרסה התובעת, אכן עומדת לה חזקת תקינות המנהל אשר טעמה הוא כי פעלה באופן תקין וכי מי שסבור שלא כך הם פני הדברים הרי שעליו רובץ נטל ההוכחה. קל וחומר כאשר החזקה במקרה זה מתייחסת לאקט שנעשה לפני שנים רבות והוביל לחיובי ארנונה רבים. כאשר הנתבע טוען את הטענה בעלמא, מבלי להיזקק לראיה פיזית בדמות מדידה על ידי בעל מקצוע מטעמו, הרי שאינו עומד בנטל זה, אף בשלב הדיוני, המקל עימו ראייתית, של בקשת רשות להתגונן.

טענות נוספות

שתי טענות נוספות נשמעו מפי הנתבע ואף אותן מצאתי כלא מצדיקות רשות להתגונן.

כך, טען הנתבע ששילם את מסי הרשות במקום מגוריו (תל מונד) ועל כן חיובו בתשלום מיסים אלה עבור הנכס נשוא התביעה יהווה כפל תשלום. בכל הכבוד, אין לטענה זו כל בסיס משפטי. מי ששפר עליו מזלו ונתברך בנכסי מקרקעין מעבר למקרקעין בהם הוא גר, מחוייב בתשלום מיסי רשות עבור כל נכס בנפרד, בין אם מדובר בנכס נוסף אחד בין אם כמה. הכל כפוף ליידוע הרשות המקומית בדבר מחזיק אחר, אך לכך התייחסתי במקרה זה בנפרד.

בנוסף, טען הנתבע כי התביעה הוגשה שלא כדין בכך שלא נתמכה בתצהיר. אף בכך טעה הנתבע משפטית. תביעה בסדר דין מקוצר אינה מצריכה תמיכה בתצהיר, אלא שכתב הטענות הנגדי בהליך זה, הוא בקשת הרשות להתגונן, צריכה להיתמך בכך.

סיכום

מבין שלל טענותיו של הנתבע, מצאתי לנכון ליתן לו רשות להתגונן באלה-

1. טענת ההתיישנות, ביחס לחובות שנוצרו למעלה מ-7 שנים טרם מועד הגשת התביעה.
2. הטענה כי התובעת יודעה על כך שבנכס התגוררו שוכרים בתאריכים 1/12/99-1/9/03, 1/7/05-1/7/06.
3. הטענה כי כל החובות הנתבעים שולמו.

עד 29/9/12 תגיש התובעת תצהירי עדות ראשית ואילו הנתבע יעשה כן עד ליום 29/10/12. כל צד יעביר למשנהו העתק מתצהיריו. ביום 30/10/12 התיק יובא בפניי לקביעת מועד לשמיעת ראיות.

ניתנה היום, 29/8/12, בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר העתקים בהקדם.