במסגרת תיק זה הוגשה תביעה על סך 25,406 ₪ נכון ליום 25.4.10 לגביית חוב ארנונה לגבי נכס ברח' בעל שם טוב 9/3 עמנואל אשר מצוי בבעלותו של הנתבע.

על פי האמור בכתב התביעה, נשלחו לנתבע מספר התראות לפני נקיטת הליכים משפטיים, בתאריכים 3.1.02, 2.5.04, 25.5.04 ו-19.6.06.

ביום 30.8.10 הוגשה בקשה להימנע ממחיקת התביעה. בו ביום נקבע שהתביעה לא תימחק עד ליום 31.12.10.

ביום 6.4.11 נמחקה התביעה.

ביום 21.2.12 הוגשה בקשה לביטול המחיקה ומתן פסק דין בהעדר הגנה.

בתיק ניתן פסק דין בהעדר הגנה בתאריך 22.2.12.

הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק דין ביום 29.2.12 וביום 26.3.12 ניתנה החלטה לפיה פסק הדין מבוטל ובקשת הרשות להתגונן תידון לגופה.

ביום 29.8.12 ניתנה החלטה בבקשת הרשות להתגונן.

על פי החלטה זו ניתנה לנתבע רשות להתגונן בשלושת הטענות הבאות:

1. טענת התיישנות ביחס לחובות שנוצרו למעלה מ- 7 שנים, טרם מועד הגשת התביעה.

2. הטענה כי התובעת ידעה על כך שבנכס התגוררו שוכרים בתאריכים 1.12.99 עד 1.9.03 ו- 1.7.05 עד 1.7.06.

3. הטענה כי כל החובות של הנתבעים שולמו.

גרסת התובעת

מטעם התובעת הוגשו שני תצהירים של מר חן חוכיימה, גזבר התובעת. (להלן: "הגזבר").

הגזבר מצהיר על גובה החוב נכון ליום 25.4.10 ומפרט את מכתבי ההתראה שנשלחו לנתבע.

הנתבע לא הגיש כל השגה, התנגדות או ערר למרות מכתבי ההתראה.

הנתבע היה במשרדי התובעת מספר רב של פעמים במהלך השנים.

הנתבע הגיע לתובעת במהלך חודש אוגוסט 2006 והודיע על חילופי המחזיקים.

במהלך אותן פגישות הודיעו נציגי התובעת לנתבע על גובה החוב, אולם מלבד ניסיונות להפעיל לחץ על התובעת להפחית את החוב, לא שילם הנתבע את החוב.

לטענת התובעת, עד חודש אוגוסט 2006 לא ניתנה לתובעת כל הודעה על חילופי מחזיקים, ולא היתה לתובעת כל ידיעה על מחזיקים אחרים בנכס מלבד הנתבע.

רק בחודש אוגוסט 2006 נמסרה הודעה על חילופי מחזיקים ונרשמו המחזיקים החדשים בנכס.

בתצהיר נוסף שהוגש נאמר, כי ביום 6.12.02 נשלח למר דומר יעקב ששכר את הדירה מהנתבע, מכתב דרישה לתשלום ארנונה.

בעקבות המכתב פנה מר דומר לתובעת וציין כי איננו גר בדירה מאז חודש ספטמבר 2000.

התובעת וידאה כי לא קיימים חיובי מים החל מאותו מועד, מלבד דמי שימוש קבועים, ולפיכך הנכס ריק.

בעקבות זאת הועבר החוב מחודש 9/00 על שמו של הנתבע.

בבירור שנערך עם מר דומר, טען מר דומר, כי חוזה השכירות היה למשך שנה בלבד.

לתצהיר מצורף פירוט חיובים משנת 2002 שמוכיח שהנתבע ביקש וגם קיבל הנחה של 90% בחיוב הארנונה על פי מבחן ההכנסה, מה שמוכיח כי הנתבע היה מודע היטב, עוד באותו מועד לחובו ולכך שהוא המחזיק בנכס.

לתצהיר מצורף מזכר מהמועצה המקומית תל מונד שנושא את התאריך 12.8.04 ובו נאמר שהנתבע מחויב באגרת שמירה במסגרת תשלומיו למועצה המקומית תל מונד.

מזכר זה הועבר לתובעת לצורך בקשה לקבלת פטור מאגרת שמירה בעמנואל.

גרסת הנתבע

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית ארוך ומפורט שכולל טענות לגביהם לא ניתנה לו רשות להתגונן.

אין בכוונתי לפרט טענות אלה.

נטען בתצהיר, כי התובעת לא גילתה לנתבע את כל המסמכים שבידיה.

התובעת ידעה על קיומם של שוכרים המחזיקים בנכס ואף גבתה מהם בפועל את תשלומי הארנונה.

לתצהיר מצורף חוזה עם מר דומר שבו נאמר שתקופת השכירות הינה 46 חודשים מיום 1.12.99 ועד 1.9.03.

כל ההתראות ודרישות החוב שמצורפים לתביעה לא הגיעו לנתבע, שכן נשלחו לכתובת הנכס ולא לכתובת הנתבע בתל מונד.

לא קיימות חתימות על מכתבי הדרישה. מאחר שההודעות לא התקבלו, לא יכול היה הנתבע להגיש ערר והשגה ולמצות את זכויותיו.

התובעת ידעה על חילופי המחזיקים בנכס.

הנתבע מצרף אישורים על כך שלא קיים חוב לגבי הנכס בתקופות מסוימות.

כך למשל קיים אישור מיום 11.9.12 לפיו החובות של מר דומר בנכס הסתיימו בחודש ינואר 2003.

ניתן ללמוד מתצהיר התובעת שהנתבע היה במשרדי המשיבה מספר רב של פעמים, והודיע על חילופי מחזיקים, וכי התובעת היתה מודעת לכל המקרים של חילופי מחזיקים.

לטענת הנתבע שמבוססת על פסיקה, כאשר מישהו חדל להיות בעלים או מחזיק של הנכס, מסתיימת החבות שלו בתשלום ארנונה, רק עם משלוח הודעה על כך לרשות, ולא כאשר חדלה הבעלות או החזקה בפועל.

בנסיבות אלה היה על התובעת להפנות את התביעה לאותם שוכרים שלהם ניתן אישור בדבר פירעון החובות.

מועלות טענות לגבי אי מסירת מסמכים למרות צו גילוי מסמכים שניתן.

אינני מפרט טענות נוספות שקשורות לתשלומים ששולמו, שכן בגין טענות אלה לא ניתנה לנתבע רשות להתגונן.

הדיון

במהלך הדיון העידו הגזבר, מר דומר ורעייתו, הנתבע בעצמו ולבסוף העידה גב' קריבוס, העובדת בגזברות התובעת, שהיתה נוכחת באולם ולא הגישה תצהיר.

במהלך עדותו, נשאל הגזבר מכוח מה הועבר החיוב על שם הנתבע החל מחודש ספטמבר 2000.

הגזבר השיב כי החיוב עד תאריך 9/2000 התבצע על סמך חוזה השכירות שהנתבע עצמו מסר.

לדבריו, החוזה נמצא בידיו. החוזה הינו לתקופה מיום 1.12.09 ועד ליום 1.9.00.

הגזבר העיד, שרק לאחר שקיבלה התובעת הודעה ממר דומר על עזיבת הנכס בחודש 9/2000, שלחה את מכתב הדרישה לנתבע.

הגזבר הסביר, כי במחלקת הגבייה לא בודקים באופן פוזיטיבי מי נמצא בכל דירה.

כאשר לא מתקבל תשלום עבור הנכס, נערך בירור, ואם בשלב זה השוכר מודיע שאיננו מתגורר עוד בדירה, מבוצע השינוי על השם של מי שחייב בארנונה. (עמוד 3 שורות 1 – 12).

בהמשך הסביר הגזבר, כי לא היתה בנכס צריכה של מים, למעט חיוב קבוע ללא שימוש של כ- 15 ₪ למשך חודשיים.

לאחר מכן נחקר הנתבע.

בשלב בו התבצעה חקירת הנתבע, לא ידע הנתבע על כך שברשות התובעת מצוי צילום של החוזה המקורי עם מר דומר.

הנתבע העיד שמר דומר התגורר בדירה עד שנת 2003.

לגבי השנים מ- 2003 עד 2005, אז נכנס שוכר אחר להתגורר בנכס, העיד הנתבע כי הוא שילם את הארנונה.

בשלב זה הוגש צילום של החוזה שקיים בידי המועצה.

לטענת הנתבע, החוזה אינו משקף את המציאות וזויף על ידי התובעת. (עמוד 6 שורות 13 – 17).

הנתבע לא יכול היה להציג ראיה לכך שמסר למועצה את החוזה עם מר באסה שמתייחס לשנים 2005 – 2006.

לדבריו, הגיש את החוזה אבל המועצה לא אישרה זאת.

לדבריו, נודע לו לראשונה על קיום חוב למועצה כאשר נשלחה אליו התביעה.

הנתבע אישר שהתקשרו אליו מהמועצה. לדבריו, כאשר התקשרו אליו, שילם וגם נתן הוראת קבע. (עמוד 7 שורות 10 – 22).

לדבריו, לא ביקש הנחות וגם לא קיבל הנחות.

בהמשך, העידו מר דומר ורעייתו, כי התגוררו בדירה מ- 1.12.99 ועד 1.9.00.

כאשר הוצג בפניהם החוזה שמסר הנתבע שמתייחס לתקופה מה- 1.12.99 ועד 1.9.03 טענו כי חוזה זה מזויף.

העדים מסרו פירוט מדויק לגבי המקום שגרו בו לאחר 1.9.00.

בסוף הדיון, העידה הגב' קריבוס שעובדת בגזברות.

גב' קריבוס לא הגישה תצהיר, אולם נכחה באולם.

על פי סמכותי להעיד כל נוכח, נשאלה הגב' קריבוס על ידי מספר שאלות, לאחר מכן ענתה לשאלות הנתבע.

עדה זאת, תארה ויכוחים ושיחות רבות עם הנתבע. היא תארה בקשות רבות למתן הנחות.

העדה הציגה את מדיניות המועצה לאי הגשת תביעות בבית המשפט, אולם העידה, כי נשלחו דרישות והתראות חוזרות ונשנות.

לדבריה, לא ניתן להסיק מהכתובת שרשומה על משלוח הדרישה לגבי הכתובת המדויקת אליה נשלחו המכתבים.

ההכרעה

לטענת הנתבע, מר דומר ומשפחתו התגוררו בנכס עד ליום 1.9.03.

לחיזוק טענתו צירף חוזה שכירות עם מר דומר ביום 17.11.99 שבו נאמר שתקופת השכירות הינה למשך 46 חודשים מיום 1.12.99 ועד 1.9.03.

החוזה המקורי לא הוצג.

התובעת הציגה צילום של חוזה שכירות שעל פניו נראה זהה, אלא שתקופת השכירות המופיעה בו הינה למשך 10 חודשים מיום 1.12.99 ועד ליום 1.9.2000.

בעקבות מסירת החוזה למועצה, נרשם שמו של מר דומר כמחזיק בנכס לצורך תשלום ארנונה.

לאחר שמיעת הראיות אני מעדיף את גרסת התובעת, לפיה התגורר מר דומר בנכס עד ליום 1.9.00, ולא מעבר למועד זה.

הגעתי למסקנה, לפיה החוזה שהגישה התובעת משקף את תקופת השכירות בפועל.

בשני החוזים מופיע ששולם סכום של 6,090 ₪ בשלושה שיקים לתאריכים 1.12.99, 1.3.00, 1.6.00.

לא מופיעים מועדי התשלום החל מ- 1.9.00. אילו היה החוזה מתייחס ל- 3 שנים נוספות, ניתן להניח שהיתה התייחסות לאופן התשלום לאחר מועד זה.

בחוזה שהגיש הנתבע נאמר, שהמדובר בתקופת שכירות של 46 חודשים כאשר בפועל התקופה היא של 45 חודשים.

כאשר נשאל הנתבע כיצד קיבל את הכסף עבור השכירות מיום 1.9.00 השיב: "המשכנו לזרום" (עמוד 5 שורה 22).

מדובר בתשובה סתמית שבאה לחפות על העדר יכולת להציג אסמכתא על תשלום.

נציג המועצה הצהיר, כי החל מחודש 9/00 לא היו חיובי מים ובעקבות כך הועבר החוב על שמו של הנתבע, בעל הדירה.

בנספח לתצהיר, קיימים חיובים דו חודשיים עבור מים לשנת 2002. ניתן לראות, כי מדובר בחיוב דו חודשי קבוע של 15.30 ₪, מה שמלמד שלא היתה צריכה של מים בתקופה זאת.

מר דומר ורעייתו העידו כל אחד בנפרד כי התגוררו בדירה למשך 9 חודשים בלבד.

עדותם עשתה עלי רושם מהימן.

הם פרטו מדוע עזבו את עמנואל, להיכן עברו להתגורר, והיכן עבדה גב' דומר לאחר שעזבה את עמנואל.

לנימוקים אלה יש להוסיף את האמור בתצהירו של מר הגזבר, לפיו שלחה המועצה למר דומר מכתב ב- 6.12.12. בעקבות המכתב, הודיע מר דומר שאינו מתגורר בדירה. המועצה בדקה ומצאה שלא קיימת צריכת מים בתקופה זאת והעבירה את החיוב על שם הנתבע.

הנתבע לא ידע, כי בידי המועצה החוזה שהוגש לה, שהינו למשך 9 חודשים בלבד. ניכר היה, שהצגת החוזה הפתיעה אותו והוא הניח שחוזה כזה לא קיים בידי המועצה. בתגובה להצגת החוזה, נאלץ לטעון שהמועצה זייפה את החוזה (עמוד 6 שורות 16 – 17).

בהמשך, לא יכול היה למסור פרטים על אופן התשלום, כדבריו המשכנו לזרום (עמוד 5 שורה 22).

הנתבע עשה עלי רושם לא מהימן ואני דוחה את גרסתו.

הנתבע טען בעדותו, כי התקשרו אליו מהמועצה ולא דברו אתו על חוב העבר.

נודע לו על קיומו של חוב לתקופת העבר מהגשת התביעה.

אני מתקשה להאמין שנוהלו שיחות טלפון בין גזברות המועצה לבינו ולא דובר איתו על החוב.

אני דוחה גרסה זאת ומעדיף את גרסת המועצה, כפי שהובאה בתצהיריה, לפיה הנתבע ביקש וקיבל הנחה של 90% בחיוב ארנונה על פי מבחן הכנסה בגין שנת 2002, מה שמלמד שהנתבע ידע על כך שהוא מחויב בארנונה וניסה להפחית את החיוב. הגזבר עשה עלי רושם מהימן בעדותו.

הנתבע העביר למועצה מזכר של המועצה המקומית תל מונד, שתאריכו 12.8.04 ומופנה לכל המעונין. במזכר נאמר, כי הנתבע מתגורר בכתובת הדקל 84 תל מונד ומחויב באגרת שמירה.

מסמך זה מלמד, כי הנתבע ידע כי הוא מחויב בארנונה וניסה להפחית את דמי השמירה, עקב תשלום בגין רכיב זה במועצה המקומית תל מונד.

ביום 27.11.03, שלחה המועצה מכתב בגין חובות המתייחסים לתקופה שבין התאריכים 1.9.00 ועד ל- 31.12.03. המכתב נשלח לכתובתו הנכונה בתל מונד.

החיובים של הנתבע מתחילים מ- 1.9.00, המועד בו חדל מר דומר להתגורר בנכס. עובדה זאת מלמדת, שביום משלוח המכתב היה ידוע למועצה שמר דומר חדל להתגורר בדירה ב- 1.9.00.

העברת החיוב על שמו של הנתבע נעשתה בעקבות הודעה שנמסרה למועצה על כך שמר דומר, שהיה שוכר בנכס, לא התגורר עוד בנכס. עובדה זו נתמכה באופן אוביקטיבי בכך שלא התבצעה צריכת מים בדירה.

אינני מקבל את הגרסה של הנתבע, לפיה לא קיבל מכתב זה.

מכתב נוסף ובו התראה לנקיטת הליכי גביה מינהליים נשלח ביום 25.5.04 ולאחר מכן נשלח מכתב התראה על ידי ב"כ המועצה ביום 19.6.06.

בעקבות דחית גרסת הנתבע וקבלת גרסת התובעת, אני קובע שהנתבע קיבל את המכתבים שנשלחו אליו.

הנתבע הגיש חוזה שכירות עם מר דומר, אליו התייחסתי בהרחבה, המתייחס לתקופה שמיום 1.12.99 עד 1.9.03, ולאחר מכן חוזה עם מר יונתן באסה מיום 1.7.05 ועד יום 1.7.06.

הנתבע לא הוכיח כי דיווח למועצה על החוזה עם מר באסה.

גם לשיטתו של הנתבע, היה עליו לשלם ארנונה בגין התקופה מיום 1.9.03 ועד ליום 1.7.05. לא מתקבל על הדעת שהנתבע לא בדק האם קיים חוב עד ליום 1.9.03 ולא מתקבל על הדעת שאילו היה מר דומר מתגורר בדירה עד ליום 1.9.03, לא היה הנתבע פונה אליו.

אכן, כפי שהעידה גב' קריבוס שעובדת בגזברות המועצה, מדיניות המועצה היתה שלא להגיש תביעות, ולהסתפק במכתבי התראה עד שנת 2010.

כפי שהעידה גב' קריבוס, שעשתה עלי רושם מהימן, במשך תקופה מסוימת נוהלו שיחות וויכוחים עם הנתבע (עמוד 11 שורות 8 - 10).

הנתבע ביקש הנחות שונות.

במהלך שיחות אלה לא טען הנתבע כי מר דומר מתגורר בדירה.

את מר שהנתבע לא העז לעשות בזמן אמת, כאשר הדירה היתה ריקה , מרשה הנתבע לעצמו לעשות כיום, על בסיס חוזה, שהמעט שאני יכול לומר עליו הוא, שהמדובר בחוזה מפוקפק.

המסקנה מכל האמור היא, שאינני נותן כל אמון בגרסת הנתבע ומעדיף את גרסת עדי המועצה שעשו עלי רושם מהימן ודבריהם נתמכים במסמכים.

האם חלה התישנות על סכומי התביעה

התביעה הוגשה בחודש מאי 2010 ועל פי הנתונים השמורים במערכת בתי המשפט, נמחקה ביום 6.4.11.

לא קיימת החלטה שיפוטית בדבר מחיקת התביעה והמחיקה הינה תוצאה של פעולה מינהלית המבוססת על החלטה שניתנה על ידי ביום 30.8.10.

המועד הקובע לבחינת טענת התיישנות הוא מועד הגשת התביעה 13.5.10.

סעיף 16 לחוק ההתישנות התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע, כי כאשר מועד ההתיישנות מתעכב עקב נסיבות של תובענה שנדחתה כמפורט בסעיף 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה שנה מהיום שבו חדל העיכוב.

התביעה נמחקה ביום 6.4.11 וחודשה ביום 21.2.12, פחות משנה ממועד מחיקתה.

כאמור למועצה לא היה ידוע כי מר דומר לא מתגורר בנכס.

על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות כאשר נעלמות מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שאינן תלויות בו, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובעת עובדות אלה.

כפי שניתן ללמוד ממכתב ההתראה שנשלח ביום 6.12.02, במועד זה עדיין סבורה המועצה שמר דומר מתגורר בנכס. לא ניתן לקבוע כי מוטלת חובה על המועצה לבדוק בכל רגע נתון מי מתגורר בנכס.

בעקבות המכתב פונה מר דומר למועצה ומודיע שאיננו מתגורר בנכס.

רק ביום 27.11.03 נשלח מכתב מטעם מחלקת הגביה לנתבע עצמו.

לגרסת הנתבע שנדחתה על ידי, עד 1.9.03 התגורר מר דומר בנכס.

על בסיס גרסתו, רק במועד זה התגבשה העילה נגדו לגבי חובות הארנונה קודם לכן.

ניתן להגיע למסקנה מתוך מכלול הנתונים שטרם חלפו 7 שנים ממועד התגבשות העילה.

לנתבע נשלחו מכתבי התביעה בתאריכים 3.1.02, 27.11.03, 25.5.04 ו- 19.6.06.

כפי שקבעתי קודם לכן, המכתבים התקבלו אצל הנתבע.

בעת"מ 37926-07-10 סימון עמר נ' עיריית נהריה (פורסם במאגרים המשפטיים) במסגרתו זו נאמרו הדברים הבאים:

"...זאת ועוד, בהקבלה שבין הוראות התיישנות בדין האזרחי להתיישנות הליכי גבייה מנהלית יש לראות בשליחת דרישת תשלום ולמצער בנקיטת פעולות אכיפה, כמפסיקות את מרוץ ההתיישנות בדיוק כמו שהגשת תביעה לבית המשפט מפסיקה את המרוץ". זאת ועוד, כאשר מודה חייב בחובו כמו למשל בקשה בהגשת הנחה יש בכך משום הודעה בזכות העוצרת את מרוץ ההתיישנות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958".

בעת"מ 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה (פורסם במאגרים המשפטיים) נאמר:

"לצורך טענת ההתיישנות יש לראות בהליכי גבייה מינהליים כשווי ערך להליכי תביעה אזרחית, שמשנפתחו לפני תום תקופת ההתיישנות, וכל עוד הם נמשכים כסדרם, רשאית העירייה להמשיך בהליכי הגבייה ולא תעמוד לחייב טענת ההתיישנות". (סעיף 9 לפסק הדין).

מפסקי דין אלה ניתן להגיע למסקנה לפיה משלוח הדרישה מפסיק את מרוץ ההתיישנות. יחד עם זאת, אינני סבור שניתן לקבוע שמשלוח דרישה באופן חד פעמי יפסיק את מרוץ ההתיישנות בכל מקרה.

במקרה זה מצטרפות מספר נסיבות למסקנה לפיה יש לדחות את טענת ההתיישנות.

ניתן להגיע למסקנה מתוך מכלול הנתונים שטרם חלפו 7 שנים ממועד התגבשות העילה ועד למועד הגשת התביעה. נשלחו מספר מכתבי דרישה. בעקבות מכתבי הדרישה פנה הנתבע לרשויות. הנתבע הגיש בקשות למתן הנחות כגון הנחה בגין אגרת שמירה. מכלול הנתונים מלמד על כך שהנתבע ידע כי התובעת עומדת על תשלום החוב.

בנסיבות אלה אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות.

לפיכך, אני דוחה את הטענה לפיה התיישנה התביעה.

טענת תשלום החובות

בהחלטה בדבר בקשת הרשות להתגונן נאמר, כי לטענת הנתבע, במועדים בהם התגוררו שוכרים בדירה שלמו הם את תשלומי השכירות.

כאשר לא היה שוכר בדירה, שילם הנתבע את החוב.

בהחלטה מיום 29.8.12, לפיה ניתנת לנתבע רשות להתגונן, נאמר כי בשלב בקשת הרשות להתגונן לא ניתן להעריך הסתברות ראייתית ומאחר שטענת פרעתי יורדת לשורש החוב, יש לאפשר לנתבע להתגונן.

מהראיות התברר באופן חד משמעי, כי הנתבע לא שילם דמי ארנונה עבור הנכס מיום 1.9.00 עד 1.9.03, שכן לטענתו, מר דומר התגורר בדירה.

על פי אישור מיום 25.4.10, החוב בגין תקופה זאת לבדה כולל הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מסתכם ב- 16,724 ₪.

החוב בגין שנת 2005 הוא 5,181 ₪, כאשר גם על פי החוזים שהגיש הנתבע, עד 1.7.05 היה עליו לשאת בתשלום.

הנתבע לא הוכיח, כי דיווח למועצה על חילופי מחזיקים לתקופה מיום 1.7.05 ועד ליום 1.7.06.

המועצה המציאה דפי חשבון מהם ניתן ללמוד מהי יתרת החוב ולא ניתנה רשות להתגונן על גובה החוב כי אם לגבי הטענה לפיה שולמו כל החובות.

סוף דבר

אני מקבל את התביעה במלואה.

אני מחייב את הנתבע בסכום של 25,406 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם – 1980 החל מיום 13.5.10 ועד לתשלום בפועל.

אני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט ובנוסף להן בשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' סיון תשע"ג, 16 מאי 2013, בהעדר הצדדים.