בס"ד 14.12.2012

רקע

לפני מונחת תביעתו של מר אלון פלפלה, יליד שנת 1984 (להלן: "התובע") בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 06.03.09, כתוצאה מתאונת דרכים (להלן: "התאונה"). הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") ביטחה את השימוש ברכב המעורב בתאונה בזמנים הרלוונטיים.

מטעם בית המשפט מונו מומחים רפואיים אשר העריכו את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה. המומחה בתחום מחלות ריאה ומאמץ, פרופ' יששכר בן-דב, העריך כי לתובע נגרמה נכות רפואית בגובה 15%. המומחה בתחום כירורגיה אורתופדית, ד"ר נחמיה בלומברג, העריך כי לתובע נגרמה נכות רפואית בגובה 10% לפי סעיף 37 (8)(ב) לתקנות המל"ל.

לאחר שהנתבעת לא קיבלה את הצעת בית המשפט לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי הכלל של "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב') והתיק נקבע לדיון הוכחות.

דיון הוכחות התקיים ביום 15.10.12, בו המומחה הרפואי, פרופ' בן-דב נחקר על ידי הצדדים על חוות דעתו, וכן העידו מטעם התביעה התובע ואביו, מר שלמה פלפלה. מטעם ההגנה לא זומנו עדים.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה ביום 20.11.12.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומד ציין בסיכומיו כי לא קיימת מחלוקת לעניין החבות הביטוחית וכל המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לעניין גובה הנזק. לטענתו, מחלתו של התובע (מחלת שרירים בשם דושן) עובר לתאונה לא מנעה ממנו להתנדב לשירות בצה"ל, לבצע מעברים ממיטתו לכיסא הגלגלים וחוזר חלילה, להתנייע לבד וגם לעבוד באופן מסודר בביתו. במצב כמו של התובע, אובדן המעט או חלק מהמעט שנותר לו מבחינה בריאותית, הופך את המצב לטרגדיה גדולה ולאי כושר עבודה מוחלט אשר בגין כך נאלץ להשיג מלווה סיעודי. למעשה היכולת לשבצו בעבודה כלשהי כיום הפכה להיות בלתי אפשרית. לתובע נקבעה נכות רפואית על ידי המומחים בשיעור משוקלל של 23.5%, אולם, במצבו של התובע ובמכלול התכונות, מדובר ב'קש ששבר את גב הגמל' ויש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 50%.

ב"כ הנתבעת המלומד טוען כי באשר לנכותו של התובע, הרי שגם אלמלא התאונה היתה ירידה בתפקודי הריאה, בחולים במחלה מסוג דושן הפרוגנוזה הנשימתית גרועה, מחלת השריר המתקדמת בשלד גורמת לירידה מתקדמת בתפקודי הריאה. לטענתו, כבר בשנת 2002, שבע שנים עובר לתאונה, לתובע לא היתה יכולת מעבר מכיסא הגלגלים למיטתו. לאחר התאונה, התובע לא הפסיק לעבוד, השתכר את אותו שכר והוא פוטר כשאין כל קשר בין פיטוריו לתאונה.

באשר לתוחלת חייו של התובע, ציין ב"כ הנתבעת שעסקינן באדם שהגורל התאכזר אליו והוא חלה מלידה במחלה נוראית של ניוון שרירים מסוג דושן. לפי המאמרים שהציג למומחה עולה שתוחלת החיים של החולים במחלה זו נעים בין גיל 17 עד לגיל המקסימלי של 35. התובע בן 28 כך שתוחלת חייו הינה עד גיל 40 לכל היותר וכל חישובי הפיצוי צריכים לקחת בחשבון נתון זה.

ב"כ התובע המלומד השיב כי אין חולק על חומרת המחלה ולא על היות התובע בכיסא גלגלים. אלא, כשמשווים את איכות חייו המינימאלית של התובע שהיתה לו עובר לתאונה, לעומת מה שנשאר ברמת הפגיעה שהמומחים מאשרים אותה, מדובר בפגיעה קשה ביותר שאין להתעלם ממנה מפאת העובדה שהתובע היה חולה לפני התאונה.

דיון והכרעה

משלא קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין החבות, אדון רק בשאלת הנכות והנזק.

תוחלת חייו של התובע

עם כל האי נעימות שבדבר וכשברור לנו שעניין זה מסור רק לריבונו של עולם, אין מנוס מלהכריע בנושא תוחלת חייו של התובע, דבר שיש לו השלכה ישירה לגובה הפיצוי המגיע לו על פי חוק.

לאחר שעברתי על המסמכים שהוגשו, חוות הדעת וטענות הצדדים, סבורני - עם כל הכאב שבכך - שמשפטית טענת ב"כ הנתבעת המלומד דינה להתקבל, לעניין זה.

הנכות הרפואית והתפקודית

מטעם בית המשפט מונו שני מומחים רפואיים. פרופ' בן-דב, בתחום מחלות ריאה ומאמץ, העריך כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה נכות רפואית צמיתה בשיעור 15%. ד"ר בלומברג, בתחום האורתופדי, העריך כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה נכות רפואית צמיתה בגובה 10%. חוות דעתם של המומחים הרפואיים נמצאה מקצועית ואמינה בעיניי וגישתו של פרופ' בן-דב לא הופרכה בחקירתו הנגדית. אי לכך, נכותו הרפואית הצמיתה של התובע תהא לפי קביעתם של המומחים הרפואיים.

אשר לנכותו התפקודית של התובע, הנני סבור כי אלמלא התאונה היה התובע ממשיך לעבוד ולהתנדב כפי שעשה עובר לתאונה. לדידי, מדובר בתובע אשר חרף מחלתו חשוכת המרפא, מנסה לתחזק את גופו ככל יכולתו, כגון, התנדבות לשירות בצה"ל, עבודת קלדנות, מעבר עצמאי מכיסא הגלגלים למיטתו. אולם, לאחר התאונה הוא מרותק במאה אחוזים למיטתו ו/או לכיסא הגלגלים וגם המעט שהיה מצליח לעשות לבדו עובר לתאונה, נלקח ממנו. אשר על כן, סבורני כי טענות ב"כ התובע בעניין זה דינן להתקבל ויש לקבוע שכתוצאה מהתאונה, כושר השתכרותו של התובע פחת בשיעור 50%.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

ככל שמדובר לעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש.

וכן נפסק בע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800,809:

"באותם המקרים בהם לאור טבעו ואפיו של הנזק ניתן להביא נתונים
מדוייקים, על הנפגע - התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק
לו פיצוי".

לדידי, במקרה דנן התובע הוכיח כדבעי כי נגרמו לו הפסדי שכר לעבר ויש מקום לפיצויו. אומנם לא הובא לעדות מעבידו בכדי להעיד על סיבת פיטוריו בגין ירידת תפוקה לאחר התאונה, אך עדות התובע ואביו היו מהימנות בעיני ויש להסתפק בכך ובניסיון החיים במקרים מעין אלו.

לעתיד, נקודת המוצא היא כי כושר ההשתכרות הוא נכס השייך לבעליו. פגיעה בנכס זה מזכה את הניזוק בפיצוי. את ערכו של כושר ההשתכרות יש לקבוע על פי ערך התפוקה, שהוא עשוי להניב במשך זמן קיומו, דהיינו, על פי ערך ההשתכרות המתקבלת בניצולו של הכושר.

וכפי שכתב פרופ' אהרון ברק:

"... הפיצוי ניתן על אובדן כושר ההשתכרות ולא על אובדן ההשתכרות. על כן גם ניזוק שטרם החל לעבוד (ילד), או הפסיק לעבוד (עקרת בית), זכאי לפיצוי, חרף העובדה שבעת הפגיעה לא היתה לו השתכרות בפועל."

(אהרון ברק. מבחר כתבים ב (תש"ס), שער ד: דיני נזיקין – הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי, 1209).

במקרה דנן, עסקינן בתובע שעד למועד התאונה, למרות מחלתו ומגבלותיו, היה עובד. ברם, לאחר התאונה, סיכוייו במציאת עבודה אפסו. סבורני, כי התובע, במצבו הרפואי, יתקשה עד מאוד במציאת עבודה, אם בכלל.

אי לכך, הנני קובע כי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, תפצה הנתבעת את התובע בסכום גלובלי, סביר והוגן- שלוקח בחשבון גם את תוחלת חייו כפי שציינתי לעיל - בסך של 60,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד

ככל שמדובר לעבר, עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיח שנגרם בפועל (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 281,285; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800,809). לדידי, התובע הרים את נטל ההוכחה כדבעי והוכיח כי עקב התאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות ונסיעה מוגברות לעבר ויש מקום לפיצויו.

לעתיד, סבורני כי ככל שעוברים הימים, ובהתחשב במצבו הרפואי ובנכותו, התובע יזדקק באופן מוגבר להוצאות בגין טיפולים רפואיים ונסיעות.

אשר על כן, הנתבעת תפצה את התובע בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי סביר והוגן של 20,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

לעבר, מדובר בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש כי התובע נזקק לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). לדידי, במקרה דנא, התובע צירף קבלות והוכיח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי כי קיבל עזרה מהזולת, כזאת החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. וסבורני כי גם לעתיד, בהתחשב במצבו הרפואי והתפקודי, יזדקק לעזרת זולתו, כזאת אשר תחרוג מהעזרה המקובלת בין בני משפחה ותסב הוצאות כספיות למשפחתו ו/או למכריו.

שוכנעתי שהפגיעה מהתאונה היא ייחודית וכתוצאה ממנה חלק ממשי מהעזרה לזולת לא תהיה בגין מחלתו אלא כתוצאה מהתאונה.

אי לכך, הנני קובע כי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, תפצה הנתבעת את התובע בסך של 30,000 ₪.

כאב וסבל

התובע נפגע כתוצאה מתאונת דרכים אשר הסבה לו נכות רפואית צמיתה ובהתחשב בגילו, בימי אישפוז ובנכותו יש לפצותו בסך של 43,906 ₪.

אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע על פי הפירוט שלהלן:

הפסדי שכר לעבר ולעתיד: 60,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד: 20,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 30,000 ₪.

כאב וסבל: 43,906 ₪.

סה"כ: 153,906 ₪.

כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 15.21%.

הערה לסיום:

לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי להעלות על הכתב את תחושתי הקשה על כי היה צורך לקיים דיון בתיק זה עד תומו.

כיוון שפסיקת הוצאות ושכ"ט עורך דין בתיקי פלת"ד היא סטטוטורית ולא תלויה בשיקול דעת בית המשפט, אין לי דרך אחרת להביע תרעומת אלא בהערה זו בסיום פסק דין.

לדידי, תיק זה לא היה צריך להגיע כלל לשלב ההוכחות. עסקינן בתובע עם מחלה חשוכת מרפא, אשר מתקשה מאוד להתקיים ככלל ולתנייע בפרט וכבר במצבו וגילו (28) הינו נחשב ל"נס רפואי".

התובע כל חייו, על אף הקשיים, השתדל לא להיות נטל כבד על החברה, להיות מועיל ולתרום ככל יכולתו. הוא התנדב לצה"ל ואף שירת במשך זמן משמעותי, עבד בעבודה אשר התאימה למצבו והיה מבצע בעצמו פעולות שיכל לעשות לבדו מיום היוולדו.

לא שפר עליו מזלו, ובנוסף לכל צרותיו, הוא נפגע בתאונת דרכים, אשר גרמה לו לנכויות נוספות כפי שפורטו בחוות דעת המומחים שמינה בית המשפט.

לחצי נחמתו, החוק עומד לצידו ומעניק לו פיצוי כספי, אולם, בחרה הנתבעת שלא להקל עליו ו"גררה" אותו לשלב ההוכחות בו עבר הוא ואביו חקירות נגדיות אשר הקשו עליהם, פיזית ונפשית, נוכח מצבם. ואם לא די בכך, בשלב הסיכומים הצדדים מצאו עצמם טוענים בלהט בסוגיית תוחלת חייו של התובע. דהיינו, כמה שנים נותרו לתובע לחיות. התובע יושב באולם בית המשפט, חולה קשה, צפון בתוך עצמו וצופה בב"כ הצדדים במחלוקת לוהטת: מתי ילך לבית עולמו?

ודוק - גרסת התביעה וחוות דעת המומחים היו מונחות בפני בית המשפט כבר בשלב קדם המשפט ומתוך ניסיון החיים וידיעת הפסיקה המחייבת, הציע בית המשפט הצעה לצדדים. התביעה הסכימה להצעה והנתבעת סירבה לכך. הדבר היה תמוה בעיני, כששליש מהפיצוי הוא בגין כאב וסבל סטטוטורי בחישוב שאין עליו מחלוקת ויתר הפיצוי לוקח בחשבון את הנכות הרפואית שנקבעה ע"י המומחים.

קיבלתי "בהכנעה" את עמדת הנתבעת, לא לחצתי בשום דרך על הסכמה לקבלת הפשרה וקבעתי את התיק להוכחות, אך בכל העת, הייתי סבור כי הנה הנתבעת עומדת "לשלוף שפן מן הכובע" ולהוכיח כי אין המדובר בתאונת דרכים אלא במשהו אחר או שמא התובע לא באמת נפגע וממשיך לתפקד כרגיל. שלב הבאת הראיות של התביעה הסתיים ואז ההגנה הכריזה שאין לה עדים. לא הובא חוקר פרטי או עד כלשהו שיכל להטיל בדל של ספק בגרסת התביעה, והדבר הינו תמוה בעיני.

לבל יתפרשו הדברים האמורים לעיל, כי ברגע שתובע מגיש תביעתו לפי חוק הפלת"ד, אין מקום לנתבעת להוכיח כי הדברים הם לא כפי שציין בתביעתו או שאסור לה לסרב להצעת בית המשפט.

לדעתי זה לגיטימי לחלוטין, אולם, היה על הנתבעת לשים לנגד עיניה שעסקינן בתובע חולה כפי שתואר לעיל וכי באין לה ממצא אשר "יפתיע" את בית המשפט היה מקום לשקול בחיוב רב את הצעת בית המשפט אשר כוללת בתוכה את הסיכויים והסיכונים, על פי תחשיבי הנזק וחוות דעת המומחים.

המזכירות תשלח פסק-דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, עש"ק פרשת מיקץ, נר שישי של חנוכה, א' טבת תשע"ג, 14 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.