החלטה

א. הרקע

1. בקשת הנתבעת לדחיית התביעה שהוגשה כנגדה על הסף, מחמת התיישנות.

2. בכתב התביעה שהוגש מטעם התובע, עותר התובע לכך שהנתבעת תחויב לפצותו עבור נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה ממעשי חיילי צה"ל.

3. המשיב הוא אזרח מדינת ישראל, תושב כפר חילף, הסמוך לישובים נופית ובסמת טבעון. על פי כתב התביעה, בתאריך 30.5.2003, בשעת לילה, נסעו המשיב ורעייתו ברכבם בכביש הבקעה, בדרכם לאירוע באזור מלונות ים המלח. בעת נסיעתם בכביש בשעות הערב, חלפו בני הזוג על פני מחסום של צה"ל, הממוקם במעבר משטח ישראל לשטחי יהודה ושומרון. בהגיעם למחסום ברכו התובע ורעייתו את חיילי המחסום, ואלה השיבו להם ברכה, וסימנו להם להמשיך בדרכם.

4. התובע טוען בכתב התביעה, כי עוד באותה עת הייתה קיימת התראה על כך שחוליית מחבלים מתכוונת לבצע פיגוע ירי נגד כלי רכב ישראלי בכביש הבקעה.

5. בהמשך דרכם עברו התובע ורעייתו במחסום נוסף של צה"ל בכביש הבקעה, ואף שם לא נאמר להם דבר, וחיילי המחסום סימנו להם להמשיך בדרכם.

6. לאחר המעבר במחסום, ראו התובע ורעייתו "פס אדום זוהר החוצה את הכביש ממזרח למערב במרחק מה מחזית הרכב ולפניו, ונשמעו קולות ירי". התובע משער כי ככל הנראה מדובר בחוליית מחבלים שפתחה בירי לעבר מכוניתו. מכל מקום, התובע עצר את המכונית, ולאחר זמן קצר נסע לעבר עמדה של צה"ל שהייתה מצויה בקרבת מקום. התובע טוען, כי כאשר מכוניתו התקרבה לעמדה, פתחו חיילי המחסום באש לעבר מכוניתו וזאת בלא התראה מוקדמת ובלא אזהרה כלשהי, ובניגוד לכללי הפתיחה באש.

7. התובע מוסיף וטוען בכתב התביעה, כי עצר את המכונית וקרא לחיילי צה"ל בעברית ובערבית להפסיק את הירי. לזמן קצר פסק הירי, אך לאחר מכן פתחו החיילים במכת אש נוספת לעבר המכונית.

8. לטענת התובע, כתוצאה מהירי נפגע התובע ברגלו מאחד הקליעים, ונגרמה לו נכות אורטופדית, ובנוסף לכך נגרמה לו נכות נפשית. התובע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנפגע פעולות איבה.

9. בכתב התביעה טוען התובע, כי נפגע כתוצאה מרשלנות חיילי צה"ל, בשני המחסומים בהם עבר, וזאת משום שחרף העובדה שהייתה קיימת אזהרה על פעילות עויינת אפשרית, החיילים לא הזהירו אותו ולא מנעו ממנו מלהמשיך נסיעתו דרומה. לטענת התובע, היה על הנתבעת, באמצעות חיילי המחסום, למנוע ממנו את הנסיעה דרומה לאור ההתראה או לפחות להמליץ לתובע לבחור במסלול חלופי. עוד טוען התובע, כי החיילים שירו לעבר מכוניתו, עשו שימוש רשלני ופזיז בכלי הנשק שהחזיקו, בניגוד לכל כללי הזהירות, וגרמו לו נזקים גופניים ונפשיים.

ב. טענת ההתיישנות

10. כאמור האירוע המתואר בכתב התביעה אירע בתאריך 30.5.2003. תביעת התובע הוגשה בתאריך 16.5.2010.

הנתבעת הכחישה את תביעת התובע, ובסעיף 3 לכתב ההגנה טענה, כי תביעת התובע התיישנה. בבקשה נוספת שהוגשה מטעם הנתבעת, היא הבקשה המונחת עתה לפני, עותרת הנתבעת לדחות את התביעה על הסף, באשר, לטענתה, על עניינו של התובע חלות הוראות סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשס"ב - 2002 (להלן "החוק"), הקובע הסדר התיישנות מיוחד למקרים בהם מוגשת תביעה נגד המדינה בשל נזק שנגרם כתוצאה ממעשים שנעשו על ידי חיילי צה"ל באזורי יהודה ושומרון. זאת ועוד, בא כוח הנתבעת טוען, כי התובע לא קיים את הוראת סעיף 5א(2) לחוק, ולא מסר הודעה על האירוע בתוך 60 ימים מיום האירוע.

11. לצד טענת ההתיישנות טען בא כוח הנתבעת, כי הירי שבוצע הוא בבחינת "פעולת מלחמתית", ועל כן הנתבעת פטורה מאחריות לנזק שנגרם בעטיה. ואולם, בטענה זו אין מקום לדון במסגרת הבקשה שלפני, שכן לצורך ברור הטענה, יש צורך בשמיעת ראיות, וכאלה עדיין לא נשמעו.

ג. תגובת בא כוח התובע

12. לעומת טענת ההתיישנות שנטענה, טען בא כוח התובע, כי יש לחלק את אירועי התביעה לשני חלקים. החלק הראשון של האירוע אירע לטענת בא כוח התובע בשטח מדינת ישראל, במחסום הראשון בו חלפו התובע ורעייתו בדרכם דרומה. לטענת בא כוח התובע, חיילי המחסום התרשלו בכך שלא מנעו מהם את הנסיעה דרומה או למצער לא הזהירו אותם על כך שקיימת התראה על פעילות עויינת אפשרית.

החלק השני של האירוע, מתייחס לכך שחיילי צה"ל פתחו באש לעבר מכונית התובע בניגוד לכללי הפתיחה באש, ולמרות שחיילי העמדה לא היו נתונים לסכנת חיים מצד התובע ורעייתו. בא כוח התובע מסכים, כי חלקו זה של האירוע, אכן אירע בכביש הבקעה, אלא שבכביש זה יש רצף של ישובים ישראליים, והמדינה החילה על שטח זה את כללי המשפט החלים במדינת ישראל. בא כוח התובע מביא כדוגמה את העובדה, ששוטרי משטרת ישראל אוכפים בכביש הבקעה את דיני התעבורה בלא צורך להסתייע בצה"ל.

13. על כן, לטענת בא כוח התובע, אין מקום לטענת בא כוח הנתבעת, שכביש הבקעה מצוי "באזור", ולדעתו, הנתבעת מושתקת מלהעלות את טענת ההתיישנות.

בא כוח התובע מוסיף, שככל שיתברר כי יש מקום להחיל על התובע את כללי ההתיישנות החלים "באזור", כי אז אין למנות את תקופת ההתיישנות אלא מעת שהמוסד לביטוח לאומי קבע את נכותו הצמיתה של התובע בתביעה שהוגשה לו. הטעם העומד בבסיס טענה זו, כך טוען בא כוח התובע, הוא, שבניגוד לתביעות אחרות, לא ניתן בפועל להגיש את התביעה, אלא רק לאחר סיום ההליכים במוסד לביטוח לאומי, העשויים לייתר את התביעה.

ד. תשובת הנתבעת

14. בתשובת בא כוח הנתבעת לתגובת התובע, חזר בא כוח הנתבעת על טענותיו, הנסמכות על הוראת סעיף 5א(3) לחוק, וציין אזכורי פסיקה שונים בהם התקבלה טענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעת. לתגובת בא כוח הנתבעת אף צורפה תעודה, מטעם ראש תחום תשתית במינהל האזרחי, ולפי תעודה זו, האזור בו אירע האירוע נשוא התביעה מצוי בשטח המוגדר כשטח C, שאינו אתר צבאי או התיישבות ישראלית (כפי שניתן לראות במפה המצ"ב), כהגדרתו בהסכם הביניים הישראלי - פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל לבין המועצה הפלסטינית הלאומית ביום ד' בתשרי התשנ"ו (28 בספטמבר 1995) והמסמכים הנלווים לו".

15. להוכחת הטענה כי הירי בוצע "באזור", צרף בא כוח הנתבע העתק מדו"ח המבצעי היומי לתאריך 30.5.2003, בו נזכר האירוע נשוא התביעה, וביחס לאירוע זה, כתב בדו"ח כדלקמן:

"ירי לעבר ר"י [רכב ישראלי - י"כ] ופצוע סמוך לברדלה:

בוצע ירי לעבר ר"י סמוך לברדלה מכיוון תל אל בידא. כתוצאה מכך נפצע אזרח ערבי ישראלי באורח קל, הנ"ל פונה לבי"ח "העמק". מסריקות הגששים נמצאה נק' מרבץ סמוך לציר ובה מספר תרמילי קלצ', כ"כ נמצאו עקבות אדם המובילות לתל אל בידא, הוטל עוצר בכפר. לטובת האירוע הוטל עוצר בכפר."

עוד צרף בא כוח הנתבעת מפה, המתארת את האזור בו התרחש האירוע.

ה. דיון

16. ראשית לכל, יש לבחון האם האירוע אירע ב"אזור", כמשמעות הדבר בסעיף 5א לחוק. על פי ההגדרה שנקבעה בסעיף 5א לחוק, "אזור" הוא "כל אחד מאלה: יהודה ושומרון וחבל עזה".

נראה הדבר, שלא יכולה להיות מחלוקת שבקעת הירדן מוגדרת בשטח C, דהיינו שטח בשליטה ישראלית מלאה (ביטחונית ומנהלית). ואולם, שטח זה מצוי באזור "יהודה ושומרון" ועל כן הוא חלק מ"אזור".

לעובדה שלאורך כביש הבקעה מצויים ישובים ישראליים ומשטרת התנועה אוכפת שם את חוקי התנועה, אין כל נפקות. מה שקובע הוא ההגדרה המשפטית של השטח, ומבחינה זאת, מדובר בשטח שהוא "אזור".

17. על תביעה נגד המדינה בשל נזק שנגרם באזור, כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צה"ל, חלות הוראות מיוחדות, ואלה נקבעו בסעיף 5א לחוק. במסגרת החלטה זו, ולאור טענות בא כוח הנתבעת, אתייחס להוראות הקבועות בסעיף 5א(2) ובסעיף 5א(3):

(א) סעיף 5א(2) קובע:

"(א) לא ידון בית המשפט בתובענה אלא אם כן הנפגע או אפוטרופסו או אחר מטעמו נתן הודעה בכתב, כפי שייקבע בתקנות, על המעשה נושא התובענה;

(ב) ההודעה תינתן בתוך 60 ימים מיום המעשה; ואולם אם מחמת מצב בריאותו של התובע או אפוטרופסו, או מחמת נסיבות מוצדקות אחרות נבצר ממנו לתת את ההודעה בתוך המועד האמור, תינתן ההודעה בתוך 30 ימים מהיום שבו הוסרה המניעה;

(ג) ......

(ד) על אף האמור בפסקה זו, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדון בתובענה בשל מעשה שהודעה עליו לא נמסרה במועד;"

(ב) סעיף 5א(3) לחוק קובע:

"לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים;"

18. כעולה מלשונו הברורה של החוק, סעיף 5א לחוק, על סעיפי המשנה שלו, חל בכל מקרה בו מתקיימים התנאים הבאים:

(א) תובענה נגד המדינה או שלוח של המדינה.

(ב) התביעה היא "בשל נזק שנגרם באזור".

(ג) הנזק נגרם כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי חיילי צה"ל.

סעיף 5א לחוק אינו מבחין בין תובע שהוא אזרח מדינת ישראל לאדם אחר (וראו: בש"א 1025/08 (מחוזי ירושלים) מדינת ישראל נ' בורז'ה (2009)). המבחן העיקרי הוא מבחן גיאוגרפי, דהיינו - "נזק שנגרם באזור". משעה שמדובר בנזק שנגרם לתובע "באזור", חלות עליו הוראות ההתיישנות המיוחדות, אפילו התובע הוא אזרח מדינת ישראל.

19. בא כוח התובע טען, כי יש לחלק את האירוע לשני חלקים, כאשר חלקו הראשון של האירוע מתייחס למחדלם של חיילי המחסום הראשון למנוע ממנו את הכניסה לכביש הבקעה ולמצער, לא הזהירו אותו על קיומה של התראה על פעילות חבלנית ולא המליצו לו לבחור מסלול חלופי.

ואולם, אף טענה זו (שבתחילה שבתה את לבי) לא תסייע לתובע. הנזק שנגרם לתובע, דהיינו פציעתו כתוצאה מהירי לעבר מכוניתו (בין אם היו אלה חיילי צה"ל שירו לעברו ובין אם היה זה גורם חבלני עויין), הוא נזק שנגרם "באזור". אפילו אניח שחיילי המחסום הראשון לא פעלו כראוי, כאשר ידעו שקיימת התראה על פעילות חבלנית עויינת ולא הזהירו את התובע, ואת המעשה הרשלני (או המחדל הרשלני) בצעו בשטח מדינת ישראל, אין בכך כדי לסייע לתובע. הטעם לכך הוא, שעל פי נוסח הסעיף, הסעיף חל גם כאשר הנזק נגרם "באזור", והמעשה שנעשה על ידי החיילים, נעשה במחסום הראשון בתחום מדינת ישראל.

20. לבית המשפט סמכות להאריך את תקופת ההתיישנות בשנה נוספת, וזאת אם שוכנע שלא היה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה.

הוראה זו מכוונת בעיקר לתושבי השטחים, אשר בגלל מגבלות שונות אפשרויות הגישה שלהם לערכאות השיפוטיות במדינה מוגבלות. הוראה זו אינה יכולה לחול על מי שמתגורר בשטח מדינת ישראל, ולא הצביע על כל נימוק, ממנו ניתן היה ללמוד, שמסיבה כלשהי נמנעה ממנו הגישה לבית המשפט.

זאת ועוד, אפילו היה מקום להפעיל סמכות זאת, הרי בית המשפט מוסמך להאריך את התקופה בשנה אחת, ואף אם התובע היה זוכה בהארכה שכזאת, הרי שתביעתו הוגשה זמן רב מאוד לאחר סיום התקופה המוארכת.

21. כאמור, בא כוח התובע טען, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו נקבעה נכותו הצמיתה של התובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, כנפגע פעולת איבה.

גם טענה זו אין בידי לקבל. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958, קובע כי את תקופת ההתיישנות יש למנות החל מהיום בו נולדה עילת התובענה. מקום בו מדובר בנזק שנגרם, קובע סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כי שהיום הקובע הוא " ... היום שבו אירע אותו נזק; ...";

בעניין זה נפסק, כי לא די בהתגלות נזק של "מה בכך", כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה, אלא "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, 559 (1984). במקרה שלפני, אין התובע טוען שהנזק הממשי לא התגלה באירוע בו נפגע. ההמתנה לקביעת הנכות הקבועה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אינה מעכבת את תקופת ההתיישנות ואינה מקפיאה את מרוצה.

על כן, נראה הדבר שאין מנוס, ויש לקבל את טענת ההתיישנות ולדחות את התביעה.

23. טענה נוספת שנטענה על ידי בא כוח הנתבעת, נוגעת להוראת סעיף 5(א)2 לחוק. סעיף זה מורה, כי מי שתובע את המדינה בשל נזק שנגרם לו באזור בשל פעולה של חיילי צה"ל, חייב למסור על כן הודעה בתוך 60 ימים, אלא אם מצבו הבריאותי מנע זאת ממנו. מקום בו לא נמסרה הודעה, בית המשפט "לא ידון בתובענה". לבית המשפט סמכות, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדון בתובענה חרף אי מתן הודעה.

כיוון שהגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם התובע הציג "טעמים מיוחדים" היכולים לפתוח בפניו את דלתות בית המשפט חרף אי מתן ההודעה.

ו. סוף דבר

24. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני מקבל את טענת ההתיישנות, וכפועל יוצא מכך הנני דוחה את התביעה.

(ב) בנסיבות העניין, ונוכח העובדה שהתובע נפגע פגיעה גופנית, ואף הוכר כמי שנפגע מפעולת איבה, אין אני עושה צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ד, 08 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.