1. מונחת לפני בקשת התובע להעמדת קביעת המוסד לביטוח לאומי לעניין נכותו כחוות דעת משפטית מטעמו ולפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית.
2. התביעה הנדונה היא תביעה על פי פוליסת ביטוח בגין אירוע תאונתי. המוסד לביטוח לאומי דן בתביעתו של התובע וקבע לו, בהתאם להודעת התובע, 54% נכות לצמיתות.
3. התובע הגיש הבקשה הנדונה בה עתר לראות בהחלטת המוסד לביטוח לאומי כחוות דעת מטעמו. לטענת התובע, החלטת הוועדה הרפואית היא החלטה של ועדה סטטוטורית, אשר אינה חשודה במשוא פנים, מאחר ואין דרכה להנפיק חוות דעת. לפיכך, התבקש בית המשפט לקבוע כי קביעת הוועדה היא בגדר חוות דעת שהוגשה מטעמו וכי על הנתבעת להגיש חוות דעת ככל שתחפוץ.
4. הנתבעת הגישה תגובתה וטענה כי יש לדחות הבקשה. לטענת הנתבעת ממצאי המוסד לביטוח לאומי אינם קבילים כראיה לרבות בשל העובדה כי לא ניתן להעמיד את אמיתות תוכנם במבחן החקירה הנגדית. לעניין זה הפנתה הנתבעת לפסקי הדין בעניין רע"א 7474/00 עיריית תל אביב נ' המל"ל פד"י נ"ו (2) 193 (להלן: "פסק דין בעניין עיריית תל אביב"), רע"א 2750/94 ע' עציוני ובניו בע"מ נ' אלי (מיום 7.7.94, פורסם במאגרים, להלן: "פסק דין עציוני"), בר"ע 200997/98 מנולייף מנורה חברה ישראלית לביטוח נ' אגברייה משהור.
5. בתשובת התובע נטען כי יש לייחס משקל רב יותר לממצאי ועדה רפואית, אף כי לא ניתן לזמן את 3 חבריה המומחים לחקירה נגדית, על פני מומחים פרטיים אשר חוות דעתם כפופה לחקירה הנגדית ויכולת הוירטואוזית של הפרקליט מנגד לחקור אותו בחקירה נגדית במטרה לחשוף את ליקויי חוות דעתו. לטענת התובע המדובר בוועדה סטטוטורית ממלכתית –ציבורית, שהיא אובייקטיבית, עם מומחים בעלי נסיון. מנגד המומחים הפרטיים מוזמנים על ידי הלקוח ושכרם משולם על ידו, כאשר למומחה יש אינטרס להכין חוות דעת שתענה על ציפיות הלקוח שלו.

דיון והכרעה

1. בהתייחס לבקשת התובע להכיר בהחלטת המוסד לביטוח לאומי כחוות דעת לעניין נכותו הרפואית, דין הבקשה להדחות. הלכה היא, כי הדו"ח אינו אלא עדות שמועה, ככל שהכוונה היא להוכיח את תוכן האמור בו כאמת. הדרך להגשת הדו"ח היא לערוך אותו בצורת חוות דעת, באופן שהחתומים עליו יהיו מחויבים משפטית לתוכנו. לעניין זה ראו החלטת בית המשפט העליון, על ידי כבוד השופט אור בעניין עציוני, עמודים 1-2 לפסק הדין:

"הדו"ח אשר צורף לתצהירים אינו אלא עדות שמיעה, ככל שהכוונה היא להוכיח את תוכן האמור בו כאמת. התנגדות המבקשים להגשתו היתה, על כן, מוצדקת. שנית, הדרך להגשת הדו"ח, המהווה חוות דעת רפואית, היא כמו הדרך להגשת כל חוות דעת או תעודת רופא, בטופס אשר בתוספת לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971(להלן: הפקודה) או בדומה לו (סעיף 24(א) לפקודה). החלק החשוב לענייננו בטופס זה הוא, שהחתום עליו מצהיר שהוא יודע שחוות הדעת, או התעודה הרפואית, יוגשו כראיה לבית המשפט וכי דינן של אלה לעניין הוראת החוק הפלילי בדבר עדות שקר כדין עדות בשבועה בבית המשפט. דינן הוא אמנם כזה, לפי האמור בסעיף 25(א) לפקודה. החשיבות שבכך היא, שהחותם יודע את האחריות המוטלת עליו, באם המסמך כולל דברים שאינם אמת. וגם זאת, על פי סעיף 26(א) לפקודה על בית המשפט להעתר לבקשה לחקור את מי שחתום על חוות דעת או תעודה רפואית כאמור, אשר הוגשה לבית המשפט (ע"א 107/88רז נ' נאף, פ"ד מד(1) 857והאסמכתאות שם; בג"צ 1199/92לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, תקדין עליון 93(3), 1016). אם יתקבל הדו"ח כראיה, יהיה זה בלי שהחתומים עליו נטלו עליהם אחריות בפלילים למקרה של קביעה בו שאינה אמת, ואין הנתבעים יכולים לחקרם בחקירה נגדית על האמור בדו"ח".

1. אחת הדרכים העומדות לנתבעים לסתור את טענת תובע היא החקירה נגדית של עורך חוות הדעת הרפואית ו/או תעודת הרופא ובמקרה דנן, שעה שהתובע מבקש לבסס את תביעתו על חוות דעת של המל"ל, לעניין זה ראו פסק הדין בעניין עיריית תל אביב עמוד 195, שם ציין בית המשפט את הדברים הבאים :

”מה גם שעל ידי מתן האפשרות להגיש את חוות דעתן של הוועדות הרפואיות מוקנה לבעל הדין המגיש חוות דעת אלו יתרון לא ראוי אף אם בעל הדין הוא רשות שלטונית. שכן, ברור כי לא יהיה ניתן לחקור חקירה שכנגד את חברי הוועדה הרפואית שאת חוות דעתם מבקש המוסד לביטוח לאומי להגיש".

1. באשר להוכחת עניין שברפואה קובעת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 (להלן: "תקנות סדר הדין") כדלקמן:

"רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971 (להלן — חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

1. אומנם תקנה 127 לתקנות סדר הדין מאפשרת לבית המשפט לפטור בעל דין מהגשת חוות דעת רפואית כדי להוכיח עניין שברפואה אך זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי על צד העותר לבית משפט לפטור מהגשת חוות דעת בעניין שברפואה, לעמוד במבחן משולש. המבחן הראשון, הוא נסיבות מיוחדות המסבירות מדוע לא יהיה זה צודק לדרוש מהצד להגיש חוות דעת בכוחות עצמו. המבחן השני הוא שהתביעה או ההגנה, בעלת סיכוי סביר להתקבל ולו לכאורה. המבחן השלישי הוא, ראשית ראייה או ראייה לכאורה שהעניין שברפואה מבוסס אף שלא הוגשה חוות דעת רפואית, לעניין זה ראו פסק הדין בעניין ת.א. 1204-08-11 מזל נ' שירותי בריאות כללית (מיום 30.9.11, פורסם בנבו), וכן פסקי הדין אליהם הפנה ביהמ"ש בר"ע (מחוזי ב"ש) 511/06 אמויאל נ' פלונית ( מיום 15.8.06, פורסם במאגרים המשפטיים) ובר"ע (מחוזי חיפה) 1775/07 ענבל נ' דאנס בר/צוות בראבו (מיום 6.7.07, פורסם במאגרים המשפטיים) .
2. במקרה הנדון לא הונח בפני כל טעם מיוחד המצדיק קבלת בקשת התובע לפטור אותו מהגשת חוות דעת, וכן לא הוכח כי התובע עומד ב"מבחן המשולש" המצדיק פטור מהגשת חוות דעת.
3. על כן דין הבקשה להידחות.
4. נושא פסיקת הוצאות בגין בקשה זו ילקח בחשבון בסיום ההליך, ככל שיטען לעניין זה בסיכומים.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ג, 04 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.