04 יוני 2015

1. התובעת היא אלמנתו של מר פנחס יאיר ז"ל (להלן: "המנוח"). המנוח עבד בסולל בונה משנת 1961 עד פרישתו בהסכם ביום 1.2.87. קודם לעבודתו בסולל בונה המנוח בוטח בקג"מ מחודש יולי 1951.

2. במהלך שנות עבודתו בסולל בונה הופרשו למנוח כספים לפנסיה, לנתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ (הנתבעת 1, להלן: "נתיב") עד יום 1.6.73. בהתאם להסכם שנחתם בין הסתדרות פועלי הבניין, ארגון הפועלים היציבים והקבועים בסולל בונה, לבין סולל בונה, הועברו ההפרשות לעובדים מיום 1.6.73 לקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות אגודה שיתופית בע"מ (הנתבעת 2, להלן: "קרן פועלי הבניין"). בהתאם הופרשו כספי הביטוח עבור המנוח לקרן פועלי הבניין עד חודש 12/78 וזאת כאמור על פי החלטה שנתקבלה בין היתר על ידי ההסתדרות שהייתה זו שניהלה את קרנות הפנסיה. המנוח הוחזר להיות מבוטח בנתיב מחודש 12/78. לאחר פרישתו הגיע המנוח להסכם פשרה עם סולל בונה ביום 13.7.88 ולפיו יקבל פנסיית גישור מסולל בונה עד יום 31.7.93. המנוח החל לקבל פנסיית זקנה מנתיב מיום 1.8.93 בהתאם למסלול ייחודי שהיה בתוקף אותה עת כמפורט בסעיף 20 לתקנון נתיב (מהדורת ינואר 93, נספח ו' לתצהירו של מר מימון). בחודש 10/97, בסמוך להגיעו של המנוח לגיל 65, הודע לו על ידי נתיב כי הגיע לפנסיית זקנה וכי יערך חשבון של זכויות פנסיית הזקנה שלו, בהתאם להסכם רציפות הזכויות בין שלושת הגורמים להם הופרשו עבורו כספים לביטוח פנסיוני: קג"מ, קרן פועלי הבניין ונתיב (כמפורט בנספח ז' לתצהירו של מר מימון). רק במאי 2003 נערך החישוב הנכון על ידי נתיב ונמצא שהגמלה שקיבל המנוח עד אותה עת (במשך כארבע וחצי שנים) הייתה גבוהה מזו לה היה זכאי, לפי התקנון (ובהתאם להסכם הרציפות וההשתתפות של הגורמים האחרים, קג"מ וקרן פועלי הבניין). על כך הודע לתובע רק ביום 19.5.03 (נספח י' לתצהירו של מר מימון). בשל תשלום עודף, בהתאם לחישוב התקנוני שנערך על ידי נתיב, נדרש המנוח להשיב סכום של 86,189.74 ₪. המנוח ביקש הסברים לשינוי שנעשה וקיבלם בעל פה ובכתב (בנספח יא לתצהירו של מר מימון).

3. לטענת התובעת בשל העברתו של המנוח שלא כדין לקרן פועלי הבניין, בתקופה שמחודש 6/73 ועד 11/78 (להלן: "תקופת הביטוח בקרן פועלי הבניין") פחתה הגמלה שקיבל לאחר פרישתו מחודש מאי 2003 בשיעור משמעותי. המנוח סבר כי העברתו על ידי סולל בונה לקרן פועלי הבניין הייתה שלא כדין לנוכח סיווגו המקצועי. המנוח תבע את סולל בונה בגין סיווגו המוטעה, שהביא להפרשות לקרן פועלי הבניין חלף סיווגו בסקטור הטכנאים מהנדסים והמשך ביטוחו בנתיב.

בסופו של דבר תביעתו כנגד סולל בונה בגין העברת כספי הפנסיה לקרן הבניין נדחתה על ידי כב' השופטת אגסי בפסק דין ארוך ומנומק. ערעור שהוגש לבית הדין הארצי בעניין זה נדחה כנגד סולל בונה ואף בבג"צ אליו הביא המנוח את העניין נדחתה טענתו.

כנגד סולל בונה יש מעשה בית דין ופלוגתא פסוקה בעניין סיווגו של המנוח "כיציב" בתקופת ביטוחו בקרן פועלי הבניין. לטענת ב"כ התובעת הנתבעות הפרו את חובת הנאמנות בכך שלא יידעו את המנוח על פגיעה אפשרית בזכויותיו הפנסיוניות, בזמן אמת – עת הועבר ביטוחו לקרן פועלי הבניין (בחודש 6/73). על הנתבעות חלה חובת גילוי מוגברת וחובת מהימנות מיוחדת והן הפרו את חובתם זו כלפי המנוח המבוטח.

4. עוד טען ב"כ התובעת כי נתיב במשך שנים ארוכות לא טרחה להעמיד את המנוח על הטעות ולא וידאה כי חישוב הגמלה נעשה לפי התקנות אליהן היא מפנה (בנספח ט/1 וט/2 לתצהירו של מר מימון). לאחר מכן, באופן חד צדדי, ללא שימוע וללא התראה, הפחיתה את גמלתו וקיזזה סכום משמעותי מגמלתו.

קרן פועלי הבנין הפרה את חובת הנאמנות כלפי המנוח בכך שלא חישבה את הגמלה הנכונה לה היה זכאי עם פרישתו. היא גם הפרה את חובת הנאמנות בכך שלא הזהירה אותו בשנת 1973 עת החלה לקבל את ההפרשות עבורו, על כי הוא אינו צריך להיות שייך לסקטור "היציבים".

עוד טען ב"כ התובעת כי שתי הנתבעות הפרו את חובת תום הלב המיוחדת, הקיימת ביחסים שבין חבר לקרן פנסיה בה הוא מבוטח, בכך שנתיב לא יידעה את המנוח כבר באוגוסט 1993 על כי מדובר בפנסיה זמנית ששיעורה עתיד להיקבע רק בהמשך. שתי הנתבעות לא פעלו בזמן אמת – בשנת 1998 – לערוך החישובים המתאימים באשר לזכויות המנוח. קרן פועלי הבניין נתנה תשובה לפניית נתיב רק כ- 5 שנים לאחר שקיבלה פניה מנתיב.

המנוח הסתמך על הכספים שקיבל וכלכל את חייו על יסוד הקצבה ששולמה לו מאז 1993 או למצער משנת 1998. השינוי רטרואקטיבית בחודש 5/03 פגע בו באופן קשה וחמור. מדובר ברשלנות חמורה ביחסי הנאמנות הקיימים בין מבוטח לבין קרן פנסיה. יתר על כן מדובר במצג שווא והטעייה כאשר למנוח שולמו במשך 15 שנה קצבאות בשיעור שנטען בסופו של דבר כי אינו נכון. רק לאחר דברים אלה נעשה חשבון שבו נדרש המנוח להשיב כספים וקצבתו הופחתה. נגרמו לו נזקים מרובים בשל הפחתת הפנסיה בסך של 206,030 ₪, בשל השבה שנוכתה ממנו סך 132,775 ₪ ובגין הפרשי פנסיית שארים שאינם משולמים לאשתו בסך של 3,213 ₪ מידי חודש בחודשו. למנוח נגרמה עוגמת נפש מרובה וזו השפיעה עליו קשות. בסופו של יום נפטר משברון לב. לפיכך נדרש גם פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 100,000 ₪.

5. בהתייחס לעניין ההתיישנות טען ב"כ המנוח כי בהתאם לעקרון תום הלב שחולש על כל משפט העבודה בכלל ובפרט בתחום היחסים שבין מבוטח לקרן פנסיה, יש מניעות להעלות את טענת ההתיישנות, לנוכח התנהגות הנתבעות.

6. לטענת הנתבעות יש לדחות את התביעה הואיל ונקבעה פלוגתא פסוקה לפיה לא נפל פגם בכך שסולל בונה סיווגה את המנוח "כיציב" בתקופת הביטוח בקרן פועלי הבניין. לא חלה על הנתבעות חובה ליידע את המנוח בשנת 1973, עת הועבר ביטוחו לקרן פועלי הבניין, על האפשרות שייפגעו זכויותיו הפנסיוניות. בכל אופן ענין זה התיישן זה מכבר. המנוח ידע על אופן סיווגו כ"יציב" בתקופת הביטוח בקרן פועלי בנין. ככל שרצה יכול היה להעלות ענין זה אותה עת. סיווגו של עובד הינו ענין שבינו לבין מעבידו ובינו לבין ארגון העובדים שמייצגו, כפי שהיה במקרה זה. הנתבעות אינן צריכות לברר מה הסיווג הנכון. לנתבעות אין כלים לברר מה הסיווג הנכון. אף לפני תקופת ביטוחו בקרן פועלי הבניין היה המנוח מסווג בסקטור היציבים בסולל בונה וממילא עת הועבר ביטוחו לקרן פועלי הבניין, לא שונה כלל סיווגו וענין זה היה ידוע למנוח שחתם על טפסים מתאימים, בהם נרשם כי הוא מסווג כעובד יציב. התובע פרש לפנסיית זקנה לפי סעיף מיוחד שהיה קיים בתקנון נתיב (סעיף 20) ולאחר כ- 5 שנים בהגיעו לגיל פרישה (65) בשנת 98 זכאי היה לפנסיית זקנה, בהתאם להסכם רציפות הזכויות, בין שלושת הגורמים אליהם הופרשו כספים עבור הפנסיה שלו במהלך תקופת עבודתו (קג"מ, קרן פועלי בנין ונתיב). החישוב שנעשה בשנת 2003 היה על יסוד הנתונים שנמסרו משלושת הגורמים ובהתאם לתקנון שהיה אותה שעה.

אכן נכון כי נעשתה פניה לקרן הביטוח לפועלי בנין בשנת 1998, אך הקרן הייתה אותה עת במהלך של פירוק ומונה לה מנהל מורשה בשנת 1996. לנוכח זאת ניתנה תשובה של קרן פועלי הבניין לנתיב רק בתחילת שנת 2003 והחישוב באשר לפנסיית הזקנה בהתאם להסכם רציפות הזכויות, לה זכאי היה המנוח נעשה רק בשנת 2003 והודע למנוח בחודש מאי 2003 כאמור. המנוח נפגש עם נציגי נתיב מספר פעמים והחישוב הוסבר לו בעל פה ובכתב. התובע נדרש להחזיר את התשלומים העודפים ששולמו לו במשך כ- 4 וחצי שנים. החישוב שנעשה בסופו של דבר במאי 2003 (נספח ט) הוא החישוב הנכון לפי התקנון והתובע אינו זכאי לקבל גמלה מעבר לסכום העולה מחישוב זה. הנתבעות לא הפרו את חובת הנאמנות כלפי המנוח. אכן נפלה טעות ומשנמצאה תוקנה. לא מדובר ברשלנות או מחדל ובוודאי אין מדובר בחוסר תום לב או זדון כפי שטען ב"כ התובעת. טענת ההסתמכות אינה יכולה לגבור על הוראות התקנון. כשנדרש התובע להשיב את הכספים נעשה הדבר בסכומים נומינליים (ללא ריבית) עם פריסה ל-59 תשלומים. באופן זה נהגה נתיב עם המנוח כפי שעשתה במקרים אחרים. קבלת עמדתו של המנוח תביא להפלייתו לטובה לעומת עמיתים אחרים בקרן ותפגע בהם.

7. הנתבעים ויתרו על חקירת התובעת ובנה הואיל ותצהירם של אלה כלל למעשה טענות משפטיות, שאין צורך לחקור עליהן. מטעם הנתבעים העידו מר שמואל קנובלר ומר יוסי מימון. לאחר חקירתם הגישו הצדדים סיכומים.

הכרעה

8. כאמור המנוח סיים את עבודתו בסולל בונה בראשית 1987 והסכם הפשרה עם סולל בונה נחתם עמו במחצית 1988. מאז הוגשו בעניינו כ- 30 הליכים משפטיים בבתי הדין האזוריים, בבית הדין הארצי ובבית הדין הגבוה לצדק. העניין שבפנינו, יש לקוות, מהווה השלב הסופי והאחרון.

9. למנוח שולמה פנסיה תקציבית על ידי סולל בונה בלבד, ללא מעורבות הנתבעות, בין השנים 1987 ועד הגיעו לגיל 60 בחודש 7/93. פנסיה זו שולמה בהתאם להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים. מאותה עת שולמה לו פנסיה ייחודית למשך 5 שנים נוספות (בהתאם למסלול שנקבע בתקנון נתיב בסעיף 20 המופיע בנספח ו' לתצהירו של מר מימון). לאחר שהשלים 5 שנים אלה והגיע לגיל 65 זכאי היה לפנסיה בהתאם להסכם הרציפות בין שלושת הגורמים שאליהם הופרשו כספים עבור שנות עבודתו הארוכות (קג"מ, קרן פועלי הבניין ונתיב).

10. ב"כ התובעת ציין מפורשות בדיון ביום 19.5.13 (פרוט' עמ' 3 ש' 11) כי בהליך דנן "הטענה שלנו הינה לא לגבי עצם הסיווג אלא לגבי כך שהיה על הנתבעות ליידע כחלק מחובת המהימנות שלהם את התובע בזמן אמת על סיווגו באופן שונה...". כפי שנקבע על ידי כב' השופטת אגסי בדבע נה/ 3-660 (י-ם) יאיר – סולל בונה (ניתן ביום 10.3.97) לא נפל פגם בכך שסולל בונה סיווגו את התובע בסקטור היציבים עת הועבר ביטוחו לקרן פועלי הבנין בחודש 7/73. בית הדין הארצי דחה את הערעור של המנוח על ענין זה והקביעה לגבי סולל בונה אושרה בבית הדין הארצי – ע"ע 300189/97 (ארצי) יאיר - סולל בונה לה 657 (2000) – ובג"צ לא התערב בה – בג"צ 3983/09 יאיר - בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 15.6.10).

אם אכן חלה חובה ליידע את המבוטח על שינוי הסיווג, הרי שחובה זו קמה בעת שינויי הסיווג – בשנת 1973, או בעת החזרתו של המנוח לקרן נתיב בשנת 1978. ברור כי כל שנעשה, או לא נעשה אותה עת, התיישן זה מכבר ומטעם זה יש לדחות את כל הטענות המתייחסות לאותה תקופה. אכן נכון שתולדה של שינוי זה עשויה להיות בעלת נפקות בשלב מאוחר יותר, אך השינוי נעשה כאמור באותן שנים וחובת העדכון והדיווח ככל שיש כזו קמה אותה עת. נציין כי חובת הקרן לבדוק את הדיווח והסיווג של המעביד מוגבלת לטעמנו. הטלת חובה כזו נדמה שאינה מחויבת במציאות וראו תע"א 11375/07 אהרון נופך ז"ל ואח' – אוניברסיטת בר אילן (ניתן ביום 1.6.14) בסעיף 30 ג' לפסק הדין; עב 2625/05 שלום בוחנה – נתיב קרן הפנסיה ואח' (ניתן ביום 21.5.08), סעיפים 32-48 לפסק הדין; עב 2349/02 רפאל רזי – מבטחים (ניתן ביום 31.5.04), סעיף 9 לפסק הדין ; ק"ג 27722/12/11 שמעון אפריאט – מבטחים (ניתן ביום 8.5.13), סעיף 15 לפסק הדין.

11. אין לתובעת טענות כי ביטוח המנוח משנת 78 בחזרה בקרן נתיב היה מוטעה. נהפוך הוא, טענתה היא כי אף קודם לכן היה מקום להותירו בנתיב. לפיכך כל שנעשה אותה עת התיישן וממילא יש לדחות את הטענות כאמור. הן בית הדין הארצי והן בג"צ אמרו למעשה דברים אלה ביחס לטענות בעניין ביטוחו של המנוח בשנים 73-78.

12. המנוח ידע בזמן אמת על העברתו לקרן פועלי הבניין. הוא אף חתם על טפסים בהם נרשם כי הוא עובד בסולל בונה בסקטור יציבים מחודש 1/63 ועד 11/78 (כעולה מנספח ה' לתצהירו של מימון). לא הוכח כי התובע סווג כטכנאי (חלף יציב כפי שדווח) קודם לתקופת ביטוחו בקרן פועלי הבניין. לא הוכח כי המנוח זכאי היה לסיווג כטכנאי קודם לתקופת ביטוחו בקרן פועלי הבניין.

13. החישובים שהוגשו על ידי נתיב (בנספח ט/1 לתצהירו של מר מימון) כמו גם ההבהרות המפורטות (בנספח י' ו יא' לתצהירו) מסבירים את החישובים שנעשו על ידי נתיב. לא הוכח כי חישובים אלה סוטים מהקבוע בתקנון נתיב, כפי שהיה בתוקף אותה עת. קרן פנסיה אינה רשאית לחרוג מתקנונה. קביעה זו עוגנה בפסיקה כמו גם בחקיקה למשל סעיף 16 ג' לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) התשס"ה – 2005 כפי שנקבע גם בפסיקת בג"צ 6460/02 אליאב משה ואח' נגד קרן מקפת בע"מ. אף אם נעשתה טעות על ידי קרן הפנסיה אין המבוטח זכאי שטעות זו תונצח, ואין אנו אומרים "שבשתא כיון דעל על". יש לתקן את המעוות. נספח ט' לתצהירו של מר מימון משקף לדידנו, את הזכויות להן זכאי היה המנוח. המנוח קיבל זכויות פנסיה בהתאם להסכם רציפות הזכויות בין שלוש הקרנות והמעסיק שלו סולל בונה ובהתחשב בסך כל תקופת עבודתו.

14. אכן נכון כי נתיב עדכנה את המנוח בשנת 1997 (סמוך להגיעו לגיל 65 מועד בו היה זכאי לפנסיית זקנה בהתאם להסכם הרציפות) כי ייתכן שהחישוב של הגמלה עשוי להפחית את הסכום שיקבל מאותה עת ואילך. עד אותה עת נזכיר כי המנוח קיבל קצבת פנסיה לפי סעיף מיוחד (ס' 20). בפועל המשיכו מיום 1.8.98 מועד בו הגיע המנוח לגיל 65 לשלם לו את אותה קצבת פנסיה שהחל לקבל בשנת 93. רק לאחר כ- 4 וחצי שנים (58 חודשים) הודע למנוח על הטעות ונעשה חישוב מחודש (נספח ט 1) וקצבתו הופחתה בהתאמה. מדובר בפרק זמן ארוך. ככל הנראה עניין זה נבע בשל כך שנתבע 2 קרן פועלי הבניין הייתה בהליך פירוק משנת 1996 ומרבית עובדיה פוטרו. עניין זה אכן גרם למנוח הסתמכות. יחד עם זאת כאמור לעיל אין הסתמכות זו יכולה לגבור על ההוראות שנקבעו בתקנון ובדין. ענין זה יובא בחשבון לעניין פסיקת ההוצאות, כמו גם לעניין פסיקת עוגמת הנפש.

15. לאחר גילוי הטעות הנתבעת יידעה את המנוח ופרסה את הסכום העודף ששולם לו ל- 59 תשלומים צמודי מדד. כך נהגה נתיב במנוח וכך נהגה גם באחרים (פרוט' עמ' 13 ש' 3-7). בנסיבות אלה לא נוכל לקבל את הטענה לפיה נעשה שינוי שרירותי ולא ניתנה למנוח זכות טיעון. למנוח ניתן הסבר מפורט בכתב ואף השיבו לו על טענותיו בכתב כמו גם בעל פה.

16. טענות ב"כ המנוח אודות נזק לא ממוני לא הוכחו. אין ספק שלמנוח נגרמה עוגמת נפש בגין הדרישה בחודש מאי 2003 להשבת כספים ולהפחתת הקצבה החודשית. יחד עם זאת בנוגע לעניין זה, אף שהוא ראוי לפיצוי, לא יהיה זה נכון לפסוק את הסכומים שנתבעו. אכן יש לזכור שקרן הביטוח לפועלי בניין הייתה באותה תקופה בפירוק והיה צורך לעשות מעשה. בסופו של דבר לאחר שכל הצדדים המעורבים פעלו, נמצאו פתרונות מתאימים, שבזכותם צומצמה הפגיעה במרבית המבוטחים.

17. לנוכח האמור אנו סבורים שראוי לפסוק לזכות המנוח פיצוי בגין הדרישה המאוחרת שנעשתה רק בחודש מאי 2003, חרף עריכת החישובים בסמוך לפרישתו לקצבת זקנה, בהתאם להסכם רציפות הזכויות בחודש 8/98. סכום זה יש להעמיד על סך של 10,000 ₪.

כמו כן נפסוק למנוח הוצאות משפט בשים לב שמרבית תביעתו נדחתה כאמור סכום של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

הנתבעת 1 תשלם אפוא לתובעת – אשת המנוח תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק דין פיצוי בגין האיחור בדרישה להפחתת גמלה בסך 10,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ז סיוון תשע"ה, (04 יוני 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.