לפני תביעה לחיוב בתשלומי חובה (מיסי רשות מקומית) בגין נכס המוחזק על ידי הנתבעת. עיקר טענת הנתבעת לעניין זה היא כי היא שילמה את חיוביה, וכי נקבע לה הסדר על פי החלטה של וועדת חריגים והיא עמדה בהסדר זה.

הנתבעת לא התייצבה באופן אישי לדיון ההוכחות ותצהירה לא הועמד לחקירה נגדית, בטענה שמצבה הרפואי אינו מאפשר זאת.

לטענת הנתבעת נוכח מצבה הרפואי אין מקום להורות על מחיקת תצהירה. כמו כן טוענת הנתבעת כי בנסיבות העניין אין לחייבה בריבית או בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד.

רקע:

1. התובעת, עיריית אשדוד (להלן:"התובעת") היא רשות מקומית. הנתבעת, גב' פורטונה פימה (להלן:"הנתבעת") היא המחזיקה של נכס באשדוד (להלן:"הנכס").

2. תחילתה של התובענה שבתיק זה בתביעה כספית לסך של 172,309 ₪ כנגד הנתבעת ובעלה אשר הלך לעולמו זה מכבר. (על פי הצהרת ב"כ התובעת בתחילת הדיון מיום 28.05.2015 נמחקה התביעה כנגד בעלה המנוח של הנתבעת).

בהחלטה מיום 03.09.2013 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן בין היתר נוכח טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. בהחלטה נוספת מיום 09.09.2013 נקבע כי על התובעת להבהיר האם היא עומדת על מלוא סכום התביעה לאור האמור בהחלטה מיום 03.09.2013 בנוגע לטענת ההתיישנות.

בהודעת התובעת מיום 07.11.2013 העמידה התובעת את סכום התביעה על הסך של 46,944 ₪ לאחר הפחתה של סכומי התביעה אשר ביחס אליהם חלה התיישנות.

3. בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת כי היא קשישה, אלמנה, מצבה הרפואי הוא קשה ובעלה המנוח הוא שטיפל בתשלום החשבונות באמצעות הוראת קבע.

עוד טענה הנתבעת כי לאחר מותו הגיעה להסדר עם התובעת לתשלום חוב פיגורים בסך של 10,000 ₪ וכן להסדר נוסף בשנת 2002 לתשלום הסך של 250 ₪ לחודש.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בשנת 2008 נדהמה לגלות כי הצטבר חוב פיגורים על שמה אצל התובעת בסך של 80,000 ₪ חרף התשלומים ששילמה משך כל השנים, הנתבעת הופנתה לוועדת חריגים ונענתה כי עליה להמשיך ולשלם סך של 250 ₪ מידי חודש וכן את התשלום השוטף וכך עשתה.

הנתבעת טענה כי צרפה לבקשת הרשות להתגונן אסמכתאות לתשלומים בסך של 8,250 ₪ וכי יש בידיה קבלות בגין תשלומים נוספים בסך של 5,711 ₪.

כאמור, הנתבעת לא התייצבה לדיון ההוכחות, ולטענתה עקב מצבה הרפואי אין להורות על מחיקת תצהירה. כמו כן טוענת הנתבעת כי אין לחייבה בריבית, הוצאות ושכ"ט.

דיון והכרעה:

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, באשר הוגש לי בתיק זה ולאחר ששמעתי את עדות העדה מטעם התובעת בלבד, מצאתי לקבל את התביעה באופן חלקי.

בהתאם להוראות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 ינומק פסק הדין להלן באופן תמציתי.

5. בראשית הדברים יש להתייחס למשקלו של תצהיר הנתבעת שעה שהנתבעת לא התייצבה לדיון ההוכחות על מנת להיחקר על תצהירה.

דיון הוכחות ראשון בתיק זה נקבע ליום 12.03.2015. לדיון זה לא התייצבו הנתבעת או ב"כ, לאחר שבסמוך לפני הדיון הוגשה בקשה לדחיית מועד הדיון.

דיון הוכחות נוסף נקבע ליום 28.05.2015. לדיון זה לא התייצבה הנתבעת אלא בתה, גב' פאני בן עזרא, וב"כ הנתבעת. במסגרת הדיון נערכה חקירה נגדית למצהירה מטעם התובעת.

בסיום הדיון נקבע כי בתוך 7 ימים יודיע ב"כ הנתבעת עמדתו ביחס להמשך ההליכים בתיק וביחס לאשר ייעשה בתצהירה של הנתבעת ובהעדר הודעה במועד תיחשב הנתבעת כמי שמשכה את תצהירה.

בהודעת ב"כ הנתבעת מיום 07.06.2015 עמד הוא על כך שהנתבעת אינה יכולה להתייצב לדיון מפאת מצבה הרפואי, הגם שלא צורפו מסמכים רפואיים להודעה, אולם עמד על הותרת התצהיר בתיק בית המשפט.

בהחלטה מיום 11.06.2015, לאחר שנשמעו הסיכומים ובהסכמת הצדדים ניתנה לנתבעת אפשרות להגיש מסמכים רפואיים להוכחת טענתה כי היא אינה יכולה להיחקר על תצהירה.

ביום 15.06.2015 הוגשו מסמכים רפואיים. לעניין זה יש לציין כי אין בהגשת מסמכים רפואיים כשלעצמם כדי להוכיח הטענה בדבר אי יכולתה של הנתבעת להתייצב לדיון ולהיחקר על תצהירה. לשם הוכחת הטענה היה על הנתבעת לצרף תעודה רפואית או חוות דעת רפואית והיא לא עשתה כן.

מעבר לדרוש, יש לציין כי המסמכים הרפואיים שהוצגו מעידים על מוגבלות של הנתבעת, בעיקר בכל הנוגע לניידות, אולם אין בהם כדי להצביע על העדר יכולת של הנתבעת להיחקר על תצהירה. כך, בין היתר, בבדיקה נוירולוגית שנערכה לנתבעת ביום 26.04.2015 נקבע בסיכום כי הממצאים הם בגדר הנורמה.

זכות החקירה הנגדית היא זכות בסיסית ויסודית בדיון המשפטי. הלכה היא כי מצהיר שלא מתייצב לחקירה נגדית, לא ישמש תצהירו ראיה וייפסל כאילו לא הוגש כלל, וכי אין משמעות לחקירה ראשית של בעל דין שעה שהוא נמנע מלהעמיד עצמו לחקירה נגדית.

עם זאת, החוק והתקנות הקנו לבית המשפט שיקול דעת ליתן רשות מיוחדת להגשת תצהיר ללא חקירה נגדית, תוך מתן משקל מתאים לאמור בו. אולם זאת, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. אף בנסיבות טראגיות של פטירת המצהיר נקבע כי התצהיר יהיה קביל רק אם האמור בו נוגד את האינטרס של המצהיר במשמעות שניתנה לעניין זה בפסיקה. בענייננו אין חולק כי תצהירה של הנתבעת אינו נוגד את האינטרס שלה ועל כן בנסיבות העניין לא חל החריג לקבלת התצהיר ללא חקירה נגדית של הנתבעת.

יתרה מכך, בנסיבות המקרה שלפני היה בידי הנתבעת להגיש תצהיר של אדם נוסף להוכחת טענותיה אולם היא לא עשתה כן. במה דברים אמורים? בתה של הנתבעת התייצבה לדיון שהתקיים כאמור ביום 28.05.2015 והצהירה כי היא מכירה את התיק מידיעה אישית והיא גם זו שפנתה לנתבעת או למי מטעמה בנסיון להסדיר את החוב (ראו פרוטוקול הדיון בעמ' 5 ש' 2-18).

בסיום הדיון ניתנה לנתבעת האפשרות להודיע כיצד היא מבקשת להמשיך את ההליכים אולם בשום שלב לא התבקש בית המשפט להתיר את עדותה של בתה של הנתבעת אשר מעורה בהליכים ובעובדות, במקום עדותה של הנתבעת עצמה.

מכל המקובץ לעיל, משלא הוכח כי מצבה הרפואי של הנתבעת מונע ממנה להיחקר על תצהירה ומאחר שהנתבעת נמנעה מהבאת עדות בתה, מצאתי כי אין מקום להותיר את תצהירה של הנתבעת כחלק מן הראיות שבתיק זה.

כאן המקום לציין כי בפועל, נוכח נסיבות העניין כאמור לעיל, לא טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כל טענה לעניין פרעון החוב והתמקד בטענות בדבר גובה החוב, חיובי ריבית והחיוב בהוצאות כך שיש לראות את הנתבעת גם כמי שויתרה על טענותיה בעניין זה.

6. כמובן, שאין בעצם אי קיומו של תצהיר מטעם הנתבעת הלכה למעשה, כדי להצדיק קבלת התביעה ללא הידרשות לראיות שהציגה התובעת. התוצאה של אי התייצבות מצהיר היא סילוק התצהיר מגדר הראיות אולם אין בכך כדי לסלק את טענותיו ואלו ניתנים להוכחה גם על ידי הראיות האחרות שבאו לפני בית המשפט שכן כל בעל דין זכאי לבסס את טענותיו לא רק על ראיותיו אלא גם על הראיות שהביא בעל הדין שכנגד.

בענייננו טענת הנתבעת, כאמור, היא טענת פרעון וככזו, מוטל על הנתבעת הנטל להוכיחה. המדובר על פני הדברים בטענות עובדתיות ועל כן ובהעדר עדות מטעם הנתבעת ומאחר שהנתבעת נמנעה מהבאת עדה נוספת, בתה של הנתבעת, יש לקבוע כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענת הפרעון.

7. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לחיובי הריבית. סכום התביעה כולל גם חיובי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם – 1980 אשר מהווים כפי שיבואר להלן את עיקר החיוב על פי כתב התביעה בסכומו המתוקן.

כאמור לעיל, התובעת הגישה בתחילה תביעה לחיוב הנתבעת בסך של 172,309 ₪, התביעה הוגשה ביום 23.05.2010 וכללה את מלוא החיובים של הנתבעת עד למועד הגשת התביעה. לכתב התביעה צרפה התובעת תדפיס הכולל יתרה לתשלום. לא ברור מן התדפיס החיוב לכל שנה והרכב החיוב (קרן, ריבית הצמדה וכו'). כמו כן לא ניתן לדלות מתדפיס זה האם שולמו תשלומים על ידי הנתבעת במהלך השנים ושיעורם.

במסגרת ההודעה על הפחתת סכום התביעה בשל התיישנות, לא הגישה התובעת מסמכים נוספים. התובעת הגישה השלמה למסמכים ביום 30.12.2013 בהתאם להוראות תקנה 214ג' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 לשם התאמתם להליך סדר דין מהיר, אליהם לא צורפו מסמכים נוספים מעבר לאלו אשר צורפו לכתב התביעה המקורי. התובעת ציינה במסגרת גילוי המסמכים כי מצויים בידיה גם "תדפיסים מפנקסי העיריה" אולם לא צרפה להודעתה העתק מתדפיסים אלו בהתאם לחיובה על פי הוראות תקנה 214ח(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

רק ביום 26.03.2015 בתשובה לתגובת הנתבעת צרפה התובעת תדפיסי סינון רשומות ותנועות לשנים 2004, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009, 2010, 2011, 2012.

לא למותר לציין כי מאחר שהתביעה המקורית בתיק זה הוגשה ביום 23.05.2010 ולא הוגש כתב תביעה מתוקן הרי שאין מקום להידרש במסגרתה לחיובים לשנת 2011-2012 שעילתם קמה לאחר הגשת כתב התביעה. זאת ועוד, על פי הצהרת העדה מטעם התובעת, ניתן לנתבעת פטור מלא מארנונה משנת 2008 ועד לשנת 2015 (עמ' 6 ש' 28-29 לפרוטוקול הדיון מיום 28.05.2015).

דהיינו, סכום התביעה כולל חיובים לשנים 2004-2007 ומשכך יש להידרש למסמכים שהגישה התובעת ביחס לחיובי הנתבעת לשנים אלו בלבד.

על פי הסברי ב"כ התובעת בסיכומיו, את החיוב לכל שנה ניתן לדלות מן המסמכים שצורפו לתגובה מיום 26.03.2015 כאמור (עמ' 11 ש' 1-12 לפרוטוקול הדיון מיום 11.06.2015) ולפיהם שלוש השורות הראשונות במסמך מייצגות את חיובי הארנונה, מים וביוב לכל שנה ולפיכך:

החיוב לשנת 2004 עומד על הסך של 4,654 ₪ (204.8 ₪ - ביוב; 535.8 ₪ - מים; 3913.4 ₪ - ארנונה)

החיוב לשנת 2005 עומד על הסך של 5,532.6 ₪ (227.7 ₪ - ביוב; 420.4 ₪ - מים; 4,884.5 ₪ - ארנונה)

החיוב לשנת 2006 עומד על הסך של 5,500.2 ₪ (211.9 ₪ - ביוב; 395.8 ₪ - מים; 4,892.5 ₪ - ארנונה)

החיוב לשנת 2007 עומד על הסך של 6,027.7 ₪ (281.9 ₪ - ביוב; 579.6 ₪ - מים; 5,166.2 ₪ - ארנונה).

סך כל החיובים עומד אם כן על הסך של 21,714 ₪.

יצויין כי סכומים אלו נכונים לחודש דצמבר של כל שנה, ועל כן כוללים ריבית והצמדה [לפי חוק הרשויות המקומית (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה)] מינואר של כל שנה ועד לדצמבר (עמ' 11 ש' 10-12 לפרוטוקול הדיון מיום 11.06.2016).

על פי סיכומי ב"כ התובעת, בתדפיס המתייחס לכל שנה ניתן לראות את התשלומים שבוצעו על ידי הנתבעת באותה שנה בעמודת התשלומים (עמ' 11 ש' 14-16 לפרוטוקול הדיון מיום 11.06.2015).

משכך הסכומים ששילמה הנתבעת הם כדלקמן: לשנת 2004 – 750 ₪. לשנת 2005 – 1,000 ₪. לשנת 2006 – 500 ₪. לשנת 2007 – 1,930 ₪.

בסה"כ שילמה הנתבעת משנת 2004-2007 סך של 4,180 ₪.

במאמר מוסגר יצויין כי סכומי הזיכוי אינם נמוכים מסכומי התשלום אשר ביחס אליהם הציגה הנתבעת אסמכתאות, דהיינו, אלו משקפים גם את התשלומים שביצעה הנתבעת על פי האסמכתאות שהגישה לשנים אלו.

עוד יש לציין כי מן התדפיסים לשנים 2008-2010 שאינם חלק מתובענה זו עולה כי שולמו על ידי הנתבעת תשלומים נוספים בסכומים שונים. יחד עם זאת, על פי עדותה של העדה מטעם התובעת, הפטור שקיבלה הנתבעת הוא עד 100 מ"ר, שעה שהנכס הוא בן 135 מ"ר ועל כן קיים חיוב שוטף של ארנונה, שאין חולק כי הנתבעת משלמת כסדרו, כמו כן כוללים התדפיסים חיובים בגין צריכת מים, כך שלא ניתן לייחס התשלומים המופיעים לאחר שנת 2007 כתשלומים עבור החיוב שעד שנת 2007, בהעדר תצהיר או אסמכתאות לתשלום החיוב על חשבון חוב העבר.

8. מכל המקובץ עולה כי יתרת החוב של הנתבעת בגין השנים 2004-2007 עומד על הסך של 17,534 ₪.

יצויין כי כאמור לעיל חוב זה כולל חיוב בריבית והצמדה בכל שנה בגין אותה שנה מחודש ינואר ועד לחודש דצמבר של אותה שנה אולם בהעדר נתונים או תחשיב אחר לא ניתן להפריד בין חיוב הקרן לחיובי ההצמדה והריבית לאותה שנה ומשכך יש להתייחס לחיובים ולזיכויים על פי התדפיסים ככתבם.

בנוסף, על פי תגובת ב"כ הנתבעת אשר הוגשה ביום 15.06.2015 (ס' 6) עולה כי הנתבעת אינה חולקת כי סכום הקרן עומד על הסך האמור.

9. אין חולק כי הסכום שמעבר לסך של 17,534 ₪ ועד לסכום התביעה (46,944 ₪) הוא בגין חיובי ריבית וריבית דריבית (עמ' 8 ש' 3-5 לפרוטוקול הדיון מיום 28.05.2015).

ריבית הרשות לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), נועדה לשמור על שוויון וצדק בהטלת חיובים ובהענקת זכויות. הריבית הגבוהה באופן יחסי (העומדת על 6% לשנה) אינה משקפת רק את השערוך הראוי של חוב הארנונה אלא נושאת גם אופי עונשי במידה מסויימת, מהווה תמריץ לחייב לסלק את חובו במועד, ומעניקה פיצוי לרשות על הנזק שנגרם במקרה של פיגור בתשלום [ראה ע"א (חי') 1151/00 שטסל ושות' נ' עירית חיפה (פורסם בנבו, 25.02.2002)]

לבית המשפט סמכות להפחית את שיעור הריבית ואף לשלול את הריבית בכללותה בין מכח סמכותו הטבועה ובין מכח חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א – 1961 [ראה ע"א 175/69 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מועלם ואח' פד"י כג(2) 816, 817-818)].

סבורני כי בנסיבות המקרה שלפני יש מקום לקצר את תקופת החיוב בריבית באופן שלחיוב יצורפו הפרשי הצמדה בלבד עד למועד פסק הדין וכי ממועד פסק הדין יישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ולא על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) וזאת מן הנימוקים כפי שיפורטו להלן.

אין מקום להתיר לרשות לגבות ריבית מכח חוק הרשויות המקומיות שעה שהרשות לא מילאה אחר חובתה על פי חוק ותוך הזנחת הגביה כלפי הנתבעת במשך שנים כה רבות בעטיין נוצר חיוב בריבית הגבוה בלמעלה מ – 100% מן החיוב המקורי ומבלי שהוצגה כל ראיה בכל הנוגע לפעולות גביה שביצעה הרשות. פסיקת ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות במקרים מעין אלו יש בה כדי לעודד הימנעות מגביה בתוך זמן סביר לצורך הגדלת החיוב.

כאמור לעיל, במקרה דנן, התובעת הגישה תביעתה בחלוף תקופת ההתיישנות ביחס לחלק הארי של תביעתה המקורית (מתוך הסך של 172,309 ₪ חלה התיישנות על הסך של 125,315 ₪). החיוב הנותר מתייחס לחובות ארנונה ביחס לשנים שקדמו ב 3-6 שנים למועד הגשת התביעה.

כמו כן אין חולק כי הנתבעת לא התעלמה מחיוביה. כאמור לעיל הנתבעת שילמה, גם אם באופן חלקי, על חשבון חובה. על פי העדה מטעם התובעת הגיעה הנתבעת במהלך השנים להסדרים בנוגע לחובות העבר, הגם שלטענת התובעת דובר בהסדרים זמניים (עמ' 7 ש' 19-25 לפרוטוקול הדיון מיום 28.05.2015).

בנוסף אין חולק כי הנתבעת זכאית לפטור מארנונה החל משנת 2008 וכי היא משלמת את התשלומים השוטפים בגין החיובים שמעבר לפטור ויתר החיובים בגין הצריכה (עמ' 8 ש' 8-11 לפרוטוקול הדיון מיום 28.05.2015). עוד יש לציין כי הגם שלא מצאתי כי יש די במסמכים הרפואיים שהוצגו על מנת לפטור את הנתבעת מהעמדת תצהירה לחקירה נגדית הרי שבוודאי עולה מן המסמכים הרפואיים כי מצבה הפיזי של הנתבעת אינו פשוט והיא נזקקת לסיוע של אחרים בחלק מפעולות היום יום בייחוד פעולות המצריכות ניידות.

יתרה מכך, וכאמור לעיל עד להגשת התדפיסים בחודש מרץ 2015, לא מסרה התובעת כל פרטים במסגרת התובענה דנן ביחס לתחשיב בגינו העמידה את תביעתה על הסך הנתבע לאחר הפחתת תקופות ההתיישנות, ועל כן לא היה בידי הנתבעת אפשרות של ממש לבוא בדברים עם התובעת על מנת לסלק את קרן החוב לכל הפחות.

סבורני כי במקרה דנן ולנוכח הנסיבות המיוחדות המפורטות לעיל אין מקום לחייב את הנתבעת בחיובי ריבית בכלל עד למועד פסק הדין, אלא בהפרשי הצמדה בלבד.

חיוב ההצמדה יהא החל מיום 31.12.2007 שכן כאמור החיובים בהתאם לתדפיסים כוללים כאמור ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות והפרשי הצמדה בגין כל שנה.

ממועד פסק הדין יישא הסכום הפסוק הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה עד למועד התשלום המלא בפועל.

10. אשר לחיוב בהוצאות ובשכר טרחה.

על פי החלטה מיום 03.09.2013 נקבע חיוב בהוצאות על פי תוצאות ההליך העיקרי בסך של 1,500 ₪.

בשים לב לכך שהנתבעת וב"כ לא התייצבו לשניים מתוך הדיונים שנקבעו בתובענה זו (ישיבה מקדמית וישיבת הוכחות) וכן לכך שבשל מחדלי הנתבעת נדרש דיון הוכחות נוסף לאחר שמיעת העדים מטעם התובעת, וכן לאור העובדה שמתוך הסך של מעל 170,000 ₪ שנתבעו מלכתחילה הרי שהסכום הפסוק עומד על סך של כעשירית מסכום זה, ונוכח הגשת האסמכתאות ביחס לסכום הנתבע רק בשלהי ההליך מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 2,000 ₪, אשר ישולמו בנוסף לסכום ההוצאות על פי החלטה מיום 03.09.2013.

11. מכל המקובץ לעיל אני מורה כדלקמן:

א. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 17,534 ₪ בצירוף הצמדה מיום 31.12.2007 ועד למועד פסק הדין.

ב. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות ההליך בסך כולל של 2,000 ₪, אשר ישולם לידי התובעת בנוסף לסכום ההוצאות על פי החלטה מיום 03.09.2013.

ג. הסכומים כמפורט לעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ג' אדר ב' תשע"ו, 13 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.