לפני:

כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן ביום 29.7.2014.

בפסק הדין, שעיקרו תוספות שכר שונות לצורך חישוב השכר הפנסיוני של התובע, נדחו רכיבי התביעה למעט רכיב עגמת הנפש. נפסק כי לתובע נגרם עוול, אף אם ללא כוונה, ובשל כך נאלץ הוא לשכור את שירותיהם של ב"כ ולשלם עבור הכנת שתי חוות דעת. לפיכך חוייבה המבקשת בתשלום פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין עגמת נפש, שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשת, בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין. המבקשת שטחה בבקשתה את תמצית נימוקי הערעור, שסיכוייו להתקבל גבוהים להערכתה. המבקשת סבורה כי על רקע דחיית רכיבי התביעה העיקריים, ולאור פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה, לא היה מקום כי בית דין זה יפסוק פיצויים בגין עגמת נפש. עוד סבורה היא כי גובה הפיצויים שנפסק אינו סביר.
2. עוד טוענת המבקשת כי במידה ויתקבל הערעור ויוחלט כי על המשיב להשיב את כספי פסק הדין, לרבות הצמדה וריבית, קיים חשש אמיתי שהמבקשת לא תוכל להיפרע מהמשיב, מאחר שהאחרון הוא אדם פרטי שכבר אינו עובד עירייה. על פי המבקשת, "השבת סכום זה מקשה עד מאוד על כל אדם סביר שאינו אמיד דיו." נוסף על כך, כרשות מקומית, יגרום תשלום הסכום שנפסק לטובת התובע לנזק לציבור תושבי הרשות, שכן הסכום ייגרע מהכספים המיועדים למימון השירותים לתושביה. לעומת זאת, המבקשת היא רשות מקומית שאין חשש שתיעלם או תבריח נכסיה, על כן לא ייגרם כל נזק למשיב כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין אלא לכל היותר יקבל את הסכום שנפסק לטובתו במועד מאוחר יותר.
3. לחלופין, התבקש בית הדין להתנות את מתן עיכוב הביצוע בהפקדת סכום פסק הדין כפיקדון בקופת בית המשפט ולחילופי חילופין להורות על הפקדתו בנאמנות בידי מי מב"כ הצדדים, עד להכרעה בערעור (שטרם הוגש), על מנת למנוע מצב שבו לא תוכל המבקשת להשיב לידיה את מלוא כספי פסק הדין אם יתקבל ערעורה.
4. לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשת בהוצאות בגינה. לדידו, המבקשת לא פירטה כל תשתית עובדתית מספקת לנזקים שייגרמו לה, לכאורה, כתוצאה מביצוע פסק הדין, ותחת זאת הסתפקה בהעלאת טענות משפטיות על אודות הטעויות שנפלו, לכאורה, בפסק הדין וטענות משפטיות כלליות באשר לסוגיית עיכוב ביצוע פסק דין.
5. לדעת המשיב סיכויי הערעור נמוכים מכיוון שפסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות, בהן כידוע ממעט בית הדין הארצי להתערב. כמו כן, לא הונחה כל ראיה ממשית למצבו הכלכלי של המשיב, לא הוכח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת ובוודאי שלא במידה מספקת בהתחשב בעובדה שעסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שמשמעותו חיוב כספי גרידא.
6. ראוי לציין כי ביום 26.8.2014 הגישה המבקשת "בקשה לתיקון טעות קולמוס בפסק הדין", שעניינה הסכום שנפסק. ביום 27.8.2014 יצאה החלטת בית הדין לפיה לא נפלה כל טעות קולמוס בפסק הדין.

דיון והכרעה

1. הלכה היא שבעל-דין אשר זכה בדינו זכאי ליהנות מפרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את מימושו.
2. עיכוב ביצוע פסק דין יוענק בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים: הראשון הוא סיכויי ערעור טובים, והשני הוא כי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובת מבקש העיכוב (ראו לעניין זה הלכתו של בית המשפט העליון בע"א 6146/00 עיריית תל-אביב – יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', פורסם במאגרים האלקטרוניים).
3. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת החריג, זאת במיוחד כאשר מדובר בעיכוב ביצוע חיוב כספי (ע"א 2486/05 ירושלמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, מחוז מרכז, פורסם במאגרים האלקטרוניים). הנטייה היא שלא לעכב את תשלום החיוב הכספי, אלא אם יוכיח המבקש שלא יוכל לגבות את כספו בחזרה אם יתקבל ערעורו.
4. במקרה דנא, בכל האמור למאזן הנוחות, ביססה המבקשת את טענתה על כך שהמבקש הינו אדם פרטי, שאינו עובד עוד בעירייה, ועל ההנחה הכללית לפיה השבת סכום בגובה שנפסק לטובת התובע תהיה קשה למשיב, כפי שלכאורה מקשה היא עד מאוד על כל אדם סביר שאינו אמיד דיו. ברי כי אין די בטענה זו כדי לעמוד בדרישת הפסיקה. המבקשת לא הביאה כל ראיה בדבר מצבו הכלכלי של המשיב ובוודאי שלא הוכיחה כי לא תוכל לגבות את כספה בחזרה, היה ויתקבל הערעור.
5. זאת ועוד: המבקשת לא הוכיחה כי ביצוע פסק הדין יגרום לה לנזק, אלא הסתפקה באמירה כללית שהסכום ייגרע ממימון השירותים לתושביה (אמירה שאפילו לא גובתה בתצהיר, אם כי המבקשת ציינה שככל שיבקש בית הדין תתמוך הודעתה בתצהיר). אין לבית הדין כל עניין להידרש לענייני תקציבה של המבקשת, אך יש להניח ולקוות שהסכום שנפסק לטובת המשיב לא יגרום לקריסתה הכלכלית של המבקשת.
6. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המבקשת, לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתה אך בשל היותה רשות מקומית שאינה יכולה "להיעלם", ובשל כך לכאורה לא תהיה למשיב כל בעיה להיפרע ממנה היה ויידחה הערעור. קבלת טענה שכזו תפגע ללא הצדקה בעניינו של המשיב, שאיתרע מזלו ויריבו המשפטי הוא רשות מקומית. היש סיבה לעכב תשלום המגיע לאדם על פי דין, אך ורק מפני שהצד שגרם לו עוול הוא רשות מקומית? האין עצם הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין על ידי המבקשת, לאחר שקודם לכן הגישה בקשה לתיקון "טעות קולמוס" והובהר לה שלא נפלה כל טעות קולמוס בסכום שנפסק כנגדה, מוכיחה כי למרות שהינה רשות מקומית, למשיב כלל וכלל לא קל להיפרע ממנה אף לאחר שיצא פסק דין לטובתו?
7. המשיב זכאי להטיב הוצאותיו בהליך זה, שהיו משמעותיות. דווקא מפני שעסקינן ברשות מקומית, דומני שהנזק שייגרם למבקשת אף קטן מזה שהיה נגרם לאדם סביר לו היה ניצב באותה סיטואציה. לפיכך, עיכוב ביצוע פסק הדין יביא לפגיעה קשה יותר במשיב מאשר במבקשת.
8. באשר לסיכויי הערעור, אין בית דין זה יכול לחוות דעתו על פסק הדין שניתן תחת ידו. עם זאת, לעניות דעתי מושתת פסק הדין על התשתית העובדתית והמשפטית שהונחה בפניי.
9. באשר לבקשה להפקיד את כספי פסק הדין בקופת בית המשפט או בנאמנות אצל אחד מב"כ הצדדים, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה זו. כאמור, לא הונחה לפניי תשתית עובדתית מספקת לביסוס הטענה שהמבקשת לא תוכל להיפרע מהמשיב היה ויתקבל הערעור, אותו טרם הגישה.

סוף דבר

1. הבקשה נדחית.
2. המבקשת תשלם שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 200 ש"ח.

ניתנה היום, כ' אלול תשע"ד, (15 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.