1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' שרביט) מיום 2.7.12, שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לסלק את ההודעה לצד שלישי שהוגשה כנגדו מחמת מעשה בית-דין.
2. אלה עיקר העובדות הדרושות לעניין: משנת 1990 ועד לפטירתה בשנת 2006 הייתה אמו של משיב 2 חסויה, וענייניה נוהלו על-ידי מספר אפוטרופסים שמונו לה, וביניהם גם המבקש ומשיב 3 (להלן יכונו שני אלה – האפוטרופסים). לאחר שירש משיב 2 את עזבונה של אמו, כיורש יחיד, הושמעו מצידו טענות כנגד התנהלותם של האפוטרופסים בשמירה על זכויותיה של אמו וכן טענות בדבר מחדל מצידו של משיב 1, הוא האפוטרופוס הכללי, לפקח אחר פעולותיהם של האפוטרופסים. על יסוד טענות אלה, יזם משיב 2 שלושה הליכים משפטיים:
3. ת"א (תל-אביב) 37433/07 – בשנת 2007 הגיש משיב 2 לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה נגד המבקש, ובה עתר לסעד של מתן חשבונות ופיצויים (להלן – התביעה הראשונה). בית המשפט דחה, במסגרת החלטת ביניים, את התביעה למתן חשבונות. לאחר מכן הסכימו הצדדים, כי התביעה הכספית והתביעה שכנגד יידחו, כאשר כל צד יישא בהוצאותיו, וביום 12.5.10 קיבלה הסכמה זו תוקף של פסק דין.
4. ת"א (תל-אביב) 170412/09 – בין מועד מתן החלטת הביניים בדבר דחיית התובענה למתן חשבונות למועד מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, הגיש משיב 2 לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה למתן חשבונות נגד האפוטרופוס הכללי (להלן – התביעה השניה). במסגרת זו הגיש האפוטרופוס הכללי הודעת לצדדים שלישיים נגד האפוטרופסים. התביעה השניה הסתיימה בפסק דין ביום 22.12.09, שבגדרו ניתן תוקף להסכמת הצדדים, אשר לפיה מבלי שתהיה בכך הודאה כלשהי של מי מהצדדים בטענות משנהו, יעבירו האפטרופוס הכללי והאפוטרופסים לידי משיב 2 תצהירי גילוי מסמכים, המפרטים מה הם המסמכים המצויים בידיהם וקשורים לעניין נושא התביעה, וכן יועברו המסמכים עצמם. יצויין, כי על-פי הצעת בית המשפט, בכפוף להסכמה זו התביעה תמחק. להצעה זו הסכימו ב"כ הצדדים כולם, פרט לב"כ משיב 3, שהסכימה להסדר בכפוף לכך שהתביעה תדחה. בפסק הדין ניתן תוקף "להסכמה שבין הצדדים על פי המפורט לעיל" ולא ברור האם עולה מכך שהתביעה השניה נמחקה או נדחתה.
5. ת"א (ירושלים) 36019-05-10 – ביום 24.5.10, מספר ימים לאחר שניתן פסק דין בהסכמה שעל פיו נדחתה התביעה הראשונה, הגיש משיב 2 לבית משפט השלום בירושלים תובענה כספית נגד האפוטרופוס הכללי (להלן – התביעה השלישית). הבקשה שבפניי מתייחסת להחלטת ביניים שניתנה במסגרת הליך זה. גם בתביעה השלישית הגיש האפוטרופוס הכללי הודעה לצדדים שלישיים כנגד האפוטרופסים וכן בקשה לסילוקה של התובענה על הסף, בין היתר מחמת מעשה בית דין, תוך שהוא מתייחס לפסקי הדין שניתנו בתביעה הראשונה והשנייה. המבקש, מצידו, ביקש להורות על דחיית ההודעה לצד שלישי כנגדו על הסף, בין היתר מפני שהמודיע – הוא האפוטרופוס הכללי – טען במסגרת בקשתו לסילוק התביעה נגדו, כי למשיב 2 אין עוד עילת תביעה כנגד המבקש.
6. בית משפט קמא דחה את הבקשות לסילוק על הסף של התביעה השלישית וההודעות לצדדים שלישיים שהוגשו בגדרה. ביחס לטענות המבקש מצא בית משפט קמא, כי גם אם תמצא נכונה גרסתו של המבקש כי כל פעולותיו אושרו בידי האפוטרופוס הכללי, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי פעל כדין, ומכל מקום אין בכך כדי להוביל למסקנה כי האפוטרופוס הכללי לא כשל בפיקוחו עליו. בית משפט קמא הוסיף, כי הגם שמשיב 2 מושתק מלתבוע את המבקש, בשל דחיית התביעה הראשונה, אין האפוטרופוס הכללי מושתק מלתבוע שיפוי מהמבקש, ככל שיחוייב בדין, ואין מדובר באותן עילות. לבסוף קבע בית משפט קמא, כי כיוון שבעת ניהול התביעה הראשונה לא ידע משיב 2 את מלוא העובדות, ואלה נתגלו בפניו רק בעת ניהול התביעה השלישית, קם החריג לעיקרון מעשה בית דין, המצדיק את אי סילוקה של התובענה על הסף.
7. מכאן בקשת רשות הערעור, שבגדרה מעלה המבקש שלוש טענות עיקריות – האחת מתייחסת להיעדר עילת תביעה נגדו, מחמת פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה; השנייה מתייחסת לכך שמשיב 2 מנוע מלתבוע את האפוטרופוס הכללי, מחמת פסק הדין שניתן בתביעה השנייה; והשלישית מתייחסת לכך שהאפוטרופוס הכללי אישר את פעולות המבקש "בזמן אמת" ועל יסוד אישור זה פסק בית המשפט לענייני משפחה את תשלום שכר טרחתו. לגישת המבקש, ביתר פירוט, פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה מהווה מעשה בית דין, שלא רק שמונע ממשיב 2 להגיש תביעה נגד המבקש, אלא גם מוביל לתוצאה משפטית, לפיה לא קיימת כל אחריות מצד המבקש כלפי משיב 2 בגין פעולותיו בתקופת כהונתו כאפוטרופוס. במצב כזה, כך נטען, כלל לא יכול האפוטרופוס הכללי לדרוש שיפוי מהמבקש. עוד טוען המבקש, כי האפוטרופוס הכללי עצמו טען, כי לא ניתן לייחס לו אחריות שילוחית כלפי פעולותיו של המבקש כאפוטרופוס, כיוון שמפסק הדין בתביעה הראשונה עולה כי המבקש לא התרשל. המבקש הוסיף, כי משיב 2 מנוע גם מלהגיש תביעה נגד האפוטרופוס הכללי, כיוון שבמסגרת התביעה השנייה לא עתר לפיצול סעדים, ועל כן עילת התביעה שלו כלפי האפוטרופוס הכללי מוצתה עם מתן פסק הדין בתביעה השניה. לבסוף טען המבקש, כי עילת התביעה נגדו התיישנה, כיוון שהוא סיים את תפקידו כאפוטרופוס עוד בשנת 2003.
8. אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, בלא צורך בתשובה.
9. העיקרון המנחה הוא, כי "ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי מיכאלי (פורסם במאגרים, 11.12.01)). בהתאם לכך, יש לאפשר להליך להתנהל עד תומו, וכפי שקורה לא אחת, עניין שהיה רלוונטי בשלב דיוני כזה או אחר מאבד מחשיבותו לנוכח התוצאה הסופית של ההליך. לפיכך, מקום שבו מדובר בהחלטת ביניים מסוג זו הנדונה, אין זה ראוי ככלל, ולמעט במקרים חריגים, כי ערכאת הערעור תבחן החלטה זו במסגרת בקשת רשות ערעור. זאת, אפילו קבלת הבקשה וקבלת הערעור עשויים היו לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית.
10. מן הטעם הזה הלכה פסוקה היא, כי ככלל אין מתירים הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכה הדיונית בשאלת גובה הפיצויים, אף כי קבלת העמדה לפיה אין חבות תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי (רע"א 6905/01 סורוקה נ' גזית (פורסם במאגרים, 14.10.01). באופן דומה נקבע, כי אין הצדקה למתן רשות ערעור על החלטות ביניים שעניינן דחיית טענת התיישנות (בר"ע (ירושלים) 316/08 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' חמד (פורסם במאגרים, 21.2.08; מפי כב' השופט צ' זילברטל); דחיית טענות לסילוק על הסף מחמת היעדר עילה (בר"ע (ירושלים) 3382/07 מובשוביץ נ' קניון הראל בע"מ (פורסם במאגרים, 20.12.07; מפי כב' השופט צ' זילברטל); וכך גם דחיית טענה בדבר קיומו של מעשה בית-דין (בר"ע (ירושלים) 710/05 אבו-חמדה נ' אלנבולסי (פורסם במאגרים, 20.4.05; מפי כב' השופט צ' זילברטל).
11. ההיגיון שביסוד קביעות אלה חל גם במקרה דנן, ולא מצאתי כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן הכלל. כך, רק לאחר שיתברר האם משיב 2 זכאי לסכום אותו הוא תובע מאת האפוטרופוס הכללי, כולו או מקצתו, והאם זכאי האפוטרופוס הכללי לשיפוי או השתתפות מאת המבקש בנסיבות העניין, יתברר סופית גם הצורך בבחינת סוגיית מעשה בית דין על-ידי ערכאת הערעור.
12. ועוד: אם תינתן רשות ערעור ויתקבל הערעור, יחרוץ הדבר את גורל ההודעה לצדדים שלישיים. במקרה כזה רצוי שההליך הערעורי יידון בפני מותב תלתא (ראו והשוו: ע"פ 4793/05, בש"פ 5906/05 נבון נ' עצמון (פורסם במאגרים, 6.2.07), בפסקה 10 לפסק הדין). המשמעות היא, שערכאת ערעור במותב תלתא תעסוק בעניין שיתכן כי בסופו של יום יתברר שכלל לא היה הכרח שערכאת הערעור תידרש לו (אם, למשל, יידחו התובענה או ההודעות לצדדים שלישיים מטעמים אחרים).
13. יתר על כן, אין לבעל דין זכות כי טענת סף שהוא מעלה אכן תתברר תחילה. הדבר מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב באופן שבו מפעילה הערכאה המבררת את שיקול דעתה בעניינים אלה. בסופו של דבר יש לזכור, כי אין מדובר אך באינטרס של הפרטים שהם צדדים להליך, אלא גם באינטרס של כלל ציבור המתדיינים בהקצאה יעילה של הזמן השיפוטי.
14. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
15. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות, והערבון יושב לידי מפקידו.

ניתנה היום, ט' חשון תשע"ג, 25 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.