1. לפניי מחלוקת בין שתי מבטחות.

הנתבעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), מבקשת מבית המשפט לקבוע כי על צד ג', כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), לשאת ב- 50% מנזקי התובע, בהתאם לצו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשס"א – 2011 (להלן: "הצו" או – "צו הפיצויים").

כלל טוענת כי עליה לשאת ב- 25% בלבד מסך נזקי התובע.

2. צו הפיצויים מסדיר את חלוקת נטל הפיצויים בין מבטחות כלי רכב קל וכבד וקובע כי במקרה של תאונה מעורבת בין כלי רכב קלים וכבדים, למבטחת הרכב הקל עומדת זכות שיפוי ממבטחות הרכב הכבד (או הרכבים הכבדים), בערך של 50%, ביחד ולחוד.

3. השאלה העולה לדיון לפניי היא האם מקום שבו היו מעורבים בתאונה שני כלי רכב כבדים ורכב אחד קל, כהגדרתם בצו הפיצויים, ורק אחד מכלי הרכב הכבדים היה מבוטח, חובת השיפוי של מבטחת כלי הרכב הכבד המבוטח כלפי מבטחת כלי הרכב הקל, עומדת על שיעור של 50% או של 25%.

4. הפניקס, מבטחת הרכב הקל, מבקשת מבית המשפט לקבוע כי בהתאם לצו, על כלל, מבטחת אחד מכלי הרכב הכבדים, לשאת ב- 50% מערך הפיצוי בו פיצתה את התובע (מבוטחה). מנגד מבקשת כלל כי ייקבע שעליה לשאת ב- 25% מערך הפיצוי בלבד, שכן בתאונה היה מעורב רכב כבד נוסף שאינו מבוטח.

רקע עובדתי

5. התובע הגיש תביעה בגין נזקי גוף שאירעו לו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 22.10.08 (להלן: "התאונה"). במסגרת התאונה היו מעורבים במגע ישיר רכב פרטי, אשר בוטח אצל הפניקס ובו נהג התובע, ושני רכבים כבדים נוספים; האחד בוטח אצל כלל והשני חסר ביטוח.

6. אין מחלוקת כי התאונה היא תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

אין גם מחלוקת על נסיבות התאונה; כאמור, בתאונה מעורבים רכב קל ושני רכבים כבדים, כאשר האחד בוטח על ידי כלל והשני לא היה מבוטח.

7. במהלך דיון שהתקיים לפניי, ביום 29.2.16, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה יעמוד ערך פיצוי התובע על סך 140,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 11%, בתוספת מע"מ ואגרה.

הוסכם כי הסכום ישולם לתובע במימון ביניים כאשר הפניקס תשלם 50% מהסכום, וכלל תשלם 25% מהסכום.

לאחר הכרעת בית המשפט במחלוקת בין הפניקס לבין כלל, ישולמו לתובע 25% הנותרים, בהתאם להכרעה.

טענות הצדדים

8. טענת הפניקס היא כי על כלל לשפותה ב- 50% מערך הפיצויים.

9. לטענתה, מכותרת הצו "הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין מבטחים" ניתן ללמוד כי מדובר בצו חלוקה "טכני" המחלק את פרמיות הביטוח בין מבטחות הרכבים המעורבים.

לטענתה, מקריאה פשוטה של לשון הצו ניתן ללמוד על תכליתו ועל כוונת המצווה להסדיר לאקונה, שהייתה קיימת בחוק הפיצויים בכל הנוגע לתאונות בהן מעורבים רכבים במשקלים שונים.

10. עוד טוענת הפניקס כי הרציונל בהסדר הוא כי הפגיעה בנוסעי הרכב הכבד פחותה מזו של נוסעי הרכב הקל, דבר המשליך על גובה הפיצוי. לכן, יצר המצווה הסדר בצו הפיצויים שתכליתו לפזר את הסיכונים בנסיבות אלו וליצור איזון בין המבטחות באופן שמבטחת הרכב הקל תזכה להשתתפות מצד מבטחת הרכב הכבד.

11. הפניקס טוענת כי קיימת לאקונה בחוק או בצו ביחס לסיטואציה שבה מעורבים שני רכבים כבדים, אולם רק לאחד מהם היה ביטוח בתוקף במועד התאונה.

מענה ללאקונה זו צריך להינתן לפי לשון החוק וצורתו ואם בחינה זו אינה מניחה את הדעת יש לבחון את תכלית החוק או הצו ואת כוונת המחוקק כפי שבאו בדברי ההסבר. רק אם לא נמצאה תשובה בדברי החקיקה יש לפנות לתקדים המחייב במדינה או בדרך של היקש למקרים אחרים בפסיקה. לבסוף, יש לפנות לעקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. הפרשנות לפיה תישא מבטחת הרכב הקל ביותר מ- 50% מהפיצוי תרוקן את הצו מתוכן.

12. לדידה המילים "ביחד ולחוד" שבסעיף הופכות את הרכבים הכבדים המעורבים בתאונה ל"מעוולים במשותף", כך שהיא עצמה רשאית לבחור באם להגיש את תביעתה כלפי מי מהם. הפניקס תומכת את טענותיה בת"א (ת"א) 61768/07, מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד אשרוב (2009) [להלן: "פס"ד אשרוב"], בו נקבע, בין היתר, כי תכליתו של הצו היא במישור היחסים בין מבטחים ומשכך אין להרחיב את תחולתו גם כלפי נהג חסר ביטוח.

לאור כל האמור היא מבקשת להטיל את יתרת הסכום (25%) על כלל.

13. לטענת כלל, הרציונל בקביעת השתתפות הרכבים הכבדים בפיצוי מבטחת הרכב הקל היא תרומתו של כל אחד מהם לנזק. די ברציונל זה, כדי לקבוע כי על כל אחד מהם לשאת בגובה התרומה לנזק, ואין מקום להטיל על כלל לשאת על כתפיה את תרומתם של שני הרכבים הכבדים, כאשר רק אחד מהם בוטח על ידה.

14. לטענתה, לרוב, מתבררות המחלוקות בין מבטחות הרכבים במסגרת גוף "המתווה" (שהוא מערכת סליקה בה מנוהלת גביית השיפויים) ובאמצעות בוררות. הפניקס לא פנתה להכרעה במסגרת אותו מתווה נוכח קביעות קודמות בבוררות שאינן לטובתה.

15. לתמיכה בטענותיה צירפה כלל 2 מקרים שנדונו במסגרת המתווה ולטענתה הם זהים לענייננו. בבוררות הראשונה נקבע כי במקרה שבו לא ניתן לאתר את מספר הרכב הכבד המעורב הנוסף או את מבטחתו – מבטחת הרכב הכבד חויבה בהשתתפות בשיעור של 25% בלבד. במקרה השני נקבע כי לפי לשון הצו לא מוטל על מבטחת הרכב הכבד לגבות את חלקם של הרכבים הכבדים הנוספים, ועל מבטחת הרכב הקל לצרף לתביעתה את מבטחת הרכב הכבד הנוסף המעורב בתאונה.

לטענת כלל אין "להעניש" אותה ו"לגלגל" על כתפיה את "תרומתו" של הרכב הכבד האחר שאינו ידוע או שלא בוטח לפי הדין.

16. לגישת כלל, ההוראה "ביחד ולחוד" המצויה בסעיף אינה רלוונטית משום שבמקרה זה אין שתי מבטחות אלא רק מבטחת אחת ולכן אין "ביחד ולחוד". הוראת ה"ביחד ולחוד" נועדה להסדיר מצב בו קיימות שתי מבטחות ואחת מהן אינה משלמת את חלקה בפיצוי. היא אינה קובעת כי על מבטחת הרכב הכבד חלה חובת לגבות את חלקם של הרכבים הכבדים הנוספים.

17. כלל טוענת כי הטלת תשלום של 50% מגובה הנזק עליה, מדמה סיטואציה עובדתית שבה הרכב הכבד שהיא מבטחת היה המשתתף היחיד בתאונה וזו חוטאת למציאות ולמצב העובדתי. בתאונה שבה מעורבים שני כלי רכב כבדים יש להטיל את האחריות באופן שווה על שניהם, שכן זהו הרציונל העומד בבסיס הצו. מכאן שאין להטיל עליה את האשמה שכלי הרכב הכבד הנוסף היה חסר ביטוח.

18. לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט וקראתי את סיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי על כלל לשפות את הפניקס ב-50% מערך הפיצוי בו נשאה כלפי התובע, ומכאן שעליה לשלם לתובע, בהתאם להסכמת הצדדים, את יתרת 25% הנותרים.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

19. סעיף 2 (א) לצו הפיצויים, המסדיר את חלוקת נטל הפיצוי בין המבטחות, קובע כך:

"אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל, 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה... המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם, יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים" [ההדגשות אינן במקור].

20. השאלה העולה היא האם שתיקת המצווה ביחס למצב עובדתי בו מעורבים יותר מכלי רכב כבד אחד, ואחד או יותר מהם אינו מבוטח היא לאקונה, או שמא הסדרה (מסוג חיובי או שלילי). האם הקביעה שבצו לפיה מבטחת הרכב הקל תשופה ב- 50% מהתשלומים בהם נשאה, משמעותה כי היא תחול גם מקום שהיו מעורבים מספר רכבים כבדים כאשר חלקם אינם מבוטחים.

21. לאקונה מוגדרת כחסר בחוק. היינו החוק הסדיר במפורש את הכתוב בחוק, אך עשה כן באופן לא שלם וקיים חסר אותו יש להשלים. לעומתה, הסדר (חיובי או שלילי) מוגדר כשתיקתו מדעת של המחוקק אשר בחר להחיל או שלא להחיל במסגרת החוק סיטואציה מסוימת. במקרה של הסדר כזה המחוקק לא רצה כי ישונו או יושלמו הוראות החוק. במקרה של לאקונה, נדרשת השלמה כאמור. ההכרעה בין לאקונה להסדר שלילי היא פרשנית במהותה [ראו ע"א 2281/06 אבן זוהר נגד מדינת ישראל (2010) והאסמכתאות שם].

22. כדי לבחון האם מדובר בלאקונה או שמא בהסדר, נפנה ראשית לחוק הפיצויים, מכוחו הוצא הצו.

הרציונל ומטרות חוק הפיצויים

23. סעיף 17 א לחוק הפיצויים קובע כך:

"הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים;

שר האוצר, לאחר שמיעת הארגון היציג של חברות הביטוח, באישור הועדה כהגדרתה בסעיף 10א לחוק תנאי תחרות, רשאי לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים".

מכאן שסמכותו של שר האוצר לפי הוראת הסעיף היא להסדיר את חלוקת הפיצוי בין המבטחים בהתחשב בסוגי כלי הרכב השונים.

24. רבות נכתב בפסיקה ודומה כי אין צורך להרחיב את היריעה באשר למטרותיו של חוק הפיצויים, מכוחו הוצא הצו. בקצירת האומר אציין כי רעיון האחריות המוחלטת בנזיקין הוא נקודת המוצא של החוק; האחריות היא מוחלטת ומלאה ואין כל דיון בשאלת האשם [ראו יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 7 (מהדורה רביעית – 2013) (להלן: "אנגלרד"].

לשון אחרת; חוק הפיצויים נעדר רכיב של אחריות ואשם, ומבטחת הנפגע היא שנושאת בפיצויו בגין נזקי גופו לפי העקרונות שבחוק ובפסיקה.

מטרת החוק היא לפשט, לקצר ולייעל, ככל הניתן, את דרכו של נפגע בתאונות דרכים לקבל את הפיצוי בגין נזקיו, מבלי להידרש למחלוקות בין המבטחות.

25. הצו שהוצא מכוח חוק הפיצויים, גם הוא הוצא מתוך מטרה לקבוע מנגנון פשוט ויעיל של שיפוי בין מבטחות במקרה של תאונה מעורבת, בה היו מעורבים רכב קל וכבד.

26. מטרה נוספת של החוק, לאור עקרון העדר האשם, היא חלוקת נטל שוויונית על כל אחת ואחת מהמבטחות במקרה של תאונה המערבת רכב קל-כבד לפי הצו. יש לחלק באופן שווה את נטל הפיצוי בין קבוצת מבטחות הרכבים הקלים לבין קבוצת מבטחות הרכבים הכבדים.

ההנחה היא כי מנגנון המטיל 50% מסך הפיצוי על כל אחת מקבוצת המבטחות יביא להגשמת תכלית הצו ועקרונותיו.

לשון הצו והנחת המוצא

27. בסיטואציה הפשוטה שבה מעורבים רכב קל אחד מבוטח ורכב כבד אחד מבוטח; ברי כי לפי לשון הצו וקביעתו מבטחת הרכב הכבד תשפה את מבטחת הרכב הקל ב- 50% מסך הנזק של הנפגע.

הנחת המוצא שעל בסיסה נקבע מנגנון השיפוי אינה דנה בסוגיית האשם או בתרומה של כל אחד מהמעורבים לגבי הנזק שנגרם. במילים אחרות; ללא קשר לסוגיית האשם, מחוללי הנזק והשפעת הרכבים על הנזק לנפגעי מבטחת הרכב הקל, נקבע כי מבטחת הרכב הקל זכאית לשיפוי של 50% מערך הפיצוי.

28. הנחת מוצא זו תשמש אותנו גם בבואנו לבחון את הסיטואציות הבאות;

ראשית ניטול סיטואציה בה מעורבים רכב קל אחד מבוטח ורכב כבד אחד שאינו מבוטח; מאחר שההסדרה בצו נוגעת לחלוקה בין מבטחות, כקבוע בהוראת סעיף 17 א לחוק ובלשון הצו, הרי שמבטחת הרכב הקל אינה יכולה לחזור בתביעת שיפוי כלפי הרכב הכבד משום שזה לא בוטח.

כלומר במקרה זה, מאחר שלא קיימת מבטחת לרכב הכבד שהיה מעורב בתאונה, אין זכות שיפוי. למעשה, התוצאה, לכאורה, אינה הוגנת ואינה שוויונית כלפי מבטחת הרכב הקל, שכן היה רכב נוסף כבד מעורב בתאונה שייתכן ותרם תרומה כלשהיא לקרות הנזק.

אלא שכאמור, לפי לשון הצו, המצווה ביקש להכליל בהסדר שקבע רק את המבטחות. לשון הצו מחריגה את מי שאינן מבטחות ומנגנון השיפוי לא יכול לחול במקרה שכזה.

גם במקרה זה, הנחת המוצא שעל בסיסה נקבע מנגנון השיפוי בצו לא מייחסת חשיבות לסוגיית האשם ולמחוללי הנזק. זאת על אף שהמצב העובדתי הוא כי קיים רכב כבד נוסף שמעורב בתאונה וייתכן כי אף תרם תרומה משמעותית לקרות הנזק לנפגעי הרכב הקל.

עם זאת, ומלשון הצו ותכליתו, עקרון העדר האשם והעובדה כי הצו דן במי שאינן מבטחות, לא תהא זכאית מבטחת הרכב הקל במקרה זה לשיפוי.

29. ומכאן לסיטואציה שלפנינו; במקרה דנן מעורבים רכב קל אחד מבוטח ושני רכבים כבדים נוספים; האחד מבוטח והאחר אינו מבוטח. לכאורה, התשובה לסיטואציה זו צריכה להיות ברורה לפי לשון הצו ותכליתו ולאור עקרונות חוק הפיצויים (כפי שראינו במקרים הקודמים).

אלא שכלל טוענת כי מלבד הרכב הכבד שהיא מבטחת, קיים רכב כבד נוסף שאינו מבוטח וגם לו חלק בתאונה ובנזק שנגרם. לדבריה, ישנו אשם נוסף בקרות הנזק.

30. לכאורה, יש טעם בטענת כלל, שכן המצב העובדתי הוא כי אכן היה מעורב רכב נוסף כבד בתאונה, אשר הנחת המוצא היא כי גם הוא אחד ממחוללי הנזק לנפגע הרכב הקל.

אולם, הגם שניתן להבין את עמדתה, יש לזכור את העיקרון המוביל שלאורו יש לפרש את צו הפיצויים – עקרון העדר האשם והאחריות המוחלטת. כאמור, העובדה כי היה רכב נוסף כבד שתרם לקרות הנזק אינה רלוונטית, שכן הוא לא היה מבוטח.

דווקא המצווה בהסדירו את חלוקת נטל הפיצוי באמצעות הצו, התכוון לחלוקת הנטל בין המבטחות ולא ציין בצו את מי שאינן מבטחות, מבלי שדן כלל בשאלת האשם וההשפעה על ערך הנזק.

31. מאחר שצו הפיצויים אינו דן בסיטואציה מושא פסק דין זה, אדרש ראשית לבחון האם מדובר בלאקונה או שמא בהסדר. בחינה זאת תיעשה על פי לשון הצו ותכליתו, וכן כוונת המצווה.

32. לדידי, בין אם מדובר בלאקונה ובין אם מדובר בהסדר (חיובי או שלילי) התוצאה היא כי הצו לא חל על מי שאינן מבטחות, ובמקרה בו אחד הרכבים הכבדים אינו מבוטח, הוא אינו נחשב כרכב מעורב לצורך הצו.

לאקונה או הסדר

33. כאמור, ככל שמדובר בלאקונה, אדרש להשלמת הצו. ככל שלא מדובר בלאקונה יש לבחון אם מדובר בהסדר חיובי או שלילי ובמקרה זה אין מקום להשלמה.

34. בהנחה שמדובר בלאקונה; על פי חוק יסודות המשפט, התש"ם – 1980, יש להתחקות אחר כוונת המחוקק ותכלית הצו על פי דברי ההסבר והצעת החוק, פסיקה קרובה והיקשים ממקרים דומים. במקרה כזה, כשלשון הצו אינה מגלה את התשובה, נבדוק מה הייתה כוונת המחוקק.

35. את כוונת המחוקק ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק.

בדברי ההסבר להצעת חוק הפלת"ד, בסעיף 18 נכתב כך: "הועדה [הוועדה המשותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט וועדת הכספים של הכנסת לפי סעיף 10 א לחוק תנאי תחרות- א.א.א] תקבע גם את השיטה לפיזור הסיכונים לפי סוגי כלי הרכב, שכן בהתנגשות בין כלי רכב כבד לכלי רכב פרטי הסיכוי לפגיעה גדול יותר לנוסעים ברכב הפרטי ואין הצדקה שמבטחי רכב פרטי יישאו בחובת פיצויים גדולה יותר ממבטחי רכב כבד".

כפי שהובהר בהצעת החוק הסיכון לפגיעת הנוסעים ברכב הפרטי גדול יותר מהסיכון של פגיעת נוסעים ברכב הכבד. בנסיבות אלו, לא נראה הדבר צודק כי מבטחת הרכב הקל תישא בחובת פיצויים גדולה יותר מאשר מבטחת הרכב הכבד (הצעת חוק 1079, תשל"ג, 12.7.73 עמ' 410-411).

36. מכאן שהמחוקק ביקש ליצור הסדר שתכליתו לפזר את הסיכונים בנסיבות של תאונה המערבת רכבים קלים ורכבים כבדים, וליצור איזון ושוויון בין המבטחות באופן שמבטחת הרכב הקל שאמורה לשאת בנזק הכבד יותר בשל עקרון העדר האשם, תזכה להשתתפות מצד מבטחת הרכב הכבד [ראו ע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד מדינת ישראל (2015), בפסקה 38: "צו חלוקת נטל הפיצויים יוצר מנגנון פנימי לחלוקת החבות כאשר מעורבים בתאונה רכב כבד ורכב קל"].

37. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק שם בראש ובראשונה לנגד עיניו את קבוצת מבטחות הרכבים הקלים, וביקש ליצור עבורן הסדר המשפה אותן ב- 50% מערך הפיצוי לנפגע. חלוקה שווה כזו תפחית את הנטל המוטל על כתפיהן במקרים של תאונות מעורבות.

דברי הסבר אלו מתיישבים גם עם העקרונות שלאורם חל חוק הפיצויים.

38. לאור העקרונות הכלליים שבחוק הפיצויים לפיהם אין להתחשב בשאלת האשם מחד, ולאור העובדה כי יש מקום ליתן משמעות כלשהיא לתרומת רכבים כבדים בתאונות מעורבות מאידך, קבע המצווה כי מבטחת הרכב הקל תשופה ב- 50% מערך הפיצוי לנפגע ממבטחות הרכב הכבד, ביחד ולחוד.

חלוקה שלפיה תישא הפניקס, בענייננו, ב- 75% מגובה הפיצוי לנפגע בשל קיומו של כלי רכב כבד נוסף שאינו מבוטח, אינה תואמת עקרונות אלו.

39. על תכלית הצו ניתן ללמוד גם מהיקש לסעיפים אחרים המצויים בחוק הפיצויים.

כך למשל סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים מסדיר את זכות החזרה בין הנוהגים במקרה של מעורבותם של מספר כלי רכב בתאונה, וקובע: "בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים". למעשה, קובע המחוקק כי מעמדם של הנוהגים המעורבים בתאונה הוא שווה, זאת לאור עקרון העדר האשם. היינו גם במערכת היחסים הפנימיים בין הנוהגים לא רצה המחוקק לפתוח פתח להכנסת שיקולי אשם [אנגלרד, בעמ' 411].

40. החלוקה השווה בין המבטחות מצביעה על כוונת המצווה ליצור שוויון בפיצוי נפגע הרכב הקל בין מבטחת הרכב הקל למבטחת הרכב הכבד.

41. בפסיקה נקבע כי זכותה של מבטחת הרכב הקל היא זכות לשיפוי אשר נוצרה מכוח הוראת המצווה בצו הפיצויים (להבדיל מגורם התלוי בנפגע) והיא עילה עצמאית. מקריאת הצו עולה כי הוא עוסק במערכת היחסים בין מבטחות ובחלוקת נטל הפיצויים שנפסקו לזכות הנפגע. ערך השיפוי הוא קבוע ומדובר בחלוקה שווה כאמור [ראו בר"ע (ת"א) 1750/07 המגן חברה לביטוח בע"מ נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (2008), בסעיף 6, האסמכתאות וההשוואה בפסק הדין לשאלת סיווגה של זכות החזרה לפי סעיף 122 לחוק התכנון והבנייה].

42. על תכליתו של צו הפיצויים ניתן ללמוד גם מפסק הדין אליו הפנתה הפניקס בתמיכה לטענותיה. בפס"ד אשרוב נקבע כי תכליתו של צו הפיצויים היא במישור היחסים בין מבטחים ומשכך אין להרחיב את תחולתו גם כלפי נהג חסר ביטוח.

ההכרעה בפסק הדין מלמדת כי מטרתו של הצו הייתה להסדיר את חלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים הקיימים וביניהם בלבד. באותו עניין הנתבע לא היה בגדר מבטח ולכן התובעת לא הייתה יכולה לחזור אליו בתביעת שיפוי. פסק דין זה הוא אינדיקציה נוספת לפרשנות לפיה תכלית הצו היא הסדרת חלוקת נטל הפיצויים בין המבטחות בלבד, ולא הייתה לו כוונה להרחיב את תחולתו כלפי מי שאין לו ביטוח.

43. סיכומה של נקודה זו; בהנחה כי מדובר בלאקונה ואכן הסיטואציה לא עמדה לנגד עיני המצווה בחוקקו את צו הפיצויים; מתכלית החקיקה ומדברי ההסבר ניתן ללמוד כי המצווה לא התכוון להטיל על מבטחת הרכב הקל פיצוי שהוא מעל 50% מסך הנזק הכולל לנפגע.

הסדר

44. כעת נבחן את הסיטואציה בהנחה שמדובר ב"הסדר".

45. ראשית לשון הצו, כמו גם כותרתו, וכפי שכבר פירטתי לעיל, מתייחסות לאופן החלוקה בנטל הפיצוי בין המבטחות של הרכבים המעורבים והן בלבד, ולא בין הרכבים המעורבים.

46. בנוסף המצווה קבע בצו הפיצויים כי במקום שמעורבים בתאונה מספר כלי רכב כבדים יחובו מבטחיהם "יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם, יישאו בנטל בחלקים שווים" [ההדגשות אינן במקור].

המונח "יחד ולחוד" נוגע למערכת היחסים שבין מבטחת הרכב הקל למבטחי הרכבים הכבדים וקובע כי האחרונים, שניהם יחד או כל אחד מהם לחוד, חב כלפי הראשונה. כך, מבטחת הרכב הקל רשאית לעתור לקבלת חלקה מכל אחד לחוד או משניהם ביחד.

ובענייננו, מאחר שרכב כבד אחד הוא חסר ביטוח, רשאית מבטחת הרכב הקל לבקש את הפיצוי כולו מהרכב הכבד הנוסף שלו הייתה פוליסת ביטוח בתוקף.

המשך הסעיף נוגע במערכת היחסים שבין מבטחי הרכב הכבד והוא קובע "בינם לבין עצמם, יישאו בנטל בחלקים שווים"; בינם לבין עצמם – הכוונה היא בין מבטחות הרכבים הכבדים לבין עצמם, ולאחר שמבטחת הרכב הקל קיבלה את 50% להם היא זכאית.

47. עולה מהאמור כי המצווה לא ביקש להטיל על מבטחות הרכב הקל פיצוי של למעלה מ- 50%. אלא ביקש לערוך חלוקה שווה בינן לבין הרכבים הכבדים, כשהוא מתייחס למבטחות בלבד. בסיטואציה שבה ישנם כלי רכב כבדים מעורבים בתאונה אולם לאף אחד מהם אין ביטוח, מבטחת הרכב הקל לא תזכה לזכות השיפוי שלה לפי צו הפיצויים.

48. סיכומם של דברים; מכותרת הצו, מתוכנו ומהרציונל העומד מאחוריו עולה כי המצווה שם בראש סדר העדיפויות את קבוצת מבטחות הרכבים הקלים והטיל עליהן 50% בלבד מערך הפיצוי לנפגעים.

המצווה מבקש ערוך חלוקה שווה של נטל הפיצויים רק בין מי שביטחו את הרכבים המעורבים בתאונה, והתכוון אליהן בלבד. לא הייתה לו כל כוונה להכליל בהסדר רכבים אחרים שאינם מבוטחים שאחרת לשון הצו וניסוחו היו אחרים.

לקראת סיום

49. באשר לפסקי הבוררות שצירפה כלל לתמיכה בטענותיה אציין, כי על אף שמדובר במקרים דומים; בכל הכבוד הראוי, הם אינם מחייבים את בית המשפט ואינם מהווים תקדים לסיטואציות הבאות לפתחו של בית משפט זה.

עם זאת, מאחר שהם פורטו בטענות כלל, מוצאת אני לנכון להתייחס אליהם.

את הפסק הראשון בעניין הפניקס נגד כלל (מיום 19.2.10) יש לאבחן מהמקרה דנן שכן באותו מקרה לא אותרו פרטי הנגרר ובהתאם גם לא את החברה המבטחת. שונה מקרה זה, בו נעדרים פרטי רכב מעורב שיכול שהמבטחת שלו תחוב מכוח הצו, לבין המקרה שבפניי כאשר אין מחלוקת שהרכב הכבד אינו מבוטח. על פי גישתי, מקום שהיה מתברר שהרכב הכבד הנוסף (הנגרר) לא היה מבוטח, ערך חיובה של כלל היה עומד על 50%.

במקרה הבוררות השני בעניין הפניקס נגד כלל (מיום 2.12.12) נקבע כי על מבטחת הרכב הקל להגיש תביעה נוספת נגד מבטחת הרכב הכבד הנוסף שהיה מעורב בתאונה על מנת לגבות את 25% הנותרים מסך הנזק. שוב גם במקרה זה, העובדות אינן זהות לענייננו; שם על אף שאותרה מבטחת הרכב הכבד הנוסף בפעולות חקירה לא הוגשה נגדה תביעה, ולכן, בין היתר, נקבע כי היה עליה להגיש את התביעה גם נגד אותה מבטחת יחד עם מבטחת הרכב הכבד הראשון [ראו פסקי הבוררות מיום 19.2.10 ומיום 2.12.12, שצורפו לסיכומי כלל].

סוף דבר

50. ההודעה לצד השלישי מתקבלת במובן זה שצד ג' ישא ב- 50% מסך הפיצויים שנפסקו לתובע במסגרת פסק הדין החלקי מיום 29.2.16.

צד ג' ישלם לתובע את יתרת ה- 25% מסכום הנזק.

בנוסף, צד ג' ישא גם בשכר טרחת בא כוח הנתבעת בסכום של 8,000 ₪ ובהוצאות המשפט בגין ההודעה לצד ג' על פי קבלות.

את הסכומים יש לשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידי צד ג'. ככל שאלו לא ישולמו הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ז, 28 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.