בפניי תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק)

1. רקע ותמצית העובדות שאינן במחלוקת
2. עניינה של תביעה זו בדרישה לפיצוי כספי בגין חבלת גוף שנגרמה לתובע, מר אבנר בן שלום ז"ל, עת נדרס על ידי משאית אשר נסעה לאחור ועלתה על רגלו השמאלית.
3. למרבה הצער, נפטר התובע המנוח ביום 20.7.10 , דהיינו כחודשיים לאחר הגשת התביעה.
4. בהתאמה, תוקן כתב התביעה כך שתכלול את עזבון המנוח ואת אלמנתו, התובעת מס' 2.
5. יש לציין בפתח הדברים כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לבסיס העובדות ביסודו של הליך זה ולהלן יפורטו בקצרה.
6. המנוח יליד 11.8.44.
7. אין מחלוקת כי התובע סבל מבעיות רפואיות שונות עובר לתאונה, לרבות מחלת הסוכרת ובעיות לב.
8. ביום 22.6.08, בהיותו של המנוח כבן 64, שהה במוסך אורן מנחם בנתניה, כאשר משאית מסוג פורד, נהוגה בידי הנתבע 1 ומבוטחת על ידי הנתבעת 2, נסעה לאחור ועלתה על כף רגלו השמאלית כאשר עמד בשטח המוסך.
9. בעקבות התאונה פונה המנוח לבית החולים לניאדו, שם אובחן כסובל משברים בבוהן רגל שמאל, פצעים ושפשופים בכף רגל ובקרסול שמאל וכן רגישות בכתף שמאל ובית חזה משמאל, ללא סימני חבלה בעור.
10. המנוח שוחרר ביום 29.6.08 (לאחר 8 ימי אשפוז) עם המלצה להמשך מעקב אורתופדי, טיפול בתמיסת פולידין, פיזיוטרפיה וחופשת מחלה למשך חודשיים.
11. בעקבות האשפוז נערכו מספר ביקורים אצל רופאה כירורגית כללית, ד"ר שומרון הילה (בימים 3.7.08, 10.7.08, 4.8.08) בהם הודגם תהליך דלקתי מתפתח ברגל שמאל שכלל נפיחות וכאבים בדריכה על הרגל, כמו גם פצע עם שכבה נמקית בגב כף רגל ימין.
12. ביום 4.8.08 פנה המנוח למיון בבית החולים סורסקי בגין מוגלה בכף רגל שמאל, שם טופל מקומית, בוצעה הטריית עור ונרשם לו טיפול אנטיביוטי, הנחיה לרגל מורמת והמשך מעקב במרפאת כירורגיה פלסטית בבית החולים.
13. ביום 17.8.08 ביקר המנוח שוב אצל ד"ר שומרון הילה (כירורגית) אשר מצאה בבדיקה כי קיים פצע עם הפרשה מוגלתית בכף רגל שמאל.
14. במועדים 4.9.08 ו- 18.9.08 ביקר המנוח שוב במרפאה לכירורגיה פלסטית ומהרישומים עולה כי בוצעה הטרייה של הפצע ובבדיקה האחרונה נרשם "פצע סגור כמעט לחלוטין".
15. מהמסמכים הרפואיים עולה כי בחודש אוקטובר 2008 עבר המנוח השתלת כליה, הגם שלא צורף כל חומר רפואי בעניין זה.
16. ביום 30.11.08 ביקר המנוח אצל ד"ר פדרמן יוסף (כירורג אורטופד) אשר בממצאי הבדיקה רושם כך "נפיחות בגב כף רגל שמאל, צלקת בגב כף רגל שמאל, ישור באצבעות כף רגל שמאל מוגבל, אין זיהום בכף רגל. נשלח לפיזיוטרפיה, מעקב. הומלץ מדרסים".
17. בהמשך החל המנוח להתלונן גם על כאבים בברכיים, באגן ובגב. בהדמיית CT מיום 26.4.09 של עמוד שדרה מותני נמצאו בלטי דיסק בגובה L1-L5.
18. במהלך חודשים פברואר-מרץ 2009 טופל המנוח במחלקת כלי דם של בית חולים בילינסון בגין נמק שהתפתח בבוהן רגלו הימנית ואשר אובחן כקשור למחלת הסוכרת ממנה סבל (Diabetic Foot). שם הומלץ לו על טיפול שמרני. המנוח פנה למרפאה וסקולרית המתמחה ברגל סוכרתית ובעקבות ההמלצה שניתנה לו, בוצעה כריתת האלוקס רגל ימין ביום 19.4.09.
19. הכריתה לא עצרה את התפשטות הנמק והמנוח אושפז בבית חולים בילינסון ביום 25.5.09 ונאלץ לעבור קטיעה של רגל ימין עד מתחת לברך. המנוח שוחרר למוסד רפואי רעות לצורכי שיקום ביום 1.6.09 (8 ימי אשפוז).
20. ביום 22.6.09 הועבר המנוח לטיפול במרכז הגריאטרי להמשך שיקומו, משם שוחרר ביום 30.7.09 (39 ימי אשפוז).
21. בעקבות ההגבלה הוזמנו למנוח כסא גלגלים וכסא רחצה והוא אושפז בבית חולים שיבא ביום 2.9.09 לצורך התאמת תותב ולימוד הליכה. המנוח שוחרר ביום 17.9.09 (16 ימי אשפוז).
22. ביום 4.11.09 אושפז המנוח בבית חולים רמב"ם בגין פצע בכף רגלו השמאלית שלא נרפא. בבדיקות שנערכו למנוח נמצאו חסימות עורקי השוק ברגל שמאל. לכן, הומלץ על טיפול שמרני מבלי להתערב או לנסות לבצע פתיחה של העורקים. התובע שוחרר ביום 9.11.09 (6 ימי אשפוז).
23. בסופו של יום, נאלץ התובע לעבור כריתה של רגלו השמאלית במהלך חודש נובמבר 2009. בעקבות הקטיעה, נותר המנוח ללא שתי גפיים ואושפז פעם נוספת בבית החולים בילינסון במהלך חודשים דצמבר-פברואר (25 ימים) ובבית חולים לניאדו בחודש מרץ 2010 (6 ימים).
24. על פי המלצות הרופאים באשפוזיו הרבים, נזקק התובע לסיוע צמוד בכל שעות היממה, כל זאת עד למועד פטירתו כאמור.
25. יש לציין כי במהלך התקופה זכה המנוח לקבל תשלום תכוף אחד בשיעור 5,500 ₪ מאת המבטחת.
26. תמצית טענות הצדדים
27. לטענת התובעים, חל בענייננו עיקרון הגולגולת הדקה וזאת על רקע מצבו הרפואי של המנוח אשר סבל ממחלות רקע קשות ללא קשר לתאונה ועובר לה. יחד עם זאת, התובע היה עצמאי ופעיל והתאונה היא שגדעה את מסלול חייו והפכה אותו למוגבל בביצוע פעולות היומיום הבסיסיות לרבות הליכה.
28. הפציעה ברגל שמאל גרמה לריתוק התובע לכסא גלגלים, דבר שהוביל לפגיעה חמורה יותר בזרימת הדם ברגליו ולהתדרדרות במצבו הרפואי.
29. כפועל יוצא מההתדרדרות במצבו הרפואי, נאלצו לכרות בסופו של יום את שתי רגליו והתובע, אשר לא התאושש, לא במובן הרפואי ולא במובן הנפשי, נפטר בסופו של דבר כשנתיים לאחר התאונה.
30. בניגוד לעמדת המומחה, הראיות בתיק מוכיחות כי הפצע שנגרם למנוח בכף רגלו השמאלית עקב התאונה לא נרפא והיה הגורם לכריתת רגלו השמאלית. בעקבות מגבלות הניידות שנגרמו לתובע בתאונה, התפתח הנמק ברגלו הימני שאילץ את כריתתה.
31. על כן, יש לקבוע כי התאונה הינה הגורם שהביא לכריתת שתי רגליו של המנוח.
32. לחלופין, יש לקבוע כי עקב התאונה נזקק המנוח לעזרת הזולת עד לכריתת הרגל וכן להחזרים בגין הוצאות רפואיות וניידות שונות.
33. התובעים עותרים בסיכומיהם לפיצוי כספי בסך 358,617 ₪.
34. לטענת הנתבעים, מדובר למעשה בתאונה קלה בה נפגע המנוח בבוהן רגלו בלבד, מבלי שנגרמה לו נכות צמיתה כלשהי.
35. המנוח הוכר כזכאי לקצבת נכות כללית בשיעור 100% החל מיום 1.4.07 ולקצבת שירותים מיוחדים בשיעור 50% החל מיום 30.6.07, היינו לפני התאונה.
36. כריתת רגלי המנוח הינן תולדה של מצבו הרפואי הקודם של המנוח ובתביעה זו נעשה ניסיון לייחס את נזקי המנוח לתאונה הקלה שעבר.
37. עדות אשת המנוח בנוגע למצבו של המנוח לפני התאונה אינה מתיישבת עם הראיות החיצוניות שהוגשו בתיק.
38. המומחה שמונה בתיק שלל בחוות דעתו כל קשר בין כריתת רגלי המנוח לבין התאונה. המומחה נחקר על חוות דעתו ובחקירתו רק חיזק את מסקנותיו.
39. מדובר בתיק בו לא נגרמה נכות בגין התאונה ויש לפסוק לטובת המנוח נזק בגין "כאב וסבל" בלבד.
40. המנוח נזקק לעזרת צד ג' אף לפני התאונה וללא כל קשר אליה, והתאונה לא העלתה או הורידה לעניין זה. מה גם שהתובע היה זכאי לקצבת שירותים מיוחדים בטרם התאונה כך שממילא כל עזרת צד ג' שנזקק לה כוסתה בקצבה שקיבל וכל סכום שייפסק בגין ראש נזק זה בתיק זה יהווה פיצוי בכפל.
41. הדרישה להוצאות המנוח לא הוכחה בראיות, מה גם שממילא החובה לשאת בהוצאותיו הרפואיות של המנוח מוטל על קופת החולים בה הוא חבר.
42. לעמדת הנתבעת, דין התביעה להתקבל בגין רכיב של כאב וסבל בלבד בסך 8,000 ₪ ובניכוי השכר המומחה ששולם על ידה. הנתבעת מציינת כי ככל שיוחלט לפסוק למנוח פיצוי בגין רכיבים של עזרת הזולת והוצאות, יש לנכות מכל סכום את דמי הקצבאות ששולמו למנוח מטעם המוסד לביטוח לאומי.
43. מסכת הראיות
44. בהחלטה מיום 24.3.11 מונה מומחה מטעם בית משפט בתחום הסוכרת - פרופ' אדי קרניאלי. המומחה נדרש לבחון את הקשר שבין התאונה לבין מחלת הסוכרת של המנוח, לנמק שהתפתח אצלו ולקשיי הניידות שנגרמו לו.
45. חוות הדעת הוגשה ביום 5.6.11 ובה שלל פרופ' קרניאלי את הקשר בין התאונה לבין מותו של המנוח או לסיבוכים הרפואיים שהוצגו לעיל. המומחה נחקר על חוות דעתו בדיון מיום 19.6.12.
46. בהחלטה מיום 23.9.12 מונה ד"ר אייל מלמד כמומחה בתחום האורתופדי לקביעת הנכות שנגרמה למנוח בגין השבר בבוהן רגל שמאל שנגרם לו בתאונה. מינוי זה בוטל בהחלטה מיום 22.10.12 , לבקשת התובעת, מבלי שתוותר על זכותה לטעון לנכות רפואית על סמך המסמכים הקיימים בתיק.
47. תצהיר התובעת 2 הוגש ביום 10.1.13 והיא נחקרה על תצהירה בדיון מיום 19.2.13.
48. ביום 13.6.13 הוגשה תעודת עובד ציבור הכוללת את תיקו של המנוח במל"ל.
49. דיון והכרעה
50. תחילה, הערה למען הסדר הטוב וקביעת גדר הדיון הנחוץ הכרעה.
51. לכל אורך ההליך נטען מטעם התובעים כי התאונה גרמה לכריתת שתי רגליו של התובע ובסופו של דבר למותו.
52. על אף שהדבר נזכר בקצרה גם בסיכום טענות התובעים, נראה כי למעשה טענה זו נזנחה (ראו סעיף 15 לסיכומי התובעים). זאת מאחר והתובעים מתייחסים בסיכום טענותיהם לנזקים שנגרמו עקב כריתת הרגל השמאלית בלבד, ואינם מתייחסים לנזקים אופייניים בתביעות תלויים או עזבון (על אף שהסעדים נזכרו בכתב התביעה המתוקן ובתחשיב הנזק מטעמם).
53. אשר על כן, יש לדחות את הטענה בדבר קיומו של קשר בין התאונה לבין קטיעת הגפה הימנית ומות המנוח, עקב זניחת הטענה. יתרה מכך, כפי שניתן יהיה לראות בהמשך, אין חשיבות מהותית להכרעה בעניין זה משעה שהקשר הסיבתי נדחה גם לגופו.

ד.1 הפגיעה בכף רגלו השמאלית של המנוח

1. אין חולק כי המנוח נפגע בתאונה וסבל מפציעות ושברים ברגלו השמאלית, כמו גם פגיעות בחזה ובכתף שמאל.
2. המנוח אושפז בבית חולים לניאדו למשך 8 ימים בגין הפגיעות שנגרמו לו בתאונה ושוחרר לביתו עם המלצה למנוחה של חודשיים והמשך מעקב וטיפול.
3. למעשה עיקר הדיון מטעם הצדדים עוסק בפגיעה בכף הרגל השמאלית. זאת מאחר שהיו אלה הפצעים בכף רגלו השמאלית של המנוח שהזדהמו והביאו, בסופו של דבר, לכריתת הגפה. קביעת המומחה הוצגה כבר בפתח חוות דעתו כאשר בפרק המבוא קבע כך –

"...התאונה ביוני 2008 גרמה לפציעה קלה יחסית בכף רגלו השמאלית אשר הסתבכה בדלקת מקומית של כף הרגל על רקע הסוכרת. אולם, לאחר כארבעה חודשי טיפול רפואי מתאים, הפציעה נרפאה לחלוטין. בהתאם, מצבו הרפואי אפשר השתלת כליה מיד לאחר מכן. בהמשך סבל מאירועים רפואיים מורכבים בעקבות זיהומים בלתי תלויים בתאונה, שהוסיפו לנכותו הקשה והביאו להתדרדרות במצבו הרפואי ולפטירתו..."

1. בפרק ד' לחוות דעתו מראה המומחה כי עקב התאונה סבל המנוח מפצע ברגלו השמאלית שהזדהם ודרש טיפול רפואי. אולם המומחה מראה שם כי הטיפול אותו עבר המנוח הצליח וכי היתה החלמה מהפצע והזיהום בחלוף כ-4 חודשים מיום התאונה.
2. בפרק ג ס' 6 לחוות הדעת מנתח המומחה את הממצאים בנוגע לנמק שהתגלה ברגל ימין וקובע כי מדובר בארוע חדש, שהופיע כ 3-4 חודשים לאחר שהפצע ברגל שמאל החלים, ואינו קשור לתאונה. בהמשך, בס' 8 לחוות הדעת מראה המומחה כי הפצעים אשר נצפו בכף רגלו השמאלית של המנוח בעת שהתקבל לאשפוז בבית החולים רמב"ם, אשר בעקבותיהם הוחלט על ביצוע הקטיעה, אינם קשורים לפציעה שנגרמה לו בתאונה. זאת מאחר ומדובר בפצע בין אצבעות III-IV ונמק נקודתי באצבע V, בעוד הפציעה בתאונה היתה בבוהן (אצבע I).
3. בסעיף 3 לפרק הסיכום של חוות דעתו מוסיף המומחה כי העובדה שהתובע עבר השתלת כליה בחודש אוקטובר 2008 מעידה על כך שהזיהום ברגלו החלים, שכן לולא היתה החלמה מלאה לא היתה מתבצעת ההשתלה.
4. המומחה נחקר על חוות דעתו בדיון מיום 19.6.12 ותשובותיו לשאלות ב"כ התובעים נמצאו אמינות ומהימנות עלי, כך שלא מצאתי בטענות התובעים כל נימוק המצדיק סטייה מהמסקנה אליה מגיע המומחה והנמצאת בתחום מומחיותו.
5. ככלל, חוות דעתו של המומחה הרפואי לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 28.3.2007))
6. על כן, אני מקבלת את עמדת המומחה לפיה לא קיים קשר סיבתי בין הפצע שנגרם למנוח מהתאונה לבין הצורך בקטיעת הגפה השמאלית ו/או הימנית ואף לא למותו בטרם עת.
7. המומחה מבסס את מסקנתו על שלושה אדנים נפרדים כפי העולה מהסברי המומחה בעמ' 4 לפרוט' הדיון בש' 12-18:

"במענה לשאלת ביהמ"ש, אני הסתמכתי בקביעתי להעדר קשר סיבתי הן על הבדיקה של ד"ר פדרמן מיום 30.11.08 לפיה אין זיהום למרות שראיתי שיש נפיחות. הדבר השני לעצם העובדה שהתובע עבר ניתוח השתלת כליות שזו פרוצדורה שלא עושים אם יש זיהום והדבר השלישי שאולי לא כתבתי, הוא עבר בינתיים הרבה מאוד רופאים בדרך כולל את אותו אירוע שהיה לו ברגל ימין. אם היה חשד לדלקת בעצם, אזי מישהו מהרופאים שבדקו אותו בדרך מעיר את תשומת הלב לכך ושולח לבדיקה מסוימת. גם לא היה אודם מקומי."

כן ראו את דבריו בעמ' 5 לפרוט' הדיון בש' 19-27:

"ת. התיאור האנמנסיטי שאומר הפצע הרבה זמן, גם אני מאמין שהפצע הרבה זמן, אחרת לא היה מגיע לרמב"ם לפתוח כלי דם. זה לא אומר שלמרות שזה באותה רגל שזה אותו מקום כניסה, אני צריך להסתכל על התיאור שתיארו ולא רק על הסיפור והתיאור שזה לא מקום החדירה. הפציעה היתה בגב כף הרגל, לדעתי לאור הנתונים בתיק החלימה, גם אם נשארה נפיחות, הגרד הוא בדיוק מה שקורה לאנשים רבים בין האצבעות כשמגרדים ללא קשר לפציעה כזו. הפציעה פגעה בעיקר בבוהן שמאל ושברה אותה, האירוע השני שמתועד שהופנה לרמב"ם לנסות לפתוח כלי דם (בגלל חשיבות אספקת הדם), התיאור העובדתי אומר שיש פציעה בין אצבעות 3 ו-4 עם נמק נקודתי על 5. לא כתוב שזה נובע מפציעות בגב כף רגל שמאל.

ש. אצבע 5 זה גם בין האצבעות?

ת. לא ראיתי שבתאונה נפגעה אצבע 5.

1. כשאני מפנה אותך למסמך מיום 4.8.08 שכתוב אצבעות 2 עד 5 מה אתה אומר?
2. המטטרזוס זה גב כף הרגל, והתיאור פשוט מפנה לאזור שמעל האצבעות בהן נפגע גב כף הרגל. זה לא אומר שנפגעה אצבע 5."
3. הנה כי כן, הסבריו של המומחה לנתונים העובדתיים והרפואיים בתיק המנוח אשר הובילו אותו למסקנה כי קטיעת הגפיים איננה תולדה של הפציעות שנגרמו למנוח בתאונה מקובלים, סבירים והגיוניים בנסיבות.
4. מעבר לכך. עיון עצמאי במסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי התובעים, מצביע על מהלך האירועים שמתאר המומחה ותומך במסקנתו לעניין החלמת הפצע שנגרם למנוח בכף רגלו. למען הנוחיות להלן יפורטו המסמכים הרלבנטיים.

1. מן התיעוד הנ"ל ניתן לראות בבירור כי הפצע שנגרם למנוח בתאונה הזדהם, ללא צל של ספק, אך נרפא כארבעה חודשים לאחר התאונה.
2. על החלמת הפציעה ניתן ללמוד משני גורמים –
   1. ראשית, במהלך חודש ספטמבר הופסק הטיפול במרפאת הפלסטיקה אשר טיפלה בפציעה. לא ניתן כל הסבר להפסקה האמורה. לכן, יש להניח כי הטיפול הופסק עקב החלמה מלאה מן הפציעה. מה גם שבטיפול האחרון מיום 18.9.08 מדובר על החלמה כמעט מלאה של הפצע, כך שיש להניח כי בעקבות אותו ביקור החלים הפצע לחלוטין.
   2. שנית, בבדיקות ד"ר שומרון מיום 11.11.08 וד"ר פרדמן מיום 30.11.08 כבר לא מדובר על פצע, אלא על צלקת. ד"ר שומרון מציינת כי המנוח "סבל" מפצע בכף הרגל, קרי בלשון עבר. גם ד"ר פרדמן קובע במפורש כי כבר אין זיהום בכף הרגל.
3. לכל אלו מתווספת גם העובדה שהמנוח עבר השתלת כליה במהלך חודש אוקטובר 2008, השתלה אשר לפי עמדת המומחה לא היתה מתבצעת אילו אמנם נותר ולו חשש לזיהום (ראו סעיף 4 לסיכום חוות הדעת).
4. אשר על כן, כפי שמציע המומחה, ריפוי הפצע מנתק את הקשר בין הפציעות שנגרמו למנוח בתאונה לבין הפציעה שהובילה לכריתת רגלו השמאלית של המנוח. מקל וחומר שמנותק הקשר הסיבתי לקטיעת רגלו הימנית של התובע או למותו בטרם עת, שכן לא הוכח כל קשר עובדתי או רפואי בין הפגיעות שנגרמו בתאונה להתדרדרות במצבו , שהובילה לקטיעת הגפה הימנית ולמותו בטרם עת.
5. נוכח מסקנות אלה, בחינת הנזקים צריכה להתמקד בנזקים הישירים שנגרמו למנוח מן הפציעה בתאונה.

ד.2. נכות עקב התאונה

1. כאמור, במהלך ניהול התיק ניתנה לתובעים הזדמנות לנסות ולהוכיח נכות רפואית-אורתופדית שנגרמה לתובע עקב התאונה. לשם כך הוריתי על מינויו של ד"ר אייל מלמד. אולם, התובעים ויתרו על מינוי אורתופד מחמת קושי כלכלי כדבריהם. לכן, אין בנמצא חוות דעת רפואית המצביעה על נכות שנגרמה למנוח עקב הפציעה.
2. למרות זאת, לאור המסמכים הרפואיים, ניתן לקבוע בבירור כי לתובע נגרמה נכות זמנית עקב התאונה כאשר הוא נפגע ברגליו, דבר שהגביל משמעותית את ניידותו.
3. בשחרור מן האשפוז לאחר התאונה, ניתנה המלצה למנוחה של חודשיים.
4. מן התיעוד הרפואי אנו רואים כי למעשה המנוח סבל מנזקי התאונה במשך כארבעה חודשים לאחר התאונה. במהלך כל התקופה היה המנוח מרותק לכסא גלגלים, התלונן על כאבים ברגל, הגבלה בתנועה ופציעות שאינן מחלימות. מאחר שהפציעות החלימו רק כעבור 4 חודשים, יש לקבוע כי התובע סבל מנכות תפקודית זמנית מלאה, במהלך תקופה זו.
5. בהקשר זה יש לאמץ את קביעת המומחה בפרק ד סעיף 3 לחוות דעתו שם נרשם כי בעת הזיהום ובהיותו בדיאליזה נזקק המנוח לכסא גלגלים. הדברים נתמכים גם בעדותה של אלמנתו (סעיף 46) ובמסמכים הרפואיים מהם עולה כי המנוח מוגבל וזקוק לסיוע בניידות.
6. הגם שנזקיו של המנוח עקב התאונה הוחמרו נוכח מצבו הרפואי הקודם, הרי שאין בכך מניעה מהטלת חובת הפיצוי בגין נזקים אלו על הנתבעים. זוהי "גולגולתו הדקה" של המנוח והיא חלק מן הגורמים הנלקחים בחשבון בפסיקת הפיצוי על מזיק. המזיק (או המבטח בענייננו) אינו בוחר את הניזוק ועליו לפצות את הניזוק בגין הנזקים אשר נגרמו לו עקב התאונה, בהתחשב במצבו הרפואי, בגילו וביכולת ההחלמה שלו בפועל.
7. בענייננו, הפצעים שנגרמו למנוח בתאונה לא החלימו במשך תקופה ארוכה. נראה כי עובדה זו נובעת ממחלות קודמות של התובע (סוכרת ומחלת עורקים). אולם זהו הניזוק ואלו הם הנזקים בעניינו ובגינם יש לקבוע את חובת הנתבעים לפיצוי.

ד.3 הנזקים עקב התאונה

הפסדי שכר

1. בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים כי לאור העובדה שבמועד התאונה התקיים התובע מקצבת נכות קודמת מטעם המל"ל ומקצבת פנסיה, הרי שלא נגרמו לו הפסדי שכר עקב התאונה.

עזרת צד ג'

1. לטענת התובעים, המנוח היה עצמאי לחלוטין עקב התאונה. אחריה הפך לתלותי לחלוטין בכל הפעולות היום-יומיות. לטענתם, בשל כך נאלצה התובעת לצאת לפרישה מוקדמת מעבודתה בגיל 59 על מנת לטפל במנוח.
2. התובעים טוענים כי משכורת התובעת היתה בגובה 10,000 ₪ ואילו גובה קצבת הפנסיה אותה היא מקבלת לאחר הפרישה הינה 6,700 ₪. לטענתם, לאחר התאונה נזקק המנוח לטיפול במשך כל שעות היממה ולכן יש לבסס את הפיצוי בגין התקופה עד פטירת המנוח על סך של 5,000 ₪ לחודש (למשך 25 חודשים) ולאחר מותו יש לבסס את הפיצוי על הפסדי השתכרות התובעת, קרי ההפרש בין משכורתה עובר לפרישה לבין קצבת הפנסיה לה היא זכאית, קרי סך של 3,300 ₪ לחודש, עד לגיל בו היתה פורשת לולא הצורך בטיפול במנוח (גיל 65). סך הכל, הפיצוי המבוקש הועמד על סך של 286,700 ₪.
3. מנגד, הנתבעת נסמכת על העובדה כי התובע הוכר מטעם המל"ל כזכאי לקבלת קצבת נכות כללית בשיעור 100% וכן בקצבת שירותים מיוחדים, זאת כשנה לפני התאונה ועד למועד פטירתו.
4. לטענת הנתבעת עובדה זו מוכיחה כי כל מגבלות המנוח אינן תולדה של התאונה, אלא היו קיימות לפני כן. בנוסף, הנתבעת טוענת כי מאחר והתובע קיבל פיצוי בגין מגבלותיו, בדמות הקצבאות מהמל"ל, הרי שפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה תהווה כפל פיצוי.
5. על פי אישור המל"ל בדבר תשלומי קצבאות לשנת 2008 ניכר כי מדובר בהיקף של כ 3,500 ₪ לחודש עבור חודשים יוני עד אוקטובר 2008.
6. בס' 53-54 לתצהירה, טוענת אלמנת המנוח כי לפני התאונה היה התובע עצמאי לחלוטין, ביצע עבודות בבית, נהג לבדו וביצע הליכות, אך התאונה גרמה לו להפוך לסיעודי והוא התקשה בהליכה. התובעת חזרה על טענות אלו במהלך חקירתה בדיון מיום 19.2.13, בעמ' 5 לפרוט' הדיון בש' 6-12.

"ש. את לפני התאונה את לא טיפלת בו ולא עזרת לו?

ת. הוא היה עצמאי לחלוטין והוא לא נזקק לעזרתי, להפך הוא היה עוזר לי. הוא היה ספורטאי.

ש. במרץ 2007 הוא עבר ניתוח מעקפים כך כתוב במסמכי המל"ל, אנו מדברים מתאונה ביוני 2007 , עושה דיאליזות 3 פעמים בשבוע, עשה ספורט?

ת. הרופא שטיפל בו בדיאליזה הוא אילץ אותי לאפשר לו לעשות ספורט, כלומר הליכה, עלה מדרגות, וכן עשה מתקנים על חוף ים בנתניה. הרופא ביקש ממנו לעשות את זה."

1. במסגרת תיק המל"ל של המנוח שהוגש לבית המשפט, ניתן לראות כי בבקשת המנוח לקצבת נכות מיום 6.5.07 (למעלה משנה לפני התאונה) טען המנוח כי הוא נזקק לעזרה ב- "לבוש, והליכה ויציבות" וכי "בינתיים ממעט בהליכה ובבוקר בלבד (לפני עבודתה) נעזר באשתי". על בסיס אותה בקשה, ביום 8.7.07 אושרה לתובע קצבת נכות על פי שיעור נכות של 100%.
2. בעקבות התאונה, ביום 8.7.08, הגיש המנוח תביעה נוספת לקצבת ניידות בה טען כי נעזר בתובעת לרחיצה, הלבשה וכל מה שכרוך בניידות. כמו כן טען כי הוא נעזר בקביים ובכסא גלגלים. בקשה זו כבר משויכת לתאונה שכן המנוח נקב בתאונה כגורם לנכות עליה מתבססת התביעה.
3. כאשר עומתה התובעת בחקירתה עם תביעות המנוח למל"ל והטענות שהעלה בהן, עם העובדה שהתובע קיבל קצבאות נכות ושירותים מיוחדים עוד לפני התאונה, ענתה התובעת כי אינה זוכרת. יש לציין כי חקירת התובעת הופסקה זמן קצר יחסית לאחר שהחלה, נוכח מצבה הרגיש.
4. עוד בטרם הופסקה חקירתה, התייחסה התובעת גם לפרישתה מעבודתה (עמ' 6 לפרוט' הדיון, בש' 6-8):

"ש. זה נכון שאת הגשת בקשה לפרישה מוקדמת למשרד החינוך עוד לפני התאונה אך אישרו לך אותה אחרי התאונה?

ת. נכון. אני עמדתי לפרוש והייתי ברשימת הפורשות לפני התאונה וראיתי שבעלי לא מסתדר וקשה לו אז התחרטתי וביקשתי ביטול של הבקשה."

1. על אף שתשובת התובעת נראית מבולבלת, נראה כי יש בה לאשר את העובדה שתכננה לצאת לפרישה מוקדמת עוד לפני התאונה. על כן, אין לומר כי פרישתה של התובעת נבעה מהתאונה או כי יש לבסס נזקים ברי פיצוי בגין פרישתה זו. מה גם שהחישובים שהוצגו מטעם התובעים אינם תואמים לסכומים המופיעים בתלושים אשר צורפו לתצהיר התובעת.
2. מעבר לכך, השוני בין הצהרת התובעת בנוגע למצב המנוח לפני התאונה לבין המצב עליו הצהיר המנוח בעצמו במסמכי המל"ל, לא מאפשר לקבל את עמדת התובעת 2 כעת. המנוח בעצמו הצהיר עוד בחודש מאי 2007 כי הוא מוגבל בהלבשה ובניידות וכי הוא ממעט ללכת. על בסיס הצהרה זו, בין היתר, זכה המנוח לקצבת נכות בשיעור מקסימלי. עובדה זו יוצרת מעין השתק כלפי אלמנתו מלטעון כי התובע היה עצמאי ונייד לחלוטין וכי ביצע הליכות רבות לפני התאונה, או מקל וחומר כי היה ספורטאי.
3. על אף האמור, ברור כי הפגיעה ברגלו בתאונה גרמה למנוח מגבלות וחוסר נוחות העולים שוב ושוב במסמכים הרפואיים שלאחר התאונה. כן ברור כי אופי הפגיעות והתלונות של המנוח בזמן אמת מצביעים על פגיעה בניידות. כך שגם אם ניידותו של התובע היתה כבר מוגבלת עובר לתאונה, הרי שהתאונה יצרה פגיעה נוספת והחמירה את המצב.
4. מהראיות לא נראה כי המנוח עשה שימוש בכסא גלגלים עובר לתאונה. ניכר מהן כי הצורך בריתוקו לכסא גלגלים משך כארבעה חודשים הינו פועל יוצא וישיר של הפגיעה בכף רגלו השמאלית בעקבות התאונה. הדבר מקבל גם חיזוק בתביעה שהגיש המנוח למל"ל עקב התאונה, בה טען כי הוא נעזר בכסא גלגלים ובקביים.
5. מאחר ואין ראיה כי המנוח נעזר בעזרים מעין אלו לפני התאונה, אך נזקק להם לאחריה, הרי שיש לקבוע כי עקב התאונה נפגעה ניידותו של התובע.
6. פגיעה בניידות מטבע הדברים הופכת אדם לתלותי יותר ונזקק יותר, כך שהסובבים אותו נאלצים לסייע לו. בענייננו נפלה אחריות זו על התובעת.
7. אשר על כן, על אף שאין בדעתי לקבל את תחשיבי התובעים לעניין ראש נזק זה, יש בדעתי לפסוק לתובעים פיצוי בגינו, המוערך על דרך האומדנה בסך של 10,000 ₪ מעבר לתשלומים שקיבל מהמל"ל עקב התאונה.
8. בקביעת הסכום האמור לקחתי בחשבון את הפגיעות שנגרמו למנוח בתאונה, את תקופת ההחלמה מן התאונה, את מצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה והן את העובדה שהתובע כבר קיבל קצבאות מן המל"ל הן בגין נכות כללית והן בגין שירותים מיוחדים להם נזקק.

הוצאות רפואיות וניידות

1. לטענת התובעים, בשנתיים שלאחר התאונה נאלץ התובע להוציא הוצאות רבות לצורך טיפולים רפואיים והגעה אליהם. מאחר שלטענתם אין ברשותם את כל הקבלות, הפיצוי לפי ראש נזק זה הוערך על סך של 50,000 ₪.
2. מנגד, הנתבעת טוענת כי הוצאותיו הרפואיות של התובע ממילא מכוסות על ידי קופת החולים בה הוא חבר ולכן אין לחייבה בגין הוצאותיו.
3. לעניין הוצאותיו הרפואיות של התובע, התובע צירף קבלות בגין הטיפולים שעבר במרפאה פרטית של ד"ר יוסף סטראזשינסקי, "מרכז וסקולרי לרגל סוכרתית". אולם, מחומר הראיות בתיק עולה כי טיפול זה נגע לכף רגלו הימנית דווקא ואינו קשור לתאונה.
4. יחד עם זאת, מהראיות עולה כי התובע קיבל טיפול במרפאת הפלסטיקה במרכז הרפואי ע"ש סורסקי בגין הפציעה שנגרמה בתאונה ונזקק לטיפולים רפואיים נוספים לרבות רכישת מוצרים רפואיים שונים לצרכי הטיפול. הגם שהתובע לא הציג קבלות בגין טיפוליו הרפואיים, אין משמעות הדבר שלא נשא בעלויות כלשהן בגינן. סביר כי לא כל ההוצאות הרפואיות להן נזקק כוסו במלואן על ידי קופת החולים מבלי שנזקקו לשאת בהשתתפות עצמית כלשהי.

ראו לעניין זה ת"א (מח'-י-ם) 3177/09 פלוני נגד לוי מאיר (פורסם בדינים, 24.12.12), בס' 61; ת"א (של'-ת"א) 51110-08-10 שמואל שבח נ' מלון המלך דוד ירושלים (פורסם בנבו, 19/02/14), בס' 76-77; ת"א (של'-חי') 922-12-08 מתתיהו אסייג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 6.9.11), בס' 12.3).

1. אשר על כן, יש מקום לקבוע פיצוי בגין הוצאות רפואיות על דרך האומדנה.
2. בנוסף, הוכח קיומן של הוצאות ניידות לטיפולים. לעניין זה טענה התובעת כי לאחר התאונה היא היתה זו שהסיעה את המנוח לטיפולים. ראו לעניין זה את חקירתה בפרוט' הדיון בעמ' 5 ש' 31 – עמ' 6 ש' 4. חיזוק לטענתה נמצא במסמכים הרפואיים (נספח ט' לתצהירה) אשר בחלקם צויין במפורש כי המנוח הגיע בליווי אשתו.
3. נספח ט' לתצהיר התובעת כולל קבלות רבות בגין דלק ומוניות. גם אם קשה לשייך במדויק אילו מהן נוגעות לצורך של התובע להתנייד לטיפולים הנובעים מהתאונה, יש בכך בכדי להצדיק מתן פיצוי בגין הוצאות ניידות על דרך האומדנה.
4. על כן, הנתבעת תשלם לתובעים סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות וניידות.

כאב וסבל

1. לעניין ראש נזק זה, טוענים התובעים כי על אף שלא הוכחה נכות רפואית, יש לבסס את הפיצוי על נכות בשיעור 10% ועל 8 ימי האשפוז בגין התאונה, כך שהפיצוי יהיה בגובה 21,917 ₪. הנתבעת אינה מכחישה את זכאות התובעים לפיצוי בגין ראש נזק זה, אך מעמידה את הפיצוי על סך גלובלי של 8,000 ₪.
2. על אף שבענייננו לא הוכח כי התובע סבל מנכות רפואית צמיתה בגין התאונה, עדיין פתוחה דרכו של בית המשפט לפסוק לתובע פיצוי בגין נזקים לא ממוניים שלא על פי נכותו, אלא על פי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, קרי עד לסך של 10% מן הסכום המקסימלי הקבוע בחוק. יובהר כי מדובר על פיצוי לפי הערכה ולא פיצוי המבוסס על נכות התובע או ימי האשפוז כפי שניסו התובעים להציג (ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ירושלים, 2013), בעמ' 351-355). נכון להיום, מדובר בסך מקסימלי של 17,426 ₪.
3. המנוח נפגע בתאונה ופגיעותיו חמורות, בעיקר על רקע מצבו הרפואי הקודם – שבר בבוהן כף רגל שמאל, וכן שפשופים ופגיעות נוספות ברגל שמאל, בכתף שמאל ובחזה. השלכותיהן של פגיעות אלו על אדם במצבו של התובע חמורות מהשלכות אשר עשויות היו להיות להן על נפגע אחר, בריא בדרך כלל.
4. התובע היה מאושפז 8 ימים בגין התאונה ושוחרר לביתו עם המלצות למנוחה של חודשיים, והמשך טיפול ומעקב. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע מגבלות תפקודיות וחוסר נוחות והוא נדרש לטיפול רפואי של מספר חודשים עקב פגיעותיו. אמנם המגבלות חסו, בסופו של דבר, בצילן של בעיות רפואיות אחרות שהיו למנוח אולם אין לומר כי הן זניחות ודי במסמכים הרפואיים שהוגשו על מנת להצביע על מסכת הייסורים שנאלץ לעבור עקב הפגיעות ולצורך הטיפול בהן במהלך התקופה הרלבנטית.
5. אשר על כן, מצאתי לנכון לפסוק את הפיצוי בגין ראש נזק זה על הצד הגבוה, בסך של 15,000 ₪.

סיכום

1. לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הבאים:

א. כאב וסבל 15,000 ₪

ב. עזרת צד ג' 10,000 ₪

ג. הוצאות רפואיות וניידות 10,000 ₪

===============================

סך הכל 35,000 ₪

1. סכומים אלו ישולמו לתובעים מעבר לכל תשלום שהתקבל בעקבות התאונה בה עסקינן ולא מצאתי מקום לבצע כל ניכויים מסכום זה, לרבות לא את שכר טרחת המומחה שמונה בתיק זה.
2. על הסכום הנ"ל, יש להוסיף שכר טרחת ב"כ התובעים על פי דין, החזר האגרה ששולמה על ידי התובעים ותשלום יתרת האגרה בהליך זה.
3. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים. לאחר מכן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ד, 08 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה