ביום 18.7.13 ניתן על ידי פס"ד בתיק זה, בו דחיתי את תביעת התובעת וקבלתי את התביעה שכנגד.

התובעת הגישה ערעור על פסה"ד, וביום 11.2.15 נקבע בפס"ד, כי הערעור מתקבל. ביום 6.6.16 ניתן פס"ד משלים ע"י ערכאת הערעור, בו נקבע שהתקבל גם הערעור בתביעה שכנגד, והתיק הושב לבימ"ש זה לקביעת גובה הנזק שנגרם לתובעת.

בהתאם להחלטתי מיום 11.7.16 הצדדים הגישו סיכומים לעניין הנזק.

התובעת טוענת שיש להשיב את המצב לקדמותו, כאילו מעולם לא התרחש מעשה העוולה כלפיה ולכן היא מבקשת לקבוע פיצוי שישיב את המצב לקדמותו טרם נתפס הרכב ע"י הנתבעת שלא כדין ונמכר בהליכי הוצל"פ.

התובעת מפרטת את נזקיה כדלקמן:

שווי הרכב – הסכום אותו שילמה, בסך 150,000 ₪. לטענתה אין כל רלוונטיות למספר הקילומטרים שהרכב עשה והסכום הרלוונטי הינו סכום הרכישה.

דמי שימוש ראויים – כיוון שהנתבעת תפסה את הרכב שלא כדין, עליה לפצות את התובעת בגין דמי שימוש ראויים, שימוש אותו מנעה מהתובעת בסך 3,000 ₪ לחודש ובסה"כ 108,000 ₪.

הוצאות הליכים ואובדן זמן, ימי עבודה ועוגמת נפש.

הנתבעת טוענת, כי עפ"י החלטת ביהמ"ש העליון, הן בימ"ש זה והן ביהמ"ש המחוזי לא נדרשו לשאלת הוכחת רכיבי הנזק, ולכן יש לדון הן בשאלת קיום הנזק והן בשאלת הוכחתו. דהיינו, יש לדון תחילה בשאלה האם הוכחו רכיבי הנזק ולאחר מכן בשיעור הנזקים, כיוון שיתכן מצב בו קיימת עילת תביעה אך הנזק לא הוכח.

לעניין זה אני מקבלת את גרסת התביעה, לפיה ביהמ"ש העליון קבע שביהמ"ש יידרש לשאלת גובה הנזק ביחס לכל אחד מראשי הנזק שנטענו.

לשאלת ערך הרכב, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה אותו. עוד טוענת הנתבעת כי גם שאר רכיבי הנזק שנטענו לא הוכחו, לטענתה, התובעת לא המציאה קבלה על תשלום לשכירת רכב או לכך שהסתייעה ברכב חלופי, או להפסד ימי עבודה ועוגמת נפש, ולגבי ההוצאות המשפטיות, אלה נקבעו בכל הליך.

הנתבעת, אשר מכחישה את הנזק, טוענת כי התובעת לא פעה להקטנת הנזק במהלך התדיינות הצדדים בביהמ"ש השלום בבאר שבע, שם הנתבעת בחרה מיוזמתה, למרות שלא ניתן סעד זמני בקשר לרכב, לעכב את הליכי מכירת הרכב כל עוד הייתה בקשה לסעד זמני. התביעה בביהמ"ש בבאר השבע נדחתה עקב מחדל התובעת שלא הגישה סיכומים במשך 9 חודשים. התובעת בחרה שלא להמשיך את ההליך בתיק בבאר שבע ולנסות למנוע את מכירת הרכב ולכן, עקב מחדלה זה אינה יכולה לתבוע דמי שימוש.

מוסיפה הנתבעת, שהתובעת בחרה שלא לפדות את הרכב בסכום המכירה 65,000 ₪.

דיון

כאמור, התיק הוחזר לבימ"ש זה לקביעת גובה הנזק.

שווי הרכב – כפי שקבעתי בפסה"ד מיום 18.7.13 בגרסת התובעת סתירות רבות בעניין שווי הרכב, ועפ"י עדותה ועדות בעלה, התמורה ששילמה עבור הרכב נעה בין 150,000₪ לבין 90,000ש"ח (סעיפים 35 – 37 לפסה"ד. רוב תשובותיה היו שהרכב נרכש בתמורה לסך 100,000 ₪, (עדות התובעת ע' 12 ש' 1-2, 2-5, ע' 13 ש' 7-13,) כך גם העיד בעלה של התובעת (ע' 18 ש' 28-29 כך גם נרשם בקבלה ממוסך נור ובזיכרון הדברים.. אני קובעת שהתובעת שילמה עבור הרכב 100,000 ₪. אלא שהתמורה ששילמה התובעת עבור הרכב, אינה משקפת את שוויו לאחר שעשתה בו שימוש במשך כשנה. הרכב נרכש על ידי התובעת בחודש ספטמבר 2008 ונתפס ע"י כונס הנכסים בחודש ספטמבר 2009 ונמכר על ידו בחודש אוקטובר 2010.

לא הובאה בפני כל חוות דעת לגבי מצב הערך ומהי כמות הקילומטרים שהתובעת עשתה באמצעות הרכב.

השמאי נוימן אורן העריך בחוות דעת מיום 24.10.10 את הרכב בממצאי ההסתכלות החיצונית:

מד-אוץ: 267,182 ק"מ, בהסתכלות חיצונית ניתן לראות: 2 פנסים אחוריים תחתונים שבורים, פנס אחורי עליון שבור, מגן אחורי מפורק, מכסה לגלגל רזרבי מפורק, מעיכות, שפשופים ושריטות סביב.

מחיר הרכב: במחירון השמאי י. לוי מחודש אוקטובר 2010 מחירו המלא של רכב תקין מהדגם הנ"ל

כולל מע"מ הינו 87,000. השמאי כתב המלצות: בהתחשב במצב הרכב כמפורט לעיל, בהפחתת שוויו עקב היות הרכב רשום בבעלות יד חמישית, בגלל מבצעי ההנחות הגדולים של חברות הליסינג השונות המוכרות כלי רכב משומשים, ומהעדר ביקוש בשוק כיום לרכב משומש - מחיר הרכב המומלץ על ידי הינו, כ-61,000 ₪ כולל מע"מ. השמאי הוסיף הערה לפיה, משווי הרכב המומלץ כאמור לעיל מכיוון שהרכב נמכר במכרז ניתן להפחית בין 12% - 15%, כך שמחיר הרכב מגיע לכדי 54,000 ₪.

חוו"ד זו, הינה היחידה בתיק וצורפה לבקשת כונס הנכסים למכירת הרכב והתבססה בין היתר על מד האוץ, על מספר ה בעלים ועל מצבו של הרכב.

לא מצאתי כל נזק נוסף שהוכח ע"י התובעת, התובעת לא המציאה כל קבלה לתשלום עבור רכב חלופי כלשהוא, ובוודאי שלא הוכח שהיא הפסידה ימי עבודה או זמן. כך גם לא מצאתי שנגרם לה עוגמת נפש. מדובר בהליכים משפטיים בין הצדדים שניתנה בהם הכרעה ובכל הליך כזה ביהמ"ש פוסק את הוצאות אותו הליך.

התובעת לא הקטינה את הנזק בכך שבחרה שלא לפדות את הרכב, בין שקיבלה הודעה על כך מהתובעת ובין שלא. התובעת יכולה הייתה לנהל עם הנתבעת מו"מ לפדיון הרכב ולא עשתה כל ניסיון כזה.

אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת 54,000 ₪ כשהם צמודים ונושאי ריבית כדין מחודש אוקטובר 2010 ועד לתשלום בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות שכ"ט בסך 7,500 ₪.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ו, 20 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.