האישום והמענה לאישום

ביום 25.2.10 בשעה 21:00 לערך, במזג אויר גשום, נהגה הנאשמת ברכב פרטי מסוג פורד (להלן: "הרכב") ברח' פרישמן בתל אביב ממזרח למערב. לצד הנאשמת ישבה ברכב חברתה תמרה קריגמן (להלן: "תמרה"). בה בעת נהג אסף כהן ז"ל (להלן: "המנוח") בקטנוע מסוג הונדה (להלן: "הקטנוע") ברחוב ריינס בתל אביב, מדרום לצפון. מאחור בקטנוע ישבה חברתו של המנוח דקלה עמר(להלן: "דקלה").

הנאשמת נכנסה לצומת הרחובות פרישמן – ריינס (להלן: "הצומת") מבלי להבחין בכך שבכיוון נסיעתה דולק אור אדום ברמזור. המנוח הגיע בו זמנית לצומת כשבכיוון נסיעתו דולק אור ירוק. שני כלי הרכב התנגשו בצומת וכתוצאה מכך נהרג המנוח, דקלה נפצעה קשה, הנאשמת נפצעה באורח קל ונגרמו נזקים לכלי הרכב.

המאשימה מייחסת לנאשמת התנהגות שהיסוד הנפשי שלה הוא פזיזות שביטויה באדישות ובקלות דעת שגרמה לתאונה ולתוצאותיה החמורות. התנהגות זו מגולמת בעבירות של הריגה תוך כדי נהיגת רכב וחבלה חמורה.

במענה לאישום כפרה הנאשמת בכל העובדות הנטענות בכתב האישום פרט לכך שרחוב פרישמן בתל אביב הוא רחוב דו-סטרי ושמזג האוויר בשעת התאונה היה גשום. הכפירה המקיפה התייחסה גם לעצם התרחשות התאונה, לכך שהמנוח נהג בקטנוע, לכך שהנאשמת נהגה ברכב ולכך שהתוצאה הקטלנית נגרמה עקב התאונה [פ/10]. בישיבה מאוחרת יותר הודיע הסנגור שהנאשמת מאשרת שנהגה ברכב בעת התאונה.

עיקרי הראיות

מערכת הראיות מורכבת משלושה טיפוסים עיקריים: (1) עדי ראייה; (2) עדויות רופאים; (3) סברות מומחים.

עדויות ראייה

השוטרת מיטל דגמי ממשטרת התנועה מרחב ירקון הגיעה לזירת התאונה כעשרים דקות לאחר התרחשותה. היא ערכה בדיקות שונות ובעיקר השתדלה לאתר עדי ראייה או לקבל מידע על קיומם של עדי ראייה. היא ביררה מפי האנשים שהתקהלו במקום, שאלה את יושבי בית הקפה הסמוך ואת העובדים בו אך העלתה חרס בידה.

העדר עדי ראייה הציב את המשטרה, משך כחודשיים ימים, לפני חסר ראייתי שלא אפשר קביעה נחרצת של האחריות לתאונה ולתוצאתה הקטלנית. נוכח מציאות זו פתחה משפחת המנוח במערכה תקשורתית מקיפה בניסיון לאתר עדים. באמצעות מערכה זו אותרו שלושה עדי ראיה: (1) דוד מימון; (2) יניב אלבז; (3) מאיר בן דוד. העדויות של דקלה, תמרה והנאשמת משלימות את המכלול של עדויות הראייה.

אציג בראשונה את עיקרי דברי העדים. אציין שאצל חלק מהם ניתן לערוך כמה וכמה הבחנות בין גירסת הדברים שנשמעה מפיהם בבית המשפט לבין אמרות חוץ של עדים אלה. הצדדים בסיכומיהם עמדו על כל תג ופרט של הבחנות כאלה. אינני רואה מקום לעשות כמותם. אתייחס לפערים בין הגירסאות להלן בפרק של קביעת ממצאי אמון ואמינות.

דוד מימון

עיסוקו של מימון בהסעת שחקנים להופעות בכל רחבי הארץ. משך כרבע שעה עובר לתאונה המתין במכוניתו ליד "בית רופאים" ברחוב ריינס בתל אביב, להגעת שחקנים שהיה עליו להסיעם להופעה בצפון. עמו ברכב היה חברו לעבודה יניב אלבז. הרכב חנה בימין הרחוב כשמגמת פניו צפונה, מרחק 15 מ' (גרסה אחרת- 25 מ') מן הצומת שבו התרחשה התאונה. ירד גשם קל (טפטוף) והשניים שוחחו אגב ההמתנה במכונית. לפתע מימון הבחין בקטנוע שנע ברחוב ריינס מדרום לצפון ושהגיע לצומת באור ירוק. בצומת התרחשה תאונה.

ניסיון לברר מפי העד אם הבחין לראשונה בקטנוע עם התרחשות התאונה בצומת (לאחר שתשומת לבו לדבר הוסבה נוכח קול רעש התאונה) או שמא הבחין בו קודם לכן אגב תנועת הקטנוע לעבר הצומת, העלתה כפל אמירות. פעם העיד העד כי הבחין בקטנוע בתנועתו לקראת הצומת [פ/17, 21, 26] ופעם העיד כי הבחין בקטנוע מייד לאחר הפגיעה בעת שהקטנוע בצומת [פ/8, 22]. כך או אחרת בעת שתשומת לבו ניתנה לקטנוע דלק אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעת הקטנוע. העד ציין כי במשך זמן ההמתנה בצומת לא הבחין באי תקינות כלשהי של פעולת הרמזור בצומת.

מימון הסביר כי זמן קצר לאחר התרחשות התאונה כשנוכח לדעת שיש מי שמטפל בפצועים עזב את המקום לשם ביצוע משימת ההסעה. הוא לא מסר פרטיו למשטרה. למחרת נודע לו שהפצוע בתאונה נפטר, אך למרות זה לא נקט מהלך למסירת הודעה במשטרה. המשטרה הגיעה אליו זמן ניכר לאחר התאונה.

יניב אלבז

יניב אלבז חבר אל דוד מימון להסעת השחקנים. כמו מימון גם הוא המתין לנסיעה במרחק קצר מן הצומת וכך היה למעשה לעד ראיה לתאונה. אלבז עזב את מקום התאונה, עם מימון, זמן קצר לאחר התרחשותה וכך לא נגבתה ממנו הודעה במקום התאונה. אף על פי ששמע דיווח ברדיו שנהג הקטנוע נהרג, לא מצא זמן לגשת למשטרה למסור תאור של ההתרחשות. כך אירע שכחודש וחצי לאחר התאונה אותר העד בידי משפחת המנוח. אחותו של המנוח קיימה אתו שיחה טלפונית שהוקלטה [ת/21] ולמחרת היום נגבתה ממנו הודעה בידי חוקר משטרתי [נ/6]. אלבז מסר, אם כן, את גרסתו בשלוש הזדמנויות נפרדות (לאחותו של המנוח, לחוקר המשטרה ולבית המשפט). שלוש הגרסאות אינן עשויות מקשה אחת, אך יש "סיפור מרכזי" שמשמש להן ציר.

אלבז המתין, כאמור, מחוץ לרכב ההסעות, מרחק כ-10-20 מ' מן הצומת. ירד גשם. מבטו קלט קטנוע שנע על רחוב ריינס לכיוון הצומת. ככל הנראה תשומת הלב לקטנוע הופנתה משום שרוכב הקטנוע צפר ובלם את רכבו עם הגיעו לצומת. אז התרחשה תאונה כאשר הקטנוע "עלה" על רכב שהגיע אל הצומת מימין (מרחוב פרישמן). עם התרחשות התאונה שת העד לבו לכך שברמזור בכיוון נסיעת הקטנוע דולק אור ירוק.

אלבז הבחין גם בתנועת הרכב הפרטי (סמוך לפני הצומת או בתוך הצומת). הרכב נע באיטיות (הערכת מהירות שנעה בין 4 קמ"ש ל-15 קמ"ש). הוא לא הצליח לאמוד את מהירות הקטנוע אך תנועתו הייתה שוטפת, רגילה ולא מהירה כלל ועיקר.

מאיר בן דוד

עדותו של מאיר בן דוד נשמעה בדרך של "ועידת חוזי" (Video Conference) לפי שלעת מתן העדות שהה העד בחו"ל (לפרק זמן לא מוגדר) ולא הסכים לקטוע את שהותו שם כדי להתייצב בבית המשפט בישראל. העד מסר את דברו בין כותלי הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס.

ייאמר כי העד מסר הודעה למשטרה [נ/7] אלא שהודעתו נמסרה יותר מחודשיים לאחר התרחשות התאונה והוא בעקבות פנייה של משפחת המנוח לציבור שהופצה באינטרנט וקראה לכל מי שבידו פיסת מידע אודות התאונה, להתייצב למסור עדות.

מאיר בן דוד עבד בעת קרות התאונה במטבח של קפה-מסעדה (Bleecker Bakery) הממוקם בפינת הרחובות ריינס-פרישמן. לשמע רעש ההתנגשות יצא מבית הקפה והבחין בכלי הרכב המעורבים ובפצועים מוטלים על הרצפה. הוא שם לב לשתי הנוסעות ברכב הפרטי, ששתיהן דממו, וניגש אליהן על מנת לחלצן משם. דלת מושב הנהג לא נפתחה ועל כן הלך העד ופתח את הדלת שממול. הנהגת הייתה "קצת המומה ובפאניקה. היא שאלה: 'מה יהיה אתי. מה יקרה אתי ומה יהיה אתי בעתיד'. היא שאלה מה קרה לנהג ...ואז היא אמרה לי שהיא עברה באדום, שהיא החליקה בטעות ועברה באדום" [פ/95-96 ודברים דומים בקטעי החקירה הנגדית – פ/103, 106, 108. בהודעה במשטרה מסר העד: "הנהגת הייתה קפואה במקומה והיא שאלה מה קורה עם הרוכב שנפגע...היא אמרה שהיא אשמה שהיא עברה באור אדום מכֵּיוַון שהרכב שלה החליק לתוך הצומת" (נ/7)]. העד ציין שירד גשם חזק ["גשם זלעפות"] בעת התאונה. לאחר מכן סייע לנהגת לצאת מן הרכב וזו התיישבה על שפת המדרכה.

בן דוד הכחיש פנייה או הפעלת לחץ מצד משפחת המנוח כדי שימסור עדות. הוא אמר שאין לו הכרות ואין לו קשר ישיר או עקיף עם המשפחה. בראשונה סבר שעדותו כלל לא חיונית ואפילו ספק קבילה (שהרי הוא לא היה עד ראיה לתאונה). על כן נמנע מלהציג את עצמו לפני חוקרי התאונה. למעשה לא רצה "להסתבך" במתן עדות. אולם מקריאת כתבה אודות התאונה שהתפרסמה באינטרנט התבררה לו קריאתה הנואשת של משפחת המנוח למסירת מידע אודות התאונה. הוא החליט לגלות את הידוע לו ויצר קשר עם אמו של המנוח וסיפר לה את כל שידע. למחרת פנה אליו שוטר מחוקרי התאונה וגבה ממנו הודעה.

בחקירה הנגדית התברר כי אחד בשם סרג' מילמן שהיה אחראי משמרת במטבח בית הקפה, עבד גם במסעדה אחרת בשם "זוריק". גם המנוח עבד ב"זוריק" וכנראה בין השניים הייתה הכרות. בן דוד ציין וחזר וציין כי הקשר של המנוח ל"זוריק" נודע לו מאוחר יותר(לא ברור מתי) וספק אם שמע על כך מפי סרג' דווקא.

דקלה עמר

דקלה, חברתו של המנוח, ישבה במושב האחורי של הקטנוע, נפגעה ונחבלה בתאונה. כשעתיים לאחר התרחשות התאונה הגיע חוקר התאונה מרחבי לבית החולים לגבות מדקלה הודעה [נ/3]. בהודעתה מסרה העדה שאינה זוכרת פרטים מן התאונה. השניים יצאו מדיזנגוף סנטר ברכיבה על הקטנוע במגמה להגיע לביתו של המנוח. ירד גשם לא חזק. "...והגענו לצומת והיה רמזור ואסף צעק אני לא יודע מה קורה כאן..."[נ/3].

כשנה לאחר מכן, בבית המשפט השמיעה העדה גירסת דברים מורחבת יותר: " נסענו מהסנטר. אני זוכרת שלא ירד גשם חזק. היו טפטופים. הגענו לריינס פרישמן ושם איבדתי את ההכרה. אני זוכרת שראיתי את השלט של הרחוב והיה לי בראש שראיתי את השלט. זוכרת גם שעברנו בירוק. כאילו לא זוכרת שעברנו את הצומת. אני זוכרת שהיה ירוק ואסף קילל את הנהגת. מעבר לזה אני לא זוכרת" [פ/28].

העדה ניסתה להסביר את הפער המשמעותי בין גירסת דבריה לחוקר התאונה לבין גירסתה בבית המשפט, בכך שבעת שנחקרה בידי חוקר התאונה הייתה עדיין תחת הלם התאונה, מושפעת מסמים ותרופות ובפיזור דעת וחסר ידיעה מטריד בעניין גורלו של החבר שלה. היא אמרה ששעות מספר לאחר שנגבתה הודעתה כבר הייתה לה תמונה בהירה יותר על ההתרחשות. היא מסרה דברים אלה לאנשים רבים עמם שוחחה במשך הזמן אך לא ביקשה לתקן את הודעתה.

דקלה מסרה שאין לה עניין במשפט הפלילי וכי באה להעיד כמחווה לאמו של המנוח. עם זה אישרה שהגישה תביעה אזרחית בשל הנזקים שנגרמו לה בתאונה. היא עמדה על כך שלא הייתה מעורבת במאמצי המשפחה לאתר ראיות ועדים ושזמן רב הייתה באשפוז ובטיפולים רפואיים כך שלא הייתה מעורבת באותם מאמצים.

לאחר שהצדדים סיימו את שאלותיהם לעדה ביקשתי לברר מפיה אם הפרטים שלא נמסרו לחוקר התאונה והושמעו לראשונה בבית המשפט (אור ירוק ברמזור, קללה שהשמיע המנוח עובר לתאונה) הם בגדר "זיכרון מוחשי" או שמא מין זיכרון מוחדר (סוגסטיבי) שהתגבש בשיחות עם משפחת המנוח, ממידע שנלקט ממקורות אחרים או כתוצאה מהנחה שכיון שהמנוח נסע באיטיות יחסית וכיון שתגובתו העידה על הפתעה מהימצאות רכב בצומת, טבעי שהתאונה התרחשה כשמצד המנוח אין התנהגות רשלנית תורמת; היינו, שבכיוון נסיעתו דלק אור ירוק ברמזור.

התשובה שניתנה היא: "את הכביש בפרישמן אני זוכרת בוודאות, אחרי זמן שאלתי אם התאונה הייתה בפרישמן. על זה אין לי ספק. כמו שאמרת יכול להיות שזה [זיכרון הפרטים המאוחרים] מוחשי. לא יודעת. נראה שכן. כמו שהסברת את זה" [פ/34-35]. וכן בהמשך כהבהרה לתובעת: "כמו שנראה לי בראש זה נראה כמו זיכרון מוחשי...אני יכולה להגיד שהשוטר הגיע וגבה את העדות. זה לא מצב שאתה יכול לדבר. מצב אדם שמגיע לסיעוד , כך הוא הגיע. זה כל הדברים שקרו אחרי. גם דברים שהם לא קשורים לתאונה הם הגיעו אחרי. למה הלכנו לסנטר. בהתחלה לא זכרתי למה הלכנו לסנטר ולאחר מכן זכרתי למה הלכנו לסנטר. וזה גם אותם הפרטים עד לרגע התאונה, עד ההתנגשות. כי משם איבדתי את ההכרה ואני לא זוכרת" [פ/35].

תמרה קרוגמן

תמרה, חברתה הטובה של הנאשמת, ישבה ברכב הפרטי לימין הנאשמת בעת התרחשות התאונה. מעייניה של תמרה לא היו נתונים לדרך ולמתרחש בה. פניה היו מוטים לכיוון חלון הצד, תפוסה בשרעפים אודות הודעת הפרדה שקיבלה מן החבר שלה אותו יום. לפיכך כל מה שהיה לאיל ידה לומר הוא שהיה זה ערב גשום, שהנאשמת הסיעה את רכבה באיטיות מרובה (קודם לכן חשה הנאשמת כאילו יש תקלה באחד הגלגלים ואף עצרה לשם בירור) ומשהתרחשה התאונה נותרו השתיים על מושביהן המומות. שברי זכוכית כיסו את שתיהן. הן לא דיברו אחת אל רעותה. אדם כבן 50-60 ניגש אל העדה ושאל אותה דבר מה באנגלית. שום אדם אחר לא ניגש אל הנאשמת ולא שוחח עמה.

הנאשמת

אציג את התבטאויות הנאשמת ביחס לנסיבות התאונה בלי להתייחס בשלב זה לטענות והשגות ביחס לקבילות הדברים, מהימנות ומשקל.

הנאשמת מסרה שתי אמרות בחקירת המשטרה. הראשונה נמסרה, כשעתיים לאחר התאונה, בבית החולים [ת/12]. עיקר דברה הוא שבנסיעתה חשה בתקלה בגלגל על כן עצרה ובדקה אותו. לאחר מכן המשיכה בנסיעה לכיוון הצומת. ירד גשם. בהתקרבה לצומת הורידה הילוך (משלישי לשני) ונכנסה לצומת שעה שבכיוון נסיעתה דלק אור ירוק ברמזור. התאונה התרחשה בהיותה בתוך הצומת. העדה השיבה למספר שאלות ממוקדות של החוקר כך:

כעבור יותר מחודשיים זימן חוקר התאונות מרחבי את הנאשמת לחקירה וביקש את תגובתה לדברי עדים שמסרו שהקטנוע נכנס לצומת באור ירוק ושמכך נובע שכניסתה לצומת הייתה באור אדום. תשובת הנאשמת, מספר פעמים, הייתה שהיא נכנסה לצומת באור ירוק.

ככל הנראה מרחבי אף עימת את הנאשמת עם דבריו של בן דוד ששוחח עמה לאחר התאונה ושלדבריו היא הודתה באחריות לתאונה בשל כניסה לצומת באור אדום. הנאשמת שללה את הדבר והשיבה שלא דיברה עם איש מייד לאחר התרחשות התאונה [ת/18].

בעדותה בבית המשפט מסרה הנאשמת גירסה סדורה ומפורטת הרבה יותר. מעיקר דברה הוא שביום ההתרחשות זכתה להעלאה בדרגה בעבודתה וכביטוי לכך קיבלה לרשותה את הרכב לשימוש פרטי. אותו ערב יצאה לקניות בחברת חברות ולאחר מכן עשתה דרכה לעבר ביתה. היא הסיעה את תמרה שהייתה אמורה לרדת במקום כלשהו בדרך. לנאשמת הייתה תחושה של אי תקינות באחד הגלגלים. היא עצרה לבדיקה אך לא גילתה דבר. את דרכה אל עבר הצומת עשתה בנסיעה איטית ("איטית שוטפת"), לקראת הצומת שילבה מהילוך שלישי להילוך שני ולפי שדלק אור ירוק ברמזור נכנסה אל הצומת. גם בהיות הרכב בצומת דלק עדיין אור ירוק ברמזור. לפתע חשה בפגיעה חזקה, רסיסי זכוכית כיסו אותה ואת תמרה. הנאשמת אחזה בהגה בחוזקה אך זה לא נשמע לה. המכונית סטתה לצד ונעצרה במעקה בטיחות באחת מפינות הצומת. הנאשמת נותרה המומה על מקומה. היא לא דיברה עם איש. מחשבותיה הראשונות היו נתונות לבדיקה פיזית של מצבה ולחשש שמא המעביד יכעס נוכח העובדה שהרכב נמסר לה שעות ספורות קודם לכן. בהמשך היא ירדה מהמכונית והלכה לשירותים בבית הקפה שליד כדי לנקות את הרסיסים מפניה ולאחר מכן הובלה לאמבולנס שהסיע אותה לבית החולים. בדרכה אל האמבולנס הבחינה בקטנוע מוטל על הארץ אך לא הבחינה ברוכב או במישהו אחר שהיה מעורב בתאונה. דבר מותו של נהג הקטנוע נודע לה רק בבית החולים כששוטר הגיע לחקור אותה.

הנאשמת מסרה כי שני חוקרים הגיעו לבית החולים וביקשו לגבות ממנה עדות. היא ביקש להתייעץ עם עו"ד, פנתה לחבר שמסר לה שם של עו"ד, אלא שעוה"ד לא ניתן היה להשגה. בנסיבות אלה השיבה לשאלות החוקרים. הסיטואציה הייתה קשה ומלחיצה.

הנאשמת הכחישה את עדותו של בן דוד. היא אמרה ששקר דובר בן דוד באומרו שהוא ניגש אליה אל המכונית לאחר התאונה ושמע מפיה הודאה באשמה בכך שנכנסה לצומת באור אדום כתוצאה מהחלקה. היא גם הכחישה את מה שאמר בן דוד שהתעניינה בגורלו של נהג הקטנוע שהרי בשלב ההוא כלל לא ידעה על כך שרוכב הקטנוע נפגע בתאונה.

הנאשמת נחקרה בידי התובעת בעניין תגובותיה לחוקר שאינה זוכרת איזה אור דלק ברמזור בהיותה בצומת (ראו למעלה מכאן). תשובתה הייתה שבאמירה "לא זוכרת" התכוונה ל"קו הצומת" ולא למופע האור ברמזור. אלה דבריה:

זה מה שאמרתי. לא זוכרת לא ראיתי את קו הצומת. אמרתי שראיתי את האור הירוק. אני ללא יכולתי לראות הייתי באוטו בחושך. וישרים עבדו חזק. זה בדיוק מה שאמרתי לא זוכרת מתי עברתי את קו הצומת. אני זוכרת שנסעתי לכיוון פרישמן לכיוון צומת ריינס ראיתי אור ירוק נכנסתי לצומת באור ירוק. כשעברתי לא ראיתי את הקו [פ/137]. ^[1]

עוד היא נחקרה בעניין הטענה שלא הבחינה בקטנוע המתקרב אלא חשה בחבטה בזמן התאונה ואף לא הבחינה ברוכב האופנוע השוכב פגוע על הכביש. כך אמרה:

את האופנוע בכלל לא ראיתי הייתי בצומת התקרבתי ופתאום שמעתי מכה בום. זכוכיות ואוטו מאבד שליטה. בשום שלב לא בלמתי.

... באותו רגע הייתה מכה ואולי החזקתי חזק את ההגה ולחצתי ברקס והאוטו לא שמע אותי ולא ידעתי מה לעשות [פ/138. ההדגשות לא במקור].

בעניין מהירות נסיכתה הגיבה הנאשמת לשאלת התובעת: "לא יודעת, לאט מאד כמו בן אדם שהולך" [פ/140].

עדויות רופאים

בעניין הפגיעה בדיקלה הוגשו בהסכמה מספר תעודות רפואיות (ת/5, ת/6 ו-ת/7) וכן נשמעה עדות של פרופ' אברהם שוויגר.

פרופ' שוויגר ביצע איבחון נוירו-פסיכולוגי ראשוני לדיקלה ב-1.4.10. האיבחון העלה שדיקלה לקתה באמנזיה רטרוגארדית של מספר שניות ובשכחה בתר חבלתית (PTA) למשך מספר שעות. ההסבר הוא שכתוצאה מפגיעת ראש לאחר שהראש חוזר לתפקוד ואדם מתנהג כאילו הוא בהכרה מלאה מתגלה חוזר זיכרון של שניות ספורות לפני התאונה ופרק זמן של חוסר יכולת לזכור התרחשויות לאחר התאונה למשך מספר שעות.

בהקשר למנוח התקבלו מספר מסמכים מהמכון לרפואה משפטית (ת/8, ת/8א, ת/9) ונשמעה עדותו של ד"ר קונסטנטין זייצב.

ד"ר זייצב נחקר בידי הסנגור בעיקר בשאלה של עד כמה עשויה קסדה סטנדרטית למנוע פגיעת ראש מן הסוג שהתגלה אצל המנוח. ד"ר זייצב השיב שקסדה לא מונעת היווצרות שבר בבסיס הגולגולת. עם זה ברור שתפקידה של קסדה הוא לצמצם ככל הניתן פגיעות ראש. אין אפשרות להעריך את ה"תרומה" לפגיעה שנגרמה בהנחה שהקסדה עפה מראשו של הרוכב בשלב כלשהו בזמן התאונה.

הוגשה גם הודעת פטירה (ת/11) ודוח מד"א (ת/10) שנערך בידי ד"ר סמיון לוי. ד"ר לוי הגיע עם רכב מד"א לזירת התאונה מסר פרטים על מצבו של המנוח וציין שאחרי מספר דקות של ניסיונות החייאה נקבע מותו.

ד"ר לוי נחקר בידי הסנגור בהקשר לפסקה בדו"ח האומרת שרוכב הקטנוע היה ללא קסדה. העד השיב שקסדה נמצאה לאחר מכן וייתכן שהיא נפלה מראש הרוכב כתוצאה מן המכה. זו כמובן השערה.

סברות מומחים

מטעם התביעה העידו שני שוטרים חוקרים; חלקו של האחד, דן בירס, הסתכם בגביית אמרה מן הנאשמת (ת/12) ואילו השני, רונן מרחבי, הוא חוקר התאונה העיקרי. נוסף לכך הגישה התביעה תעודת עובד ציבור (תע"ץ) בעניין תקינות הרמזור בצומת חתומה בידי אינג' שמעון קסילביץ,מנהל מרכז בקרת רמזורים בעיריית תל אביב.

מטעם ההגנה העידו המטאורולוג ד"ר עמוס פורת, מומחה הדמיה ( אנימנטור) ארז ברמן ומהנדס התנועה ד"ר עוזי רז.

דן בירס

יש חשיבות לעדותו של בירס נוכח טענת הסנגור שנמנעה מהנאשמת זכותה להיוועץ בעורך דין. מדברי העד עולה שלפתח גביית האמרה הודיע לנאשמת שיש לה זכות להיוועץ עם עורך דין. היא חתמה בשולי ה"אזהרה" כמאשרת גם את העובדה שזכות ההיוועצות הוסברה לה. יתר על כן, הנאשמת עשתה ניסיון ליצור קשר עם עורך דין ומכיוון שהדבר לא צלח בידה, החליטה למסור את אמרתה בלי התייעצות מוקדמת, לכל זה יש ביטוי באמרה.

העד נשאל על מצבה הגופני והנפשי של הנאשמת בזמן גביית האמרה. הוא אמר שהדברים אינם זכורים לו אך אלמלא הייתה יכולה ומסוגלת למסור עדות לא הייתה נגבית ממנה האמרה. לאמרה הראשונית יש חשיבות גדולה מאוד ועל כן אם יש מסוגלות פיזית לקבל אמרה מפי מעורב בתאונה, הדבר נעשה.

רונן מרחבי

מרחבי הוא חוקר התאונה המשטרתי. הוא בחן את זירת ההתרחשות, פירט את הממצאים הפיזיים שאיתר, ערך תרשים של התאונה, אסף מסמכים וחקר עדים. אציג תמצית מחלקים בעדות הבוחן העשויים להיות בעלי משמעות.

תוכנית הרמזורים (ת/15) - התוכנית הוגשה באמצעות העד. התוכנית שימשה את העד כשהוא מניח את נכונותה ואת עדכניותה ["לא הייתה בעיה ברמזורים. הם מבחינתי פעלו תקין. לא הייתה בעיה שהיה צריך לבדוק מעבר למה שראיתי. לא הייתה טענה שהרמזורים לא פעלו או הבהבו כאילו לא תקינים. הגעתי לצומת והרמזורים פעלו בצורה תקינה" (פ/54)].

היפותזות על חציית הצומת - לפי תוכנית הרמזורים מתקיים פער של 6 שניות בין סוף האור הירוק בכיוון נסיעת הנאשמת לבין תחילת האור הירוק בכיוון נסיעת המנוח. כלי רכב הנוסע במהירות 30-40 קמ"ש עובר כ-10 מ' בשנייה. הצומת דידן קטן יחסית, כ-7 מ', אורכו. על כן הקטנוע עשוי היה לחצות את הצומת למלוא אורכו בפחות משנייה. רכב הנוסע במהירות 4 קמ"ש עובר 1.1 מ' בשנייה. לשאלות הסנגור ביחס בשילובי מהירויות שונים של כלי הרכב המעורבים (הקטנוע במהירות 50 קמ"ש והרכב במהירות של מספר קמ"ש) השיב מרחבי שניתן לאתר סיטואציה שבה חצה הרכב את קו העצירה בשנייה האחרונה של אור ירוק בכיוון נסיעתו והתנגש בקטנוע שנכנס לצומת בשנייה הראשונה של אור ירוק בכיוון נסיעתו.

איתור עדים - מרחבי, ביחד עם מיטל דגמי, עשה מאמץ לאתר עדי ראיה לתאונה. בין היתר נכנס לבית הקפה אך לא נמצא שם אדם שיכול היה לתרום דבר מה.

קסדה - בבדיקה בזירת התאונה נמצאו קסדות הרוכבים ובהן קסדת המנוח. הקסדה לא נבדקה. נוכח העדויות שקסדת המנוח עפה מראשו חיווה העד דעתו שקסדה מתאימה ורכוסה היטב אינה צריכה לעוף מראש הרוכב [פ/56].

עוצמת פגיעת הקטנוע ברכב - קשה להעריך את עוצמת הפגיעה של כלי הרכב זה בזה . אולם ניתן להעריך שהקטנוע לא נסע במהירות גבוהה (נסע בין 30 ל- 50 קמ"ש; בודאי לא 80-90 קמ"ש)

אינג' שמעון קסילביץ

הוגשה תע"ץ בחתימת אינג' קסילביץ מנהל מרכז בקרת רמזורים בעיריית תל אביב. התעודה מעידה על כך שמועד התאונה לא נרשמו תקלות במערכת הרמזור שבצומת. לתע"ץ צורף תרשים ההפעלה של מערכת הצומת (זהה ל-ת/15 אך תאריך היצירה של המרשם מאוחר יותר – 24.6.07). עיון במרשם מגלה פער של 6 שניות בין מופע אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעת הנאשמת לבין אותו מופע בכיוון נסיעת המנוח. אין כל חפיפה בזמנים.

הסנגור ויתר על חקירת עורך התעודה.

ד"ר עמוס פורת

ד"ר פורת מטאורולוג מן השירות המטאורולוגי מסר חוות דעת שממנה עולה כי משך כמחצית השעה שקדמה לתאונה ובשעת התאונה ירדו באזור התאונה כ-5-10 מ"מ גשם. אין הוא יכול לקבוע את עוצמת הגשם בעת התאונה ממש אך היום ההוא בכללו היה יום גשום והגשמים ניתכו כמעט ברציפות מ-17:30 ועד חצות.

ארז ברמן

ארז ברמן מומחה ליצירת הדמיה תלת ממדית ממוחשבת של מתאר התרחשות תאונתית. בתהליך ההדמיה יצר העד את מקום התאונה על פי נתונים ששאב מתיק המשטרה, צילומים של הזירה, תמונות לווין וכיו"ב. העד שחזר בעזרת תוכנת מחשב את תנועות כלי הרכב המעורבים על פי נתונים שקיבל מן המהנדס רז. ההדמיה מדגימה את תנועת הנאשמת ברחוב פרישמן עד לצומת במהירות של 15 קמ"ש ובמהירות של 24 קמ"ש בנתון שהנאשמת הגיעה אל הצומת כשהאור בכיוון נסיעתה כתום ובתוך כניסתה לצומת התחלף באדום. תנועת רוכב הקטנוע הודגמה על בסיס נתון של כניסה לצומת ברגע בו אור הרמזור מתחלף לירוק.

ד"ר עוזי רז

ד"ר רז הוא מהנדס תנועה בעל ניסיון עשיר בבחינת התאונות ובניתוח התרחשויות תאונתיות. הסנגוריה הטילה עליו לבחון את תיק החקירה, לתאר את זירת התאונה, לקבוע את נקודת ההתנגשות (אימפקט), לשחזר את התאונה בתנאי נסיעה שונים ולתאר את מגבלותיו של רוכב הקטנוע שחבש קסדת חצי ונע בגשם ללא מגן רוח.

הנקודות החשובות לענייננו הם סוגיית נקודת ההתנגשות והניסיון לשחזר את התאונה. לעניין נקודת ההתנגשות התייחס ד"ר רז לממצאי הבוחן מרחבי. מרחבי מצא בזירת התאונה חריץ בכביש שנוצר מחלקי הקטנוע שנפל על הכביש והחליק. הבוחן סימן את נקודת ההתנגשות על גבי תרשים זירת התאונה. רז סבור שנקודת ההתנגשות היא מטר אחד שמאלה בכיוון נסיעת הקטנוע מהקו המרכזי של רח' ריינס.

בחקירה הנגדית לא עלה בידי המומחה להסביר מה הטעם ל"הזזת" נקודת האימפקט מן המקום שנקבע בידי הבוחן המשטרתי שעה שגם ד"ר רז מסכים שחריץ בכביש שנגרם על ידי חלק מרכב מעורב בתאונה הוא אינדיקציה לנקודת ההתנגשות.

לשחזור התאונה נעזר המומחה בתרשים הבוחן שממנו עולה שמקו העצירה של הרכב ברח' פרישמן ועד לקו המדרכה ברח' ריינס המרחק הוא כי 11.5 מ'. מקו המדרכה ועד נקודת האימפקט (לפי מיקומה המשוער בידי המומחה) מרחק של 4.75 מ' ולכך יש להוסיף 2.3 מ' שהוא המרחק מחזית הרכב ועד מקום האימפקט. מצרוף כל אלה עולה שהנאשמת עברה מרחק של כ-16.5 מ' מקו העצירה ועד לנקודת ההתנגשות (להלן: "מרחק ההתנגשות").

בהינתן הנ"ל בדק המומחה ארבע אפשרויות היפותטיות ומצא: א) בהנחה שהנאשמת נסעה במהירות של 5 קמ"ש הרכב עבר מרחק ההתנגשות ב-11.88 שניות; ב) בהנחה שהנאשמת נסעה במהירות 10 קמ"ש הרכב עבר את מרחק ההתנגשות ב-5.94 שניות; ג) בהנחה שהנאשמת נסעה במהירות של 15 קמ"ש הרכב עבר את מרחק ההתנגשות ב-3.96 שניות; ד) בהנחה שהנאשמת נסעה במהירות של 24 קמ"ש הרכב עבר את מרחק ההתנגשות ב-2.48 שניות.

נוכח הנתונים האלה שאל ד"ר רז את עצמו האם הנאשמת חצתה את קו העצירה בשעה שבכיוון נסיעתה היה ברמזור אור ירוק. תשובתו לכך שבדיקת לוח הזמנים של התאונה מראה שאין לשלול את האפשרויות הבאות: 1) אם מהירות הנסיעה של הנאשמת היתה מתחת ל-10 קמ"ש היא נכנסה בירוק; 2) אם מהירות נסיעתה היתה 10 קמ"ש ועד 15 קמ"ש היא נכנסה בצהוב; 3) אם מהירות נסיעתה היתה מעל 24 קמ"ש היא נכנסה באור אדום.

המומחה נחקר על מסקנותיו בחקירה הנגדית ובמענה לשאלות התובעת אישר שהמצב הרגיל שהוא מתייחס אליו הוא מצב של "גניבת רמזור" ושבדרך כלל "גניבה" כזאת לא תתבצע במהירות נסיעה איטית אלא שבתנאי מזג אויר קשים הבריות נוהגים לנסוע לאט מאוד [פ/187]. הוא גם היה נכון לאשר לתובעת שדי ב"הזזת" נקודת האימפקט ב-2 לכיוון נסיעת הנאשמת כדי שגם במהירות של 10 קמ"ש ברור שכניסת הנאשמת לצומת היא באור אדום.

בעניין קסדת המנוח, התבוננות בתמונות מזירת ההתרחשות מלמדת שמדובר ב"קסדת חצי" עם משקף. קסדה כזאת מעניקה לרוכב הגנה מוגבלת בלבד. כמו כן נראה שלקטנוע לא היה מגן רוח ובמציאות של טיפות גשם חזקות בהעדר מגן רוח הראייה של הרוכב מתעוותת דרך המשקף ולכן יש לרוכב נטיה להרכין ראש ובמצב כזה אין הוא רואה בבירור רכב המצוי בתנועה איטית מקו העצירה אל הצומת.

ממצאי מהימנות ועובדה

שאלת העובדה הטעונה הכרעה

הנאשמת הכחישה, במענה לאישום, את כל נסיבות העובדה הכלולות בו, זולת שלושה אלה: רחוב פרישמן בתל אביב הוא ציר תנועה דו-סטרי; מזג האוויר בעת התאונה היה גשום; הנאשמת נהגה ברכב בעת התרחשות התאונה.

בסיכומי הסנגור לא נמצא פליט וזכר לכפירת הנאשמת בעצם התרחשות התאונה, בכך שהמנוח נהג בקטנוע ושעמו רכבה דקלה ובכך שהתוצאה הקטלנית והפגיעה בדקלה נגרמו עקב התאונה. לא בכדי אין טענה כאמור, שכן הנסיבות הללו הוכחו ואין צורך להכביר על כך מילים.

שאלת העובדה הראשה הטעונה הכרעה היא מה היה מופע האור ברמזור בכיוון נסיעת כלי הרכב המעורבים בכניסתם לצומת. בדרך אל ההכרעה העובדתית הזאת יש צורך לקבוע ממצאים בשאלות משניות- סובייקטיביות; קרא, מהימנות עדי הראיה ובשאלות משניות- אובייקטיביות: כגון תקינות מערך הרמזורים, מיקום נקודת ההתנגשות ומהירות הנסיעה של כלי הרכב.

להכרעה בשאלות האובייקטיביות עשויה להיות השלכה מסוימת על ההכרעה בשאלות הסובייקטיביות ולפיכך אקדים בה את ממצאיי.

ממצאי עובדה אובייקטיביים

תקינות מערך הרמזורים

בחינת התאונה בידי בוחן התאונה מרחבי, נשענה על תרשים ההפעלה של מערך הרמזורים בצומת (תוכנית הרמזורים) שבו כלולות שתי נקודות מפתח; האחת קיים פער של 6 שניות בין סוף מופע האור הירוק בכיוון נסיעת הנאשמת לבין תחילת מופע הירוק בכיוון נסיעת המנוח; השנייה (כפועל יוצא מן הראשונה) שאין מצב של חפיפה בין מופעי ירוק בכיווני נסיעה מצטלבים.

מרחבי, מימון ואלבז העידו שלא הבחינו בכל תקלה שהיא בפעולת הרמזורים. תע"ץ בחתימת אינג' קיסילביץ מוכיח שבעת התרחשות התאונה לא נרשמו במרכז בקרת הרמזורים תקלות כלשהן בתפעול מערכת הרמזורים בצומת.

על בסיס ראיות אלה מבקשת התביעה לקבוע כי פעולת מערכת הרמזורים הייתה תקינה וכי פעולתה בפועל תאמה את תרשים ההפעלה בשתי נקודות המפתח הנ"ל. הסנגור טוען שאין די במציאות הנשקפת מן הראיות (שהרמזורים פעלו באורח שוטף ללא אינדיקציה לתקלה) שכן חובת התביעה להוכיח שהמערכת כוילה מעת לעת ולא מתקיימת סטייה תפעולית בהקשר לתזמון מופעי הרמזור. הסנגור נשען על פסיקה של בתי המשפט המחוזיים שבהם נדרש כיול תקופתי להוכחת אמינותם של מכשירי מדידה (גון ממא"ל, ממל"ז וינשוף [ע"פ (ב"ש)5355/08 מ"י נ' לוין; עפ"ת (מרכז) 9534-06-08 דריזין נ' מ"י].

טענת הסנגור שמערכת הפעלה של הרמזורים, כמו כל מערכת פעולה מכאנית או אלקטרונית, עשויה להישחק במשך התפעול ולקיים סטייה מסוימת של לוח הזמנים של מופעי הרמזור, היא טענה הגיונית. אולם סברתו שבמקרה דידן הייתה סטייה בת ממש בפעולת המערכת היא סברת כרס שלא הוכחה.

סוגיית נטלי השכנוע בעניין תקינותן של מערכות מדידה אלקטרוניות ומשמעותו של העדר הוכחת כיול של המכשיר, נבחנה על ידי בית המשפט העליון בערעור שסב על פסקי הדין המחוזיים שהסנגור סמך בהם יתדות טיעונו (רע"פ 7093/10 מ"י נ' דריזין). בית המשפט העליון (מפי השופט סלים ג'ובראן) פסק כי בהתקיים חזקה עובדתית בדבר תקינות ואמינות ממצאיו של מכשיר מסוים, אין הוכחת כיול המכשיר בגדר תנאי להסתמכות על תוצריו בכל מקרה קונקרטי. חזקה עובדתית ניתנת לסתירה. נטל השכנוע לסתור את החזקה רובץ לפתחו של המבקש לטעון לחוסר אמינות המכשיר. לשם סתירת החזקה אין די בהעלאת סברה בדבר סטייה אפשרית או שחיקה אפשרית בפעילות המכשיר לאורך זמן. יש להוכיח את הסטייה באמצעות חוות דעת או באמצעות הוראות היצרן וכיו"ב.

מערכות הרמזורים המנוהלות על ידי מערכת שליטה ובקרה מרכזית פועלות משך שנים. אין זו מערכת מדידה (בהבדל מממל"ז או ממא"ל). זו מערכת שעון אלקטרונית. הניסיון הנצבר (שמגולם גם בעובדה שלא הועלו עד הנה טענות ביחס לאמינות מערכות אלה) מקים חזקה עובדתית בדבר תקינותה. הטיעון מפי הסנגור בענייננו הוא טיעון בעלמא שאיננו מהווה אפילו ראשית ראיה לסטייה אפשרית במערך התפעול של הרמזורים בצומת. לכל הפחות היה על הסנגור להזמין לעדות ולחקירה נגדית את מנהל מערך הבקרה של הרמזורים כדי להציל מפיו מידע על אפשרויות הסטייה לאורך זמן, היקפי הסטייה וביטוייהן על מכשירי הבקרה של המערכת.

נוכח זה אני קובע כעובדה שהוכחה כראוי את תקינות מערכת הרמזורים בצומת.

מיקום נקודת ההתנגשות

הבוחן מרחבי קבע את נקודת ההתנגשות (אימפקט) על בסיס ממצא אובייקטיבי של שריטה בכביש שנגרמה על ידי חלק מתכת של הקטנוע. מומחה ההגנה עוזי רז מסכים כי נתון זה יכול לשמש אינדיקציה לנקודת ההתנגשות. הוא מצדו "הזיז" את נקודת ההתנגשות כמטר או שניים ממקום השריטה בכביש. תזוזה זו "משרתת" את ההיפותזות שהעלה מומחה ההגנה אך אין לה טעם של ממש שלא נלקח בחשבון על ידי הבוחן המשטרתי.

הממצא הוא אם כן שנקודת האימפקט הייתה במקום ששורטט בידי בוחן התאונה מרחבי.

מהירות כלי הרכב

אין בחומר הראיה כל נתון אובייקטיבי שממנו יתד ופינה לקבוע את מהירות הנסיעה של כלי הרכב. עדי הראיה התרשמו שהמנוח לא נהג את קטנועו במהירות גבוהה. בוודאי לא מהירות העולה על המותר בדרך עירונית. ירד גשם ולפי שהמנוח, על פי עדות חברתו דקלה, היה רוכב מתון, אין יסוד להניח שהוא נהג במהירות גבוהה העולה על 40-50 קמ"ש.

על מהירות הנסיעה של הנאשמת ניתן ללמוד מפיה ומהתרשמותו של עד הראיה אלבז. האחרון התרשם שהנאשמת נכנסה לצומת במהירות איטית (4-15 קמ"ש). הנאשמת, בהודעתה הראשונה [ת/12] מסרה שנסעה "פחות מ-60 קמ"ש, אולי 40 קמ"ש". בבית המשפט היא הסתייגה מן האמירה הזאת ומסרה שנהגה "בהירות איטית שוטפת".

אין לאיל ידי לקבוע את מהירות הנסיעה של הנאשמת. ברור לי שהערכתו של אלבז מופרזת ואינה מתיישבת גם עם הביטוי "מהירות איטית שוטפת". מהירות של 4 קמ"ש היא מהירות של הולך רגל. מהירות של 10 קמ"ש היא מהירות ריצה של רץ חובב ברמה נחותה למדיי. בהעדר סיבה מיוחדת להאטה כה מפליגה ובהעדר עדות של הנאשמת על מהירות נהיגה נמוכה במיוחד, אין סיבה לקבוע מהירות כזאת. כיוצא בזה אינני סבור שניתן "לתפוס" את הנאשמת במילתה: "אולי 40 קמ"ש" ולקבוע ממצא בטוח מכוחה. בהסתמך על דברה של הנאשמת שהורידה הילוך משלישי לשני, ניתן לשער שהייתה האטה מסוימת לפני הצומת. אם קודם לכן נסעה במהירות החוקית אזי לקראת הצומת הייתה מהירותה נמוכה יותר. כל מהירות שבין 20 ל-40 קמ"ש מתיישבת עם האטה כזאת, אך לא ניתן לשלול גם מהירות מעט נמוכה יותר.

ממצאי עובדה סובייקטיביים

הממצאים החשובים ביותר בתיק זה הם אלה הנוגעים למהימנות ואמינות התרשמותם של עדי הראייה: ה"ה אלבז, מימון, בן דוד ודקלה - כעדי התביעה; הנאשמת ותמרה כעדי הגנה.

הערות כלליות בדבר מהימנות ומשקל עדות עדי התביעה

דוד מימון, יניב אלבז ומאיר בן דוד הם עדים שאותרו כחודש וחצי - חודשיים לאחר התאונה בעקבות מאמצים של משפחת המנוח. המשפחה הגיעה אל אלבז וממנו קיבלה את פרטיו של מימון. מימון ואלבז לא טרחו להישאר במקום התאונה כדי למסור מידע לחוקרי המשטרה. הם גם לא עשו מצידם דבר כדי לפנות אל המשטרה במועד מאוחר מן התאונה. בן דוד שהה בבית הקפה שבו עבד בזמן שחוקרי התאונה ניסו לאתר עדים והוא לא התנדב למסור להם את הידוע לו. נכונותו למסור עדות למשטרה התגבשה רק לאחר שהופצה קריאה לציבור מצד המשפחה באמצעות האינטרנט.

השאלה המתבקשת היא האם יש השלכה למאמצי האיתור של המשפחה ולתקשורת שבינה לבין העדים שאיתרה, על מהימנות העדויות. עיינתי בסיכומי הסנגור ולא מצאתי בהם אפילו ציון אפשרות שהמשפחה ניסתה להטות את העדויות באמצעי פיתוי כלשהם. מה שנאמר מכוון להשפעה סוגסטיבית על העדים[ "מדובר בעדויות שהעיקריות שבהן הגיעו למשטרה בשלב כה מאוחר (שבועות וחודשים לאחר האירוע) ובאמצעות משפחת המנוח כשהם "מרואיינים" על ידי משפחת המנוח, מדובבים ובכך גם מושפעים בעדותם. אין דומה עדות אדם שגרסתו נגבית ע"י איש משטרה מייד לאחר האירוע, לאדם המושפע מקמפיין תקשורתי כאשר משפחת המנוח יוצרת עמו קשר, שוטחת לפניו את מר גורלה, משתפת אותו ביגונה ודוחפת אותו למתן עדות למענה"].

אין זו טענה מופרכת. במידה לא מעטה הדבר תלוי בפרטי השיח של בני המשפחה עם העדים. בעניין רב הנסתר מן הנגלה ומפי העדים עצמם אנו חיים. בעניין אלבז למשל מצוי לפני קטע שיחה מוקלט שקיימה אחותו של המנוח עם אלבז ושבו כלולה פנייה לאלבז למסור פרטי מידע על מה שראו עיניו בעת התאונה. קטע ההקלטה חסר את ראשית השיחה בין השניים וכן אין לפני פרטים על שיחות קודמות שאפשר שנוהלו עם העד.

המשפחה, ככל הנראה, לא קיימה שיחה מקדימה עם מימון. שמו נמסר למשטרה מפי המשפחה לאחר שזהותו גולתה מפי אלבז. ממילא אין כל חשש ל"סוגסטיה" על עד זה. עם זה מימון ואלבז שוחחו על התקרית בנסיעה שביצעו לאחר התאונה. אי אפשר לשלול "השראה" מסוימת של האחד על השני.

בן דוד הכחיש הכרות או קשר עם משפחת המנוח. הוא נענה לקריאות המשפחה באינטרנט ומסר את גרסתו למשטרה בלבד.

שלושת העדים נחקרו בידי הסנגור. החקירה לא הועילה לגלות איזו השפעה שהיא מצד המשפחה על תוכן העדות של עדים אלה.

בעניין מאיר בן דוד, מצוי קושי נוסף שהוא יותר עניין של משקל מאשר מהימנות. בן דוד העיד על דרך של ועידת חוזי ממקום שבתו בחו"ל. החשש שהסנגוריה מצביעה עליו הוא שמוראו של הדין המחייב עד להעיד עדות אמת לא נפרש על עד שמעיד לחוץ לגבולות סמכות השיפוט. נוסף לכך הועלתה הטענה שעדות של עד שאינה נעשית פנים אל פנים מול הנאשמת לוקה אף היא במשקלה.

אינני חושש לקשיים בעניין עדות בן דוד. בן דוד הוזהר שעליו להעיד אמת. לא זו בלבד שעדותו נעשתה מתוך בניין הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס אלא אף גם זו שבהיותו אזרח מדינת ישראל הוא עשוי לעמוד לדין בישראל אם יתברר חס וחלילה שעדותו שקרית.. גם העובדה שהעדות נמסרה ממרחק והעד לא ניצב נוכח פני הנאשמת איננה בעלת נפקות של ממש.

לפתח עדות דקלה עמר מונח קושי שנובע מכך שהפרטים הרלוונטיים שמסרה דקלה בבית המשפט אינם כלולים בהודעתה באוזני חוקר. ליתר דיוק בזמן שניתנה ההודעה אמרה דיקלה שפרטי התאונה אינם זכורים לה. היא מסרה מעט מאוד פרטים רלוונטיים ופרטים אחרים, במיוחד העובדה שרוכב הקטנוע חצה את הצומת באור ירוק, לא נכללו בהודעה. בבית המשפט מסרה העדה מספר פרטים לרבות הפרט החשוב האמור בדבר האור הירוק ברמזור והסבירה שמדובר בזיכרון שמתקיים אצלה כעת מן ההתרחשות.

התופעה של העדר זיכרון מוחלט לגבי התרחשויות בטווח של שניות לפני תאונה ושל התאונה עצמה וכן התופעה של "שחזור" הזיכרון מספר שעות לאחר תאונה, הוסברה בידי המומחה פרופ' שוויגר. אובדן הזיכרון של מה שהתרחש שנייה או שתיים לפני התאונה ובמהלכה הוגדר כ"אמנזיה רטרוגארדית" ואילו אובדן הזיכרון ששוחזר לאחר מספר שעות אחרי התאונה הוגדר כשכחה בתר חבלתית.

לכאורה אם כן, לא צריך לחשוש לאמינות העדות של דקלה עמר שכן יש לה הסבר מקצועי – נוירו-פסיכולוגי. אולם הדבר אינו מניח די הצורך את דעתי. דקלה הייתה חברתו של המנוח. מעורבותה בתאונה, האינטרס האישי שלה המגולם בתובענה אזרחית שהגישה ובמיוחד הקשר שלה עם משפחת המנוח הם לדעתי גורמים משפיעים על עדותה. דקלה הייתה מודעת לקושי של העדר ראיות מסבכות או מפלילות את הנאשמת. בלי ראייה ישירה שהמנוח נכנס אל הצומת באור ירוק לא ניתן להרשיע את הנאשמת. דקלה הייתה עדה למאמצי משפחת המנוח לאתר עדי ראייה. על רקע זה העובדה שבשלב מאוחר מאוד הצליחה דקלה לדלות ממעמקי זיכרונה (זיכרון שלא היה קיים בעת שמסרה את הודעתה) פרטים על התאונה מעוררת חשש לערוב בין זיכרון מוחשי וממשי ששוחזר אחרי שחלפה תופעת השכחה הבתר חבלתית, לבין "זכר כוזב" המערב בין מידע מזמן אמת למידע שנרכש מן הסביבה או מפרטים שהתבררו לעדה במועד מאוחר מן התאונה.

אינני שולל את דברי העדה. הרושם שהיא עשתה בעדותה הוא של מאמץ כן להעיד על פי זיכרונה. היא גילתה כנות מספקת כדי לומר לבית המשפט שהיא איננה יכולה לשלול אפשרות של הטיה קוגניטיבית כלשהי.

לפיכך בשל החשש המתואר אשתמש בפרטים שמסרה דקלה רק כדי לחזק או לסייע לראיות אחרות.

מכאן אפנה לשאלת המהימנות הקונקרטית של כל אחד מעדי הראיה.

דוד מימון

לוז עדותו של מימון הוא בכך שבו זמנית עם ההבחנה בהתרחשות התאונה הבחין גם במופע אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעת המנוח. לא התרשמתי שמימון הזיד לשקר וכאמור למעלה מכאן נשללה השפעה מהותית של משפחת המנוח על תוכן עדותו. סימן השאלה אינו מוצב כלפי מהימנות העדות אלא כלפי אמינותה; היינו, כנגד מידת הדיוק שבה.

הקושי נעוץ בעיקר בשני אלה: (1) חוסר עקביות בעניין רגע ההבחנה באור הירוק. עדות מימון מִטלטלת בין הבחנה מוקדמת באור הירוק (כשליווה במבטו את כניסת הקטנוע לצומת) לבין הבחנה מאוחרת (עם שמיעת רעש ההתנגשות , כלומר ברגע התרחשות התאונה); (2) פער מהותי בין עדותו של מימון לעדותו של אלבז בעניין מיקום השניים עובר לתאונה. מימון היה עקבי בגרסתו שהשניים המתינו ברכב ההסעה בעוד אלבז העיד שהוא עמד מחוץ לרכב.

לא ניתן לקבל את ההבחנה המוקדמת באור הירוק. מימון עצמו הקים ספק בכך. יתר על כן, מאחר שמימון ישב במכונית הסגורה ומאחר שירד גשם ומגבי המכונית לא פעלו (מנוע דומם), סביר מאד להניח שהוא לא התבונן נכחו ולא תלה ברמזור את מבטו עד שתשומת לבו הופנתה לצומת לשמע רעש ההתנגשות.

מנגד קטע העדות שבו מתאר מימון הבחנה באור הירוק עם ההתנגשות נראה בעיני אמין. אין ספק שעם התרחשות התאונה הוסב מבטו של מימון אל הצומת. מזווית המשקף (פרספקטיבה) שלו הוא יכול היה להכיל במבט את כלי הרכב המתנגשים ואת הרמזור גם יחד. ההסתכלות אל הרמזור בנסיבות כאלה אופיינית, כמעט אינסטינקטיבית, לכל נהג.

אמרתי שמימון לא ביקש לשקר. מכאן וכיון שעדותו בעניין האור הירוק תואמת את עדויות עדי הראיה האחרים, אני סבור שניתן לקבוע במידת הביטחון הדרושה במשפט פלילי שההבחנה באור הירוק עם ההתנגשות מדויקת ואמינה.

לשאלת מיקומו של אלבז אתייחס להלן. ברי שה"מחלוקת" בין עדים אלה בנקודה זו אינה חותרת מתחת לפני אמינותו של מימון בשאלת האור הירוק ברמזור. שכן בנקודה האחרונה (והמהותית) הזאת משתלבות העדויות אלה באלה.

יניב אלבז

אלבז הוא עד ראיה שתיכלל את התאונה יותר מכל עד אחר. לגרסתו עמד מחוץ לרכב ההסעה והתבונן סביבותיו. הוא הבחין ברעש מנוע הקטנוע ("טוסטוס" כלשונו) שנע על רחוב ריינס לעבר הצומת ובצמד הרוכבים עליו. כשהקטנוע חלף על פניו והגיע סמוך לפני הצומת נשמעה צפירת צופרו ואור הבלימה נדלק. בו זמנית הבחין העד בכניסת הרכב לצומת בנסיעה איטית. עם ההתנגשות התבונן העד ברמזור וגילה מופע אור ירוק בכיוון נסיעת הקטנוע.

הסנגור טוען שעד זה אינו ראוי לאמון מפני שיש פערים בין שלוש התבטאויותיו (שיחתו עם אחות המנוח, הודעה לחוקר המשטרתי ועדות בבית המשפט) וסתירות מהותיות בין עדותו לבין עדות מימון.

אלבז, כמו מימון, איננו עד שקר. הפערים בין התבטאויותיו אינם גדולים. אינני סבור שפער בין אמירה שהעד הבחין באור הירוק עובר לכניסת הקטנוע לצומת לבין אמירה שהעד הבחין באור הירוק עם ההתנגשות, מהווה "סתירה מהותית. פערים מסוג זה אופייניים לעדות בן אנוש, במיוחד כאשר ההתבטאות הראשונה של העד נעשתה כחודשיים לאחר התאונה. אחיזה עקבית של העד בכך שהמנוח נכנס לצומת באור ירוק, בין שההבחנה באור הירוק הייתה עובר להתנגשות ובין שהייתה עם ההתנגשות, היא הגורם המהותי בעדות.

חִצֵי אי אמון של הסנגוריה שולחו כלפי העד גם בשל הסתירה שבין אמירתו כי שהה מחוץ לרכב ההסעה בשעת התאונה לבין דברי מימון שהשניים שהו ביחד ברכב ההסעה. הסנגור טוען שאין זה סביר שאלבז המתין מחוץ לרכב ההסעה שהרי ירד גשם חזק למדיי. המתנה סתמית בגשם אינה סבירה כל עיקר.

ברי שלהכרעה בנקודה זו חשיבות מרובה. שכן קביעה שהעד המתין יחד עם מימון ברכב ההסעה תעמיד בספק רב את עיקר עדותו (שמיעת צפירת הקטנוע , הבחנה ברכב המתקרב לצומת והבחנה באור הבלם של הקטנוע).

עדותו של מימון בנקודה זו הוצגה לאלבז והתבקשה תגובתו. הוא השיב שמימון טועה. גם אני סבור שמימון נתפס לכלל טעות. אדם קרוב אצל עצמו. עדותו של אלבז על מיקומו בעת התאונה אמינה בעיניי יותר מדברי מימון הנשענים על זיכרון רחוק זמן בנקודה שהיא מבחינת מימון משנית.

סיכומה של נקודה זו הוא שאני מקבל כאמינה את עדותו של אלבז בנקודות המרכזיות שלה; היינו, בכך שהבחין בקטנוע עובר לכניסתו לצומת, נע במהירות של בסביבות 40 קמ"ש, נשמע קול הצופר של הקטנוע ונדלקו אורות הבלימה שלו. העד הבחין בו זמנית בכניסת הרכב לצומת. הרכב נע באיטיות. התחוללה התנגשות. בו זמנית הבחין העד במופע אור ירוק ברמזור בכיוון הנסיעת הקטנוע.

דקלה עמר

מהימנותה של דקלה אינה מוטלת בעיני בספק. עם זה אינני משוכנע שכל מה שנשמע מפיה הוא בגדר זיכרון ממשי ומוחשי מ"זמן אמת". ייתכן שנתערבו בזיכרון זה גם פרטים שהיא שמעה אודותיהם לאחר התאונה.

עלי לציין שהנקודות העיקריות בעדותה של דקלה משתלבות היטב בעדויות עדי הראיה. אילו נשמעו מפיה דברים שעומדים בסתירה לעדי הראיה לא הייתי מייחס להם משקל. משעה שדבריה משתלבים בדברי עדי הראיה אין הם נעדרי משקל בעיני. האמירה של דקלה שנוצרה אצלה תחושה של כניסה לצומת באור ירוק משתלבת עם עדויותיהם של מימון ואלבז. היא גם עולה בקנה אחד עם אמרתה של הנאשם באוזני העד בן דוד. דברה של דקלה שהיא זוכרת שהמנוח השמיע קללה כלפי הרכב שנכנס לצומת לפני התאונה משתלבת בעדותו של אלבז שראה שנהג הקטנוע מגיב לכניסתו המפתיעה של הרכב לצומת (תגובה שביטויה בצפירה ובלימה ולפי דברי דקלה גם בקללה).

לעדות דקלה משקל לא מבוטל בתמיכה לעדויות מימון ואלבז.

מאיר בן דוד

לאחר ששללתי השלכות והשפעות חיצוניות על עדות בן דוד, נראה לי ששאלת מהימנותו צריכה להיבחן נוכח ההכחשה המוחלטת של עדותו מפי הנאשמת ובמידה רבה גם מפי העדה תמרה קריגמן שישבה ברכב לצד הנאשמת.

לוז עדותו של בן דוד הוא שכאשר הגיע לרכב לאחר התאונה כדי לסייע או לחלץ את היושבים בו שמע מפי הנאשמת הודאה בכך שחצתה את הצומת באור אדום ושרכבה החליק אל הצומת. הנאשמת טוענת שבן דוד משקר שהוא לא שוחח עמה ובעצם היא לא דיברה עם איש בהיותה ישובה ברכב לאחר התאונה. גם גריגמן העידה שכל עוד היתה ברכב לא נגש לרכב מישהו שתאורו וגילו הולם את אלה של בן דוד.

לפי שאינני רואה כל סיבה שבן דוד יבדה סיפור מסוג הסיפור שתוכנו כתוכן עדותו, דומה שעלי לתת אמון בדבריו. שלילת הדברים מפי הנאשמת והעדה שהעידה מטעמה אינן בגדר ראיות השוללות את האמון בבן דוד. אין לי ראיות מספיקות כדי לקבוע שהנאשמת ותמרה העידו שקר במזיד. אפילו הכי אין הדבר שולל אמון בבן דוד. שכן לא מן הנמנע שהנאשמת והעדה מטעמה פשוט אינן זוכרות את ההתרחשות עם בן דוד. שתיהן היו מעורבות בתאונה. שתיהן נותרו ברכב המומות נתונות לתחושת הטראומה התאונתית. שמיטת פרטים מסוימים מזיכרונן היא סבירה לחלוטין. רק כך אפשר להבין את הדברים על רקע קביעה מצד אחד שבן דוד לא שיקר ומצד שני שגם הנאשמת והעדה לא העידו שקר.

על זה יש להוסיף שבעדותו של בן דוד שובצו פרטים שמסייעים לקבוע את מהימנותו. כך למשל תאר בן דוד את העובדה ששתי הנוסעות ברכב היו תחת הלם התאונה. הן היו המומות והתקשו לדבר. פרט זה אושר מפי העדות. עוד מסר בן דוד שהנהגת והנוסעת כוסו בשברי זכוכית. גם לכך נשמע אישור מפי הנאשמת ומפי תמרה. אלמלא ניגש בן דוד ובא אצל הרכב ואלמלא התבונן ביושבים בו לא יכול היה לדעת את הפרטים הללו. כיוון שניגש לרכב מן הסתם נקט בפעולות מאוד פשוטות של הושטת סיוע או חילוץ ליושבים בו. רקע זה מחזק מאוד את האמון בבן דוד.

תמרה קריגמן

העדות של תמרה רלוונטית רק בהקשר לשאלה האם שמע בן דוד מפי הנאשמת הודאה כי חצתה את הצומת באור אדום. כבר הבעתי לעיל דעתי שלא מן הנמנע שהעובדה שתמרה הכחישה את השיחה הזאת נובעת מהעדר זיכרון ביחס אליה ושהדבר הוא פרי תוצאה של תאונה טראומטית. עלי להעיר עוד שלפי דברי קריגמן היה שלב שהיא יצאה מן הרכב, נכנסה לבית הקפה כדי לשטוף את הרסיסים מפניה. לא מן הנמנע שהשיחה התנהלה בזמן שתמרה איננה במכונית ולכן הדבר נעלם ממנה.

הנאשמת

סוגיית המהימנות של עדות הנאשמת סבה על שלוש נקודות: 1) אמירתה שנכנסה לצומת באור ירוק; 2) תשובות מסוייגות שנתנה לחוקר המשטרתי; 3) השיחה הקצרה עם בן דוד.

הנאשמת העידה הן במשטרה והן בבית המשפט שנכנסה לצומת באור ירוק. ייתכן שהנאשמת האמינה ואולי מאמינה עד היום שהיא נכנסה לצומת באור ירוק. אינני יכול לראות בדברי הראיה לכך שהיא נכנסה באור ירוק. לדעתי הנאשמת עצמה לא היתה בטוחה באמירתה שנכנסה לצומת באור ירוק. המסקנה הזאת נובעת מן התשובות המסוייגות שלה לחוקר המשטרה. היא נשאלה מאיזה מרחק ראתה את האור ברמזור והשיבה שאינה זוכרת. הי נשאלה מהו האור שדלק ברמזור בזמן הורדת ההילוך והשיבה שאינה זוכרת. היא נשאלה אם הרכב שלה החליק ובגלל זה נכנסה לצומת באור אדום והיא השיב שאינה זוכרת אבל יכול להיות. כך גם השיבה שאינה זוכרת לשאלה של המהירות שבה נסעה.

מכאן נובע שבזמן אמת לא היתה לנאשמת תמונה ברורה על פרטים מהותיים הקשורים בנהיגה, במצב האור ברמזור ובקשר לנסיבות כניסתה לצומת באור אדום. בבית המשפט היא הסבירה באורח תמוה למדי את התשובה "אני לא זוכרת אבל יכול להיות" כמענה לשאלה האם הרכב החליק ונכנס לצומת באור אדום. ההסבר בבית המשפט הוא שהעדר הזיכרון סב שאלת קיומו וזיהיו של קו העצירה. אפילו אתעלם מחוסר הקשר שבין המענה לשאלה, נשמעת מכך עוד הודאה בידיעה חסרה לעניין פרט נוסף (קו העצירה).

הנה כי כן הנאשמת נכנסה אל הצומת כשפרטים שונים נעדרים מן התובענה שלה. על כן אינני סומך יתדותי בדברה שנשמע כאילו נחרץ שהיא נכנסה לצומת באור אדום.

הסנגור טען שאין לייחס כל משקל לאמרת החוץ של הנאשמת נוכח מניעת זכות ההתייעצות עם עורך דין. אלא שעיון באמרה ובעדותו של החוקר שגבה אותה מראה כי ניתנה לנאשמת הזדמנות לשוחח עם עו"ד ומשלא עמדה על קיום הדבר אין לראות פגם לא של קבילות ולא של העדר משקל באמרה.

לשיח הקצר שקיימה הנאשמת עם בן דוד כבר התייחסתי למעלה מכאן ואין צורך עוד להוסיף.

השלכות עדויות המומחים על ממצאי העובדה

עדויות עדי הראיה מבארות את נסיבות התאונה מנקודת ההסתכלות על תנועת הקטנוע. ראיות אלה מצביעות במידת השכנוע הדרושה שהקטנוע נכנס לצומת באור ירוק. הראיות אינן מלמדות דבר לעניין נסיבות כניסת הרכב לצומת.

על פי הראיות האובייקטיביות ניתן לקבוע שאין מצב של חפיפה במופעי האור הירוק בכיווני הנסיעה של הרכב והקטנוע. יתר על כן מתקיים פער של 6 שניות בין סוף המופע הירוק בכיוון אחד לבין תחילת מופע הירוק בכיוון שני. האם בכל זאת ייתכן מצב שהנאשמת נכנסה לצומת באור ירוק וכשהגיעה לנקודת ההתנגשות דלק אור ירוק בכיוון נסיעת המנוח?

המומחה ד"ר רז העיד על כך שבהינתן מהירות מסוימת של הרכב אפשר שהתאונה תתרחש גם כאשר הנאשמת נכנסה לצומת בסוף המופע הירוק לכיוון נסיעתה. בוחן התאונה מרחבי לא שלל היפותזה כזאת. הוא סבור שההיפותזה אינה מתיישבת עם נסיבות התאונה הקונקרטית.

ברור לכל הדיוט שאם הנאשמת נכנסה לצומת באור ירוק והיא עשתה דרכה בו באיטיות רבה כי אז עשויות לחלוף 6 השניות המפרידות בין סוף מופע האור הירוק בכיוון נסיעתה לתחילת מופע האור הירוק בכיוון נסיעת המנוח. אלא שכדי שהדבר יתקיים צריכה הייתה הנאשמת, לשיטת ד"ר רז, לנוע במהירות של עד 10 קמ"ש. קביעתי שנקודת האימפקט מצויה במקום שהחוקר מרחבי הצביע עליו ולא במקום שד"ר רז נקב בו משמיעה שגם מהירות נסיעה של 10 קמ"ש אינה מתיישבת עם כניסת הנאשמת לצומת באור ירוק.

בין קו העצירה לנקודת האימפקט מרחק של כ-14 מ'. במהירות של 10 קמ"ש נחצה המרחק הזה בפרק זמן של 5 שניות. כיוון שבין סוף הירוק של הנאשמת לבין תחילת הירוק של המנוח מפרידות 6 שניות אזי סוף הירוק של הנאשמת היה במרחק מסוים לפני קו העצירה ואל קו העצירה הגיעה בנתון כזה באור אדום או אולי באור צהוב. חישוב פשוט יראה שבעייתיות כזו מתקיימת לגבי הנאשמת גם אם נסעה במהירות פחותה יותר (בסביבות 8 קמ"ש). רק במהירות של 5 - 7 קמ"ש עשויה להתקיים ההיפותזה של חציית קו העצירה בידי הנאשמת באור ירוק.

האפשרות שהנאשמת חצתה את הצומת במהירות של 5 – 7 קמ"ש היא בלתי סבירה בעליל. מהירות כזאת אינה מתיישבת עם דברי הנאשמת שנכנסה לצומת בנהיגה "איטית ושוטפת". היא אינה מתיישבת עם עדותו של אלבז והיא אינה מתיישבת עם אמירתה של הנאשמת באוזני בן דוד. יתר על כן, אין סיבה ואין טעם לחציית צומת במהירות כל כך איטית שמתאימה למצב של "פקק בדרך". הרכב של הנאשמת הוא מסוג של ידית הילוכים ידנית. היא העידה שהורידה הילוך משלישי לשני. ספק אם נהיגה ב-5 עד 7 קמ"ש מתיישבת עם נהיגה בהילוך שני. הרכב אמור היה לקרטע במצב כזה. זו מהירות שהולמת הילוך ראשון.

על כן אני סבור שההיפותזה שהעלה המומחה מטעם ההגנה בדבר שילוב כניסות בירוק משני הכיוונים המתנגשים היא תיאורטית ואינה שייכת לנסיבות התאונה דנן.

ממצאי עובדה

שילוב הממצאים והמסקנות מדברי העדים מוליך אל ממצא עובדתי מסכם כדלקמן. ביום 25.2.10 בשעה 21.00 לערך במזג אויר גשום נהגה הנאשמת ברכב ברח' פרישמן בתל אביב ממזרח למערב. בה בעת נהג אסף כהן ז"ל בקטנוע ברח' ריינס בתל אביב מדרום לצפון. מאחוריו בקטנוע ישבה חברתו דקלה.

הנאשמת נכנסה לצומת הרחובות פרישמן ריינס בשעה שבכיוון נסיעתה דלק אור אדום ברמזור. אסף ז"ל הגיע בו זמנית לצומת כשבכיוון נסיעתו דלק אור ירוק. שני כלי הרכב התנגשו בצומת וכתוצאה מכך נהרג אסף, דקלה נפצעה קשה, הנאשמת נפצעה באורח קל ונגרמו נזקים לכלי הרכב.

לכך יש להוסיף שכתב האישום אינו מייחס לנאשמת כניסה לצומת תוך מודעות לאור האדום שברמזור. הניסוח בכתב האישום הוא שהנאשמת לא שתה לבה לכך שדולק אור אדום ברמזור. מן הראיות שהצבעתי עליהן עולה תמונה שהנאשמת אכן לא הבחינה באור האדום ברגע הקריטי של הגעתה אל קו העצירה. לא מן הנמנע שהנאשמת התבוננה ברמזור לפני שהגיעה לקו העצירה ולא חזרה להתבונן בו בקו העצירה שלפי דבריה כלל לא איתרה אותו.

יישום הדין על ממצאי העובדה

הריגה

העבירה הראשית המיוחסת לנאשמת היא עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין שזה לשונו:

הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם יואשם בהריגה ודינו – מאסר 20 שנה.

היסוד העובדתי המגולם בביטוי "מעשה או מחדל" נדון והוכרע למעלה מכאן. חציית הצומת כשמתקיימת נסיבה עובדתית של מופע אור אדום ברמזור היא בגדר המעשה או המחדל האסורים. מעיינינו כעת ביסוד הנפשי של עבירת הריגה.

עבירת הריגה היא עבירה של "מחשבה פלילית" התביעה מייחסת לנאשמת התנהגות פלילית שהיסוד הנפשי של מחשבה המתקיים בה הוא של "קלות דעת". כך נקבע הדבר בהוראת סעיף 20 לחוק העונשין:

מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחד מאלה:

1. ...
2. פזיזות שבאחד מאלה:
   1. ...
   2. קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות מתוך תקווה להצליח למונען.

עינינו הרואות שעבירת ההריגה כעבירה של מחשבה פלילית מצריכה מצד אחד מודעות לנסיבות הרלוונטיות למעשה העבירה; קרא בענייננו, מודעות למופע האור האדום ברמזור או להימצאות הקטנוע בנתיב ההתנגשות. מצד שני, נדרשת לשם התגבשות העבירה לכל הפחות קלות דעת שביטויה בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.

דומה שלא ניתן לחלוק על כך שכניסה ברכב לצומת מרומזר תוך מודעות למופע אור אדום ברמזור היא בגדר נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.

התביעה איננה טוענת שלנאשמת הייתה מודעות בפועל למופע האור האדום ברמזור. לפיכך דומה לי שאינני צריך לבחון את ההלכות בדבר היווצרות "חזקת מודעות" שהנאשמת הייתה צריכה להפריכה (למשל ע"פ 8191/08 ג'בארה נ' מ"י). טענת התביעה היא שהנאשמת התעלמה למעשה מן הרמזור ולכן לא שתה ליבה למופע האור האדום שבו. התעלמות כזאת היא בגדר "עצימת עיניים". הנאשמת עשתה דרכה כסומא בערובה וכיוון שמדובר בדרך עירונית שבה מרובים הצמתים המרומזרים התנהלות כזאת מאופיינת בנטילת סיכון בלתי סביר לגרימת תוצאה קטלנית או חובלנית.

אכן אין מדובר בעניין דנן ב"גניבת הרמזור" שהיא שילוב שבין מודעות לקיומו של אור אדום ברמזור וציפייה לכך שחצייתו תסתיים בשלום. להפך לפי טענת הנאשמת היא נכנסה לצומת כשהיא סבורה שדולק אור ירוק ברמזור ולכן עשתה דרכה באורח רגיל שלא מתוך "גניבת הרמזור" ושלא מתוך נטילת סיכון כלשהו.

דווקא דברים אלה של הנאשמת עומדים לה במידה מסוימת למכשול. שכן אילו טענה הנאשמת שחצתה את הצומת בהיסח הדעת משום שתשומת ליבה הוסטה מפני הדרך ולא הבחינה שדולק אור אדום ברמזור,לא ניתן היה לייחס לה הלוך נפש של "קלות דעת" אלא רק יסוד נפשי של התרשלות. אולם כיון שהנאשמת דבקה בגרסת חציית הצומת באור ירוק וכיון שגרסה זו נסתרה על ידי מערך הראיות מוחזקת הנאשמת כמי שלא הבחינה, מתוך קלות דעת באור האדום ברמזור [השוו: עניין ג'בארה שלעיל וכן ע"פ 8103/05 עותמן נ' מ"י).

אף על פי כן, לסוף מחשבה, הגעתי לכלל מסקנה שלא הוכח כי הנאשמת חצתה את הצומת בקלות דעת תוך נטילת סיכון בלתי סביר. אבאר את דעתי.

נקודת המוצא היא שאין טענה, גם לא בכתב האישום, שהנאשמת חצתה את הצומת (ואפילו את קו העצירה שלפני הצומת) תוך מודעות לאור האדום ברמזור. כתב האישום מייחס לנאשמת מחדל רשלני חמור מאד בכך שהיא לא שתה לבה לרמזור ולפיכך חצתה את הצומת באור אדום. אף על פי שרשלנות היא התנהגות שמאופיינת בהעדר מחשבה פלילית עשוי מחדל רשלני ברמה מסוימת להיות שקול למחשבה פלילית. כך למשל התעלמות מדעת מן הרמזור כמוה כ"עצימת עיניים" העשויה לגבש מחשבה פלילית על פי אחד המובנים של סעיף 20 לחוק העונשין.

אין לפניי כל ראייה לעניין התנהלות הנאשמת בצומת וסמוך לפניה (זולת אמרת הנאשמת באוזני בן דוד שאליה אתייחס להלן). איננו יודעים כמה זמן עבר מרגע שהאור התחלף לאדום בכיוון הנסיעה של הנאשמת (מופע האור האדום נמשך כ-60 שניות) ועד שחצתה את קו העצירה. לא מן הנמנע שלא חלפו אלא שניות ספורות למן תחילת מופע אור אדום בכיוון נסיעת הנאשמת ועד להגעתה אל קו העצירה^[2]. במצב דברים זה אינני יכול לשלול אפשרות שהנאשמת התבוננה ברמזור בהיותה מרחק 30-40 מטרים ממנו ולפי שעדיין דלק בו אור ירוק, המשיכה בנסיעה "איטית –שוטפת" תוך הסחת דעת מן הרמזור שהותירה אותה בסברתה שהיא חוצה את הצומת כדין באור ירוק.

להנחות הללו יש עיגון מסוים באמרות של הנאשמת. בחקירת המשטרה היא אמרה שאינה זוכרת מאיזה מרחק הבחינה באור הדולק ברמזור וכן אמרה שאינה זוכרת אם בזמן ההגעה לצומת תוך הורדת ההילוך התבוננה שוב ב רמזור [ת/12]. בעדותה בבית המשפט, במסגרת החקירה הנגדית, נשמעו מפי הנאשמת ביטויים המלמדים על הסח דעת או אי הבחנה בפרטים שונים בעת חציית הצומת [פ/137].

כנגד ההנחות הללו אפשר להצביע על האמרה של הנאשמת באוזני העד בן דוד שהיא נכנסה לצומת באור אדום לאחר שהרכב החליק.

אני מתקשה להשתית על אמרה בודדת זו יסוד נפשי של מחשבה פלילית. חז"ל אמרו ש"אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט). אכן הכלל הזה אינו חל בשיטתנו, אולם "קפיצת המדרגה" שבין גרימת מוות בהתרשלות לבין הריגה גבוהה ביותר. אמרה אדם זמן קצר אחרי התרחשות תאונה שהוא מעורב בה בעודו המום ונתון להשפעת האירוע הקשה אינה מקיימת ביטחון מספיק לשם קביעת "רשעות" בדרגה כה גבוהה.

סיכומה של נקודה זו הוא שאין לאיל ידי לקבוע שהתגבש היסוד הנפשי של עבירת הריגה ולפיכך אני מזכה את הנאשמת מעבירה זו.

גרימת מוות ברשלנות בנהיגת רכב

מן האמור למעלה מכאן עולה בעליל שהתגבשו יסודותיה של עבירת גרימת מוות בהתרשלות תוך נהיגת רכב לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

הסנגור טוען שהרשעה בעבירה חילופית היא בגדר רשות הנתונה לבית המשפט אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי). הנאשמת לא הוזהרה בידי התובעת שיש אפשרות להרשעה חלופית כזו ועל כן אין מקום שבית המשפט ישתמש בסמכות הנתונה לו. יתר על כן הסנגור רואה בעובדה שהתביעה התעקשה לייחס לנאשמת עבירה של הריגה שעונשה המרבי 20 שנות מאסר בגדר "התנהלות שערורייתית של התביעה" וגם בכך טעם להימנע מהרשעה בעבירה החילופית.

אינני מקבל את הערות הסנגור. כל מהלכי ההתגוננות של הנאשמת כוונו כנגד ייחוס כל אשמה שהיא בגין נהיגתה ברכב בזמן התאונה. הנאשמת עשתה כל מאמץ להניח ספק לפתח ייחוס אחריות כלשהי לה. כל מה שהיא טענה וכל ראיה שהביאה כוונו הן כנגד האישום בהריגה והן כנגד אישום שיסודו בהתנהגות רשלנית.

המעיין בהכרעת הדין עד הנה יימצא שדעתי כשופט היטלטלה בין האישום בהריגה לבין הרשעה בעבירה קלה הרבה יותר. בנסיבות אלה אין שמץ של "שערורייתיות" בייחוס אשמת הריגה בכתב האישום וניסיונה של התביעה לעשות את המוטל עליה הוא להוכיח את האישום הזה.

התוצאה היא שיש מקום להרשיע את הנאשמת בעבירה של גרימת מוות בהתרשלות תוך נהיגת רכב.

חבלה חמורה

עבירה של חבלה חמורה יוחסה לנאשמת בשל הפציעה שנגרמה לדקלה. גם זו עבירה של מחשבה פלילית וכל מה שנאמר לעניין היסוד הנפשי של עבירת ההריגה למעלה מכאן יאה גם לכאן.

לפיכך אני מזכה את הנאשמת מעבירה של חבלה חמורה וקובע תחתיה הרשעה בעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש או רשלנות לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

כללו של דבר

אני מזכה את הנאשמת מעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין ומרשיע את הנאשמת בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

אני מזכה את הנאשמת מעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין ומרשיע אותה בעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש או ברשלנות לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

ניתנה היום, 23 לאוגוסט , במעמד הצדדים

מתייצבים: בשם המאשימה עו"ד שרונה גדה

הנאשמת ועו"ד שי גלעד

הכרעת הדין הוקראה.

החלטה

טיעונים לעונש יישמעו ביום 15.10.12 בשעה 14.00.

ניתנה היום, ‏יום חמישי 06 ספטמבר 201223 באוגוסט 2012, במעמד הצדדים.

הכרעת הדין ניתנה בתאריך 23.8.12 בזמן ההשבתה, היום משחזר נט המשפט הוטמעה הכרעת הדין למערכת, אם יש שינוי כלשהו הרי שהוא בעריכה (עימוד) ולא בתוכן.

1. משמעות ה"הסבר" של הנאשמת היא שהחוקר שאל בחטים (מה צבע האור ברמזור בשעת היות הנאשמת בצומת) והיא השיבה בשעורים ("לא זוכרת" קרא, לא זוכרת את קו העצירה וחצייתו. ב"הסבר –לא הסבר" (אבסורד) זה חשתי וביקשתי התייחסות הנאשמת. התייחסות של ממש לא ניתנה (פ/137). ↑

2. חישוב פשוט יראה שבהינתן מהירות של 30 קמ"ש התחלף האור לאדום כ-5.3 שניות לפני שהנאשמת הגיעה לקו העצירה. בהינתן מהירות של 25 קמ"ש התחלף האור כ-4 שניות לפני שהנאשמת הגיעה לקו העצירה. ↑