ביום 25.2.10 בשעה 21.00 לערך, במזג אוויר גשום, הסיעה הנאשמת את רכבה ברח' פרישמן בת"א ממזרח למערב. לצידה ישבה חברתה. היה זה סיומו של יום פעילות שיגרתי. החברה הייתה נכאת רוח מסיבה מסוימת והייתה שקועה בשרעפיה. כיון שכך, מן הסתם, נתפסה גם הנאשמת למחשבות ממחשבות שונות עד כדי כך שלא מקדה את תשומת לבה, כדבעי, לדרך שלפניה. אותה עת עשה אסף כהן ז"ל את דרכו רכוב על קטנוע ברח' ריינס בתל אביב מדרום לצפון. מאחוריו בקטנוע ישבה חברתו דקלה עמר.

הנאשמת הגיעה בנסיעתה לצומת הרחובות פרישמן ריינס ולא הבחינה בכך שבכיוון נסיעתה דולק אור אדום ברמזור. אסף ז"ל הגיע בו זמנית לצומת כשבכיוון נסיעתו דולק אור ירוק. התרחשה התנגשות בלב הצומת. אסף, צעיר בן 27 שכל עתידו לפניו, קיפח את חייו בתאונה. דקלה עמר נפצעה.

כך ברגע אחד, כתוצאה מחוסר תשומת לב רשלנית, נגדע פתיל חייו של אדם וחרב עולמה של משפחה (משפחת כהן). בה בעת, אותה התנהגות רשלנית המיטה אסון גם על הנאשמת. אי אפשר להשוות את אסונה של משפחת כהן שאין ממנו חזרה שאין לו מרפא ואין לו ניחומים לאסונה של הנאשמת שלא רק זה שמידה בא לה, אלא אף גם זה, שהזמן וסיוע נאות עשויים להעלות לו ארוכה. אך אי אפשר להתעלם גם מן הטרגדיה של הנאשמת שאינה פרי מעשה זדון או כוונת מכוון.

הנאשמת הורשעה בדין לאחר ניהול משפט הוכחות. אכן מעיקרה יוחס לה אישום של הריגה. מאישום זה זוכתה הנאשמת. היא הורשעה חלף זה בעבירה של גרימת מוות בהתרשלות תוך נהיגת רכב. היא לא נטלה על עצמה אחריות גם בעבירה הקלה יותר של גרימת מוות בהתרשלות. טענתה – התגוננותה לא הייתה "משפטית" בלבד. הנאשמת לא הודתה גם בקיומן של הנסיבות העובדתיות המגבשות את המעשה או המחדל האסור בהקשר לעבירה זו. על כן, בשלב הדיוני הזה של גזירת עונשה, אין היא ראויה להקלה המקובלת ביחס למי שהודה ונטל אחריות למעשה עבירה שביצע בידיו.

עד שאני בא לגזור את עונשה של הנאשמת אשווה לנגדי את דמותו של אסף המנוח ואתאר בקצרה את נסיבותיה האישיות של הנאשמת.

אסף ז"ל לפי הפרטים שמסרה אמו לבית המשפט היה אדם פעיל, תוסס, ערכי שביקש למצות באורח חיובי ומועיל את כל מה שניתן בעולמם של צעירים. הוא שירת בצה"ל ביחידה מובחרת, השתתף במלחמת לבנון השנייה כאיש מילואים, טייל בעולם לאחר שהשתחרר מן השרות, עבד ולמד במכללה למנהל במגמת תקשורת וניהול כשהוא מוכיח הצטיינות בלימודים. דיבור מועט זה אינו מחזיק את המרובה. כיוצא בזה קשה לתאר במילים את המשמעות הטרגית של אובדן חייו אסף.

הנאשמת היא כבת 48 ילידת רוסיה עלתה לארץ בשנת 1990 יחד עם בעלה שממנו התגרשה מאוחר יותר. אין לה ילדים ולעת הזו אינה עובדת כאחת מן ההשלכות הנובעות מן התאונה. הנאשמת נעדרת עבר פלילי. היא אזרחית שומרת חוק. אפילו בתחום התעבורה אין לה עבר משמעותי (לחובתה 4 הרשעות בעבירות קנס לאורך שנים של נהיגה). היא עסקה בתחום התיווך, מידענות, סוכנות נסיעות ושיווק. בכל מעשיה זכתה להערכה רבה. גם מקום העבודה האחרון שלה האיר לה פנים אלא שלאחר התאונה התגלו בעצימות גבוהה השלכות בתר תאונתיות (תסמונת פוסט טראומה) שהשפיעו על יכולת הריכוז שלה וביצוע עבודתה כהלכה. בסופו של דבר נאלצו מעסיקיה להפסיק את עבודתה.

הנאשמת עברה טיפול נפשי, היא אובחנה כסובלת מפוסט טראומה. הטיפול שהיא עוברת הוא טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי. המטפלים התרשמו שהיא סובלת מקושי להתמודד במצבי משבר, שהיא חוששת מאוד מן ההשלכות של העונש שעלול להיגזר לה במיוחד עונש מאסר. שרות המבחן חיווה דעתו שיש צורך ממשי שהנאשמת תמשיך בטיפול הנפשי ובקשר עם השרות כדי להביא לשיקומה הנפשי וכדי למנוע התדרדרות שיכולה להיות תוצאה של עונש מאסר. קצינת המבחן המליצה על העדפת עונש של מאסר שיומר לעבודות שרות בצרוף צו מבחן שיאפשר לשרות לפקח על דרכי שיקומה של הנאשמת.

אכן עיקר המחלוקת בין הצדדים הטוענים לפני היא בשאלת טיבו של עונש המאסר שיש להשית על הנאשמת. אין מחלוקת שדינה מאסר ופסילת רישיון נהיגה משמעותית. התובעת טוענת שעונש המאסר הראוי הוא מאסר בפועל לתקופה שלא תפחת משנה אחת. הסנגור סבור שהעונש הראוי צריך להסתכם ב-6 חודשי מאסר שניתן יהיה לבצע אותם בעבודת שרות.

מתקיים קושי תפיסתי בסיסי בגזירת עונש מאסר בפועל ביחס למבצע עבירה שהיסוד הנפשי שלה איננו של כוונה. המתרשל לא הזיד לפגוע ולהזיק. גם אדישות או קלות דעת ביחס לחיי אדם או לשלומם של אנשים לא ניתן לייחס לו. על כן, לא מופרכת סברתם של רבים שאין מקום לעונש מאסר בכגון זה.

אולם התפיסה שעליה מושתתת העבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין שונה לחלוטין. קביעת המחוקק היא שהמתרשל שקיפח חיי אדם צפוי לעונש מאסר מרבי של 3 שנים. החוק מגלם בחובו את הערך של קדושת החיים; את הצורך הבלתי מתפשר להגן על החיים. אדם אינו מצווה רק לשמור על חייו ("ונשמרתם לנפשותיכם") אלא חובה וציווי שאינו פחות בטיבו הוא לשמור ולהישמר מפגיעה בחיי הזולת. הדברים הללו מסתכמים כך מפיו של שופט בימ"ש העליון ניל הנדל:

נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ורשלנית. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעברות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות (ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מ"י).

כתוצאה מחדלי הנאשמת נפגע הערך החברתי המוגן של חיי אדם. הפגיעה רעה וחמורה. היא נובעת מרשלנות שאינה מבוטלת. חוסר תשומת הלב אולי היה "רגעי", אך הוא מגלם התנהגות רשלנית חמורה ביותר. "כניסה לצומת באור אדום" – כתבה השופטת ברלינר – "היא בבחינת 'אבי אבות הטומאה' כשמדובר בנהיגה. אין מדובר ברשלנות שעניינה שבריר שניה של חוסר תשומת לב אלא בפעולה מודעת ומכוונת שניתן וצריך היה להימנע ממנה" (ע"פ 3013/06 לוין נ' מ"י). ה"מודעות" שבעניין היא לכך שהנאשמת נהגה בטבורה של עיר, שהצמתים המרומזרים בה רבים. היא הכירה היטב את מסלול הנסיעה והיה עליה ליתן את הדעת לכך שבדרכה מוצבים רמזורים. הסטת תשומת הלב מן הצומת המרומזר היא בגדר רשלנות חמורה מאוד.

אינני מתעלם מן הנסיבות האישיות של הנאשמת. מקובלים עלי הממצאים של המומחים השונים שבדקו וטיפלו בנאשמת ועדיין מטפלים בה בעקבות התאונה. אף על פי שניתן להעריך שחלק לא מבוטל מן התופעות הבתר תאונתיות מושפע מחוסר וודאות כרגע בעניין העונש ולאחר שעונשה של הנאשמת ייגזר יתמתנו ההשלכות במידה מסוימת, סביר שעדיין תהיה הנאשמת נתונה בפוסט טראומה ממשית.

השאלה היא מה המשמעות ומה המשקל של הנסיבות האישיות המתוארות למעלה נוכח הפגיעה הקשה בערך החברתי המוגן ונוכח העובדה ש"מתחם העונש הראוי" בעבירה זו סב סביב עונשי מאסר שגבולם התחתון עולה על תקופת המאסר שניתן לשאת בעבודת שרות וגבולם העליון עולה על שנת מאסר בפועל.

דומה לי שביטוי ברור ובולט ליחס שבין נסיבות אישיות לבין הערך החברתי המוגן מצוי בפסק הדין של בית המשפט העליון שבו הוצבה על מדוכת הדיון שאלת גזירת עונש מאסר בפועל בשל גרימת מוות בתאונת דרכים לנאשמת אם ל-3 ילדים שבשל נסיבות משפחתיות מסוימות כמעט ברור שכליאתה תשאיר את ילדיה בלי השגחת הורה. לאחר בחינת השיקולים השונים הגיע בית המשפט העליון למסקנה ש: "אי הטלת עונש מאסר בפועל במקרה כזה יש בה כדי לפגוע בערך המקודש של חיי אדם. לערך זה ראוי לתת משקל הולם" [מפי המשנה לנשיא מרים נאור וראו גם את דברי השופטים דפנה ברק ארז ואליקים רובינשטיין (רע"פ 2955/12 הרמוס נ' מ"י)].

הנה כי כן לנסיבות האישיות ולאפשרויות השיקום השונות של הנאשמת יש השפעה ממתנת ביחס לעונש אך אין הן יכולות להחריגו אל מחוץ למסגרת מתחם העונש הראוי.

הסנגור סקר לפני שורה ארוכה של גזרי דין שיצאו מלפני ערכאות שונות (בעיקר בית משפט לתעבורה) שבהם נגזרו עונשי מאסר שהומרו לעבודת שרות. אינני רואה טעם לעבור על כל גזר דין וגזר דין ולהשוותו לענייננו. ככל שגזרי הדין עוסקים בנסיבות של התרשלות קלה יחסית, אין בהם ממין ההשוואה לעניין דנן. ככל שגזרי הדין עוסקים בנסיבות דומות לפחות מבחינת היקף הרשלנות לענייננו אין הם משקפים, לדעתי, את "מדיניות הענישה הנהוגה".

הסנגור הפנה גם לשני פסקי דין של בית המשפט העליון. האחד (ע"פ 4732/02 סורפין נ' מ"י), דן בנסיבות שהוגדרו כ"רשלנות רגעית, אובדן שליטה רגעי, או אי תשומת לב רגעי... דומה שאלה מצויים ברף הנמוך של רשלנות". הנסיבות הללו בצרוף לנסיבות אישיות לא פשוטות הניעו את בית המשפט העליון להתערב בעונש של מאסר בפועל ולהעמידו על התקופה המאפשרת את נשיאתו בעבודת שרות. העניין השני (רע"פ 4261/04 פארין נ' מ"י), מתייחס גם הוא לנסיבות שהוגדרו כ"חוסר תשומת לב או התרשלות רגעית" המצטרפים לנסיבות אישיות שהצדיקו את הגדרתו של העניין כ"אחד המקרים החריגים בהם ראוי לתת לנסיבותיו האישיות של הפרט על רקע נסיבות המקרה משקל משמעותי".

ניתן לערוך הבחנה בין נסיבות ענייננו שכאמור אינן משקפות התרשלות קלה ורגעית לבין הנסיבות שהתבררו בשני פסקי הדין הנ"ל. גם בלי הבחנה כלשהי לדעתי, הפסיקה הנזכרת היא חריגה ביחס למגמה העולה מפסיקת בית המשפט העליון, במיוחד בזמן האחרון (ראו שוב למעלה מכאן).

תאונות הדרכים היו ל"מכת מדינה" אך אין הן "גזירת שמים". ריסון עצמי של נהגים ומודעות של כל נהג ונהג לכך שבידיו השליטה בכלי מסוכן ושהתנהגותו בדרך עלולה לחרוץ גורל חיים, עשויים בעליל להפחית משמעותית את היקפה של מכת מדינה זו. יש דרכים שונות לטעת את המודעות האמורה אצל נהגים ולגרום לאותו ריסון נדרש. אי אפשר להפחית מחשיבותה של כל דרך וכל אמצעי (הסברה, חינוך, הקניית מיומנויות נהיגה, אכיפה, וכיו"ב). לצד אלה ואולי אפילו מעל אלה ניצבים אמצעי הענישה. לעונש יש כח הרתעתי ובמציאות המתקיימת בכבישים, בדרכים וברחובות הערים, להרתעה השפעה חשובה ביותר. בהרתעת הנהגים מצויה ערובה מסוימת למניעת אסונות מן הסוג המתואר כאן. לעונש יש גם היבט חשוב של "הלימה". יש להשיב למי שעבר עבירה כגמולו. ומי שקיפח חיי אדם גם שלא בכוונת מכוון אינו יכול לצאת פטור בלי עונש של ממש.

כפועל יוצא מעיון ושקילת מקבץ השיקולים המתואר אני דן את הנאשמת ל-22 חודשי מאסר שמהם 10 חודשים לנשיאה בפועל. יתר המאסר על תנאי ל-3 שנים מתום המאסר בתיק והתנאי הוא שלא תעבור עבירה של גרימת מוות בהתרשלות או עבירת תעבורה שתוצאתה חבלה ממשית באדם.

אני מוסיף וגוזר לנאשמת עונש של פסילה מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה מכל סוג למשך 8 שנים. תקופת הפסילה המנהלית של רישיון הנהיגה תבוא במניין עונש הפסילה אולם עלי לציין שעל הנאשמת להפקיד את רישיונה לאלתר (או לתת הצהרה שהרישיון מופקד בעקבות החלטה של פסילה עד תום ההליכים).

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, יח' כסלו תשע"ג, 2 לדצמבר 2012, בהעדר הצדדים.